סובב הימצ׳ל פרדאש יום 10 -מלוסאר - לצ׳אנדרה טאל - לבטאל - למעבר רוטאנג -למנאלי

קמנו לבוקר קר במקום הכי גרוע שישנו בו בטיול שלנו בכפר הנידח לוסאר, שכבר סגר את רוב בתיו ומסעודתיו בפני תיירים והשאיר אולי אחד או שניים לרפואה. סופת חול, עננים שחורים ועירוב של שלג וגשם אחה״צ שיבשו את אספקת החשמל של הכפר שממילא משובשת גם בימים כתיקונם בכל עמק ספיטי, ומצאנו את עצמנו בחושך כמעט מוחלט כשכל החפצים שאינם מחוברים לאדמה עפים לכל עבר. נכנסנו לחדר שהועיד לנו בעל הבית ויניב מצא נר אחד וגפרור אחד שהאירו לנו את האפילה. בלילה ישנו עם הבגדים ואני גם עם מעיל, כובע וכפפות. 

בשש קמנו עם אור ראשון, והלכנו לראות אם המכונית והנהג לא התעופפו לארץ עוץ. את המכונית מצאנו אבל הנהג לא נראה באופק.בינתיים הכפר התחיל להתעורר, אוטובוס נכנס והוריד נוסעים, הנהג הלך לשתות תה, פרות התחילו ללכת בעצלתיים למרעה, בעל דוכן אוכל הציע לנו תה והתחלנו להתאושש.

שעה אח״כ יצאנו לדרך המשובשת ביותר שבה נסענו עד כה בדרך לאגם צ׳אנדרה טאל. הג׳יפ קפץ וחרק והנהג התנשם והתנשף כשהוא מעמיד אותנו בנסיונות - או רק אותי - במיוחד כשהוא ערך קרב תרנגולים עם רכבים ספורים שהגיעו מהכיוון הנגדי בדרך משובשת מלאת אבנים ומקוי מים שאינה מיועדת למעבר רכב, לא כל שכן שניים, וכל אחד מהנהגים מחכה שהשני יסוג לאחור וייעצר שני מילימטר לפני שייפול מהצוק  התלול. 

ֿ

שעתיים אח״כ ברכנו הגומל כשהגענו לסוף הדרך שבה כלי רכב מכל סוג שהוא יכול לעבור והמשכנו ברגל כקילומטר או שניים עד שהגענו לאגם ונשימתנו נעתקה. כל מה ששמענו וקראנו על האגם הזה התגמד למול המראה המרהיב של השתקפות ההרים באגם בשמש הבוקר העולה. האגם הטבעי  בגובה 4400 מטר, הוא המקום הכי גבוה שהיינו בו עד כה. הוא מוקף בהרים, מקבל את מימיו מהפשרת שלגים ומימי מעינות, ונראה כמו מכתש. ההשתקפות של ההרים, חלק מהפסגות מכוסה עדיין שלג, הגליישרים והסביבה של האגם יוצרים קשת צבעים מיוחדת במינה שמשתנה בהתאם לזוית ממנה מביטים בו.

הקפנו אותו פעם אחת ושקלנו להקיף אותו שוב כדי לחרות בזכרון את הצבעים שלו אבל הסתפקנו בסיבוב אחד כשאני מטרידה את יניב בשאלה מדעית שהציקה לי : איך יכול להיות שהאגם כל כל גבוה ואת ההסבר שלו שאם יש הרים גבוהים ממנו אין מניעה שהוא יהיה גבוה כמובן שלא הצלחתי להבין אבל זה לא הפריע לי להתמוגג מהמראה הקסום.  
בדרך חזרה מהאגם שמחנו לפגוש את קבוצת מהנדסי הגרעין שאיבדנו יומיים קודם באגם בדאנקר וכולנו התרגשנו מהמפגש המחודש. נפרדנו כידידים ונפרדו דרכינו, אנחנו ממשיכים למנאלי והם לכיוון ההפוך.

אחרי כשעה של נסיעה קשה עצרנו בתחנת התרעננות בישוב שבו בערך שני בתים בשם בטאל, המפורסמת בדוכן האוכל המקומי שלה, הנמצא במבנה דמוי מערה. בעלי הדוכן צ׳אנדרה דאבה, מפורסמים באזור בעקבות תקרית שארעה ביוני 2010, אז מפולת שלגים חסמה את הדרך ומאה וששים אנשים שנתקעו היו לאורחי הבעלים  שמחסני המזון שלו היו מלאים והוא האכיל והשרה את החבורה הגדולה במשך שבוע עד שחולצו. על כך קיבל אות כבוד ממושל המדינה.

 

והנה בעל הדוכן מכין לנו ארוחת צהרים. 

משם המשכנו בדרך המשובשת והקופצנית כשאנחנו מודים על כך שאין לנו בעיות גב , אולי עכשיו יהיו, עד למעבר ההרים רוטנג שבו הדרך מתפצלת. צפונה ללדאק, ודרומה למנאלי. הדרך המפחידה אך היפהפיה עוברת בגובה לאורך הנהר דרך מפלים, בולדרים ענקיים הוד והדר. ההתפצלות לא שיפרה את הדרך אבל אחרי המעבר כמעט ולא היו מכוניות על הדרך חוץ ממשאיות ומכוניות צבאיות. מתברר שבימי שלישי הדרך נסגרת לתנועה כדי לאפשר לצבא לעבוד עליה והתנועה מותרת רק למי שבא מעמק ספיטי ומלדאק לכיוון מנאלי. 

אחרי מעבר ההרים עברנו לעמק קולו שהוא ירוק ומלא כרי מרעה וראינו על צלע ההרים עדרי פרות סוסים ופרדים רועים בנחת.

 זאת הכניסה לעמק קולו ואזור מנאלי. 

כשהגענו לעיר הנהג שלנו חברה'מן הביא אותנו כרגיל לאחד המלונות של החבר הכי טוב שלו אבל אחרי שבוע שבו לנו בערבה בתנאים של טירונות ואחרי שבדקנו את החדר במלון והוא לא מצא חן בעיננו, בלשון המעטה, עשינו התקוממות עממית והכרזנו שבעיר גדולה עם הרבה בתי מלון אין מצב שלא נהיה במקום סביר. 

הטלפון השבור נשמע כך. יניב אומר : אנחנו רוצים מקום נקי, חשמל, מים חמים ומקלחת מערבית שבה המים באים מלמעלה. הנהג : Yes yes sir. יניב: אבל החדר פה לא נקי ואין מקלחת מלמעלה. 

Yes yes Sir, this place is very good sir

וכך הסתובבנו עם הג׳יפ ברחבי העיר הצפופה וחנוקה מתיירים כשאנחנו מסרבים להתפשר. 

בסופו של דבר ניצחנו בקרב.

שמנו את הדברים במלון,  נתנו לנהג יום חופש והלכנו לראות את מנאלי שכל כך הרבה שמענו עליה מטוב ועד רע. במרכז העיר היה מקדש וחגיגות גדולות. יש עכשיו איזשהו חג שעוד לא עמדנו על פשרו. 

אום שאנטי או אום מאני פאדמה הום?

לכל האלילים פתרונים.