השארתי את לבי בפונה ובדיוק שנה אחרי הגענו לפה שוב. יניב בא לעניני עבודה שאחריהם נצא לטיול בהימלאיה ההודית ואני זכיתי לזמן איכות עם העיר שחוברתי לה יחדיו.
הפעם לא שיכנו אותנו במלון הסמוך לעיר הסייבר אלא ברשת היאט הפרושה בעיר לצד עוד מלונות יוקרה אמריקניים שבחזיתם מוצבים שוטרים וחיילים (מדים כחולים וחומים בהתאמה) המבצעים בכל מי שנכנס בשערי ההיכל חיפוש ומעבירים את תיקו במכונת השיקוף וכל זאת באדיבות ללא גבול. מתברר שכל המוסדות המשרתים אוכלוסיה מערבית עושים כך וגם כדי להיכנס לסניף הסטארבקס המקומי שנפתח פה זה מקרוב והמחירים בו זהים לאלה שבארה״ב ( קפה בשלושה דולר ומעלה) צריך לעבור שיקוף ובדיקה ידנית אצל שוטר ושוטרת המעבירים כלי לגילוי חומרי נפץ על גוף המבקרים והמבקרות בקודש הקודשים האמריקני המציע פרפוצ׳ינו עם קצפת על בסיס חלב סויה לכל מי שחפצה נפשו להתבשם בארומה של הארץ הנכספת ביותר בעולם. נכנסתי כדי להשתמש בשירותים המצוחצחים שלהם (אני ממילא לא שותה קפה) ולראות מי הלקוחות. נשים ממעמד גבוה וקבוצות צוהלות של צעירים, ככל הנראה סטודנטים מבתים עשירים. כולם מפטפטים באנגלית (עם מבטא) ומשחקים עם הקשיות של המשקאות שהזמינו, שאפשר לקבל רק כאן. אף אחד מהם לא מנדנד בראשו, מנהג שכנראה נפטרים ממנו כשעוברים מערביציה. הקפה נמצא באזור היוקרה koregaon park שבו מרוכזים המערביים בגלל שנמצא בו האשראם המפורסם של אושו המושך מליוני מבקרים מערביים כל שנה ומהווה מוקד להשקעות של עסקים המיועדים לקהל הרוצה להלך ברחובות בחלוקי הנזירים בצבע הבורדו שהם מדי חובה באשראם ולצרוך מוצרים מערביים. עד היום סיפק את הדרישה לקפה נוסח המערב בית קפה פינתי הנמצא מול האשראם בשם המאפיה הגרמנית שבו אפשר לקבל ארוחה על טהרת הציויליזציה המערבית כולל עוגות שמרים, פיצה ואספרסו ומי יודע מה יעלה בגורלו משנפתח לא רחוק ענק הקפה האמריקני. ביום הראשון הסתובבנו שם כדי למצוא חנות טלפון סלולרי שתשמיש מחדש את כרטיס הסים שרכשתי בעמל רב לפני שנה (סיפור ארוך, ההודים כבר לא מאפשרים לזרים לרכוש כרטיס סים מקומי ללא מכתבי המלצה ועדות אופי מהמעסיק מטעמי בטיחות ובטחון). בעת ששוטטנו במשעולים היפים של השכונה המאכלסת את עשירי העיר, יש בה גנים, פארקים ומדרכות...אמנם לא בתחזוקה אבל אפשר להלך בה בלי חשש דריסה, גיליתי Spa של טיפולי Ayurveda בדיוק מה שחיפשתי לאחר שהתגלעה מחלוקת ביני ובין יניב על מעשי פה בזמן שהוא מכלה את יומו בעבודה.
בחיפושי אחרי טיפולי איורבדה משולבים עם יוגה מצאתי בית הבראה לא רחוק מהעיר המשלב בריאות ונופש. אחרי החלפת כמה אימיילים עם הרופא האחראי, הודעתי ליניב שאני מתכוונת להזמין לעצמי שבוע של חופשה בריאותית. למרבה ההפתעה יניב, שבדרך כלל הוא נופת צופים ולבו רך כחמאת קוקוס, הביע מחאה נמרצת לרעיון ששוב ניפרד לאחר שזה עתה נפגשנו לאחר פרידה של חודש וחצי. מצד אחד הייתי מאוכזבת ומצד שני מאוכזבת מאוד אבל בהודו התנהג כהודי וראה את מה שיש ולא את מה שאין. כיון שכך, קניתי לי חבילת ספא איורבדית שחולקה על פני ימי השבוע לפי הטיפולים שמעולם קודם לא שמעתי את שמם אבל באופן עקרוני הם מבוססים על סיכת הגוף בשמנים מיוחדים שהם רוקחים, קרצופו בתבלינים מיוחדים (בכל פעם ששבתי מטיפול יניב רחרח אותי ואמר שאני מריחה כמו אוכל הודי וזו לא מחמאה) וגולת הכותרת: שכיבה במשך שעה על מיטה וטפטוף עקבי של שמן חם על צ׳אקרת המצח שהיא העין השלישית, בין העניים ומרכז הפיקוד, אחראית על כח המחשבה והשחרור מפחדים. במשך כל הטיפולים נשאלתי : are yoy comfotable mam? Is the room temrature alright mam? Are you feeling relaxed mam? אחרי שקיבלתי הוראות חד משמעיות : you have to take off your clothes mam, yes, all your clothes, you have to turn around mam, you have to take a shower now mam עדיין הרחתי כמו בישול הודי גם אחרי המקלחת. להודים אין זיקה מיוחדת לגוף ולפרטיות כפי שאנחנו תופסים אותו במערב והעיסוי לא מבחין בצנעת הפרט. יניב הזדעזע. היא נגעה לך בכל מקום? לא ב כ ל מקום אבל אין פה איסור נגיעה בשדי אישה. יניב עדיין לא היה רגוע ורצה לדעת עוד פרטים. לך תעשה עיסוי וסקרנותך תבוא על סיפוקה הצעתי לו אך כמובן שהצעתי לא התקבלה.
עכשיו משהשתחררתי מהחרדות שלי החלטתי למצוא שיעורי יוגה. מצאתי את הגירסה המקומית של דפי זהב והתקשרתי. כן, יש לה שיעורים כל יום בבוקר ובערב, אני מוזמנת לבוא. איפה זה? ליד המרכז לשפות מול אתר האשפה והמחזור מקביל לגן שנמצא בין משעול אחד ושניים. יש פה שמות רק לרחובות הראשיים וגם הם לא כתובים בשום מקום חוץ מבמפה של תיירות. כשעוצרים נהג ריקשה צריך לדעת לאן רוצים להגיע באיזה אזור זה בעיר ואיך מגיעים לשם. הריקשה היא אמצעי התחבורה הציבורית היעיל ביותר למי שאין טוסטוס או וספה שנקראים פה two wheelers
וקשה להתנהל פה בכלי תחבורה יותר רחב ממכסחת דשא. כדי לצאת מהאזור של המלון ולהגיע למחוז חפצי, יהיה אשר יהיה, הם מפעילים מונה, הנסיעה עולה בדרך כלל 50 רופי שהם קצת פחות מדולר ולוקחת כרבע שעה או יותר תלוי לאן רוצים להגיע. על הנסיעה חזרה בלילה, הם דורשים סכום קבוע, הנע מפי שתיים לפי ארבע. למדתי להגיע איתם לפשרה. אנחנו מסכימים על 80 ואני נותנת להם 100.
בגלל חוסר ההתמצאות שלי באופן כללי אני מנסה ללכת ברגל כדי להבין איפה אני. לא נהוג פה ללכת ברגל כדי להגיע ליעד. המקומות היחידים שאנשים מסתובבים בהם ברגל הם קניונים, אוניברסיטאות (פונה היא האוקס-ברידג׳ של הודו) בתי חולים ופארקים ירוקים. יש פה צפיפות גבוהה של רכבים דו גלגליים וריקשות (וספה על שלושה גלגלים ומנוע של מכסחת דשא ומושב לשניים מאחור) והרוכבים נכנסים איתם עד פתח החנות או הדוכן. הצלחתי להגיע ברגל לטיפולי האיורבדה וגם ליוגה אחרי שעצרתי בדרך עוברים ושבים בכל פינת רחוב כולל שומר במועדון אקסקלוסיבי שהנחתי שהוא יודע אנגלית. סליחה שאלתי אותו, איך מגיעים למרכז זה וזה. רגע הוא עשה לי עם היד תנועה מוכרת והתקשר למישהו. שמעתי אותו אומר בהינדי הרבה מילים ומדי פעם מגניב את המילה english ואז אחרי דין ודברים נתן לי את השפופרת של טלפון מתקופת הבריטים. הלו? איך אפשר לעזור לך? תודה רבה אמרתי לאחראי שמירה אבל נראה לי מסובך, אני צריכה להגיע למקום זה וזה. אין בעיה הוא אמר. אני אעזור לך. תעמדי עם הגב לשער. תפני שמאלה תלכי עד שתגיעי לאנדרטה למלחמה, שם תפני שמאלה ותלכי עד שתגיעי לאוהל בצבע ירוק באי תנועה, זה מסגד. כדאי לך לבקר, הוא מאוד יפה. תמשיכי ללכת עד שתגיעי למכון לחקר השבטים ושם תפני שמאלה עד שתגיעי לשתי תחנות דלק. יש אמרתי לו, אני מכירה את צומת שתי תחנות הדלק. הגעתי לשיעור יוגה מתנשפת ומתנשמת. נמסטה אמרה לי המורה שלי מיגה שבהינדי זה ענן גשם. אמרתי לה שבעברית השם שלי הוא הילה שזה ... הילה והסברתי לה שכבר הרבה זמן לא עשיתי יוגה כמו שצריך. בשיעור היו עוד ארבעה מקומיים, שני גברים ושתי נשים, כולם די צעירים. סופסוף הבנתי למה משתלם לדעת את שם התנוחות בסנסקריט. למרות שנפלתי מכוכב אחר ביוגה אנחנו עם אחד וגם המורים חוזרים על אותן המנטרות בכל העולם אלא שפה מתחילים את השיעור בשלושה אוווום עמוקים ומסיימים אותו באווןם שאנטי שאנטי שאנטי ולכולם זה נראה אך טבעי. בשיעור המורה דיברה על פראניאמה (נשימות) ואיך לשלב אותן בתרגילים. בארה״ב ובישראל לוקחים קורסים של שנים על הנשימות האלה וכאן לכולם ברור על מה היא מדברת כי זה בשבילם אויר לנשימה... הייתי חניכה מצטיינת אז היתה לי מוטיבציה לשוב. בפעם השניה הופיעה בחורה צעירה שהסבירה שהיא עושה מחקר על הקשר בין יוגה ושביעות רצון והאם אני יכולה לענות לה על כמה שאלות. מתברר שהיא עושה תואר שני בפסיכולוגיה קלינית והאם ארצה לקבל את תוצאות המחקר שלה? בטח שארצה. השאלון האנונימי כלל שאלות דמוגרפיות. אחת מהן: איך תגדיר את מעמדך החברתי. נמוך בינוני או גבוה. אמרתי לה שזו שאלה תלוית תרבות ונכנסנו לדיון עמוק על השאלה. בסוף סימנתי בינוני. התחבטתי רבות בשאלות: אם היית צריכה לחיות את חייך שוב היית משנה הכל? הרבה? האם חייך קרובים לאידיאל שיש לך על החיים? ביוגה מלמדים אותנו להיפטר מהאגו אז עניתי ביושר ואני מחכה לתוצאות. אתמול בבוקר בדקתי במפה של גוגל איפה נמצא מוזיאון מומלץ שרציתי לבקר בו. היה נדמה לי שאני יודעת איך להגיע והחלטתי ללכת (גוגל אמר חמישה ק׳מ שעה וקצת). כתבתי לי את ההוראות כי אי אפשר לסמוך פה על אינטרנט יציב, ויצאתי לדרך. בהתחלה עברתי בשכונות מגורים בהן נבנים מגדלי יוקרה ומסביבם חומה ושער. במגדלים יש שירותים מיובאים מארהב, מועדון כושר, רשת להכנה ללימודים פסיכומטרים, ביטוח רפואי היישר מאמריקה, ושירותים מקומיים נוסח אמריקה כמו גני ילדים בשיטת מונטסורי, סופרמרקטים בשם שדות ירוקים ועוד. מחוץ לשער ולחומה עובדים ומתגוררים ברחוב או לידו הבנאים, הגננים המנכשים את העשב בידיהם... המנקות, מבשלות, מטפלות, מטאטאות הרחוב המשתמשות באניצי קש מאוגדים. הרחובות רחבים, יש מדרכות, חנויות מתחת לבנינים ושמות הבנינים מעולם אחר: waterfront, on the water ועוד. המים, עליהם מדובר ועליהם משקיפים הבנינים הם נהר ביוב החוצה את העיר שלשפתו חיות משפחות ה slums החיים על הגדה ומתפרנסים מהזבל. על מישור יבש מתייבשת כביסה שנרחצה במימי הנהר (אני מקוה שהיא לא שלי) ודרי המקום אוספים זבל שט ומוכרים אותו לסוחרי הפלסטיק, מתכת, ונייר המתקיימים גם הם מהזבל. זוהי שרשרת המזון. העניים חיים מהזבל שמייצרים העשירים ובשרשרת הזאת יש רמות זבל שונות שיוצרות מעמדות זבל נבדלים. עברתי את הנהר ופניתי לעלות על גשר על פי ההוראות. בהתחלה לא שמתי לב לחריגותי אבל עד מהרה התברר לי שאני הולכת הרגל היחידה על הגשר שהוא בעצם מחלף יציאה ודרך מהירה והנהגים בין אם ברכב דו או תלת או ארבעי גלגלים לא רק נושפים בעורפי אלא מטפסים עלי מצפצפים לי בכעס ומתכוונים לדרוס אותי אם ייאלצו. הלב שלי התחיל לדפוק אבל הייתי באמצע לא לבלוע ולא להקיא. הגשר עובר מעל פסי הרכבת. הסתכלתי למטה לראות אם אני יכולה לרדת במדרגות שלפתע ראיתי שם אבל הן היו מלאות תרנגולות וגופי אנשים שזה להם ביתם והם מתפרנסים מהפסים ואולי מהזבל שהנוסעים זורקים (אין פחי אשפה ציבוריים) אז הדבקתי את גבי למעקה והמשכתי עקב לצד אגודל עד הסוף וברכתי את כל האלים הטובים ששמרו על חיי. זו היתה חויה מסוכנת ומכוננת. במוזיאון darshan על חייו של sadhu vaswani עברתי עוד חויה מכוננת. חייו של האיש שהקדיש את חייו לעשיית טוב, להקמת תנועת מירה ששיחררה את נשות הודו ( לא את כולן כמובן) ותמכה בלימודי נשים, ולמען הזולת מוצגים בפירוטכניקה שכמוה לא ראיתי במיטב המוזיאונים שבארה״ב. מופע אור קולי משולב וידאו, הולוגרמות, אמנות, מוסיקה, ספרות, פואטיקה - וכל זאת חינם אין כסף. בסוף המופע הגרנדיוזי אנחנו לומדים על הקרן הקרויה על שמו שתומכת בשני בתי חולים, קולג׳ים לבנות, טיפולי עיניים לב וסרטן בחינם לאנשי הכפרים המרוחקים ויש ביציאה קופסה שאפשר לשים בה או לא לשים בה בכסף, אף אחד לא מפעיל לחץ. בחוץ היתה אחת מעובדות הקרן איתה ניהלתי שיחה ארוכה והיא הזמינה אותי לסיור במרכז. היא חיתה הרבה שנים בבוסטון וחזרה לפונה כדי לעבוד בקרן על שם הגורו שלה.
אז מה היו לנו עד עכשיו? פונה, העיר השניה בגודלה במדינת מהרשטה, אחרי מומבאי והכרך האורבני השביעי בגודלו בהודו היא עיר מודרנית, שבה תעשיית הייטק גדולה ( בכל סיור בעיר אני רואה מיניבוסים של אמדוקס בצהוב וירוק אוספים ומורידים עובדים ברחבי הכרך) ביה״ס הגדול לסרטים וטלביזיה של תעשיית הבוליווד, עיר מתפתחת ומפותחת מבחינת בינוי, מגדלי יוקרה מלון פאר, קניוני ענק לצד העיר העתיקה ומרכז העיר העתיקה, עשירים גדולים לצד עניים מרודים וחסרי כל דרי הרחוב והביוב. בתי חולים מהטובים והמשוכללים בעולם, מרפאות שיניים ועיניים מאובזרות המציעות שירות לתיירי בריאות הבאים לעשות פה טיפולים לצד ספרים/ גלבים הנותנים שירות באמצע הכביש, מטאטאי הרחובות ואלה החיים עליהם ומהם. כולם מסבירי פנים וחייכנים!
הערב אנחנו מוזמנים לקולגה של יניב מהעבודה, בטח יהיה מענין. מחר אנחנו מצפינים.
המשך יבוא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה