מים מים בששון - היום עמד בסימן מעינות חמים, מרחצאות וראפטינג
קמנו בבוקר השניים באוקטובר, יום הולדתו של מהטאמה גאנדי, חג לאומי ליותר ממליארד הודים. עוד בהיותנו בפונה, בטרם יצאנו לטיול חובק הימצ׳ל, חברו לעבודה, ששמע על ביקורי במוזיאון שכמה חדרים בו מוקדשים לגאנדי ולמאבקו בכיבוש הבריטי סיפר לו שגאנדי איש גדול ונערץ בהודו ושאל אותו אם הוא יודע מי הוא. הוא מפורסם בכל העולם, לא רק בהודו, ענה יניב לבחור המופתע.
אחרי שנהגנו בדק איתנו אם היינו מרוצים מהמלון שבסופו של דבר הסכמנו עליו
how was the hotel, sir? very good sir
very good, indeed
יצאנו לושישט, כפר הנמצא במרחק הליכה ממנאלי במעלה הגבעה מעבר לנהר. ושישט מפורסמת במרחצאות החמים שבה וגם בהתנחלות הישראלית שנמצאת שם כדי להישאר. בושישט הקימו הישראלים מרכז תרבותי רוחני. לא רק שהעיר הומה ישראלים והשילוט בה בעברית אלא שבכל מקום תלויות מודעות המציעות, בעברית, קורסים וסדנאות לשיפור האני, חשיבה חיובית ואימון אישי לצד הודעות על אירועים תרבותיים, קונצרטים וג׳ם סשנז.
במעלה הגבעה ליד המקדש המפורסם לכבוד האל ראמה בוקעים מן הקיר מעינות חמים, שהמקומיים, וגם חלק מהתיירים, משתמשים בהם בעיקר למקלחת מסובנת היטב ולכביסה. המים החמים העוברים בצנרת הכפר יוצאים מן הקיר מתוך ברזים שבקיר לנוחיות הכובסים והכובסות ולתוך שתי בריכות מרובעות לנוחיות הגברים המתרחצים. אל יקל הדבר בעיני מי שיש לו מים חמים בשפע למקלחת הביתית שלו, פה לרוב האנשים כלל אין חשמל בבית, אם בכלל יש להם בית, והמרחצות האלה לא יסולאו בפז.
בתוך המקדש עצמו ישנם מרחצאות נפרדים לגברים ונשים. מרחצאות הגברים נמצאים בחוץ, בכניסה למקדש ואלה של הנשים מוסתרים מעין כל. אחד הטיילים המערביים שפגשנו במהלך הטיול אמר לנו שהוא כבר עבר תהליך הסתגלות להגיינה המקומית שהוא אפילו טבל את רגליו במרחצאות בושישט. אנחנו לא היינו אמיצים מספיק. הצבע על דופן הקירות מבחוץ ומבפנים לא מעורר חשק למרות שמדריכי הטיולים בנו אצלנו כאלה ציפיות שהבאנו בגד ים.
עם ההמון הנכנס בבוקר למקדש האל ראמה היו כמה צעירים מערביים, שהפנימו את כללי הטכס והתנהגו כמי שעברו על דתם והפכו לעובדי אלילים. כמה מהם נראו גרמנים וחשבתי מה עולה בדעתם כשהם כורעים ברך ומשתחוים לפני צלב הקרס המצוי ברבים מהמקדשים כיוון שמדובר בסמל הודי קדום, כמו גם מגן הדוד.
בתחתית ההר למרגלות הכפר, עומדת שיירה של מכוניות שנהגיה משתמשים במי המפלים כדי לרחוץ את מכוניותיהם בשטיפה מן הטבע. כל המים הנשטפים מן המעינות, המרחצאות, האמבטיות והכביסות זורמים יחד לתחתית ההר ובמקום שבו חבל על כל טיפה יש מי שיודעים לנצל כל משאב, במיוחד מים ובמיוחד כשהם מתנה מן הטבע.
את ארוחת הבוקר אכלנו בקפה הצופה אל המרחצאות ומציע : ארוחת בוקר של....בוקר, ארוחה קבועה (לא ברור איזה עם היא מייצגת) ארוחת בוקר קונטיננטלית, ישראלית, אנגלית וקיבוצית. העם המכונה קיבוץ אוכל בבוקר לפי התפריט שקשוקה, לאבנה, סלט, פיתה, ושותה תה עם נענע.
מבית הקפה נשקף נוף הררי ופרסומת לספא דגים ודגדוגים. השלט המכריז על Appy foot מזמין את הקהל למרחצאות נקיים עם פילטרים נגד קרינה (?) מים אנטי בקטריאלים (?) ודגים מיובאים שידגדגו את הרגליים בנוסף לפדיקור בתנאים הגיינים. לא ניסינו. ממה שראינו אין חומר אנטי בקטריאלי שיכול למים אחרי שמילאו בריכה פנימית אבל הקונספט נשמע טוב.
היעד הבא שלנו היה המצודה שכיום משמשת כמוזיאון ומלון וקומפלקס המוזיאונים בעיר נגאר לא רחוק ממנאלי ובמיוחד גלרית האמנות של Roreich, הנמצאת בראש הגבעה ומפורסמת באוסף ציורי ההימלאיה של האמן הרוסי שהתיישב באזור. כל מי שפגשנו במהלך הטיול שלנו ציוה עלינו שלא להחמיץ את הביקור בגלריה וכולם היללו ופיארו את הצייר, ציוריו, והצבעים הנהדרים בהם הוא השתמש לציור הרי ההימלאיה אותם ראה מחלון ביתו שמשמש כיום כגלריה המציגה את אמנותו. . בקרנו במצודה ששימשה כמשכן מלכותי במאה ה 17 לפני שהגיעו הבריטים שהפכו אותה למפקדה ובמוזיאון שבה שבו מוצגים בגדי נשים מסורתיים.
העפלנו מהמצודה לקומפלקס המוזיאונים, גולת הכותרת של הטיול היום, אבל אבוי, הוא היה סגור לרגל אחד משני החגים הנחגגים פה היום. האחד הוא יום הולדתו של מהטמה גאנדי המכונה גאנדיג׳י, והשני נבראטרי, החג הגדול, שאנחנו מטיילים איתו בעשרת הימים האחרונים המבשר על בוא החורף, שמשמעותו תשעת הלילות, שמסתיים היום לאחר תשעה לילות בתהלוכות ומצעדים ססגוניים בהם מצעידים את האלה בעלת תשע הזרועות והפונקציות לנהר ושם זורקים אותה למים. לא ברור איזה משני החגים גרמו לסגירתם של המוזיאונים לקהל הרחב אבל ברור שהגלריה שהגענו בשבילה עד הלום, היתה סגורה. ניסינו להיכנס ולקפוץ מעבר לגדר אבל גורשנו משם בבושת פנים. כששבנו אבלים וחפויי ראש למכונית אמרנו לנהג החברה׳מן שלנו שהגלריה היתה סגורה והוא נדנד בראשו ואמר : ״חג היום״, ולא ברור אם הוא חשב שאנחנו שני טמבלים שלא הבנו את המובן מאליו או שרצינו לבקר במוזיאון ובגנים היפים שבאחוזתו, למרות שידענו שהוא סגור.
הנסיעה משם בתוך עמק קולו לאורך נהר הביאס השכיחה מעט את האכזבה מהתערוכה שלא ראינו על הקנבס (אבל ראינו במו עיננו כל יום כל היום). בגלל הטופוגרפיה שלו, העמק משמש כנקודת יציאה לענפי ספורט שטח ואקסטרים כמו אופני הרים, טיפוס הרים, ירידה במצוקים, מצנחי רחיפה, דיג, טרקינג, סקי בחורף, וראפטינג בנהר. כמו בכל אחד מהעמקים שטיילנו בהם עד כה, הכביש יורד בהדרגה על לנהר ומשם עולה לצד השני בדרך לעמק הבא. הנסיעה בקולו עוברת ליד מאות סככות תפוחים, מכל הצבעים והמינים שהם מקור ההכנסה העיקרי במדינת הימצ׳ל שבכל עמקיה מגדלים תפוחים. משאיות החונות בפתח כל אחת מהסככות מעמיסות ארגזים ומסיעות אותם לנקודות בתוך ומחוץ למדינה. עצרנו בסככת תפוחים ודגמנו סוגים שונים. התפתנו ולקחנו גם כמה רימונים, הימים הם בין כסה לעשור ורצינו להרבות זכויתינו.
הכביש שקודם עבר לאורך סככות התפוחים עבר עכשיו ליד הנהר הארוך השוצף והגועש. הנהג שלנו שהרגיש שמגיע לנו פיצוי על עוגמת הנפש מהצייר הרוסי הציע לנו לעשות ראפטינג בנהר. התלבטנו, המים קרים, את בגדי הים שהבאנו לטובת המרחצאות החמים כבר איפסנו בתוך המזוודה במקום בלתי נגיש, אין איתנו מגבות וכו׳ וכו וכו׳. אני אשיג לכם מחיר טוב הפציר בנו נהגנו המסור, עצר בצד הנהר שלאורכו פזורים עשרות אתרי השכרת קיאקים וסירות גומי ופתח בשיחה עם מישהו שישב על כיסא פלסטיק לצד הסירות, להלן המשכיר, שבסופה פנה אלינו , להלן השוכרים, ואמר לנו שהוא סידר לנו ראפטינג זוגי לאורך כמה קילומטר במחיר מיוחד. הוא יבוא לאסוף אותנו בנקודת הסיום. קיבלנו ציוד, קסדות ואפודות, השייט שלנו כמובן משיט את
הסירה בלעדיהם, הוא בחור צעיר ונחמד, לא מדבר אנגלית למרות שעובד בתיירות וחושב שיגרום לנו אושר גדול אם ישפריץ לנו מים לתוך הסירה גם בחלקים, בהם הנהר לא רועש וגועש. הוא לקח לנו את הטלפונים ושם אותם אצלו בכיס מה שגרם לי לחשוד בו שאפשר לעבור את הדרך הזאת בלי להירטב, למרות שאנחנו כמובן נרטבנו עד לשד עצמותינו, במים הקרים מאוד, בעזרת השייט שלנו שרצה לעשות לנו כיף.
כשהגענו לחוף, מצאנו מלתחות והחלפנו את הבגדים. ליד המלתחות מצאתי לוח מודעות של רשות הגנים הלאומית המקומית ובו לוח תעריפים לראפטינג . אין ספק שעשו לנו מחיר מיוחד. אף אחד לא שילם כל כך הרבה כמונו.
אחרי שהתלבשנו והתיבשנו ירדנו מדרך המלך עזבנו את עמק קולו ונהר הביאס, עברנו לעמק פארבטי ונסענו לאורך הנהר בדרך למאניקאראן, כפר קטן בין שני הנהרות, הביאס ופארבטי, שבו מעינות חמים ומקדש סיקי מפורסם ומענין. הדרך עוברת בקאסול, כפר שאת שמעו לא שמענו עד לרגע זה, כנראה בגלל שאנחנו מנותקים מהעם. אם חשבנו שבמנאלי או בושישט פגשנו את הקהילה הישראלית הגדולה בהודו, מיד הבנו שטעינו כשהגענו לקאסול, כפר נידח וקטן, בין שאר כפרים נידחים וקטנים על גדות נהר הפארבטי שבו בית חב״ד המקומי משמש כמרכז הקהילה הישראלית. את הרב הצעיר וילדיו הפעוטים ראינו מהדרך, המלאה בשילוט עברי, בכמות שלא ראינו עד היום בשום מושבה ישראלית בהודו, המודיע על מסעדה, כשרה, הזמנה לבלות את יום הכיפורים הבעל״ט מחר, בבית חב״ד, באוירה ישראלית (?) , סוכנויות טיולים, המלצות לדוכנים מקומיים, פלאפל, סמי בורקס, וסניפי דואר בהם ניתן לשלוח דברים הביתה, למרות שכל מי שראינו פה, נראה שכאן הוא ביתו ותחנתו האחרונה.
בסוף דרך החתחתים מקאסול הגענו למאניקאראן, המקום מפורסם במרחצאות החמים הנובעים מן הסלע ובמקדש סיקי גדול ומיוחד המאכיל חינם אין כסף באורז ודאל (עדשים) אלפי אנשים בכל יום בגלל מסורת, לפיה, מייסדיו הגיעו למקום ולא מצאו אפשרות קיום, קיבלו שק אורז ממקומיים אך לא היו יכולים לבשל אותו, התפללו למים חמים ואלה לפתע בקעו מן הסלע ובישלו להם את האורז. המוני מבקרים במקדש, באים להתרחץ במים הקדושים ולאכול את ארוחת הצהרים או הערב שלהם בחדר אוכל ענק אליו מוזרמות צלחות מהמטבח שבו סירי ענק מוצבים על האש ומפיקים שלוש ארוחות ביום.
החלטנו לוותר על מנת האורז והעדשים של בית התמחוי התעשייתי וגם על המרחצאות החמים שהם המקלחת המקומית של תושבי המקום ומבקרים מזדמנים ועצרנו על הדרך לאכול באתר נופש מפואר- ריזורט - בשם כפר הימאליה Himalayan village resort and spa. בזמן שאכלנו את ארוחת הגורמה הראשונה והיקרה מאז הגענו להודו למדנו על המקום מספרון שהביא לנו המלצר ודיסקסנו ביננו פנטזיה שנישאר פה עד לסוף הטיול ונהנה ממנעמי העולם המערבי, במיוחד מנקיון במקלחת ובשירותים. ככל שדיסקסנו את הענין יותר, יותר התחשק לנו להישאר למרות שהיה לנו ברור, ממבט חטוף באורחים האחרים שאנחנו לא הקהל הטבעי של המקום. כל פרטי הפנטזיה ומימושה כבר היו ברורים לנו כשיניב הלך לבדוק את האפשרות עם פקיד הקבלה של המלון הבנוי קוטג׳ים נפרדים על ראש ההר, ואז התברר שלא רק שאין מקום (למרות המחיר האסטרונומי במושגים מערביים) אלא שרשימת ההמתנה היא מפה ועד ניו דלהי. בועת הפנטזיה התפוצצה עוד לפני שהתממשה, וחזרנו למציאות של בתי המלון אליהם כבר התרגלנו.
מהדרך העוברת לאורך נהר הפבראטי אפשר לראות מצידו השני של הנהר, על צלע ההר, בתים בודדים שאין אליהם גישה עם רכב, ונראה שקשה להגיע אליהם גם ברגל. מעל הנהר מתוחים כבלים עליהם רוכבים שקים וארגזים, בהם משתמשים המקומיים להעברת סחורות ומצרכים בגלגול כמו חבלי כביסה.
חזרנו לדרך המלך בעמק קולו, ובצומת שני הנהרות פנינו שוב לדרך הנוסעת לאורך נהר הביאס, נהר הבית של העמק כשפנינו לקולו, בירת מחוז קולו. היתה שעת ערב, הכבישים היו פקוקים והמו תהלוכות של גברים ונערים, הנושאים מיני מקדשים על כתפיהם, עם האלה האם, שלה שמות רבים, אותה הם הולכים להטיל למי הנהר עם שחר לאחר לילה של חגיגות ריקודים, תופים, חצוצרות, שירים, תפילות ואקסטזה.
הגענו עם חושך למלון דרכים בעיר שכוחת האל אוט, שבו קיבלנו חדר שלא כדאי להרחיב עליו את הדיבור, בעיקר על השירותים ועל האין מקלחת, עם נוף לנהר ולהר הנשקף ממנו שעליו כדאי להרחיב את הדיבור. בהודו למדנו שהאסתטיקה של הטבע עומדת ביחס הפוך לאסתטיקה האנושית והשאלה המענינת היא מה יותר חשוב...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה