סובב הימצ׳ל פרדאש - יום 7 מטאבו לדאנקר לקאזה

בבוקר הלכנו לבקר את בוב האמן הנווד במנזר החדש שבו הוא עובד והתפעלנו מאוד מאמנותו ומאומנותו. הבטחנו לחזור שוב כשהמנזר יושלם כי הראש של הבודהה אותו הוא צובע עוד לא גמור ומכוסה פלסטיק. את הצבעים הוא מייצר מצמחים מקומיים. 

לפני הביקור אכלנו ארוחת בוקר במסעדה המופעלת על ידי נזירים בודהיסטים. בקשנו משהו מקומי וקיבלנו לחם טרי נפוח שנאפה בזה הרגע וצ׳אי מסאלה מתוק וטעים.

השיירה של הג׳יפים הכוללת אותנו ואת כל מכרנו שאספנו השבוע יצאה כמעט יחד לדרך כשהיא מותירה את טאבו ריקה מתיירים. קבוצה נוספת בודאי תגיע אחה״צ. פניה של השיירה מועדות לכפר הפצפון עוד יותר דאנקר שיש בו מנזר המשמש כבית הארחה,  וכעשרים בתים שכולם משמשים כ homestay.

שלטים בפתח בתי הבוץ מכריזים על שירותי ההארחה שלהם. היום למדנו שהחויה המענינת כוללת אירוח ללא חשמל ובדרך כלל עם שירותים משותפים עם בני הבית, שבהם יש חור ובור ספיגה אקולוגי המשמש לדישון. ליד כל בית בוץ עובדים בנאים המייצרים לבנים ומוסיפים חדרי אירוח מבטון לבית.

התוצאה מוזרה למראה וגם מענין מה עושה האינטראקציה עם התיירים למי שעד לפני כמה שנים היה מנותק אפילו מאזורים שכנים לו בגלל היעדר גשרים שכיום מחברים בין הכפרים. שיירת המכוניות של התיירים (כולם הודים חוץ מאיתנו) עצרה במגרש החניה הנסלל בזמן אמיתי לצד המנזר החדש שהוקדש על ידי הוד רוממותו הדלאי לאמה לפני שבע שנים וגם הוא עובר שיפוצים. גם המנזר הזה עתיק יומין, בן אלף שנה וגם הוא חשוב מאוד לבודהיסטים אבל בו לא השתמרו המסורות והאמנות כמו בזה שבטאבו. חוץ מהמנזר העתיק שלא השתמר יפה אבל הנוף ממנו לעמק מדהים ביופיו יש מסלול טרקרים המגיע לדאנקר ועליה די תלולה של שלושה קילומטר בהר לאגם טבעי גבוה הנוצר ממימי הפשרת שלגים. הנהג שלנו המשמש גם כמדריך טיולים הטיל ספק ביכולתינו לטפס וחזר על כל שהעליה תלולה וקשה.

קבוצת הקמ״גניקים כבר התחילה לטפס, והעצה שקיבלנו מנהגנו הנאמן היא לטפס לאט בגלל הגובה ודלילות האויר. טיפסנו לאט ובהתמדה וכשאנחנו עוקפים את מהנדסי הגרעין, אני מתנשפת כאילו יש לי אסטמה ויניב צוחק עלי ואחרי שלושת רבעי שעה הגענו למעלה וחזינו בפלא שבשבילו טרחנו. אגם ירוק ובהיר בקצה ההר שנוצר ממי הפשרת שלגים ומי מעינות הנובעים מההר. הנוף מלמעלה היה מרהיב. האגם העצמו, נהר הספיטי על כל יובליו שרואים מההר, ההרים עם הפסגות המושלגות ממול ובעיקר, הנוף של הכפר הקטן והמנזר.

על שפת האגם הסתובבו כמה חמורים שבאו לשתות מים והרועים ששכבו לנוח.

יניב שכנע את מהנדסי הגרעין להמשיך ולעלות ברכס לנקודה הכי גבוהה כדי לקבל תמונת נוף יותר טובה והם השתכנעו וטיפסו בעקבותיו, אחד מהם קצת הדרדר אבל לא בא בטענות. 

ירדנו בזהירות בשביל והלכנו לסעוד את לבנו במנזר המשמש כבית הארחה ומסעדה שם פגשנו זוג בריטי צעיר המטייל פה עם אופנוע. החלפנו חויות טיול ויניב לימד את הבחור לשחק שש בש לתמהונם של כל ההודים שלא ראו ולא שמעו על המשחק מימיהם. הבחור היה סטודנט חכם ומיד למד את המשחק. כולם היו מרוצים מהבחור הבריטי שקיבל 6/5 ואמר שש בש. אחרי האוכל התדיינו עם הנהג על המשך המסלול וסיכמנו על שני לילות בקאזה,עיר המחוז של עמק ספיטי. 

אום מאני פאדמה הום!

סובב הימצ׳ל פרדאש יום 5 - מקלפה לנאקו

בדרך לנאקו עברנו שוב בעיר המחוז של מחוז קינאור רקונג פאו כדי למצוא בנק ידידותי לכרטיס שלנו שאתמול נדחה ולא הצלחנו להוציא כסף. בעוד מאה קילומטרים נהיה בקאזה, עיר המחוז של מחוז ספיטי שם יהיה כספומט אחד אבל לא ברור שהוא תקין והבא אחריו, יחד עם תחנת דלק ועוד שירותים אלמנטריים יהיה בעוד מאתיים קילומטר כשנגיע למחוז קולו. אחרי כחצי שעת נסיעה בכביש העפר ההררי לאורך נהר הסוטלג׳ שעל פי האמונה ההינדית הוא מרכז היקום ותחילתו, משהו כמו הפרת והחידקל של המערב, הגענו למחסום שם בקשו לראות את האישורים שלנו המתירים לנו להיכנס לשטח הגובל בטיבט, סין. בדרך עברנו מפל יפהפה שיניב התעקש לטפס בו (ליניב יש חולשה לגשרים, לטיפוס על הרים, מפלים ירידה לנהרות)

והמשכנו את נסיעתנו בדרך המלך, כביש 22 במדינת הימצ׳ל, שמזכיר יותר את המלכים שחיו פה בעבר ואיבדו את מלוכתם, דרך לא דרך, שביל עפר צר ולעיתים מחוק המתפתל בהר. לאורכו מפוזרים בנקודות מסוימות נפאלים, עובדי מע״צ המקומיים, המתחזקים אותו כפי יכולתם.

האחריות לטיפול בכביש היא של BRO ארגון כביש הגבול והם מעסיקים כנראה קופירייטר שכותב שלטים מחורזים המפוזרים בצידיו כמו :  

speed thrills but it kills

Safety first speed next

  ומזהירים מפני : shooting stones כלומר אבנים מדרדרות. למטה בנהר ראינו את מפעל החצץ של החברה הבונה את הכביש. העובדים יושבים בגדת הנהר ושוברים בפטיש את האבנים הגדולות הנופלות לנהר ואת חלוקי הנחל. הם סוחבים את החצץ שהם יוצרים בשקים עד לשביל, שם מורידות משאיות שקי מלט ועל המקום מכינים את הבטון והזפת, המכבש משטח חלק מהכביש וממשיכים לתחנה הבאה. על פי השילוט הם עובדים על דרך באורך 475 ק״מ אבל אנחנו נסענו על מה שהם קוראים כביש מטאלי (אספלט) מדי פעם לאורך כמה קילומטרים. סיזיפוס כבר אמרתי?

את רוב הנסיעה אנחנו עושים בדרכי עפר ואנחנו מאובקים כמו הג׳יפ: מבחוץ ומבפנים. 

אין מקום בגוף שלנו שאינו מלא חול. הפכתי למתעטשת סדרתית ואני מתעטשת אבק וחול. כשמתמזל לנו המזל ואנחנו מגיעים למקום שיש בו גם חשמל וגם מים אנחנו מגירים נחלי אבק במים הזורמים. כשלא מתמזל לנו המזל אנחנו עושים מקלחת הודית. ההודים ממלאים מים חמים בדלי  לאורחים ומשתמשים בכלי דמוי נטלן כדי להתרחץ כשהם ישובים על שרפרף ומוסיפים למים החמים שבנטלן מים קרים מהברז או מדלי של מים קרים.

 הנהג שלנו מנצל כל מפל שעוברים תחתיו כדי להעביר את המכונית שטיפה חיצונית והוא מאט את הנסיעה מתחת לזרם. 

בקצה דרך העפר בגובה 3660 מטר נמצא נאקו, כפר הררי פצפון שמאות תושביו מתפרנסים מחקלאות אם הם מצליחים למצוא בקרבת מקום ישורת שאפשר לעבד לחלקה (הנפאלים מסקלים ומעזקים). בדיוק הגענו ביום שבו התחתנו שלושה זוגות. החגיגות נמשכות 3 ימים בהם התושבים צריכים לרקוד ללא הפסקה במרכז הכפר באוהל שהוקם לכבוד הארוע בצמוד למקדש הבודהיסטי המקומי. הגברים והנשים בבגדים מסורתיים ובכובע הקינאורי האופייני לאזור רוקדים לצלילי מוזיקה שבמשך היום נוגנה על ידי קלרינט חצוצרה פעמונים ותופים ובלילה הושמעה ממערכת הגברה משוכללת. המוזיקה חזרתית ואקסטטית והריקוד חוזר על עצמו. הגברים והנשים יוצרים טור, נפרד, מי שצריך מנוחה יושב באמצע האוהל על המזרונים והטור הרוקד מקיף את היושבים. הרום המקומי נשפך כמים בנהר וכך גם שתיה קלה. ליד האוהל מכינים בסירים ענקיים סוג של אוכל שנראה כמו מרק. התיירים שבאו להביט מייד מצאו את עצמם בתוך טור הרוקדים על פי הזמנת המקומיים שצריכים לדאוג שהריקוד יימשך נונסטופ וכל המצטרף למעגל מאפשר למי שיוצא ממנו לנוח.

בין הרוקדים פגשנו שוב את הזוג ההודי שמטייל איתנו באותם מקומות מההתחלה ועכשיו אנחנו כבר חברים וגם זוג מטיילים ישראלים חמודים שבילינו איתם על רחבת הריקודים והחלפנו איתם רשמים והמלצות (הם עושים את אותו המסלול אבל בכיוון ההפוך) והזמנו אותם לארוחת ערב במאהל התיירים שבו בילינו על ראש ההר. תנועת התיירות האקולוגית תופסת תאוצה בהודו כמו בשאר העולם ובמקומות נידחים מקימים מאהלים לטובת הטיילים כדי לא לפגוע בשטח ובאסתטיקה שלו. האוהל מצויד בקירות בד עבים, מיטה זוגית ומאחורי קיר עם רוכסן יש שירותים, פרימיטיביים. באוהל יש נורת חשמל ובין האוהלים ערוגות פרחי בר צבעוניים ויפים. למאהל צמודה מסעדה יפהפיה הבנויה לתוך ההר ובה פגשנו כמה מטיילים הודיים, לכולם ילדים שלמדו או לומדים בארה״ב וטיילו בעולם. בדיעבד למדנו מהנהג הנרגש שלנו שהזוג שישבנו איתו בארוחת הבוקר הוא סלבריטי מהסרטים. הוא שחקן קולנוע מפורסם והיא במאית מפורסמת. כשנגיע לאזור שיהיה בו טלפון ואינטרנט, בעוד שלוש מאות קילומטר, נברר מי הוא השחקן אמיר חאן שהוא ואשתו רקדו איתנו בחתונה שבטית שבה היינו אורחים לא קרואים אך מוזמנים בהחלט. למדנו שהמילה המקבילה לשלום בטיבטית היא Jooley Jooley

ואומרים אותה פעמיים כשחולפים על פני המקומיים. 

  

סובב הימצ׳ל פרדאש - יום 6 מנאקו לטאבו

יצאנו מנאקו בבוקר והתגלגלנו לאורך כביש העפר המשובש , המאובק והצר.

בצומת דרכים לא משולטת פנה נהגנו לשביל העולה לראש גבעה בכפר בשם gue שם בביתן זכוכית שמור ומוגן יושבת לה מומיה שנמצאה לפני שבע שנים על ידי חיילים מחיל תחזוקת כביש הגבול שחפרו בונקרים לכל צרה שלא תבוא מכיוון סין. המומיה היא של אשה יושבת מכופפת כאילו היתה מקלפת שעועית או סורגת וכל שיניה בפיה. המומיה בת חמש מאות שנה והרשות המקומית מקימה לצד הביתן הקטן שבו היא שוהה עכשיו מקדש מפואר שכרגע עשוי מבטון אבל בעתיד יכוסה עץ מגולף כמו כל המקדשים הבודהיסטים.

במגרש החניה נאספו כל המכוניות של כל המטיילים שאנחנו גוררים אחרינו או שהם גוררים אותנו איתם השבוע מכפר לכפר. Jooley Jooley צעקו כולם בשמחה זה לזה. היעד הבא של כולנו הוא הכפר טאבו, בגובה 

3050 מטר שבו על פי השילוט 280 תושבים מהם 15 לאמות - נזירים בודהיסטים החיים במנזר הישן שמולו הולך ונבנה מנזר חדש ומקסים.

טאבו, הוא המקום השני הקדוש לבודהיסטים אחרי  המקדש החשוב להם ביותר בטיבט ועל פי השמועה העקשנית הוד רוממותו הדלאי לאמה ה 14 מתכוון לבוא לגור שם לאחר שיפרוש בקרוב כשיגיע לגיל שמונים. המנזר החדש ההולך ומוקם שם על ידי נפאלים העובדים תחת עול הנוגשים - נזירים בודהיסטים לבושים בורדו כהה. הסולם עליו עומדים הבנאים עשוי כלונסאות במבוק המחוברים זה לזה בשתי וערב. הכפר טאבו מפורסם בגלל המנזר הישן העומד במרכז הכפר שנמצא שם משנת 996 ובתוכו ציורי קיר הודים עתיקים ותשעה מקדשים עתיקים שכל אחד מהם מוקדש לנושא שונה. זהו  המנזר הבודהיסטי העתיק ביותר בהודו ובאזור ההימליה.

המנזר נמצא חמישה עשר קילומטרים מהגבול הטיבטי / סיני בעמק ספיטי אליו עברנו מעמק קינאור בנסיעה מנאקו. המעבר לעמק ספיטי הוא קיצוני. מהרים ירוקים שדות ירוקים, שטחי מרעה חלקות פורחות ומטעי תפוחים הנוף משתנה למדבר הררי בגווני חום סלעים חשופים

ונוף המזכיר שילוב בין מדבר סיני, אזור ההר הגבוה והגרנד קניון כשנהר הספיטי הצלול והכחול זורם למרגלות ההרים הגבוהים שחלק מפסגותיהם מכוסות שלג.  

בכניסה לכפר חנינו במלון קטן והלכנו לראות את המנזר. נזירה שעמדה בשער פתחה את לנו את הקומפלקס של המקדשים שציורי הקיר שלהם משמרים  את המסורת הבודהיסטית שהיתה נהוגה באזור לפני אלף שנה. יניב שיש לו כאמור חולשה להרים ומקורות מים שאל את אחד המקומיים אם יש דרך לרדת לנהר וסיפקנו את הצורך שלו לגעת במים בירידה תלולה בדרך חתחתים אבל הנוף ההררי שנשקף מהנהר היה שווה את זה.

בערב התישבנו לשתות בבית קפה שעלו ממנו קולות מוסיקה. בפנים פגשנו את בוב הנווד, כך הוא קורא לעצמו, הוא אמן ציורי קיר  שלמד שש שנים את אמנות הציור הבודהיסטי ועכשיו מונה על ידי הנזירים לאמן האחראי לציורי הקיר וצביעת פסלי הבודהה שבמנזר החדש הנבנה לקראת ביקורו הצפוי של הוד רוממותו הדלאי לאמה שיקדיש ויקדש את המקדש.

הוא הזמין אותנו לבוא בבוקר ולחזות בעבודתו ובינתיים הנעים לנו בנגינה בגיטרה, חליל ותוף כשיניב מצטרף אליו בחילול ושירה.

למדנו ממנו שכשאינו עסוק בעבודת הקודש הוא מתפרנס מקעקועים וסידור ראסטות בשיער, בדראמסאלה, מקום מגוריו הקבוע מאז ברח מטיבט. כשנכנסנו לקפה היה בקבוק של בירה על השולחן של בוב וכך גילינו שאפשר לקנות בירה במקום הזה. באופן כללי אין אלכוהול באזורים הבודהיסטית וגם בחלק מהאזורים ההינדים כשיוצאים מהערים הגדולות. בוב החביא את הבקבוק שלו והסביר לנו שהוא גר ועובד במנזר ואסור לו להיתפס שותה. בית הקפה שבו שתינו בקבוק בירה אחרי יובש של שבוע נמצא בין בתיו הרבים של הכפר שרבים מהם מתפרנסים מתיירות. 

בכל הכפרים הקטנים הולכת ומתפתחת תעשיית B&B שכאן היא נקראת home stay. התגברות התיירות בכפרי העמקים שבעבר היו נידחים הביאה לתנופת בניה נוסח ההתנחלויות שבה המקומיים מרחיבים את ביתם ומוסיפים חדר או יותר לטובת התיירים וכך עוקפים את המיסוי על בתי המלון, את השתלטות זרים הבונים בתי מלון על אדמותיהם ומציעים מיטה במחירים נמוכים לתיירים הרוצים להשתתף בחויה המקומית לראות איך הילידים חיים ולהשתתף בהכנת ארוחה, עבודה בשדה ועוד. בכפרים הקטנים וגם בערים המשמשות כמרכזים אזוריים אפשר למצוא שלטים המודיעים על היות הבית homestay והכרזה על כך שהבית משמש גם מטבח וישמח להאכיל תיירים באוכל טיבטי מקומי, אוכל הודי וכמובן - אוכל ישראלי.

בשני הכפרים האחרונים בהם בקרנו מצאנו שלטים המכריזים על מטבח ישראלי הכולל שקשוקה רגילה וגם power shakshuka שלא הצלחנו לפענח. תחת אוכל ישראלי הופיעה גם מנת דים סאם (פה קוראים לה מומו) שמולאת בשוקולד נוטלה...

על גב ההר בטאבו רשומה בסנסקריט לבן המנטרה הבודהיסטית האולטימטיבית: 

אום מאני פאדמה הום. 

מעתה ועד סוף ביקורינו בעמק ספיטי נחזה במנטרה הזאת צבועה על ההרים בכפרים ומופיעה על גבי דגלונים בודהיסטים צבעוניים. 

סובב הימצ׳ל פרדאש יום 4 - מרקצ׳אם לקלפה דרך רקונג פאו.

ירדנו בבוקר מרקצ׳אם לשנגלה בדרך החתחתים הלא סלולה הדומה לרכבת שדים כשהנוף של העמק מרהיב ביופיו. ביציאה מהכפר עברנו על גשר בעילי שכבר ראינו הרבה שכמותו ולידו שלט המודיע מתי נבנה הגשר ומה הוא עלה. הגשר יחסית חדש, כמו האחרים שראינו בדרך. הם נבנו לפני שלושים שנה כדי לחבר את הכפרים זה לזה ולציר נסיעה מרכזי. מה עשו הכפריים לפני בניית הגשרים שאלנו. האוטובוס ומכוניות קטנות היו עוברים פעם אחת בבוקר לפני שהמים עולים ובשאר הזמן הם היו מנותקים כי אי אפשר היה לעבור את הנהר.

בדרך ראינו קבוצות קטנות של בנאים נפאליים העובדים על הכביש מי בשבירת סלעים, מי בהעמסת אבנים על סבלים / סבליות הסוחבים אותם לאורך הכביש עם סרט הקשור לראשם ומי בהרתחת חביות זפת. כמה חלקים מהכביש שלא היו סלולים כשהגענו לפה לפני יומיים היו עכשיו סלולים לתפארה. 

חצינו את נהר הבאספה וראינו את הסכר הגדול שמייצר חשמל : סכר רקצ׳אם והתחלנו לטפס בהר לעיירת המחוז רקונג-פאו, עיירת שרות הנותנת שירותים לתושבי הכפרים הסמוכים והנידחים. 

כשהגענו פנינו למשרד ממשלתי כדי לקבל אישור מיוחד לתיירים לא מקומיים המאפשר להגיע לכפרים הנמצאים בעמק ספיטי בסמוך לגבול עם טיבט. כמובן שעם הגיענו למשרד להתחיל את הבירוקרטיה קיבל את פנינו שילוט בעברית המסביר לנו שהיתרים זה כאן. 

בקשנו,  חתמנו, צולמנו במצלמת מחשב, האישורים הודפסו, שילמנו ( למרות שבמדריכים היה כתוב שהשרות בחינם) ויצאנו לתור קצת את השוק המקומי ולהצטייד מעט. יניב קנה מכנסים כי אין לנו מתי לכבס. 

אחרי השיטוט עלינו בכפר עד שהגענו למקדש בודהיסטי עצום שנתרם והוקדש על ידי הדלאי למה עצמו ובחוץ מוצב פסל ענק של בודהה.

משם המשכנו לכפר קטן בשם רוגי שיש בו מקדש ישן הינדו טיבטי. בדרך המכונית התחממה מאוד. הנהג עצר ליד אחד מפלגי המים שזורמים פה חופשי מההר ולפעמים מחובר אליהם צינור והשקה את המנוע במי מעיינות קרירים ובאותה הזדמנות כבר שטף את האוטו המלוכלך מהנסיעה התמידית בדרכי עפר מעלות אבק.

משם המשכנו לקלפה, שממנה נשקף הנוף היפהפה של ההר העצום קינר קילאש שעל פי המסורת היה מקום מושבו של האל שיבה. ההר מהווה מוקד משיכה לרגל כי הוא משנה את צבעיו במשך היום מהזריחה לשקיעה. הוא מרשים גם במשך היום.

ירדנו לטייל בכפר המלא כל טוב: עצי תפוחים, משמשים, שזיפים, עצי צפצפה, ארז, אורן, שקדים ואגוזים. קטיף התפוחים יחל בשבוע הבא לאחר פסטיבל וחגיגות מסורתיות שיכריזו על תחילתו. בינתים העצים עמוסים לעייפה בתפוחים אדומים וזהובים שאין נוגעים בהם. 

 מצאנו במרכז הכפר שילוב של מקדש הינדי ובודהיסטי פעיל נריאן - נגיני עם קולות פעמונים ותופים. נכנסנו ישבנו על הרצפה והורדנו את ראשינו בענווה לפני האל היושב ממול וקיבלנו ממתקים בצאתנו אחרי שהעלנו תרומה. כשחזרנו למלון חילקנו את הממתקים המבורכים לילדים שעברו בדרך (לא חינכו אותם לא לקבל ממתקים מזרים) ופגשנו בקבוצת ההודים עובדי קמ״ג מאתמול ובעוד זוג שמשתרך איתנו או לפנינו בדיוק באותם המקומות. כולנו שמחים מאוד להיפגש בכל פעם ובטוחים שנתראה גם מחר. 

בעל המלון שלנו, איש חייכן וביישן סיפר לנו שהוא עובד עבור חברה בנגלית מכלכתא שיש לה בתי מלון בכל האזור פה. כאמור אסור ללא ילידים לרכוש פה אדמה אז הם חוכרים אותה ומקימים עליה בתי מלון. עכשיו התחיל להסתבר לנו למה יש כל כך הרבה תיירים מכלכתא. הוא עובד פה מהאביב עד החורף ואז יורד לעירו מנאלי ומנהל מלון של החברה שם. לשאלתינו הוא הסביר לנו שבחורף הכל סגור באזורים האלה בהם השלג בגובה אדם מכסה הכל. מדצמבר ועד מרץ אין יוצא ואין בא. בתי הספר סגורים לרגל החופשה השנתית שלהם וזה הזמן להתחמם בבית ולצרוך את כל מה שנאגר בקיץ. מענין מה קורה עם עדרי הבקר והצאן. בקיץ האזור סובל מגשמי המונסונים הצפות ומפולות בוץ. לפני שנה בקיץ, היתה מפולת בוץ שחסמה את הכביש היוצא מן הכפר אל הכביש הראשי וכל התיירים ששהו בכפר נתקעו. בעל המלון סיפר לנו שהיה צריך לטפל ולהאכיל במשך שבוע מלון הומה אורחים שהיתה בו אוירה של מחנה קיץ עד שהתחילו להגיע הליקופטרים של הצבא שבאו לחלץ את התיירים. 

כל מי שאנחנו פוגשים פה יודע לספר לנו שישראל היא מדינה קטנה עם צבא גדול ושאחרי 3 שנות שירות כל הישראלים באים להודו להינפש ולטייל. הרבה מהם קונים ג׳יפים ואופנועים ועושים טיולי ענק בצפון המדינה. 

מעצמת תיירות אנחנו, כמעט כמו ההודים עצמם שמטיילים בכל מקום ואתר.

ומהיום נאמר את המנטרה הבודהיסטית האולטימטיבית  : אום מאני פאדמה הום שפירושה המילולי הוא - התכשיט נמצא בתוך הלוטוס ועל פי הדלאי למה העכשוי משמעותה היא שהאיחוד המושלם בין הפרקטיקה לחכמה באמצעות אמירת המנטרה יגרמו לגוף לדיבור ולנפש הבלתי טהורים להשתנות להזדכך ולהיות טהורים כמו הבודהה. 

סובב הימצ׳ל פרדאש יום 3 - מרקצ׳אם לצ׳יטקול ובחזרה

ן

קולות נהר הבאספה הזורם מתחת חלון המלון שלנו הנעימו לנו את הלילה והבוקר. הוצאנו את כל בגדי החורף שהבאנו איתנו כדי לעשות בהם שימוש בצ׳יטקול, 3500 מ׳ על גבול טיבט - סין. ההר המושלג שרואים פה הוא בסין.

עברנו מחסום צבאי ונסענו בדרך לא דרך בכביש עפר צר שבחלקו הרוס בגלל מפולות אדמה בוץ וסלעים עביר רק באמצעות ג׳יפ, אוטובוסים שמשרכים את דרכם לכפר פעמיים ביום ומשאיות צבאיות המביאות ציוד למחנה שנמצא כשלושה ק״מ מהכפר ועד אליו מורשים להגיע. 

בדרך קיבלנו הסברים מהנהג על הכפר הקטן ויושביו, כולם משבט הקינאור, נראים טיבטים ובודהיסטים. פה המקום לציין שההודים שפגשנו מדברים אנגלית הודית. דבר ראשון הם משתמשים בתואר הפועל שימוש מופרז :

Certainly, actually, probably וכו׳ לצד תואר הפועל שהם יוצרים משמות עצם. בעל המלון סיפר לנו שפתח את העסק שלו togetherly with his silent partner. ממשלת הימצ׳ל פראדש הדואגת לבני השבטים אינה מאפשרת למי שאינו נמנה עליהם לקנות אדמה ולכן יזמי התיירות צריכים להתבסס על מקומיים כדי לעשות עסקים. בצ׳יטקול למדנו שהמבנה הסמוך למקדש במרכז הכפר הוא pristly bath

   המקדש הבודהיסטי מאוד מרשים.

בכל פעם שאנחנו שואלים את הנהג על מקום כלשהו הוא עונה לנו כך : 

Sir, after 2 kilometer beore its the village sangla and after 3 kilometer next its the village Rackcham

כשאנחנו שואלים שאלה שהתשובה עליה חיובית התשובה היא תמיד yes yes בדאבלים.

על הכפר הנידח צ׳יטקול, שפעם היה בקצה העולם והיום מגיעים אליו ג׳יפים השופכים תיירים במרכזו למדנו שכיום עיקר פרנסתו על התיירות מה שמסביר את העובדה שיש בו יותר בתי מלון שנמצאים בבניה מבתי מגורים. למדנו גם שתושבי הכפר גרים בו רק בחודשי האביב והקיץ ובאמצע אוקטובר הם מקפלים את עצמם ואת האסמים שלהם ויורדים לסנגלה כדי לא להיקבר בעשרות מטר שלג. תושבי כל הכפרים שבקרנו בהם עד כה מרגע שעזבנו את שימלה חיים כמו הנמלה מהסיפור על החרגול. כל הקיץ הם עמלים בשדות זורעים וקוצרים ומאחסנים במתבנים ובחורף הם יושבים בבתיהם ומתחממים להם. הכפרים פועלים כמו מושבים קואופרטיביים. כל כמה משפחות מחזיקות עדר בקר או צאן וחלקות חקלאיות. חלק מבני המשפחה עובד בשדות, באמצעים של פעם, הם קוצרים במגל, מאגדים אגודות קש ודגנים וקושרים בחבלים ונושאים אותן על גביהם, גברים ונשים כאחד לבתיהם הנמצאים על צלע ההר (אולי בגלל שטפונות המונסונים). מי שלא עובד בחקלאות עובד עבור הממשלה בבינוי כבישים (גברים ונשים) באמצעים דומים לאלה של הקוצרים. את הכבישים צריך לתחזק כל הזמן כי הם נוטים להישטף, להימחק ולהחסם בגלל מפולות והעובדים הסיזיפיים במחלקת התחבורה יושבים בקבוצות על הכביש כשאחד מסתת בפטיש, אחרים שוברים סלעים במכוש, אחרות נושאות שקים מלאים בחצץ על הגב ועוד אחרים סוחבים שקי מלט שהם עושים מהם משטחי בטון שמחזיקים עד הפעם הבאה. כל הפועלים,  אלה העובדים בבינוי בתים ובתי מלון פרטים ועובדי החקלאות העושים את היבודות השחורות כמו קטיף קציר והעפלה עם הסחורה הם נפאלים, הבאים להודו כדי להתפרנס מחקלאות ובניה באביב ובקיץ וחוזרים הביתה בחורף. הם לא מהגרי עבודה אחא עובדים עונתיים . הרופי של הודו חזק מהרופי של נפאל ביחס של 1:1.6 והפועלים מרויחים 300 רופי ליום שהם 6 דולר. הם באים עם המשפחות וגוררים את תינוקותיהם על הבטן ועל הגב בזמן העבודה. הם כהים ומלוכסנים ואי אפש להתבלבל בינם לבין בני שבט הקינאור בעלי האדמות. כשחזרנו בשביל העפר מהמחנה הצבאי שהוא הגבול עם סין ראינו את אגף הלוגיסטיקה של הצבא ההודי משנע ציוד מים ואספקה למחנה. זוהי יחידת החמורים והפרדים העוברת בשביל שאי אפשר להגיע בו במכונית לבסיס.

בדרך פגשנו קבוצת תיירים עליזה ממומבאי ופתחנו בשיחה ידידותית. לשאלה מאיפה אתם  יניב ענה : מפונה. הם עובדי קמ״ג של הודו כולם מהנדסי גרעין. התברר שאנחנו מתאכסנים באותו מלון והמשך הטיול שלהם מקביל לשלנו. 

What is your good name sir הם שאלו את יניב. כך שואלים פה כשעורכים היכרות. להודים יש שם שאיתו הם מסתובבים בחברה ושם שאיתו הם מסתובבים רק באזורים אינטימיים.

את הנהג שלנו עוד לא הצלחנו להעביר על דתו ומעמדו. הוא מסרב לשבת איתנו לארוחות ומתנהג בנימוס פורמלי. בעל המלון הסביר לנו איך עובדת השיטה. בכל מלון או גסט האוס יש חדר שהם קוראים לו dormitory שבו ישנים ביחד כל הנהגים המביאים את התיירים / טיילים והמלון אחראי גם על האכלתם ללא תשלום.

כל משפט אינפורמטיבי שבו הנהג שלנו  מספר לנו איפה אנחנו ומה אנחנו רואים מתחיל ב Sir. למרות שאת הטיול תכננו יחד עם צייד התיירים הקאשמירי (כך מכנים אותו בעוינות מה אנשי התיירות ההינדים שפגשנו בדרך) יש לנו הרגשה שאנחנו בקייטנה שאותה מדריך הנהג (שמסביר לנו לאן פנינו ומה התוכנית היום בשיא הנימוס) שבה למרבה הצער לא מחלקים לנו שוקו ולחמניה. מצד שני פותחים לנו את הדלת ומברכים אותנו בכל בוקר : good morning sir, did you sleep well? How did you find the hotel sir? אבל חוץ מהאי נוחות של ההשתייכות למעמד ה sir ואשתו , הסידור הזה מאוד נח ואנחנו מספיקים לראות הרבה ולטייל הרבה ברגל: 

Sir, after 350 meter next you will find the path to the temple and then you can take a nice walk on the river path. It is after 1 kilometer next and it is 5 kilometers next one way sir

We certainly found the walk very pleasent togetherly

נמסטה

 

סובב הימצ׳ל פרדאש יום 2 - סראהן לשנגלה/ קאראצ׳ם

יצאנו בבוקר לדרך ארוכה למרות שהמרחק בין שתי הנקודות שהיה עלינו לעבור קצר. ירדנו מסראהן בכביש המתפתל במורד ההר אחרי תצפית בוקר מרהיבה על הר שריקהנד ופנינו מזרחה לכביש הינדוסטאן טיבט לאורך נהר הסוטלאז׳. הנהג החברמן עצר בדוכן אוכל מהיר שהוא הגירסה ההודית לפאלפל. סביב כמה שוחנות יושבים מי שהתמזל מזלם ותורם הגיע וכל אחד מקבל צלחת ועליה אורז לבן, רוטב דאל ( עדשים צהובות) נוזלי ועוד רביכת קטניות: חומוס או שעועית במחיר 60 רופי שזה דולר אחד אוכלים כפי שיכולים ומינשמחלק את האוכל עובר ושם לכל אחד עוד בצלחת. כשגומרים הולכים מהר כדי לפנות מקום לעוד רעבים.

הכביש שאמור להעביר אותנו לעמק קינאור חסום לעיתים קרובות בשל מפולות סלעים ובוץ בעיקר לאחר המונסון. תחילת הנסיעה עברה בשלום בכביש אספלט בעל שני נתיבים ולאורך מפעל החשמל ההידראולי והסכר שעל הנהר. הנהג עצר באחד המקדשים הפזורים לאורך הדרך ונשא תפילה, הוא כנראה ידע מה שהוא עושה כי בהמשך הדרך, לאחר שירדנו בהר ונכנסנו לעמק קינאור נתקלנו במפולת סלעים שחסמה את הכביש. לפנינו היו משאיות רבות אזרחיות וצבאיות וכמה כלי רכב קטנים שהכינו את עצמן לנסוע במעקף : שביל עפר המיועד לעיזים וחמורים העולה עד לפסגה ומגיע לכפר שנמצא עליו ואז מתפתל ויורד בחזרה לנהר 16 קילומטר בדרך שהנסיעה בה דומה לרכבת הרים בלונה פארק או להימורים בקאזינו. כל הדרך היינו תקועים אחרי משאיות איטיות וגדולות שלא יכלו לקחת את הסיבוב בירידות ונאלצו לנסוע קדימה ואחורה עד שסובבו את עצמן כך שיוכלו להמשיך בנסיעה. החויה בזאת נמשכה כשעתיים שלוש ובסופה עצרנו לצד הנהר כדי לנשום לרווחה בנקודה בה הראה לנו נהגנו אוטובוס שהדרדר במדרון נשאר שם כגל עד לכל הנוסעים שנהרגו. 

הנסיעה משם היתה כולה בדרך עפר צרה וחתחתית שהתפתלה ועברה בכפרים והעפילה למעלה לאורך עמק באספה  עד שהגיעה לעיר הציורית,שנגלה בגובה של 2800 מטר, שבה מטעי תפוחים רבים ומבצר קאמרו - מקדש בן שבע קומות שבו הוכתרו לפני מאות רבות הראג׳ות של קינאור. כדי להעפיל למקדש צריך לעלות בשביל בתוך הכפר ולעבור בתוך מקדש הינדו טיבטי מרשים. 

אחרי שעלינו  2 ק״מ תלולים בין בתי הכפר, חלצנו נעליים, כרכנו חגורה זהובה סביב מותננו, נהננו מהנוף סביבנו המשכנו לכפר צמוד לשנגלה, ראקצ׳אם, למרגלות צ׳יטקול, הכפר הרחוק ביותר בגובה 3500 מטר, שניתן להגיע אליו ללא היתר מהממשלה ההודית בגלל קרבתו לטיבט. 

 

בראקצ׳אם נישן שני לילות במלון הצופה על רכס קינר קיילאש. בקרנו בכפר הקטן שבו מתפרנסים מחקלאות מתפוחים ומגידול של דגן בעל פרחים ורודים ויפים שהתברר לנו שהוא כוסמת ממנה ההודים מכינים את הצ׳אפטי שלהם. הכפר בנוי בקתות קטנות חלקן משמשות למגורים וחלקן למתבנים. בחורף אי אפשר לגדל פה כלום והכפריים מתחממים להם  בבית אבל בקיץ הקצר הם קוצרים את הגבעולים מאגדים אותן לאגודות ומייבשים אותם על ענפי עצים ועל משטחים רחבים כדי להכין את הגרעינים לטחינה. 

 

לכפריים, בכפרים בהם עברנו יש מכונית כמעט ליד כל בקתה. שמונה מכל עשר מכוניות באזור הן סוזוקי מרוטי שמעולם לא שמעתי עליהן קודם והשתיים האחרות הן יונדאי. לכולם יש טלפונים סלולריים וזה משעשע לראות את הרועים מדשדשים אחרי העיזים והפרות כשהם מפטפטים בטלפון. הלבוש של הכפריים מסורתי כשבכל כפר יש סממן מיוחד לשבט. לפי כמות הילדים הצועדים בבוקר בתלבושת אחידה לבתי הספר נראה שיש פה חינוך חובה ובעל המלון סיפר לנו שרבים מהכפריים שולחים את ילדיהם לקולג׳ים ואוניברסיטאות. החקלאות המפותחת באזור והתיירות הפנימית העולה כיום על תיירות מחוץ למדינה בגלל הצמיחה המטאורית של הכלכלה ההודית מכניסה הרבה כסף לאנשי הכפרים היושבים על מסלולי הטיול המבוקשים ולמרות הנראות וההתנהגות המסורתית של דור ההורים, הצעירים רוכשים השכלה ומטפסים בהיררכיה המעמדית כלכלית. הסוזוקי הנהוג בידי כפרים/ כפריות הלבושים בלבוש מסורתי וחבושים כובעים אופיינים לצד פרות המטיילות על הכבישים ודרכי העפר הם תמונה מייצגת של הודו שיש בה הכל ישן וחדש והיא חוזרת להיות מעצמה. למדנו שכיום יש הודים עשירים הקונים חברות ענק בריטיות ומשיבים עטרה ליושנה. עדיין, מאה מליון הודים חיים בפיות מדולר ליום.  

אחרי טיול למקדש המקומי המוקדש לאלים הינדו בודהיסטים ולנהר הבאספה העובר בכפר חיכינו לשקיעה שצבעה את הרכסים בצבעים אדומים וחזרנו למלון שם ניהלנו שיחה ערה עם הבעלים, הינדו שלו הרבה בקורת על המוסלים בקשמיר ושאיפות האוטונומיה שלהם. השבוע אנחנו עסוקים הרבה בענין קשמיר, אמונות ודעות. 

נמסטה! 

סובב הימצ׳ל פרדאש יום 1 - משימלה לנרקנדה ולסרהאן

הבוקר יצאנו לטיול בן שבועיים במסלול מעגלי בצפון מזרח מדינת הימצ׳ל פרדאש.  

אחרי שהתלבטנו כמה ימים איך למקסם את הזמן הקצר שלנו פה ולהספיק לראות כמה שיותר, ואחרי שצד אותנו הזאב החייכן במרכז שימלה מייד כשהגענו הוסכם על כל הצדדים שנוותר הפעם על החויה האותנטית של היטלטלות באוטובוסים איטיים צפופים ומעשנים בין הכפרים הנידחים, ניקח נהג עם מכונית 4x4 בעלת עבירות גבוהה בכבישים בלתי עבירים בעליל וכל זאת במחיר שווה לכל נפש. הבוקר פגשנו את הנהג הסיקי המנומס והפורמלי שהוא גם מדריך תיירים ויצאנו לדרך העולה ועולה ועולה בהרים ועוברת במטעי תפוחים (הפרנסה של האזור). התחלנו את הנסיעה בעמק הירוק במחוז שימלה והעפלנו לפסגת האטו, הר שלמרגלותיו כפר קטן בשם נרקנדה שכיום עיקר פרנסתו מגידול וייצוא תפוחים אדומים ועסיסיים שהביא לאזור לפני חמישים שנה אמריקני נלהב מפילדלפיה והיום זה הענף המכניס ביותר בעמק. העליה האיטיתס היא כביש צר חד מסלולי (כמו רוב הכבישים בהרים) ובדרך היו כמה אפיזודות של פגישה עם מכונית מהכיוון הנגדי בהן כל נהג היה צריך לסוב על עקביו ולעשות רוורס בכביש ברוחב מכונית לא גדולה ובמתלול משופע כדי לאפשר למכונית שממול לעבור. הנהגים משתמשים פה בצופר באופן קבוע כדי להזהיר את המכונית שלפניהם על עקיפה צפויה או את הרכב שבא ממול על אותו המסלול ונראה שהשיטה עובדת היטב. בדרך ראינו כמה קבוצות ויחידים עולים לפיסגה ברגל, טיול בן יום. למעלה בגובה של כ 3500 מטר ראינו את רכסי ההימליה המושלגים בפיסגה הסינים - טיבט, ואת ההודיים. על הפיסגה הרשויות הציבו ספסלים ואפשר לשבת עליהם ולהשקיף על ההרים בשלוה. על הפסגה יש מקדש הינדו- טיבטי שהוא מקדש הינדי בהשפעה בודהיסטית המעוצב כפגודה סינית וכולו עץ מגולף. 

בדיוק הגיע גיפ ממשלתי עם פועלי / פועלות בנין לתחזק את האתר ואחד מהם פתח לנו את המקדש, מרח לנו אדום על המצח, חילק לנו ממתקים לבנים בלתי מזוהים וברך אותנו.

 משם המשכנו לנסוע בדרך היפהפיה היורדת בעמק שימלה, חוצה את נהר הסוטלאז׳ ומעפילה למעלה בעמק קולו ולמדנו שאחד הכפרים, ראמפור, נמצא משני צידי הנהר ומחולק על פני שני העמקים. היתרון של הנסיעה ברכב צמוד הוא שאפשר לעצור איפה שרוצים. עצרנו במקדש השמש שהוא אחד משני מקדשים מסוגו בהודו בדרכנו לסארהאן, עיירה הררית קטנה שבמרכזה מקדש הינדו טיבטי בשם bhimakali temple בן מאה שנים המוקדש לאל דורגה מחסלים השדים והוא מקום מושבו של כהן ברהמיני. במלון פגשנו תייר שויצרי מבוגר המטייל לבדו באזור כבר חודשיים ועוד היד נטויה והלכנו ביחד לטייל בעיר ולבקר במקדש. בארוחת ערב משותפת השיחה התגלגלה לנושאים שונים שברומו של עולם ובינהם איך לא, פוליטיקה הישראלית. בסוף הארוחה התעקשנו להזמין אותו והוא אמר: כשאני אחזור הביתה החברים שלי לא יאמינו לי שפגשתי זוג ישראלים שגם יש לו בקורת על ישראל וגם הזמין אותי לארוחה. נפרדנו בשלוש נשיקות על הלחי כדרך דוברי צרפתית ולתדהמתי הרבה יניב העניק לקלוד חיבוק אמיץ כשביקש להדגים לו איך גברים ישראלים נפרדים ...

בחזרה בחדר, נזכרתי בכל מדריכי הטיולים בהם נכתב שאין עוד צורך להביא להודו נייר טואלט כי יש בכל מקום. ובכן, לא במלונות שאנחנו מתאכסנים בהם. וגם מקלחת היא מבצע שמחזיר אותו לימינו בצבא. זה מחיר הפשרה שבה יש לנו נהג וגיפ ואנחנו מתאכסנים באכסניות של תרמילאים.