כשיצאנו לטייל הבוקר במנאלי, אחרי שעזבנו את עמק ספיטי והגענו לעמק קולו, לא ידענו איך לברך את העוברים ושבים. האם לומר ג׳ולאי ג׳ולאי, סלאם עליכום, נמאסטה או נמו כמו שאומרים פה לילדים.
במנאלי, בירת עמק קולו, יש הכל מכל הסוגים וכל הצבעים בעיקר תיירים ובעיקר הודים. זוהי עיר גבוהה, מה שקרוי פה hill station , אליה באים בקיץ להתקרר מהחום המהביל בעמקים ובשפלה.
בכיכר העיר כבר התחילו את החגיגות של סיום חג נרבראטרי לאחר תשעה לילות המוקדשים לאלה האם ומקדש ענק וצבעוני הוקם בכיכר העיר אליו מגיע עם רב להשתחוות להתפלל ולהתברך וגם תזמורת גדולה הגיעה עם חצוצרות ותופים. בלילה תופיע פה באמפי הפתוח להקת תיאטרון שתשחזר את ניצחון כוחות האור על כוחות החושך, סיפור מיתולוגי המוכר לכל הצופים שישבו מרותקים בפה פתוח עוצרים את נשימתם לקראת הבאות וקוראים קריאות עידוד לשחקנים המגלמים את הטובים.
גם במנאלי, כמו בשימלה יש mall, מדרחוב היוצא מכיכר העיר, אך בניגוד לשימלה, מנאלי איננה ציורית ומקסימה. זוהי עיר נופש קיצית והררית, המשמשת בעיקר כמרכז קניות. היא ממוקמת אמנם למרגלות ההימלאיה ונשקף ממנה נוף מקסים של הרים ונהרות, אולם העיר עצמה צפופה, התנועה אליה וממנה כמעט בלתי אפשרית, היא בנויה סביב הכיכר, המגנט המושך את התיירים, יש בה בתי מלון, חנויות ומסעדות לרוב ובגלל שהיא בנויה לגובה, ביוב זורם בה מלמעלה למטה בתעלות פתוחות לאורך הרחוב הראשי המנוקד בדוכנים המציעים לתיירים מכל טוב העמק, כאשר כל החנויות מציעות לתייר את אותו הדבר בדיוק. צעיפים, שאלים, ומוצרי צמר. הכל כמובן אמיתי ואותנטי ובזול, רק אצלנו. סיבוב קצר במרכז העיר העלה את מה שידענו זה מכבר, במנאלי אפשר להצטייד לקראת הטיול למי שזוהי נקודת הפתיחה שלו או לקנות את כל מה שהלב חפץ בו בטיול אך לא היה איפה לקנות למי שזוהי נקודת הסיום שלו. אחרי כמעט שבועיים בהם טיילנו בכפרים הרריים חזרנו בבת אחת למציאות ההודית שבה ילדים קטנים מסתובבים יחפים במרכז העיר ומוכרים את מרכולתם תהא אשר תהא ובעיקר ממתק מקומי בצבע אדום המתבשל בחמאה, גברים המציעים לעוברים ולשבים מסאג׳ לרגליים וקבצנים. בגן שעשועים לילדים הנמצא לצד הכיכר המתקנים לא מתוחזקים ועשויים מתכת מחלידה.
מלצר ידידותי במסעדה בה אכלנו את ארוחת הבוקר הקבועה שלנו בהודו (יניב - חביתה עם טוסט מלחם לבן, חמאה וריבה ואני ארוחת בוקר הודית קלאסית - פראתה (פיתה מטוגנת ממולאת בתפוחי אדמה או כרובית) הסביר לנו איך להגיע ברגל ל old manali העיר העתיקה השוכנת במעלה הגבעה שהיא מרכז התיירות הצעירה, הישראלית והמעשנת. פארק ירוק ויפה היוצא ממרכז מנאלי המודרנית שבו עצים לרוב, צמחיה, נחל הזורם לאורכו ועשביה שנראית כמו מה שהצעירים מעשנים יומם ולילה ובכניסה אליו גובים דמי כניסה מהמבקרים, מגיע לדרך העולה לעיר העתיקה ולכפרים הנמצאים על ההר.
כשיצאנו מהפארק ונכנסנו בדרך העולה ל old manali מייד הרגשנו בבית. קבוצות קבוצות של ישראלים גודשים את הרחובות, בתי הקפה, החנויות, ומתגודדים במגרשים המוכרים ומשכירים אופנועים לטיולים. הרצל היה אומר : במנאלי הקמתי את מדינת הישראלים. כרגיל, במקום בו חיים הרבה ישראלים אפשר לראות שלטים בעברית על הדוכנים המציעים את מרכולתם בעברית ושירותים כמו דיוור, משלוחים, סוכנויות נסיעות וטיולים. שלטים בעברית התלויים בחנויות ובתי הארחה המשרתים את הישראלים מציעים למכור או לקנות כל דבר מציוד טיולים ועד ג׳יפ לנהיגה עצמית. התפריטים בכל מקום כוללים מנות ספיציפיות לישראלים והגדילה לעשות אחת המסעדות המציעה ארוחת בוקר של קיבוץ בנוסף לארוחת הבוקר הישראלית. בבר הפלאפל הזה שהיה סגור כשהגענו מצאנו בצד ימין תלויות מודעות בעברית.
טיפסנו במעלה הרחוב הראשי עד שהגענו למקדש המשקיף על העמק המשתרע מתחת לעיר. האל ראמה המהודר והמפואר עומד בכניסה ומשקיף על זוג תושבים מקומיים היושב מחוץ למקדש .
אחרי הביקור במקדש החלטנו להעפיל מעלה ככל שאפשר יהיה. בהתחלה נעלמו מהדרך כלי הרכב, החונים לצד הבתים כי הדרך שהעפילה מעלה לא היתה יותר עבירה לרכב ובשלב כלשהו נעלמו גם הבתים (כמעט לגמרי, באמצע ההעפלה נתקלנו בעוד כמה בתים ובאנשים שסוחבים על גבם תבואה במעלה ההר) ונשארנו עם נוף בראשיתי שבו יער עצים וכרי דשא / עשב בינהם לשם הרועים מביאים את העדרים שלהם אם יש להם כח לטפס. לא העפלנו עד לראש ההר אבל גם מהמקום שהגענו אליו אפשר היה לראות את כל העמק נשקף מכל הכיוונים, את שני הנהרות החוצים את העיר, את הבתים לאורך הנהר והמקדשים בראשי הגבעות. מראה מרהיב ומרגיע ביופיו ובצבעו.
המקומיים שגרים על ההר מצאו דרך מקורית ומענינת לעזור למים להגיע לאן שהם צריכים. בקבוק פלסטיק ועלה ירוק עושים את העבודה.
מצאנו בית קפה נחמד שלו חצר גדולה ויפה מלאה פרחים ועצי פרי ועשינו שם חניה ארוכה עד שהבטריה של הטלפון שלי התמלאה באדיבות בעל הבית. אחרי שאכלנו ושתינו נכנסנו לכמה חנויות ופטפטנו עם בעליהן. התברר לנו שמנאלי, הישנה והחדשה, פעילה כשלושה חודשים בשנה בלבד, כשמזג האויר מאפשר. עד אפריל ומאוקטובר קר מדי ולכן תקופת התיירות שם קצרה מאוד. לשאלתינו מה הם עושים בחורף הם ענו לנו שהם נוסעים לגואה בדרום שם יש להם עסקים בחודשי השנה בהם רוב הפעילות התיירותית בדרום.
גם במנאלי, כמו בשימלה יש mall, מדרחוב היוצא מכיכר העיר, אך בניגוד לשימלה, מנאלי איננה ציורית ומקסימה. זוהי עיר נופש קיצית והררית, המשמשת בעיקר כמרכז קניות. היא ממוקמת אמנם למרגלות ההימלאיה ונשקף ממנה נוף מקסים של הרים ונהרות, אולם העיר עצמה צפופה, התנועה אליה וממנה כמעט בלתי אפשרית, היא בנויה סביב הכיכר, המגנט המושך את התיירים, יש בה בתי מלון, חנויות ומסעדות לרוב ובגלל שהיא בנויה לגובה, ביוב זורם בה מלמעלה למטה בתעלות פתוחות לאורך הרחוב הראשי המנוקד בדוכנים המציעים לתיירים מכל טוב העמק, כאשר כל החנויות מציעות לתייר את אותו הדבר בדיוק. צעיפים, שאלים, ומוצרי צמר. הכל כמובן אמיתי ואותנטי ובזול, רק אצלנו. סיבוב קצר במרכז העיר העלה את מה שידענו זה מכבר, במנאלי אפשר להצטייד לקראת הטיול למי שזוהי נקודת הפתיחה שלו או לקנות את כל מה שהלב חפץ בו בטיול אך לא היה איפה לקנות למי שזוהי נקודת הסיום שלו. אחרי כמעט שבועיים בהם טיילנו בכפרים הרריים חזרנו בבת אחת למציאות ההודית שבה ילדים קטנים מסתובבים יחפים במרכז העיר ומוכרים את מרכולתם תהא אשר תהא ובעיקר ממתק מקומי בצבע אדום המתבשל בחמאה, גברים המציעים לעוברים ולשבים מסאג׳ לרגליים וקבצנים. בגן שעשועים לילדים הנמצא לצד הכיכר המתקנים לא מתוחזקים ועשויים מתכת מחלידה.
מלצר ידידותי במסעדה בה אכלנו את ארוחת הבוקר הקבועה שלנו בהודו (יניב - חביתה עם טוסט מלחם לבן, חמאה וריבה ואני ארוחת בוקר הודית קלאסית - פראתה (פיתה מטוגנת ממולאת בתפוחי אדמה או כרובית) הסביר לנו איך להגיע ברגל ל old manali העיר העתיקה השוכנת במעלה הגבעה שהיא מרכז התיירות הצעירה, הישראלית והמעשנת. פארק ירוק ויפה היוצא ממרכז מנאלי המודרנית שבו עצים לרוב, צמחיה, נחל הזורם לאורכו ועשביה שנראית כמו מה שהצעירים מעשנים יומם ולילה ובכניסה אליו גובים דמי כניסה מהמבקרים, מגיע לדרך העולה לעיר העתיקה ולכפרים הנמצאים על ההר.
אחרי הביקור במקדש החלטנו להעפיל מעלה ככל שאפשר יהיה. בהתחלה נעלמו מהדרך כלי הרכב, החונים לצד הבתים כי הדרך שהעפילה מעלה לא היתה יותר עבירה לרכב ובשלב כלשהו נעלמו גם הבתים (כמעט לגמרי, באמצע ההעפלה נתקלנו בעוד כמה בתים ובאנשים שסוחבים על גבם תבואה במעלה ההר) ונשארנו עם נוף בראשיתי שבו יער עצים וכרי דשא / עשב בינהם לשם הרועים מביאים את העדרים שלהם אם יש להם כח לטפס. לא העפלנו עד לראש ההר אבל גם מהמקום שהגענו אליו אפשר היה לראות את כל העמק נשקף מכל הכיוונים, את שני הנהרות החוצים את העיר, את הבתים לאורך הנהר והמקדשים בראשי הגבעות. מראה מרהיב ומרגיע ביופיו ובצבעו.
מצאנו בית קפה נחמד שלו חצר גדולה ויפה מלאה פרחים ועצי פרי ועשינו שם חניה ארוכה עד שהבטריה של הטלפון שלי התמלאה באדיבות בעל הבית. אחרי שאכלנו ושתינו נכנסנו לכמה חנויות ופטפטנו עם בעליהן. התברר לנו שמנאלי, הישנה והחדשה, פעילה כשלושה חודשים בשנה בלבד, כשמזג האויר מאפשר. עד אפריל ומאוקטובר קר מדי ולכן תקופת התיירות שם קצרה מאוד. לשאלתינו מה הם עושים בחורף הם ענו לנו שהם נוסעים לגואה בדרום שם יש להם עסקים בחודשי השנה בהם רוב הפעילות התיירותית בדרום.
יניב נכנס כהרגלו לשיחה ערה עם בעל חנות כלי מוזיקה כשהוא נשבע שלא בא לקנות אלא רק להסתכל אך כהרגלו יצא עם תוף וחליל.
גם אנשי עסקים ובעלי חנויות אחרים שפגשנו בדרך ושאלנו מה הם עושים בחורף ענו לנו שהם חורפים באזורים אחרים. לחלקם יש עסקים במומבאי, כלכותא, גואה וחלקם עוברים את החורף בשימלה, שגם היא עיר נופש הררית אך כנראה שהחורף בה פחות קשה או שזה בית הקבע שלהם.
כשירדנו במורד הגבעה בדרך למנאלי החדשה, עברנו שוב דרך הפארק וראינו פעילות ספורטיבית המתרחשת ליד הנהר. יחידים קבוצות ומשפחות נאספים בצד אחד של הנהר שחבלים וגשר חבלים מתוחים ממנו ועד לצד השני. הספורט הוא ללכת בהליכת זיקית לאורך החבל ואז שני אנשים המחזיקים בחבל משני קצותיו מורידים את החבל ומטבילים את ההולך במים הקרים לשמחת כל הצופים ולקול צווחות הטובלים.
בדרך למנאלי החדשה נכנסנו לכמה חנויות כדי לערוך את ״הקניות״ שתכננתי לעשות פה אבל לאכזבתי לא מצאתי את החולצות / טוניקות שפנטזתי עליהן. זוהי עיר תיירות (כמו אילת, כפי שאמר לנו בחור ישראלי שפגשנו בדרך) ובחנויות מוכרים סחורה לתיירים ולא בגדים הודים רגילים. אחד המוכרים שראה את מצוקתי הציע לי לבחור כמה בדים ולתפור אותם אצל חייט על פי בקשתי. In India everything is possible אמר לנו בעל החנות. אם כך, הלכנו למלון והבאנו לחנות חולצה ומכנסים שלפיהם החייט הזריז שהביאו את הבדים לביתו, תפר בתוך שעה שלוש חליפות ועוד שלוש חולצות.
בזמן שהחייט עבד למחייתו טיילנו במרכז העיר ובקרנו במקדש ובמנזר הטיבטי בודהיסטי היחיד בעיר. מאז עזבנו את עמק ספיטי כל המקדשים חזרו להיות הינדים והתגעגענו לבודהיסטים, לדגל הצבעוני שלהם ולמנטרה : אום מאני פאדמה אום. ליד המקדש ראינו חנות מזכרות טיבטית והלכנו לראות מה מוכרים שם, שם פנה אלינו אחד המבקרים ושאל מאיפה אנחנו. כשאמרנו לו שאנחנו מארה״ב הוא שמח מאוד לפגוש אנשים המאמינים בברית החדשה. כשאמרנו שבעצם אנחנו מישראל הוא קרא לכל משפחתו ושמח עוד יותר לפגוש את מאמיני הברית הישנה שמהם התחיל הכל. הוא סיפר לנו שהוא ומשפחתו מקרלה שבדרום הודו, נצר ותיק לנוצרים המהוים שליש מתושבי המדינה וסיפר לנו בהרחבה על תולדות הנצרות בארצו. לא היה סוף לשמחתו כשפגש אותנו, המאמינים באל אחד, שאינם עובדי אלילים כמו רוב רובם של תושבי המדינה. בקשתי מיניב להתאפק ולא לשאת את הנאום האתיאיסטי שלו. האיש הפליג למחוזות רחוקים ואנחנו צללנו לתוך מחשבות על הפילוסופיה והסוציולוגיה של הדת.
גם אנשי עסקים ובעלי חנויות אחרים שפגשנו בדרך ושאלנו מה הם עושים בחורף ענו לנו שהם חורפים באזורים אחרים. לחלקם יש עסקים במומבאי, כלכותא, גואה וחלקם עוברים את החורף בשימלה, שגם היא עיר נופש הררית אך כנראה שהחורף בה פחות קשה או שזה בית הקבע שלהם.
כשירדנו במורד הגבעה בדרך למנאלי החדשה, עברנו שוב דרך הפארק וראינו פעילות ספורטיבית המתרחשת ליד הנהר. יחידים קבוצות ומשפחות נאספים בצד אחד של הנהר שחבלים וגשר חבלים מתוחים ממנו ועד לצד השני. הספורט הוא ללכת בהליכת זיקית לאורך החבל ואז שני אנשים המחזיקים בחבל משני קצותיו מורידים את החבל ומטבילים את ההולך במים הקרים לשמחת כל הצופים ולקול צווחות הטובלים.
בדרך למנאלי החדשה נכנסנו לכמה חנויות כדי לערוך את ״הקניות״ שתכננתי לעשות פה אבל לאכזבתי לא מצאתי את החולצות / טוניקות שפנטזתי עליהן. זוהי עיר תיירות (כמו אילת, כפי שאמר לנו בחור ישראלי שפגשנו בדרך) ובחנויות מוכרים סחורה לתיירים ולא בגדים הודים רגילים. אחד המוכרים שראה את מצוקתי הציע לי לבחור כמה בדים ולתפור אותם אצל חייט על פי בקשתי. In India everything is possible אמר לנו בעל החנות. אם כך, הלכנו למלון והבאנו לחנות חולצה ומכנסים שלפיהם החייט הזריז שהביאו את הבדים לביתו, תפר בתוך שעה שלוש חליפות ועוד שלוש חולצות.
בזמן שהחייט עבד למחייתו טיילנו במרכז העיר ובקרנו במקדש ובמנזר הטיבטי בודהיסטי היחיד בעיר. מאז עזבנו את עמק ספיטי כל המקדשים חזרו להיות הינדים והתגעגענו לבודהיסטים, לדגל הצבעוני שלהם ולמנטרה : אום מאני פאדמה אום. ליד המקדש ראינו חנות מזכרות טיבטית והלכנו לראות מה מוכרים שם, שם פנה אלינו אחד המבקרים ושאל מאיפה אנחנו. כשאמרנו לו שאנחנו מארה״ב הוא שמח מאוד לפגוש אנשים המאמינים בברית החדשה. כשאמרנו שבעצם אנחנו מישראל הוא קרא לכל משפחתו ושמח עוד יותר לפגוש את מאמיני הברית הישנה שמהם התחיל הכל. הוא סיפר לנו שהוא ומשפחתו מקרלה שבדרום הודו, נצר ותיק לנוצרים המהוים שליש מתושבי המדינה וסיפר לנו בהרחבה על תולדות הנצרות בארצו. לא היה סוף לשמחתו כשפגש אותנו, המאמינים באל אחד, שאינם עובדי אלילים כמו רוב רובם של תושבי המדינה. בקשתי מיניב להתאפק ולא לשאת את הנאום האתיאיסטי שלו. האיש הפליג למחוזות רחוקים ואנחנו צללנו לתוך מחשבות על הפילוסופיה והסוציולוגיה של הדת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה