זה לא כבר חזרתי לביתי בבירת העולם לאחר שהות ארוכה בארץ מולדתי. כשבוע לפני נסיעתי חזרה פשפשתי בניירותי וגיליתי להפתעתי הרבה שתוקף הדרכון הישראלי שלי פג כמה ימים קודם לכן. התקשרתי למשרד הפנים והנציג המנומס אמר לי שאני יכולה להשאיר אצלם את הדרכון אותו הם יחדשו וישלחו אלי בתוך 10 ימים (אפשרות שירדה מהפרק מפאת קוצר הזמן) או להשתמש בדלפק החירום שלהם בשדה התעופה, שם מנפיקים דרכון במקום תמורת סכום הגבוה פי ששה מהסכום אותו הייתי נדרשת לשלם במשרד הפנים על חידוש סטנדרטי. אחרי שהכיתי על חטא וייסרתי את עצמי (איך זה קרה לי, הבן אדם הכי מתוקתק בעולם) גמרתי אומר בנפשי להגיע מוקדם מהרגיל לשדה התעופה כדי להשאיר מספיק זמן למנהלה הזאת. אחרי שהבנתי שאני הולכת לשלם ביוקר על עוון ההזנחה שלי החלטתי לחסוך בקטנות והזמנתי מונית לשדה התעופה בחברת המוניות, הדר, המורשה להסיע נוסעים משדה התעופה לכל הארץ, ומציעה הנחה משמעותית לנוסעים לשדה. מומלץ ביותר. הגעתי לשדה התעופה יותר משלוש שעות לפני הטיסה ושאלתי את החבר'ה ברחבת בדיקת המזוודות איפה הדוכן של משרד הפנים. אף אחד לא יודע. שלחו אותי מפה לשם ומשם לפה נסעתי במעליות במעלה ובמורד השדה עד שהגעתי לקומה ובה דלפקים נטושים שעל אחד מהם היה כתוב משרד הפנים. דחפתי את העגלה עם המטען הכבד שלי אל הדלפק הנטוש ומצאתי שם פתק בכתב יד ועליו מספר טלפון אליו יש להתקשר במידת הצורך. התקשרתי וענתה לי בחורה בקול מנומנם. אמרתי לה שאני צריכה להוציא דרכון, היא שאלה אותי אם יש לי תמונות (היו לי) ואמרה לי לחכות רגע. כעבור פחות מדקה נפתחה דלת מאחורי הדלפק ובחורה מנומנמת מאוד שהיה ברור כי הפרעתי את שנתה נעמדה מולי. אמרתי לה שאני מצטערת שהערתי אותה לפני עלות השחר ושלא היתה לי ברירה , אחרת הייתי מחכה עד שהיא תקום משנתה. היא בקשה ממני את הדרכון שלי, דפדפה בו ושאלה אותי אם יש לי דרכון נוסף. עניתי לה שכן והיא אמרה שאם כך, היא תוציא לי אישור חד פעמי לצאת עם הדרכון שתוקפו פג, הפקידה בידי את האישור ושלחה אותי לבידוק.
כל כך שמחתי על הכסף שחסכתי שלא היה איכפת לי שאני צריכה לחכות שלוש שעות לטיסה שלי, שכללה שתי עצירות ביניים, האחת במינכן והשניה בלונדון. את הטיסה למינכן הפעילה חברת התעופה שמעולם לא שמעתי עליה קודם, איירברלין. המטוס היה קטן, ישן ומלוכלך כמו שנראה אוטובוס המסיע תלמידים בסוף היום ורוב הנוסעים היו חבורת ישראלים שטסו למינכן למטרות עבודה או גיבוש. כשהגענו למינכן הדיילים לא נתנו הוראות למי שיש לו טיסת המשך וביציאה מהמטוס לא היה שילוט. טיסת ההמשך שלי היתה מיועדת לצאת בתוך פחות משעה אז התחלתי לחפש את דרכי. הלכתי קדימה, אחורה, עליתי במדרגות ירדתי במדרגות ואז למרבה הצער מצאתי את עצמי מעבר לדלת מסתובבת לכיוון אחד שהוציאה נוסעים לאשנבי ביקורת דרכונים בדרכם החוצה. כשהסתברה לי טעותי כבר לא יכולתי לחזור על עקבי. דפקתי על חלון הזכוכית של גברת שישבה מול מסכי מחשב אבל היא סירבה לפנות אלי והצביעה על הדלפקים של פקידי ביקורת הגבולות. אחד מהם ניהל באותו זמן שיח חרשים עם שתי נוסעות ישראליות. הצעתי את שירותי התרגום שלי וקניתי את עולמי בשעה אחת. אחרי שהנוסעות עברו את הבקורת הסברתי לשוטר שהיה עכשיו פחות חמור סבר שעפתי דרך הדלת המסתובבת, שאני צריכה להגיע לטיסת המשך של בריטיש איירוויז ושאני לא מצליחה למצוא את דרכי. השוטר שם את כובעו על ראשו, יצא מהדוכן שלו, נעל אותו בצרור מפתחותיו, פתח דלת נעולה, החזיר אותי לגשר עליו הייתי כשיצאתי מהמטוס ואמר לי שהוא לא ינוח ולא ישקוט עד שאגיע בשלום למחוז חפצי. אמרתי לו שלא צריך ותודה רבה ואני אסתדר אבל הוא התעקש. אחרי שהלכנו כברת דרך ולא הגענו לשום מקום הוא אמר לי בעצב שהטרמינל הזה לא ידידותי במיוחד. אחרי עוד כברת דרך הוא עצר ואמר לי שהוא צריך לחשוב. אחרי כברת דרך הוא שוב היה צריך לחשוב ואחרי מחשבה רבה הוא בקש את הדרכון שלי ואת הכרטיס והורה לי להישאר על מקומי ולא לזוז, פתח לעצמו כמה דלתות נעולות ונעלם. בדמיוני כבר ראיתי את עצמי מפסידה את טיסת ההמשך ותקועה בשדה התעופה של מינכן לעד, עם דרכון ישראלי שפג תוקפו ובלי הדרכון האמריקני שנלקח ממני. עוד אני שוקעת במחשבות נוגות על חיי בטרמינל הבלתי ידידותי והנה חזר השוטר שלי עם צרור מפתחות גדול מזה שהיה לו קודם, פתח לנו דלתות, הוריד אותנו במדרגות, העלה אותנו במעליות שקופות ואחרי מסע הרפתקאות שלא היה מבייש סרט מתח טוב הביא אותי לשער שממנו עמדה לצאת טיסתי הבאה. לחצתי את ידו בהתרגשות רבה, הודיתי לו מקרב לב על שעזב את משמרתו כדי להביא אותי ליעדי, עליתי על המטוס של בריטיש ללונדון ונשמתי לרווחה: אני באויר הטריטוריאלי של אנגליה, הללויה.
יצאתי מתל אביב בה הטמפרטורה היתה 20 מעלות והגעתי לוושינגטון שבה הטמפרטורה היתה מינוס 20 כששלג דאשתקד מלווה אותנו לאורך הדרך. בזמן שפרקתי את המטען שלי יניב הכין את הסעודה האחרונה שלו לאחר שלושה חודשים בהם היה השף הבלעדי והחזיר לי בשמחה את שרביט ניהול הבית. בבוקר התחלתי לפשפש בגבעת הניירות/חשבונות/מסמכים שנערמה, ולסדר אותה ומיד הבחנתי שהיא חסרה ולא ממצה. "איפה שמת את חשבונות החשמל" אני שואלת את בן זוגי שבעבודתו הוא מנהל מצטיין, מסודר ומתוקתק היכול למצוא ברגע כל אימייל קקיוני שמסתתר בערימת השחת של המחשב שלו אך בחייו הפרטיים הוא המפוזר מכפר אזר. "היו חשבונות חשמל"? הוא שואל בפליאה. "חשבתי שכל החשבונות מקוונים. "איפה חשבונות כרטיסי האשראי" אני מנסה שוב בתקוה. "ואיפה המסמכים שאנחנו צריכים להגיש למס הכנסה בתום השנה" אני שואלת בקול ענות חלושה כשהתקוה כבר פסה."תשאלי את איתי" הוא אומר לי."איתי היה אחראי על החשבונות, אני על דואר הזבל". ניסיתי את מזלי אצל איתי. "נתתי ליניב את כל החשבונות אחרי שהודעתי לך את הסכום ותאריך התשלום עונה לי הבן יקיר לי". בצעד נואש אני פונה שוב לבעל הבית ומבקשת שיפשפש בזכרונו אם לא בשולחנו. "תשמעי" הוא אומר לי בנחת. "יש מחיר על היעדרות ארוכה מהבית". "בחייאת רבאק, אחי" אני אומרת לו, "מה עשית עם הניירות, אכלת אותם"? "גרסתי" הוא עונה, "גורס הניירות המחורבן שקנית נפח את נשמתו באמצע אכילת הדואר שלנו". אהה, הבנתי, הניירות שמצאתי היו שארית הפליטה שלא אוכלה/עוכלה. התברר שגריסת המסמכים היתה אמצעי לחימה אחד של בעל הבית במלחמתו ביריביו ברדק ולכלוך. אמל"ח אחר שגיליתי הוא ארגזי קרטון מלאי אשפה שנדחפו מתחת למיטה. "יש מחיר…." הוא התחיל לומר שוב כשראה אותי סוקרת וסורקת מגירות מדפים וארונות שהתערבב בהם מין בשאינו מינו. לקחתי נשימת יוגה עמוקה והזכרתי לעצמי לשאוף את הרגע ואת ההווה ולנשוף את כל המחשבות השליליות. בזמן שנשפתי אותן נכנסתי לחשבונות שלי במחשב וביקשתי להדפיס את דוחות המס שאנחנו צריכים להגיש אוטוטו. המדפסת סירבה להגיב, בקשתי ממנה לשאוף את הרגע ולשתף פעולה כאן ועכשיו כשהסתבר לי שהדיו נגמר.
"תגיד" שאלתי את בעל הבית (במיל). "איך נגמר הדיו במדפסת חדשה שקניתי בטרם נסיעתי"? "אנא עארף, התייבש, לא היית פה כמה חודשים", יש מחיר וכו'…. "אבל אם את כבר הולכת לעשות קניות, אז צריך עוד דברים". "הו", נאנחתי אנחת יגעים, זה לא הולך להיגמר בטיול לחנות השכונתית שלי, זה הולך להיות מסע קניות מהסוג התקופתי. נכנסתי לאפליקצית רשימות באייפון ויצאתי למסע ספירת מלאי בבית. בצד החוסרים בתחום ההגיינה רשמתי משחת שיניים, סבון, שמפו, נייר טואלט, שקיות אשפה, שקיות פלסטיק ועוד. בזמן שרשמתי מה צריך גיליתי שבעל הבית (במיל.) לקח יוזמה ורכש חומרי ניקוי מכווני מטרה כגון מטליות ניקוי חד פעמיות אנטי בקטריאליות. כשבדקתי את המזווה גיליתי בצד החוסרים מוצרי יסוד כמו פסטה, אורז, תפוחי אדמה, בצל , זיתים ובצד המלאי (הבלתי נדלה) אורז מיוחד לסושי בשקית עשויה נייר אורז, יין סאקה, שלושה בקבוקי חומץ אורז, שלוש שפורפרות וואסבי וזנגויל כבוש. אם מישהו רוצה להכין סושי בזמן הקרוב וחסרים לו חומרים שידפוק על דלתנו ויבקש כוס חומץ אורז.
יצאתי למסע קניות אותו נאלצתי לפזר בכמה חנויות, אחת מהן היא מחסני הענק Costco שם קונים הקמעונאים כאילו היו סיטונאים ולשם שולחים אותנו ידידינו שזה לא מכבר עזבו את ארה"ב או ביקרו בה לקנות להם הכל בגדול. יניב נוהג לעשות לתיירים המבקרים בביתנו סיור במזווה שלי ולהראות להם את שקי הקמח (25 קילו) ואורז שאני סוחבת משם אבל הפעם לא באתי להצטייד במצרכי היסוד שאונר"א מחלקים לפליטים בעזה. את הכסף שחסכתי על הדרכון שלא הייתי צריכה לחדש בדלפק של משרד הפנים, השארתי בקופת החנות וביציאה נזכרתי מחדש למה נעים לקנות באמריקה. א. הקופאי/ת לא מתקיף אותך במילה "מועדון"?כשהכוונה לשאול אם יש לך כרטיס של החנות. ב. הוא או היא ידידותיים ומנסים לגלגל איתך שיחה. "אנחנו חוגגים משהו"? אני תוקעת בו את המבט שיניב מכנה המבט התמה והחשדני שלי והוא אומר "24 בקבוקי יין בטח יש מסיבה". "לא" אני עונה לו "אני שותה רק בנסיבות לא חברתיות". ג. כשמגיעים לסוף המסלול יש מי שאורז את המצרכים מהצד השני , מסדר אותם בעגלה לפי הסוג ושואל : את רוצה עזרה להכניס את המצרכים למכונית? (זה לא אישי, שואלים גם את מי שעגלתו לא מתפקעת). בדרך נזכרתי למה נעים להיות צרכן בישראל. א. לשום דבר אין מחיר גם כשהמחיר כתוב. ערב אחד נכנסתי לחנות למוצרי אלקטרוניקה כדי לבדוק מחירים של מכשיר קפה. "אפשר לעזור לך?" שאלה המוכרת שבאה לקראתי ותפסה אותי משחקת עם הטלפון שלי. "כנראה שלא" אמרתי לה. "המכונה הזאת עולה פה אלף שקל אבל עכשיו אני רואה שאם אני קונה אותה דרך האינטרנט היא תעלה לי שבע מאות". "אין בעיה" אומרת המוכרת, "אני יכולה למכור לך אותה בשבע מאות". ב. השירותים של בעלי מקצוע מתומחרים בהתאם לאמצעי התשלום. "איך את משלמת"? שואל החשמלאי? "מה האפשרויות"? אני רוצה לדעת. "אם תשלמי במזומן אני מוריד את המחיר וכותב מחיר מופחת על הקבלה לצורך מע"מ". ג. אפשר להתמקח על מחירים של שירותים מתומחרים. בוקר אחד התקשרתי לסלקום והבעתי אי שביעות רצון מהמחיר אותו משלמת שירה. "כמה את רוצה לשלם"? שאלו אותי. "בגולן אני מקבלת את אותה החבילה בחצי המחיר" עניתי להם. "אין בעיה, ניתן לך את המחיר שלהם" ענתה הנציגה ללא ויכוחים.
בערב התקשרה אלי מיה, שעברה לגור בלוס אנג׳לס עם בחיר ליבה. "רציתי לספר לך שאנחנו נוסעים מחר ללאס וגאס, להתחתן". הידיעה לא נפלה עלי כרעם ביום בהיר, זה היה בתוכנית אבל בכל זאת זו חדשה מרעישה. בררנו באיזה מלון הזוג מתאכסן, התקשרנו לשרות החדרים בדיוק כשהטקס היה בעיצומו ובקשנו שישלחו לחדר סל מלא כל טוב וברכות לרגל המאורע המרגש. "אין בעיה" ענה לנו אחד הקונסרייז׳ים, באתר של שירות החדרים, תמצאו סלים שונים, תבחרו את התכולה ותשלחו לנו את ההזמנה באימייל. עשינו כמצוותו. למחרת כשדיברנו עם מיה כדי לשמוע חויות מהטקס שבו אלביס חיתן אותה http://gracelandchapel.reachlocal.net
למדנו שלמרבה הצער, סל הביכורים שניסינו לשלוח לחדר שלהם לא הגיע ליעדו. "בטח יחייבו את כרטיס האשראי שלנו למרות שהם לא קיבלו את הסל" אמר יניב, שבדרך כלל אינו מטריד את ראשו בזוטות כמו כסף וגורס את כל דאגותיו עוד לפני שהן מטרידות אותו אבל המגרסה, כזכור, התקלקלה. בדקתי את מצב חשבון האשראי שלי וראיתי שאמנם, המלון חייב את החשבון בשירות החדרים שלא היה ולא נברא.
לאחר תרגול היוגה שלי, שאפתי את הרגע, את הכאן ועכשיו ונשפתי את כל הדאגות והמחשבות המטרידות ונכנסתי לחשבון הבנק, בדקתי את החיובים והתכוונתי לשלוח אימייל מאובטח כפי שמציעה האפליקציה. לפתע קפץ חלון ששאל האם ארצה לבצע שיחת און ליין עם נציג שלהם. לחצתי על החלון המפעיל את השיחה ומייד קיבלתי הודעה בזו הלשון: שלום לך, למרבה המזל את עומדת לשוחח עם הנציגה המושלמת שתפתור לך את כל הבעיות, שמי פמליה סינתיה קרוז, במה אוכל לעזור לך. שוחחנו לנו כה וכה והסברתי לפמליה (שתוך כדי שיחה למדתי שהיא רובוט ולא נציגה אמיתית כשהתקלתי אותה במשפטים לא צפויים, עליהם היא המשיכה לענות כהרגלה: מעולה, הילה, יש עוד משהו שאני יכולה לעזור לך בו היום?) מה הבעיה והיא לקחה על עצמה לטפל בענין והבטיחה לי לטפל בעניני.
הבוקר קמתי ליום בהיר שבו הכל בא על מקומו בשלום. פמליה הרובוטית מהשיחה בבנק החזירה לי את הכסף על שירות החדרים שלא היה, רובוט אחר איתו ניהלתי שיחה און-ליין בחלון של חברתAT&T, ממנו בקשתי להוריד לי את מחיר החבילה החודשית שלי, אמר לי שישמח להיענות לדרישתי, גם נציג שירות של החברה המספקת לנו שירותי אינטרנט שמח להוריד את המחיר ושיבח אותי על היותי לקוחה ותיקה ונאמנה שלהם, הדרכון החדש שלי הגיע בדואר מהיר מהקונסוליה הישראלית במחיר חידוש סטנדרטי, במתכון טבעוני לקפונטה דרומית http://vegansontop.co.il/caponata/ נדרשתי לשלוש כפות חומץ אורז ,שהיה לי במזווה, וכשנכנסתי לחשבון המשכנתא שלי כדי להדפיס מחדש את הדו"ח השנתי שנגרס בטרם עת במגרסת הנייר ששבקה חיים ולא זכרתי את השאלה הסודית שלי, הרובוט הידידותי שלח לי אותה לתא הדואר שלי - בית הוא איפה שיניב נמצא.
כל כך שמחתי על הכסף שחסכתי שלא היה איכפת לי שאני צריכה לחכות שלוש שעות לטיסה שלי, שכללה שתי עצירות ביניים, האחת במינכן והשניה בלונדון. את הטיסה למינכן הפעילה חברת התעופה שמעולם לא שמעתי עליה קודם, איירברלין. המטוס היה קטן, ישן ומלוכלך כמו שנראה אוטובוס המסיע תלמידים בסוף היום ורוב הנוסעים היו חבורת ישראלים שטסו למינכן למטרות עבודה או גיבוש. כשהגענו למינכן הדיילים לא נתנו הוראות למי שיש לו טיסת המשך וביציאה מהמטוס לא היה שילוט. טיסת ההמשך שלי היתה מיועדת לצאת בתוך פחות משעה אז התחלתי לחפש את דרכי. הלכתי קדימה, אחורה, עליתי במדרגות ירדתי במדרגות ואז למרבה הצער מצאתי את עצמי מעבר לדלת מסתובבת לכיוון אחד שהוציאה נוסעים לאשנבי ביקורת דרכונים בדרכם החוצה. כשהסתברה לי טעותי כבר לא יכולתי לחזור על עקבי. דפקתי על חלון הזכוכית של גברת שישבה מול מסכי מחשב אבל היא סירבה לפנות אלי והצביעה על הדלפקים של פקידי ביקורת הגבולות. אחד מהם ניהל באותו זמן שיח חרשים עם שתי נוסעות ישראליות. הצעתי את שירותי התרגום שלי וקניתי את עולמי בשעה אחת. אחרי שהנוסעות עברו את הבקורת הסברתי לשוטר שהיה עכשיו פחות חמור סבר שעפתי דרך הדלת המסתובבת, שאני צריכה להגיע לטיסת המשך של בריטיש איירוויז ושאני לא מצליחה למצוא את דרכי. השוטר שם את כובעו על ראשו, יצא מהדוכן שלו, נעל אותו בצרור מפתחותיו, פתח דלת נעולה, החזיר אותי לגשר עליו הייתי כשיצאתי מהמטוס ואמר לי שהוא לא ינוח ולא ישקוט עד שאגיע בשלום למחוז חפצי. אמרתי לו שלא צריך ותודה רבה ואני אסתדר אבל הוא התעקש. אחרי שהלכנו כברת דרך ולא הגענו לשום מקום הוא אמר לי בעצב שהטרמינל הזה לא ידידותי במיוחד. אחרי עוד כברת דרך הוא עצר ואמר לי שהוא צריך לחשוב. אחרי כברת דרך הוא שוב היה צריך לחשוב ואחרי מחשבה רבה הוא בקש את הדרכון שלי ואת הכרטיס והורה לי להישאר על מקומי ולא לזוז, פתח לעצמו כמה דלתות נעולות ונעלם. בדמיוני כבר ראיתי את עצמי מפסידה את טיסת ההמשך ותקועה בשדה התעופה של מינכן לעד, עם דרכון ישראלי שפג תוקפו ובלי הדרכון האמריקני שנלקח ממני. עוד אני שוקעת במחשבות נוגות על חיי בטרמינל הבלתי ידידותי והנה חזר השוטר שלי עם צרור מפתחות גדול מזה שהיה לו קודם, פתח לנו דלתות, הוריד אותנו במדרגות, העלה אותנו במעליות שקופות ואחרי מסע הרפתקאות שלא היה מבייש סרט מתח טוב הביא אותי לשער שממנו עמדה לצאת טיסתי הבאה. לחצתי את ידו בהתרגשות רבה, הודיתי לו מקרב לב על שעזב את משמרתו כדי להביא אותי ליעדי, עליתי על המטוס של בריטיש ללונדון ונשמתי לרווחה: אני באויר הטריטוריאלי של אנגליה, הללויה.
יצאתי מתל אביב בה הטמפרטורה היתה 20 מעלות והגעתי לוושינגטון שבה הטמפרטורה היתה מינוס 20 כששלג דאשתקד מלווה אותנו לאורך הדרך. בזמן שפרקתי את המטען שלי יניב הכין את הסעודה האחרונה שלו לאחר שלושה חודשים בהם היה השף הבלעדי והחזיר לי בשמחה את שרביט ניהול הבית. בבוקר התחלתי לפשפש בגבעת הניירות/חשבונות/מסמכים שנערמה, ולסדר אותה ומיד הבחנתי שהיא חסרה ולא ממצה. "איפה שמת את חשבונות החשמל" אני שואלת את בן זוגי שבעבודתו הוא מנהל מצטיין, מסודר ומתוקתק היכול למצוא ברגע כל אימייל קקיוני שמסתתר בערימת השחת של המחשב שלו אך בחייו הפרטיים הוא המפוזר מכפר אזר. "היו חשבונות חשמל"? הוא שואל בפליאה. "חשבתי שכל החשבונות מקוונים. "איפה חשבונות כרטיסי האשראי" אני מנסה שוב בתקוה. "ואיפה המסמכים שאנחנו צריכים להגיש למס הכנסה בתום השנה" אני שואלת בקול ענות חלושה כשהתקוה כבר פסה."תשאלי את איתי" הוא אומר לי."איתי היה אחראי על החשבונות, אני על דואר הזבל". ניסיתי את מזלי אצל איתי. "נתתי ליניב את כל החשבונות אחרי שהודעתי לך את הסכום ותאריך התשלום עונה לי הבן יקיר לי". בצעד נואש אני פונה שוב לבעל הבית ומבקשת שיפשפש בזכרונו אם לא בשולחנו. "תשמעי" הוא אומר לי בנחת. "יש מחיר על היעדרות ארוכה מהבית". "בחייאת רבאק, אחי" אני אומרת לו, "מה עשית עם הניירות, אכלת אותם"? "גרסתי" הוא עונה, "גורס הניירות המחורבן שקנית נפח את נשמתו באמצע אכילת הדואר שלנו". אהה, הבנתי, הניירות שמצאתי היו שארית הפליטה שלא אוכלה/עוכלה. התברר שגריסת המסמכים היתה אמצעי לחימה אחד של בעל הבית במלחמתו ביריביו ברדק ולכלוך. אמל"ח אחר שגיליתי הוא ארגזי קרטון מלאי אשפה שנדחפו מתחת למיטה. "יש מחיר…." הוא התחיל לומר שוב כשראה אותי סוקרת וסורקת מגירות מדפים וארונות שהתערבב בהם מין בשאינו מינו. לקחתי נשימת יוגה עמוקה והזכרתי לעצמי לשאוף את הרגע ואת ההווה ולנשוף את כל המחשבות השליליות. בזמן שנשפתי אותן נכנסתי לחשבונות שלי במחשב וביקשתי להדפיס את דוחות המס שאנחנו צריכים להגיש אוטוטו. המדפסת סירבה להגיב, בקשתי ממנה לשאוף את הרגע ולשתף פעולה כאן ועכשיו כשהסתבר לי שהדיו נגמר.
"תגיד" שאלתי את בעל הבית (במיל). "איך נגמר הדיו במדפסת חדשה שקניתי בטרם נסיעתי"? "אנא עארף, התייבש, לא היית פה כמה חודשים", יש מחיר וכו'…. "אבל אם את כבר הולכת לעשות קניות, אז צריך עוד דברים". "הו", נאנחתי אנחת יגעים, זה לא הולך להיגמר בטיול לחנות השכונתית שלי, זה הולך להיות מסע קניות מהסוג התקופתי. נכנסתי לאפליקצית רשימות באייפון ויצאתי למסע ספירת מלאי בבית. בצד החוסרים בתחום ההגיינה רשמתי משחת שיניים, סבון, שמפו, נייר טואלט, שקיות אשפה, שקיות פלסטיק ועוד. בזמן שרשמתי מה צריך גיליתי שבעל הבית (במיל.) לקח יוזמה ורכש חומרי ניקוי מכווני מטרה כגון מטליות ניקוי חד פעמיות אנטי בקטריאליות. כשבדקתי את המזווה גיליתי בצד החוסרים מוצרי יסוד כמו פסטה, אורז, תפוחי אדמה, בצל , זיתים ובצד המלאי (הבלתי נדלה) אורז מיוחד לסושי בשקית עשויה נייר אורז, יין סאקה, שלושה בקבוקי חומץ אורז, שלוש שפורפרות וואסבי וזנגויל כבוש. אם מישהו רוצה להכין סושי בזמן הקרוב וחסרים לו חומרים שידפוק על דלתנו ויבקש כוס חומץ אורז.
יצאתי למסע קניות אותו נאלצתי לפזר בכמה חנויות, אחת מהן היא מחסני הענק Costco שם קונים הקמעונאים כאילו היו סיטונאים ולשם שולחים אותנו ידידינו שזה לא מכבר עזבו את ארה"ב או ביקרו בה לקנות להם הכל בגדול. יניב נוהג לעשות לתיירים המבקרים בביתנו סיור במזווה שלי ולהראות להם את שקי הקמח (25 קילו) ואורז שאני סוחבת משם אבל הפעם לא באתי להצטייד במצרכי היסוד שאונר"א מחלקים לפליטים בעזה. את הכסף שחסכתי על הדרכון שלא הייתי צריכה לחדש בדלפק של משרד הפנים, השארתי בקופת החנות וביציאה נזכרתי מחדש למה נעים לקנות באמריקה. א. הקופאי/ת לא מתקיף אותך במילה "מועדון"?כשהכוונה לשאול אם יש לך כרטיס של החנות. ב. הוא או היא ידידותיים ומנסים לגלגל איתך שיחה. "אנחנו חוגגים משהו"? אני תוקעת בו את המבט שיניב מכנה המבט התמה והחשדני שלי והוא אומר "24 בקבוקי יין בטח יש מסיבה". "לא" אני עונה לו "אני שותה רק בנסיבות לא חברתיות". ג. כשמגיעים לסוף המסלול יש מי שאורז את המצרכים מהצד השני , מסדר אותם בעגלה לפי הסוג ושואל : את רוצה עזרה להכניס את המצרכים למכונית? (זה לא אישי, שואלים גם את מי שעגלתו לא מתפקעת). בדרך נזכרתי למה נעים להיות צרכן בישראל. א. לשום דבר אין מחיר גם כשהמחיר כתוב. ערב אחד נכנסתי לחנות למוצרי אלקטרוניקה כדי לבדוק מחירים של מכשיר קפה. "אפשר לעזור לך?" שאלה המוכרת שבאה לקראתי ותפסה אותי משחקת עם הטלפון שלי. "כנראה שלא" אמרתי לה. "המכונה הזאת עולה פה אלף שקל אבל עכשיו אני רואה שאם אני קונה אותה דרך האינטרנט היא תעלה לי שבע מאות". "אין בעיה" אומרת המוכרת, "אני יכולה למכור לך אותה בשבע מאות". ב. השירותים של בעלי מקצוע מתומחרים בהתאם לאמצעי התשלום. "איך את משלמת"? שואל החשמלאי? "מה האפשרויות"? אני רוצה לדעת. "אם תשלמי במזומן אני מוריד את המחיר וכותב מחיר מופחת על הקבלה לצורך מע"מ". ג. אפשר להתמקח על מחירים של שירותים מתומחרים. בוקר אחד התקשרתי לסלקום והבעתי אי שביעות רצון מהמחיר אותו משלמת שירה. "כמה את רוצה לשלם"? שאלו אותי. "בגולן אני מקבלת את אותה החבילה בחצי המחיר" עניתי להם. "אין בעיה, ניתן לך את המחיר שלהם" ענתה הנציגה ללא ויכוחים.
בערב התקשרה אלי מיה, שעברה לגור בלוס אנג׳לס עם בחיר ליבה. "רציתי לספר לך שאנחנו נוסעים מחר ללאס וגאס, להתחתן". הידיעה לא נפלה עלי כרעם ביום בהיר, זה היה בתוכנית אבל בכל זאת זו חדשה מרעישה. בררנו באיזה מלון הזוג מתאכסן, התקשרנו לשרות החדרים בדיוק כשהטקס היה בעיצומו ובקשנו שישלחו לחדר סל מלא כל טוב וברכות לרגל המאורע המרגש. "אין בעיה" ענה לנו אחד הקונסרייז׳ים, באתר של שירות החדרים, תמצאו סלים שונים, תבחרו את התכולה ותשלחו לנו את ההזמנה באימייל. עשינו כמצוותו. למחרת כשדיברנו עם מיה כדי לשמוע חויות מהטקס שבו אלביס חיתן אותה http://gracelandchapel.reachlocal.net
למדנו שלמרבה הצער, סל הביכורים שניסינו לשלוח לחדר שלהם לא הגיע ליעדו. "בטח יחייבו את כרטיס האשראי שלנו למרות שהם לא קיבלו את הסל" אמר יניב, שבדרך כלל אינו מטריד את ראשו בזוטות כמו כסף וגורס את כל דאגותיו עוד לפני שהן מטרידות אותו אבל המגרסה, כזכור, התקלקלה. בדקתי את מצב חשבון האשראי שלי וראיתי שאמנם, המלון חייב את החשבון בשירות החדרים שלא היה ולא נברא.
לאחר תרגול היוגה שלי, שאפתי את הרגע, את הכאן ועכשיו ונשפתי את כל הדאגות והמחשבות המטרידות ונכנסתי לחשבון הבנק, בדקתי את החיובים והתכוונתי לשלוח אימייל מאובטח כפי שמציעה האפליקציה. לפתע קפץ חלון ששאל האם ארצה לבצע שיחת און ליין עם נציג שלהם. לחצתי על החלון המפעיל את השיחה ומייד קיבלתי הודעה בזו הלשון: שלום לך, למרבה המזל את עומדת לשוחח עם הנציגה המושלמת שתפתור לך את כל הבעיות, שמי פמליה סינתיה קרוז, במה אוכל לעזור לך. שוחחנו לנו כה וכה והסברתי לפמליה (שתוך כדי שיחה למדתי שהיא רובוט ולא נציגה אמיתית כשהתקלתי אותה במשפטים לא צפויים, עליהם היא המשיכה לענות כהרגלה: מעולה, הילה, יש עוד משהו שאני יכולה לעזור לך בו היום?) מה הבעיה והיא לקחה על עצמה לטפל בענין והבטיחה לי לטפל בעניני.
הבוקר קמתי ליום בהיר שבו הכל בא על מקומו בשלום. פמליה הרובוטית מהשיחה בבנק החזירה לי את הכסף על שירות החדרים שלא היה, רובוט אחר איתו ניהלתי שיחה און-ליין בחלון של חברתAT&T, ממנו בקשתי להוריד לי את מחיר החבילה החודשית שלי, אמר לי שישמח להיענות לדרישתי, גם נציג שירות של החברה המספקת לנו שירותי אינטרנט שמח להוריד את המחיר ושיבח אותי על היותי לקוחה ותיקה ונאמנה שלהם, הדרכון החדש שלי הגיע בדואר מהיר מהקונסוליה הישראלית במחיר חידוש סטנדרטי, במתכון טבעוני לקפונטה דרומית http://vegansontop.co.il/caponata/ נדרשתי לשלוש כפות חומץ אורז ,שהיה לי במזווה, וכשנכנסתי לחשבון המשכנתא שלי כדי להדפיס מחדש את הדו"ח השנתי שנגרס בטרם עת במגרסת הנייר ששבקה חיים ולא זכרתי את השאלה הסודית שלי, הרובוט הידידותי שלח לי אותה לתא הדואר שלי - בית הוא איפה שיניב נמצא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה