הבוקר יצאנו לטיול בן שבועיים במסלול מעגלי בצפון מזרח מדינת הימצ׳ל פרדאש.
אחרי שהתלבטנו כמה ימים איך למקסם את הזמן הקצר שלנו פה ולהספיק לראות כמה שיותר, ואחרי שצד אותנו הזאב החייכן במרכז שימלה מייד כשהגענו הוסכם על כל הצדדים שנוותר הפעם על החויה האותנטית של היטלטלות באוטובוסים איטיים צפופים ומעשנים בין הכפרים הנידחים, ניקח נהג עם מכונית 4x4 בעלת עבירות גבוהה בכבישים בלתי עבירים בעליל וכל זאת במחיר שווה לכל נפש. הבוקר פגשנו את הנהג הסיקי המנומס והפורמלי שהוא גם מדריך תיירים ויצאנו לדרך העולה ועולה ועולה בהרים ועוברת במטעי תפוחים (הפרנסה של האזור). התחלנו את הנסיעה בעמק הירוק במחוז שימלה והעפלנו לפסגת האטו, הר שלמרגלותיו כפר קטן בשם נרקנדה שכיום עיקר פרנסתו מגידול וייצוא תפוחים אדומים ועסיסיים שהביא לאזור לפני חמישים שנה אמריקני נלהב מפילדלפיה והיום זה הענף המכניס ביותר בעמק. העליה האיטיתס היא כביש צר חד מסלולי (כמו רוב הכבישים בהרים) ובדרך היו כמה אפיזודות של פגישה עם מכונית מהכיוון הנגדי בהן כל נהג היה צריך לסוב על עקביו ולעשות רוורס בכביש ברוחב מכונית לא גדולה ובמתלול משופע כדי לאפשר למכונית שממול לעבור. הנהגים משתמשים פה בצופר באופן קבוע כדי להזהיר את המכונית שלפניהם על עקיפה צפויה או את הרכב שבא ממול על אותו המסלול ונראה שהשיטה עובדת היטב. בדרך ראינו כמה קבוצות ויחידים עולים לפיסגה ברגל, טיול בן יום. למעלה בגובה של כ 3500 מטר ראינו את רכסי ההימליה המושלגים בפיסגה הסינים - טיבט, ואת ההודיים. על הפיסגה הרשויות הציבו ספסלים ואפשר לשבת עליהם ולהשקיף על ההרים בשלוה. על הפסגה יש מקדש הינדו- טיבטי שהוא מקדש הינדי בהשפעה בודהיסטית המעוצב כפגודה סינית וכולו עץ מגולף.
בדיוק הגיע גיפ ממשלתי עם פועלי / פועלות בנין לתחזק את האתר ואחד מהם פתח לנו את המקדש, מרח לנו אדום על המצח, חילק לנו ממתקים לבנים בלתי מזוהים וברך אותנו.
משם המשכנו לנסוע בדרך היפהפיה היורדת בעמק שימלה, חוצה את נהר הסוטלאז׳ ומעפילה למעלה בעמק קולו ולמדנו שאחד הכפרים, ראמפור, נמצא משני צידי הנהר ומחולק על פני שני העמקים. היתרון של הנסיעה ברכב צמוד הוא שאפשר לעצור איפה שרוצים. עצרנו במקדש השמש שהוא אחד משני מקדשים מסוגו בהודו בדרכנו לסארהאן, עיירה הררית קטנה שבמרכזה מקדש הינדו טיבטי בשם bhimakali temple בן מאה שנים המוקדש לאל דורגה מחסלים השדים והוא מקום מושבו של כהן ברהמיני. במלון פגשנו תייר שויצרי מבוגר המטייל לבדו באזור כבר חודשיים ועוד היד נטויה והלכנו ביחד לטייל בעיר ולבקר במקדש. בארוחת ערב משותפת השיחה התגלגלה לנושאים שונים שברומו של עולם ובינהם איך לא, פוליטיקה הישראלית. בסוף הארוחה התעקשנו להזמין אותו והוא אמר: כשאני אחזור הביתה החברים שלי לא יאמינו לי שפגשתי זוג ישראלים שגם יש לו בקורת על ישראל וגם הזמין אותי לארוחה. נפרדנו בשלוש נשיקות על הלחי כדרך דוברי צרפתית ולתדהמתי הרבה יניב העניק לקלוד חיבוק אמיץ כשביקש להדגים לו איך גברים ישראלים נפרדים ...
בחזרה בחדר, נזכרתי בכל מדריכי הטיולים בהם נכתב שאין עוד צורך להביא להודו נייר טואלט כי יש בכל מקום. ובכן, לא במלונות שאנחנו מתאכסנים בהם. וגם מקלחת היא מבצע שמחזיר אותו לימינו בצבא. זה מחיר הפשרה שבה יש לנו נהג וגיפ ואנחנו מתאכסנים באכסניות של תרמילאים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה