על דתות וחגיגות
נוף מקסים של ההר שממולנו פתח לנו את הבוקר במלון הדרכים, שעצרנו בו אמש בשעת לילה מאוחרת.
בלילה הלפני אחרון שלנו בהודו נאלצנו לוותר, ולא בפעם הראשונה, על מקלחת, למרות חוית הראפטינג והטבילה במי הנהר, שעל גדתו שוכן המלון. אחרי שהכניסו אותנו לחדר ואמרו לנו כשקראנו למנהל לראות למה לא יוצאים מים מהברזים של מה שאמור היה להיות מקלחת, הוא סובב וניסה ופתח וסגר, וקרא לאיזה ילד שבא עם איזה כלי, וסובב ופתח וסגר ו...יוק, אין מים. המנהל הסביר שהחדר לא היה בשימוש הרבה זמן ולכן הם לא ידעו שאין מים בברזים. מה שהיה ברור זה שהחדר לא נוקה מאז שהוא לא היה בשימוש אבל מה לנו כי נלין כשהנוף שנשקף ממרפסת חדרנו, היה מדהים בבוקר אפילו יותר מבלילה, אז ישבנו וצפינו באורות המנצנצים בבתים הבודדים הפזורים על ההר שמולנו.
בהתיעצות מהירה החלטנו שלא לאכול שם ארוחת בוקר, לקחנו את התיקים שלנו ונכנסנו למכונית כשאנחנו משאירים את בעל הבית משתומם ומאוכזב. How was the hotel sir שאל אותנו נהגנו Very good sir
Not very good אמר יניב but the view was nice
עכשיו אנחנו רוצים למצוא מקום לאכול ארוחת בוקר. No problem sir, very good sir, אני אקח אתכם למקום יפה בעיר מאנדי, כמו המקום שאכלתם בו אתמול , אמר הנהג ומייד יצר אצלנו ציפיה לבאות. בדרך עצרנו בכמה תחנות לאורך נהר הביאס.
באחת מהן פגשנו בחור צעיר על אופנוע שגם עצר כדי להנות מהנוף. הוא חי ועובד בדובאי כבר 20 שנה ובא כל שנה לבקר את הוריו הגרים בקשמיר. יש לו אופנוע שהוא שומר למטרה הזאת וכל שנה הוא נוסע לקשמיר תוך כדי טיול יפה בצפון הודו.
במשך הטיול ראינו הרבה אופנוענים הודים צעירים על הכבישים, כולם גברים, המטיילים בקבוצות, בזוגות או ביחידים.
הדרך העוברת לאורך הנהר יפה ומענינת והנוף משתנה כשעוברים מעמק לעמק. כאן, בהר הנמצא על הגדה השניה של הנהר גדלים עצים הנראים כמו דקלים, מראה מוזר, הגורם לנוסעים בכביש לעצור בצד הדרך ושלטי אזהרה אוסרים על הירידה לנהר. בקרבת מקום יש מפעל הידרו-אלקטרי ולא מזמן נהרגו 24 מטיילים שעצרו באחד המפרצים בצד הדרך להסתכל על הנוף בדיוק כשפתחו את אחד משערי המים במפעל והם נשטפו לתוך הנהר וטבעו.
בהמשך הדרך יש גשר עץ המעביר הולכי רגל לצלע ההר ממול שם יש בתים שאין אליהם גישה לרכב. הגשר התלוי מעל הנהר מהוה אטרקציה תיירותית ובכניסה אליו, מהצד של הכביש נפתחו כמה דאבות - דוכני מזון מהיר וחנויות מזכרות.
אנחנו התאפקנו ולא אכלנו באף אחד מהמקומות שעברנו לידם בגלל ההבטחה הגדולה לארוחת בוקר במקום יפה כמו אתמול, באתר הנופש שליד קאסול.
כשנכנסנו לעיר מאנדי, שהיא צומת מרכזית על כביש דלהי מנאלי, הנהג פנה לתוך אתר, שבו טירה ישנה המשמשת כמלון ומסעדה בשם ארמון ראג׳ מאהל , ועצר ליד הכניסה. זה המקום שסיפרתי לכם עליו, הוא אמר בגאווה. Have a nice breakfast sir.
חלק מהמסעדה נמצא בתוך הארמון וחלק נמצא בחוץ בתוך הגן. הגן לכשעצמו ירוק ומלבלב אבל היום הוא היה מטונף. יכול להיות שבגלל החג אתמול חגגו פה ועוד לא הספיקו לנקות אבל המראה שקידם את פנינו לא היה מלבלב וגם לא מלבב. המסעדה היתה מלוכלכת, מפיות היו זרוקות בכל פינה ומי יודע מה עוד, המנקה עבד עם אגד הזרדים שבידו על המדרגות וטרם הגיע לדשא ולנו לא נותר אלא לתהות אם הנהג לא מבדיל בין יופי לכיעור, לכלוך ונקיון, אולי זה מקום שירדה קרנו ואולי הוא נמצא על מפת הנהגים. בכל אופן אם לא הלכלוך שכבר התרגלנו אליו היו שם צרעות שהבריחו אותנו מהר. Very nice place שאל הנהג כששבנו למכונית לאחר זמן קצר. Yes yes ענה יניב. מה לנו כי נלין? יש מליוני הודים שאין להם מה לאכול.
יצאנו מהעיר מאנדי הנמצאת על דרך המלך וירדנו ממנה כדי להגיע לכפר מענין בשם ריוולסר.
שם, סביב אגם קדוש לבודהיסטים דרות בשלום ובשלוה שלוש דתות על כל מקדשיהן ומנזריהן: בודהיזם, הינדואיזם, וסיקיזם. ביום שבו בקרנו באגם שסביבו מקומות הקדושים לשלוש הדתות היה חג הינדי גדול ואנשים גדשו את שפת האגם באוהל ענק שהקימו. ביום האחרון של נברארטי החל היום, נערכות חגיגות לכבוד האלה האם. עם שחר, פסלים וצלמים בדמותה שנישאו בכל המדינה בתהלוכות צבעוניות במשך הלילה, הוטלו לנהר לקול שאון תופים וחצוצרות ובמשך היום נערכות חגיגות ענק בהן מבוגרים עוברים בין שורות של ילדות ומעטירים עליהן מכל טוב, כסף, ממתקים, בננות, תפוחים, נעליים, ועוד ועוד. הנתינה היא שמביאה ברכה על המאמינים והבנות הצעירות שישבו בשורות באוהל יצאו כשכמעט כל תאוותן בידן. תזמורת מקומית הרעישה בחצוצרות משונות ארוכות מאוד שמייצרות קול כשל שופר לקצב תופים ומדי פעם קבוצת נשים שישבו יחד קמו לשיר ולרקוד.
האגם מיוחד בכך שיש בו אוכלוסית דגים ענקיים וחלק מהמסורת של המבקרים בו היא האכלתם בנשנושים שקונים בשקיות בדוכנים המפוזרים בכניסה אליו.
סביב האגם יש הרבה מקדשים הינדים בצורות שונות ובהם אלים שונים ומשונים וסביב כל אחד התקיימה חגיגה. שיא הארוע היה האכלה המונית של כל המבקרים שהתקבצו על משטח מעל האגם.
עזבנו את החוגגים, המשכנו להקיף את האגם ועלינו במדרגות רבות למקדש הסיקי הצופה על האגם. גם פה מתקיימת מסורת של האכלה יומית של אלפי מבקרים באורז ודאל (עדשים) וגם המקדש הזה כמו זה שראינו אתמול הוקם באזור באותו זמן על ידי אותו הגורו. המקדש היה שקט, לא היו בו כמעט אנשים וכהן סיקי ישב ליד קודש הקודשים לבוש בגדי מלכות וחגור חרב רבת רושם והדר.
כשראה אותנו נכנסים, מייד קם ובקש לערוך לנו סיור היסטורי דתי ותרבותי במקדש ובמנהגי הסיקים. לצידו ישבו שני ילדים ששיחקו בטלפונים שלהם. בדיעבד התברר ששניהם ילדיו. למדנו שהסיקים, בניגוד להינדים והבודהיסטים, אותם הוא ביטל בזלזול כעובדי אלילים, מאמינים באל אחד, בורא עולם, כמוכם, הוא אמר, אנחנו מאמינים שכל בני האדם נבראו בצלם, שוים זה לזה, לא כמו ההינדים, פה למטה באגם, כולם עובדי כוכבים ומזלות, והכי גרוע, המערכת החברתית המרובדת שלהם. אצלנו כולם שוים בפני האל. הוא הראה לנו את מיטת הקודש (כן, אצל הסיקים הספר הקדוש שוכן במטית קודשו ולא בארון) הגדולה והמפוארת בה נח הספר בכל לילה והסביר כי בכל בוקר, בשעה ארבע, עם שחר, הכהן מעיר את הספר ומעביר אותו לארון שעליו מעין פרוכת,הנמצא על בימה שם הוא נמצא עד הערב. לבקשתו של יניב, שהרגיש צורך בהשתתפות בטכס דתי לכבוד ערב יום הכיפורים החל היום, להדגים לנו את טכס ההקמה והאשכבה של הספר הוא לקח אותו מהארון, הסיר בזהירות את כל כיסוייו, הבריש את הספר בעדינות במברשת המיועדת לכך ובכרית קטנה אותה היא נישק מאחר ונגעה בספר, פתח אותו וקרא בו.
אחרי ההדגמה, קיבלנו הרצאה מלומדת על סיקיזם והיות הדת שוחרת טוב ושלום למרות שהחרב היא אחת מחמשת סמליה. סמלים נוספים הם כיסוי ראש לגברים, גידול שער וזקן (אצל גברים), צמיד מתכת ליד, צדקה, ואיסור עישון (זו הסיבה שהציעו לנו את הנהג הסיקי שלנו בתחילת הטיול). המסר המרכזי בהרצאה המלומדת היה שאנחנו, המאמינים באל אחד, נעלים על האספסוף ההינדי המרובד ועובד האלילים, ושכולנו שוים בפני האל, לא כמו עם הקאסטות.
גם במנזרים ובמקדשים הבודהיסטים הרבים שבקרנו בהם בטיול הזה, היתה התיחסות מבטלת להינדים, עם עובדי האלילים שלא סוגדים לבודהא ולהוד רוממותו הדלאי לאמה ה 14.
כשפגשנו נוצרים, הם מייד ראו בנו אחים כי אנו בנים לעם הספר ושותפים לאמונה בברית הישנה. גם מוסלמים שפגשנו הביעו כלפינו אהדה בשל האל המשותף לנו ולהם, האמונה באל אחד והסיפורים מהספר הקדוש לנו ולהם. מתחת לפני השטח ההודי, הטולרנטי לכאורה, שבו דתות כל העולם חיות בשלום זו עם זו, לפחות להלכה, מבעבע תיעוב מוחלט של כל המיעוטים את הרוב ההינדי והדת המייצגת אותו והשלטת במדינה. נראה שהדת משמשת למיעוטים ההודים קרדום לחפור בו ואמצעי להבעת התנגדות לדיכוי האתני חברתי תרבותי .
כשיצאנו מהמקדש, נתקלנו בקבוצת סטודנטים ומרצים מאוניברסיטת אמריצר (שבה מקדש הזהב הסיקי המפורסם בהודו), שבאו לסיור לימודי וניצלו את שירותי ההארחה וההאכלה של המקדש. מלבד ארוחות חינם, המקדש בריוולסר מציע חדרי אירוח בחינם לכל דכפי, חבל שלא ידענו קודם.
בטרם עלינו למקדש, פגשנו בקבוצת נשים כשהיינו בעיצומו של ויכוח מול דוכן אוכל רחוב ששמו גולגה-פה (או פאני פורי, תלוי באיזה אזור של הודו נמצאים). כרגיל, אני רציתי לאכול ויניב הזהיר אותי מפני הסכנות הגלומות באכילת הפאלפל המקומי שלהם נטול הפיתה. זה מטוגן אמרתי, בשמן עמוק, לא יקרה לי כלום. אבל הרוטב שלהם עשוי מים לא מבוקבקים, זה מסוכן, מתעקש יניב. אחת הנשים שאלה את יניב למה הוא מתנגד לאוכל הנפוץ במדינה ויניב הסביר לה שלזרים כדאי להימנע מאוכל שעלול לקלקל להם את הקיבה ואת הטיול. על כך היא אמרה לו : באת מקצה העולם עד פה כי המקום מענין אותך ולא נראה לך שכדאי לקחת את הסיכון? אני מייד לקחתי את הסיכון וגם הזמנתי את כל החבורה לחגוג איתי על הכדורים המטוגנים הפריכים הממולאים בגרגרי חומוס, מושא הפנטזיה שלי מאז הכרתי אותם. כשקונים אותם ברחוב, המוכר שם בצלחת כדורים בסגנון אכול כפי יכולתך ועליהם שופך מים מתובלים חריפים. הבחורה שאתגרה את יניב נשאה בידה מזוודה כבדה ואני שלחתי את יניב לעזור לה. הן היו בדרכן מחדרי האירוח לאוטובוס והסבירו לנו שמדובר בסיור אוניברסיטאי והזאת עם המזוודה שתומכת בלקיחת סיכונים היא פרופסור לפיזיקה. עצרנו לפטפט עם כמה מחברי הקבוצה הסיקית שהתענינו בנו (היינו הלא הודים היחידים בסביבה) וכששמעו שאנחנו מישראל הם הפליגו בשבחיה ובעיקר בשבח צבא החובה שלנו שבו כולם משרתים ללא הבדל מעמד וריבוד, מערכת שלדעתם ראויה לשבח בגלל שהיא שויונית ואין בה מעמדות (שוב הבעת תיעוב כנגד ההינדים).
הם הזמינו אותנו לנסוע איתם באוטובוס לעיר קולו ולחזות בפינאלה של חגיגות הנבאררטי אבל נאלצנו לדחות את הצעתם הנדיבה כי פנינו לכיוון ההפוך ועוד לא בקרנו את המקדשים הבודהיסטים שליד האגם.
 |
| הפעם האחרונה שאנחנו מסובבים את אבני המאני - גלגלי התפילה במקדש בודהיסטי |
מחוץ לשער המנזר ישב בחור צעיר ויניב שכהרגלו נכנס בשיחה עם כל זר, שאל אותו על המקום. הבחור סיפר שהוא היה פרח נזירים במנזר הזה אך אחרי לבטים קשים החליט לעזוב. הוא תיאר את ההחלטה לעזוב ולצאת ״החוצה״ כקשה ומפחידה ועל המחיר הכבד שמשלם מי שיוצא לעומת מי שנשאר. לדבריו, החיים במנזר גם אם מונוטוניים הם פשוטים ובטוחים. כיום, בגיל 22 הוא חושב שעשה את הצעד הנכון אבל בביקורו בריוולסר מנפאל, שם הוא חי כיום, רגליו מושכות אותו מייד למחוז ילדותו, המקום שבו גדל והשאיר שם את ליבו, חבריו ומוריו.
לכל הקבוצות הדתיות מאפיינים דומים. כולן מעניקות שייכות, את כולן קשה לעזוב וכל העוזבים משלמים מחיר גבוה גם כשההישארות בקבוצה לא אפשרית עוד מבחינתם.
בסוף ההקפה את האגם הגענו למקדשים ההינדים.
 |
| פרחי נזירים משחקים עם חברים |
לקחנו איתנו את התובנות החברתיות הדתיות והפילוסופיות ונסענו לבילספור, שם נבלה את הלילה האחרון שלנו בהודו. הנהג טיפח אצלנו ציפיות לגבי המלון ואמר לנו : Sir אני מביא אתכם היום למלון טוב טוב, כמו במנאלי. כשנכנסנו למלון הדרכים שנראה באמצע שום מקום ראינו קבוצה גדולה של מטיילים מערביים שחנו שם גם הם בלילה הראשון או האחרון שלהם. העיר לא רחוקה משדה התעופה המקומי. אחרי שהמדריך של הקבוצה ניהל דין ודברים עם פקיד הקבלה וחברי הקבוצה גררו את התיקים שלהם לחדרים שהועמדו לרשותם, היינו עדים לחילופי דברים בהינדית בין הנהג שלנו לפקיד הקבלה. לפי הבעת הפנים היה נראה לנו שהבעיה היא שאין מקום במלון אבל אחרי כמה דקות ויכוח התנהלה הפרוצדורה הקבועה ולקחו אותנו לראות את החדר אך בעוד שאת הקבוצה שהגיעה לנינו שלחו במדרגות למעלה, אותנו שלחו במדרגות למטה, הוציאו אותנו מהבנין המרכזי והובילו אותנו למה שנראה כמו חדרי המשרתים, ההודים. יניב דרש באסרטיביות לראות חדר אחר (הבעיה, מתברר, לא היתה מחסור בחדרים אלא התשלום, הנהג ניסה לקבל את הפער בין מה שאנחנו משלמים למה שהמלון מקבל) ואחרי דין ודברים מייגע וכמה התעצבנויות לא בודהיסטיות בעליל קיבלנו חדר ברמה יותר גבוהה מהרגיל כלומר: לא נקי אך גם לא מלוכלך מאוד, מזוג אויר, חשמל (אפשר לטעון את הטלפונים), מים זורמים (גם חמים) ללא הגבלה וראש של מקלחת. הוריי, אפשר להתקלח לפני הטיסה מחר, במיוחד אם חושבים על זה שלא התקלחנו מאז מנאלי. והחשוב מכל : יש בירה בתפריט! ישבנו במרפסת הצופה לנוף הנהדר של נהר הסאגאר בתוך עמק ירוק ומלא עצים צופים בגשר מעל הנהר, הקשבנו לכמה גרסאות, כולן מצוינות של כל נדרי וירדנו על בקבוק בירה גדול. מרוב התרגשות, נשברה לנו אחת הכוסות. מה זה נשברה, התפוצצה, כמו כל דורלקס. כשבבוקר דיווחנו בקבלה על הכוס השבורה שנשארה במרפסת, הפקיד הביט בנו במבט בוהה ואמר :
Thank you sir, very good sir
 |
| בשורה התחתונה, כולנו בידי האלוהים |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה