יצאנו בבוקר לדרך ארוכה למרות שהמרחק בין שתי הנקודות שהיה עלינו לעבור קצר. ירדנו מסראהן בכביש המתפתל במורד ההר אחרי תצפית בוקר מרהיבה על הר שריקהנד ופנינו מזרחה לכביש הינדוסטאן טיבט לאורך נהר הסוטלאז׳. הנהג החברמן עצר בדוכן אוכל מהיר שהוא הגירסה ההודית לפאלפל. סביב כמה שוחנות יושבים מי שהתמזל מזלם ותורם הגיע וכל אחד מקבל צלחת ועליה אורז לבן, רוטב דאל ( עדשים צהובות) נוזלי ועוד רביכת קטניות: חומוס או שעועית במחיר 60 רופי שזה דולר אחד אוכלים כפי שיכולים ומינשמחלק את האוכל עובר ושם לכל אחד עוד בצלחת. כשגומרים הולכים מהר כדי לפנות מקום לעוד רעבים.
הכביש שאמור להעביר אותנו לעמק קינאור חסום לעיתים קרובות בשל מפולות סלעים ובוץ בעיקר לאחר המונסון. תחילת הנסיעה עברה בשלום בכביש אספלט בעל שני נתיבים ולאורך מפעל החשמל ההידראולי והסכר שעל הנהר. הנהג עצר באחד המקדשים הפזורים לאורך הדרך ונשא תפילה, הוא כנראה ידע מה שהוא עושה כי בהמשך הדרך, לאחר שירדנו בהר ונכנסנו לעמק קינאור נתקלנו במפולת סלעים שחסמה את הכביש. לפנינו היו משאיות רבות אזרחיות וצבאיות וכמה כלי רכב קטנים שהכינו את עצמן לנסוע במעקף : שביל עפר המיועד לעיזים וחמורים העולה עד לפסגה ומגיע לכפר שנמצא עליו ואז מתפתל ויורד בחזרה לנהר 16 קילומטר בדרך שהנסיעה בה דומה לרכבת הרים בלונה פארק או להימורים בקאזינו. כל הדרך היינו תקועים אחרי משאיות איטיות וגדולות שלא יכלו לקחת את הסיבוב בירידות ונאלצו לנסוע קדימה ואחורה עד שסובבו את עצמן כך שיוכלו להמשיך בנסיעה. החויה בזאת נמשכה כשעתיים שלוש ובסופה עצרנו לצד הנהר כדי לנשום לרווחה בנקודה בה הראה לנו נהגנו אוטובוס שהדרדר במדרון נשאר שם כגל עד לכל הנוסעים שנהרגו.
הנסיעה משם היתה כולה בדרך עפר צרה וחתחתית שהתפתלה ועברה בכפרים והעפילה למעלה לאורך עמק באספה עד שהגיעה לעיר הציורית,שנגלה בגובה של 2800 מטר, שבה מטעי תפוחים רבים ומבצר קאמרו - מקדש בן שבע קומות שבו הוכתרו לפני מאות רבות הראג׳ות של קינאור. כדי להעפיל למקדש צריך לעלות בשביל בתוך הכפר ולעבור בתוך מקדש הינדו טיבטי מרשים.
אחרי שעלינו 2 ק״מ תלולים בין בתי הכפר, חלצנו נעליים, כרכנו חגורה זהובה סביב מותננו, נהננו מהנוף סביבנו המשכנו לכפר צמוד לשנגלה, ראקצ׳אם, למרגלות צ׳יטקול, הכפר הרחוק ביותר בגובה 3500 מטר, שניתן להגיע אליו ללא היתר מהממשלה ההודית בגלל קרבתו לטיבט.
בראקצ׳אם נישן שני לילות במלון הצופה על רכס קינר קיילאש. בקרנו בכפר הקטן שבו מתפרנסים מחקלאות מתפוחים ומגידול של דגן בעל פרחים ורודים ויפים שהתברר לנו שהוא כוסמת ממנה ההודים מכינים את הצ׳אפטי שלהם. הכפר בנוי בקתות קטנות חלקן משמשות למגורים וחלקן למתבנים. בחורף אי אפשר לגדל פה כלום והכפריים מתחממים להם בבית אבל בקיץ הקצר הם קוצרים את הגבעולים מאגדים אותן לאגודות ומייבשים אותם על ענפי עצים ועל משטחים רחבים כדי להכין את הגרעינים לטחינה.
לכפריים, בכפרים בהם עברנו יש מכונית כמעט ליד כל בקתה. שמונה מכל עשר מכוניות באזור הן סוזוקי מרוטי שמעולם לא שמעתי עליהן קודם והשתיים האחרות הן יונדאי. לכולם יש טלפונים סלולריים וזה משעשע לראות את הרועים מדשדשים אחרי העיזים והפרות כשהם מפטפטים בטלפון. הלבוש של הכפריים מסורתי כשבכל כפר יש סממן מיוחד לשבט. לפי כמות הילדים הצועדים בבוקר בתלבושת אחידה לבתי הספר נראה שיש פה חינוך חובה ובעל המלון סיפר לנו שרבים מהכפריים שולחים את ילדיהם לקולג׳ים ואוניברסיטאות. החקלאות המפותחת באזור והתיירות הפנימית העולה כיום על תיירות מחוץ למדינה בגלל הצמיחה המטאורית של הכלכלה ההודית מכניסה הרבה כסף לאנשי הכפרים היושבים על מסלולי הטיול המבוקשים ולמרות הנראות וההתנהגות המסורתית של דור ההורים, הצעירים רוכשים השכלה ומטפסים בהיררכיה המעמדית כלכלית. הסוזוקי הנהוג בידי כפרים/ כפריות הלבושים בלבוש מסורתי וחבושים כובעים אופיינים לצד פרות המטיילות על הכבישים ודרכי העפר הם תמונה מייצגת של הודו שיש בה הכל ישן וחדש והיא חוזרת להיות מעצמה. למדנו שכיום יש הודים עשירים הקונים חברות ענק בריטיות ומשיבים עטרה ליושנה. עדיין, מאה מליון הודים חיים בפיות מדולר ליום.
אחרי טיול למקדש המקומי המוקדש לאלים הינדו בודהיסטים ולנהר הבאספה העובר בכפר חיכינו לשקיעה שצבעה את הרכסים בצבעים אדומים וחזרנו למלון שם ניהלנו שיחה ערה עם הבעלים, הינדו שלו הרבה בקורת על המוסלים בקשמיר ושאיפות האוטונומיה שלהם. השבוע אנחנו עסוקים הרבה בענין קשמיר, אמונות ודעות.
נמסטה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה