 |
| מאמיני כל הדתות התאחדו, לפחות בשדה התעופה של מומבאי |
אז מה היה לנו?
1. זוהי מדינה יפהפיה שכולה הרים , עמקים, נהרות, אגמים, פלגי מים ומעינות. הנוף נהדר ונאדר, המקדשים הרבים שראינו, רובם בודהיסטים באזור הקרוב לסין מושקעים, מהודרים, מקושטים כמו גם הגנים שסביבם. המרחב הציבורי והאישי, שאינו חלק מהמרחב הדתי עומד בניגוד גמור לאסתטיקה שלו והוא מלוכלך ומוזנח. ההודים יורקים בתדירות שאנחנו בולעים רוק, וכל ההתיחסות לגוף ולתוצריו טבעית, נעשית בגלוי, בפומבי ולא מאחורי מסכים מסתירים.
2.כמה זה עולה?
א. התניידות - התלבטנו בין נסיעות באוטובוסים מקומיים עם תרמילים על הגב לבין שכירת רכב עם נהג, מה שלא עלה על דעתינו לפני שהגענו לשימלה. הנהג והג׳יפ שלו עלו 3000 רופי שהם כחמישים דולר ליום כולל הכל. אם רוצים ג׳יפ יותר גדול או מתוצרת יפנית זה עולה קצת יותר וג׳יפ שטח עם חלונות פתוחים עולה פחות. הדלק, דמי המעבר והמיסים כלולים. את מזונות ולינתו של הנהג מכסים בעלי בתי המלון שמגיעים אליהם. אנחנו היינו שניים בג׳יפ שיש בו מקום לחמישה או שבעה, וראינו קבוצות מטיילים שהתארגנו יחד כדי להוזיל את עלות הנסיעה. למרות שפגשנו כמה אופנוענים מקצועיים שאכלו ושתו הרבה אבק ונהנו כמעט מכל רגע וראינו כמה ג׳יפים לנהיגה עצמית, בעיקר ישראלים, לא מומלץ לנהוג לבד בהודו ובמיוחד לא בכבישים הלא כבושים. זו סכנת נפשות וכדאי לקחת נהג שזה מקצועו.
א. התניידות - התלבטנו בין נסיעות באוטובוסים מקומיים עם תרמילים על הגב לבין שכירת רכב עם נהג, מה שלא עלה על דעתינו לפני שהגענו לשימלה. הנהג והג׳יפ שלו עלו 3000 רופי שהם כחמישים דולר ליום כולל הכל. אם רוצים ג׳יפ יותר גדול או מתוצרת יפנית זה עולה קצת יותר וג׳יפ שטח עם חלונות פתוחים עולה פחות. הדלק, דמי המעבר והמיסים כלולים. את מזונות ולינתו של הנהג מכסים בעלי בתי המלון שמגיעים אליהם. אנחנו היינו שניים בג׳יפ שיש בו מקום לחמישה או שבעה, וראינו קבוצות מטיילים שהתארגנו יחד כדי להוזיל את עלות הנסיעה. למרות שפגשנו כמה אופנוענים מקצועיים שאכלו ושתו הרבה אבק ונהנו כמעט מכל רגע וראינו כמה ג׳יפים לנהיגה עצמית, בעיקר ישראלים, לא מומלץ לנהוג לבד בהודו ובמיוחד לא בכבישים הלא כבושים. זו סכנת נפשות וכדאי לקחת נהג שזה מקצועו.
ב. אוכל - טווח המחירים קשור במיקום, באלטרנטיבות ובסוג הדאבה - מסעדה. בדוכני דרכים משלמים פחות, בבתי מלון, בהתאם לסוג ובמסעדות לתיירים יותר. הטווח יכול לנוע בין 50 ל 250 ובמקרים נדירים גם 500 כלומר בין דולר לארבעה ועד שמונה לסועד. מאכלים לא הודיים מקפיצים את המחיר (חביתות, פיצות, פאסטה וכו׳) וכך גם בירה שעולה כמו מנה. באופן כללי תיירים אוכלים רק אוכל מבושל / מטוגן שמצמצם את המבחר ממילא. מחיר בקבוק מים מינרלים בדרך כלל 30 רופי, חצי דולר. במסעדות המשרתות בעיקר תיירים, כמו בבתי מלון, יש מערכות לסינון וחיטוי מים ואפשר לשתות את המים ולא לקנות מים מבוקבקים. באזור בו טיילנו, ליד הגבול עם סין, התפריט כלל מנות סיניות והודיות ולפעמים נתקלנו במנות אופיניות לעמק שבו היינו. במקומות קטנים אין תפריט ואין אפשרויות, אוכלים מה שיש. בכפרים האוכל היה בעיקר צמחוני, בערים אפשר למצוא עוף, במקומות מסוימים גם דגים אך זה נדיר. אנחנו היינו צמחונים לאורך כל הדרך.
ג. בתי מלון - גם פה הטווח גדול. אפשר לישון ב 400-500 רופי ללילה באכסניות דרכים, ובמה שקרוי homestay , כשבעלי הבית מארחים תיירים בביתם בחדרים מיוחדים שהם מקצים לאירוח. המחיר קשור לסוג המלון, האם המקלחת / שירותים פרטיים (מעלה את המחיר) ומערביים (כנ״ל). בכפרים יש פחות בחירה למרות שבכולם יש עכשיו תנופת בניה של בתי הארחה והמחיר בבתי המלון בהם התאכסנו (שירותים פרטיים) נע בין 800-1200 רופי. בחלק מהכפרים יש בתי מלון מהודרים בבעלות הממשלה והם עולים פי עשרה מבתי ההארחה המקומיים הצמודים להם ומעניקים שירותים מערביים לכל דבר. בכמה מהכפרים שהיינו בהם יש תיירות אקולוגית שבה האורחים לנים במחנות אוהלים, המוקמים כדי לא למלא את הכפר בבטון, והמחיר בהם גבוה יותר (1500-2500 רופי). בנוסף יש ענין של שיא עונת התיירות שאז המחירים יותר גבוהים. באופן כללי וגס אנחנו שילמנו בערך 3000 רופי ליום על אוכל ולינה, (לפעמים יותר לפעמים פחות) כמו גם על המכונית והנהג ובסך הכל יום טיול עלה לנו כמאה דולר, הכל כלול.
ד. על מה עוד משלמים? לא הרבה. אישורי מעבר במעברי גבול, רשיון כניסה לחבל ארץ, במקרה שלנו הכניסה לעמק ספיטי עלתה לנו כאלף רופי, בחלק מהאתרים יש דמי כניסה, בין 50-200 רופי, טיפים לכל מי שמכרכר סביבך, סוחבי התיק בכניסה לבית הארחה, מלון, ועובדי המלון על כל שירות שהם מבצעים, לפעמים גם עובדי הרשויות המחישים את הטיפול בענינך כמו אישור מעבר.
ג. בתי מלון - גם פה הטווח גדול. אפשר לישון ב 400-500 רופי ללילה באכסניות דרכים, ובמה שקרוי homestay , כשבעלי הבית מארחים תיירים בביתם בחדרים מיוחדים שהם מקצים לאירוח. המחיר קשור לסוג המלון, האם המקלחת / שירותים פרטיים (מעלה את המחיר) ומערביים (כנ״ל). בכפרים יש פחות בחירה למרות שבכולם יש עכשיו תנופת בניה של בתי הארחה והמחיר בבתי המלון בהם התאכסנו (שירותים פרטיים) נע בין 800-1200 רופי. בחלק מהכפרים יש בתי מלון מהודרים בבעלות הממשלה והם עולים פי עשרה מבתי ההארחה המקומיים הצמודים להם ומעניקים שירותים מערביים לכל דבר. בכמה מהכפרים שהיינו בהם יש תיירות אקולוגית שבה האורחים לנים במחנות אוהלים, המוקמים כדי לא למלא את הכפר בבטון, והמחיר בהם גבוה יותר (1500-2500 רופי). בנוסף יש ענין של שיא עונת התיירות שאז המחירים יותר גבוהים. באופן כללי וגס אנחנו שילמנו בערך 3000 רופי ליום על אוכל ולינה, (לפעמים יותר לפעמים פחות) כמו גם על המכונית והנהג ובסך הכל יום טיול עלה לנו כמאה דולר, הכל כלול.
ד. על מה עוד משלמים? לא הרבה. אישורי מעבר במעברי גבול, רשיון כניסה לחבל ארץ, במקרה שלנו הכניסה לעמק ספיטי עלתה לנו כאלף רופי, בחלק מהאתרים יש דמי כניסה, בין 50-200 רופי, טיפים לכל מי שמכרכר סביבך, סוחבי התיק בכניסה לבית הארחה, מלון, ועובדי המלון על כל שירות שהם מבצעים, לפעמים גם עובדי הרשויות המחישים את הטיפול בענינך כמו אישור מעבר.
3. מה צריך להביא ? מצלמה עם בטריה - חשבנו שהטלפון שלנו מספיק אבל מעבר לאיכות הצילום היתה בעיית טעינה בגלל שבהרבה מקומות לא היה חשמל, פנסים, בגדים בשכבות, הרבה תחתונים וגרביים, או שאין איפה לכבס או שלא נמצאים במקום מספיק זמן כדי לכבס, ציפה (שלא הבאנו) כדי להתחפר בתוכה במקומות שבהם ברור כשמש שהסדינים מטונפים ללא תקנה, וכשמביאים סדין אחר הוא מלוכלך באותה מידה, כשרואים איך מכבסים שם את סדיני המלון, יודעים שהציפה היא קריטית, ובאותו ענין גם מגבת.
4. על כל משאית יש שלט מאחור שאומר Blow horn please , כלומר תקע בצופר ובלילה, הדלק פנסים. הצופר משמש כאמצעי אזהרה בכבישים המפותלים הבלתי כבושים והמסוכנים ומשרד התחבורה מבקש מהנהגים להודיע על מיקומם באמצעות הצופר. למרבה המזל לא היו לנו הרבה נסיעות לילה, השתדלנו להגיע למחוז חפצנו באור יום אבל משום מה ההודים לא מדליקים את פנסי המכוניות.
5. כשמתגלע ויכוח או אי הסכמה על טיבו של משהו, הצד ההודי אומר This is very good Sir ובכך מסתיים הדיון.
6. בכמה דיונים תיאולוגים שהיו לנו התברר לנו להפתעתינו שהמוסלמים בהודו אוהבים את היהודים והנוצרים החולקים איתם אל אחד וספר קדוש ושונאים את ההינדים והבודהיסטים עובדי האלילים.
7. האמרה שהכי אהבנו היא Everything is possible in India מה שתמיד התגלה כנכון ! מי שראה את שדה התעופה החדש של מומבאי - יודע שהכל אפשרי בהודו. מי שלא ראה - לא יאמין.
4. על כל משאית יש שלט מאחור שאומר Blow horn please , כלומר תקע בצופר ובלילה, הדלק פנסים. הצופר משמש כאמצעי אזהרה בכבישים המפותלים הבלתי כבושים והמסוכנים ומשרד התחבורה מבקש מהנהגים להודיע על מיקומם באמצעות הצופר. למרבה המזל לא היו לנו הרבה נסיעות לילה, השתדלנו להגיע למחוז חפצנו באור יום אבל משום מה ההודים לא מדליקים את פנסי המכוניות.
5. כשמתגלע ויכוח או אי הסכמה על טיבו של משהו, הצד ההודי אומר This is very good Sir ובכך מסתיים הדיון.
6. בכמה דיונים תיאולוגים שהיו לנו התברר לנו להפתעתינו שהמוסלמים בהודו אוהבים את היהודים והנוצרים החולקים איתם אל אחד וספר קדוש ושונאים את ההינדים והבודהיסטים עובדי האלילים.
7. האמרה שהכי אהבנו היא Everything is possible in India מה שתמיד התגלה כנכון ! מי שראה את שדה התעופה החדש של מומבאי - יודע שהכל אפשרי בהודו. מי שלא ראה - לא יאמין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה