אויר הרים צלול כיין וריח אורנים נישא ברוח הערביים עם קול פעמונים. שרויה בחלומה, העיר ההררית הציורית והפסטורלית נראית כמו הולוגרמה של דיסנילנד הנטועה למרגלות ההימליה שאין בינה ובין הודו שום דבר. מרכז העיר נמצא על רכס הררי שממנו יוצא משני צדדיו מדרחוב ארוך תלת מפלסי שבו חנויות שונות חנויות יוקרה בינלאומיות, שוק ירקות צבעוני, מסעדות, ארמונות מתקופת הבריטים המשמשים כמבני ציבור, מוזיאונים, אולם קונצרטים והכל נקי, מסודר ושקט. שלטים בכניסה למרכז העיר מזהירים מפני כניסת מכוניות, לכלוך, עישון ויריקה (להודים יש קטע עם יריקות) ומכריזים על קנסות שיוטלו על מפרי חוק. זו הפעם הראשונה שראינו עיר הודית שאין בה אוטו ריקשה אחד לרפואה.
בבוקר קמנו לנוף הימליה עוצר נשימה ובעוד אנחנו מתפעלים מהמראה הנשקף מחלון החדר נשמעה לפתע צפירה ארוכה. שאלתי את עצמי אם הבאתי לפה רוחות מלחמה והאם יש פה מרחב מוגן אבל האזעקה, מתברר, מודיעה לאנשי העיר על פתיחת יום העבודה ועל סיומו, כמו שבירושלים מודיעים על כניסת השבת.
יצאנו לטפס למקדש ג׳אקו הנמצא בראש גבעה תלולה בגובה 2 ק״מ, שבו יש פסל ענק של האל הקוף האנומן ומקדש היהדי המוקדש לו ולפועלו. שלט גדול מקדם את פני המטפסים ומודיע להם מה מצב הכושר הגופני שלהם לפי הגיל והזמן שיקח להם לעלות.
בדרך למעלה עקפו אותנו בקלות מקומיים רזים וזריזים שגרים במעלה ההר ועולים ויורדים בו כל יום כל היום שהציעו לי להסיר את המשקפים כשאגיע לפיסגה כי לקופים הרבים הנמצאים שם יש ענין מיוחד לחטוף משקפים.
בכניסה למקדש חלצנו נעליים וחזינו במי שבא לקבל ברכה, סימן אדום בין העיניים, ממתקים לבנים בתפזורת ומים קדושים מהנזירים. בפנים - אסור לצלם.
כשירדנו הצטרף אלינו מדריך טיולים בשם אשרף מקשמיר שליוה אותנו במשך היום. למדנו על ההיסטוריה של שימלה כעיירת נופש בריטית שנבנתה על ההר כדי לתת לחברי הממשלה הבריטית ומשפחותיהם מפלט מהחום הנורא בדלהי בחודשי הקיץ ונבנתה בסגנון טיודורי שיזכיר להם את הבית. הבריטים גם בנו מסילת ברזל שאיפשרה להם להגיע לראש ההר ברכבת קיטור איטית המתפתלת במעלה ההר והעבידו בבניית העיר עשרות אלפי פועלים / עבדים הודים שהובילו את חומרי הבנין לעיר ורבים מהם מצאו את מותם בעבודת הפרך. הארמונות והאחוזות משמשים היום את הממשלה של מדינת הימצ׳ל פראדש ואת ממשלת המחוז של שימלה. באחד הארמונות נמצא כיום המכון ללימודים מתקדמים
http://iias.org
שבו דוקטורנטים למדעי הרוח והחברה מקבלים מילגת מחקר לשנה המאפשרת להם לכתוב ולפרסם במסגרת המכון מחקר הנוגע בחברה ההודית. הצטרפנו לקבוצה שקיבלה הדרכה במקום ולמדנו שהמכון שוכן היום בבנין ששימש את המושל הבריטי וממשלתו. המדריך סיפר על הבנין עצמו על תקרות העץ המגולפות שהובאו במיוחד מקשמיר על כך שהיה מודרני לזמנו, והיה מחובר לחשמל ולמערכת כיבוי אש שהוקמה במיוחד כדי להגן על קירות העץ משריפות אולם החלק המרתק היה הפוליטי. באחד החדרים שבקרנו בהם נפלה ההחלטה על חלוקת הודו לשתי מדינות ב 1947. אחרי שהקבוצה התפזרה נשארנו יניב, אני, אשרף והמדריך לדיון היסטורי פוליטי בכיבוש הבריטי ובתחביב החלוקה שלו וגילינו שיש ביננו הרבה מן המשותף.
בערב פגשנו את צייד התיירים שבא לאחל לנו נסיעה טובה. אני לא מאמין שאתם ישראלים הוא אמר. כל כך נחמדים ובלי שום ״בלגן״. אמרתי לך שאנחנו מארה״ב אמר יניב, אבל אתה התעקשת. אתם כל כך נחמדים, הוא חזר בהשתאות שמיד העלתה אצלי ספקות לגבי חבילת התיור שהוא תפר לנו.
אום שאנטי שאנטי שאנטי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה