יום הטיול האחרון שלנו חל ביום שאחרי חג נברארטי וביום כיפור. הנהג שלנו היה חסר מנוחה כשיצאנו בבוקר, וחשבנו שזה בגלל שאנחנו נפרדים ממנו אחרי שבועיים של יחסים אינטנסיבים אבל ברגע שעלינו על דרך המלך, התבררה לנו הסיבה הפרוזאית. בעשרת ימי החג הוא לא יכול היה לאכול לחם, אורז ועוד מוצרי צריכה בסיסיים בתזונה ההודית ועכשיו הוא היה כמו יהודים ביום שאחרי פסח במיוחד אלה המגודדים סביב מאפיית פיתות מסוימת עם צאת החג. לא רק שהוא היה חייב לחם, הוא היה חייב לחם מסוים שנאפה בתנור טאנדורי, שעליו הוא פינטז בין כסה לעשור. מרגע שהתחלנו בנסיעה הוא עצר ליד כל דאבה (דוכן אוכל) ושאל בצעקה : יש לכם טאנדורי? נפשו וקיבתו יצאו לפיתה הנאפית בתוך תנור שבו בוערת אש הצורבת את האוכל הבא עימה במגע ישיר, במיוחד הלחם המקומי, נאן וחברין הקרובים. הפועלים לא תמיד הבינו את שאלתו ולעיתים התקרבו למכונית רק כדי להשיב את פניו ריקם. לא כל דוכן דרכים מחזיק תנור כזה. אחרי שעה של נסיעה עם עצירות תכופות הגענו לדאבה המובטחת וירדנו על ארוחת בוקר מקומית כשאנחנו רואים את נהגנו בא על סיפוקו.
 |
| יניב מפקח על הכנת המילוי של הלחם ועל בישול הצ׳אי שלנו |
 |
| הדאבה משמשת גם כמלון אורחים חסר מזרונים, אולי לפאקירים? |
מהדאבה שבה סעדנו ארוחת בוקר המשכנו בכביש לכיוון שדה התעופה בצ׳אנדיגאר, בירתם של שתי מדינות מאוחדות : הריאנה ופנג׳אב. ברגע שעברנו את הגבול ויצאנו מהימצ׳ל, השארנו מאחורינו את תעשיית התפוחים העניפה והצבעונית, נוף יערות ונהרות וכביש שחלקים ממנו היו במצב בלתי סביר בעליל, יש לציין שזו דרך המלך לדלהי בירתה של צפון הודו. המעבר לפאנג׳ב היה מעבר מיידי לנוף של עוני והזנחה.
 |
| מקלחת בוקר של ילדים בברז ציבורי על הכביש הראשי |
 |
| בחזרה לנוף של מאהל סלאמס על גדת הנהר |
במעבר בין המדינות עצרנו בתחנת ביקורת גבולות והנהג יצא מהמכונית ונכנס לצריף מט לנפול לסדר את עניניו. בכל מדינה הנהגים נדרשים לשלם מס על השימוש בכבישים בה, גם כשאלה אינם סלולים או מטופלים. זהו מס המושת על כל הנהגים והוא משתנה בהתאם לרכב: משאיות המסיעות סחורות, אוטובוסים, טרקטורים, מוניות תיירים, אופנועים, ריקשות וכו׳. בכל מדינה המערכת עובדת בצורה שונה וגובה המס שונה והמעבר בין מדינות מחייב את בעל הרכב לשלם מס כביש ביותר ממדינה אחת. המס הוא לא חד פעמי כמו בכביש אגרה, למרות שיש מדינות המפעילות גם כבישי אגרה, והוא חודשי או שנתי, מה שאומר שנהג, כמו במקרה שלנו, שנאלץ לעבור בין מדינות כדי להגיע לשדה תעופה צריך לשלם מס חודשי על מעבר חד פעמי, או יומי. המס לרכב מהסוג שאנחנו נסענו בו מחושב לפי מושב כפול מספר המושבים לחודש או שנה. לריקשות יש מחיר מיוחד וגם נתיב מיוחד במעבר הגבו וכך גם להולכי רגל. כשראינו את הסכום שעבר מיד ליד, וגם התבקשתנו על ידי הנהג לתת לו אותו כמקדמה על החשבון הסופי, הרגשנו שזו היתה נקמתנו המתוקה על עוגמת הנפש שהוא גרם לנו, בחלק מבתי המלון, בהם הוא הוליך אותנו שולל ושלשל לכיסו את ההפרש בין מה שאנחנו שילמנו למחיר שלטענתו המלון גבה, בכל פעם שהוא עמד בשבילנו על המקח כדי לעשות לנו מחיר מיוחד.
התחנה הלפני אחרונה שלנו היתה גני פינג׳ור, הנמצאים כעשרים קילומטר משדה התעופה, במדינת האריאנה. הגנים והארמון בסגנון רג׳סטני מוגאלי, סביבו הם נמצאים נבנו במאה ה 17 על ידי ארכיטקט שאחיו היה מושל הכפר. הגנים נחולקים לשבעה חלקים ונמצאים על שבע טרסות כשבינהם שערים מקושטים.
המוני תיירים ומקומיים מבקרים במקום הנחשב אתר רומנטי ומשמש לפיקניקים משפחתיים בעיקר בסופי שבוע ואחרי השקיעה. הגנים שבמרכז השדרה מטופחים אבל בהודו, כמו בהודו, מה שנסתר מהעין מייד הופך למזבלה ציבורית.
התישבנו לנוח מחום היום ולאזור כח לקראת הטיסה הקרובה באחד משלל דוכני אוכל הרחוב והמסעדות הנמצאים במרכז האתר והזמנו בקבוק בירה.
בזמן ששינו לכבוד הטיול הבא, להודו, ברור, מה שלא ברור הוא היעד, ערכנו את סדר הוידוי ליום כיפור אבל הגענו רק עד האות מם.
כשהגענו לשדה התעופה ונפרדנו לשלום מנהגנו, שפנה אלינו ב Sir ואנחנו קראנו לו sir, יניב, שהיה אחראי מיניסטריאלי על הכספים (כשגבר ואשה נוסעים ביחד, לא יעלה על הדעת לפנות אליה או שהיא תשלם) נתן לו את הטיפ שסיכמנו עליו ביננו אחרי דיון שנמשך בימים האחרונים ושבגללו היינו ביומיים האחרונים במרדף אחרי מכשיר המוציא כסף מן הקיר, בגלל שהכסף שהיה מיועד למטרה הזאת, נשאר אצל מפעיל סירת הראפטינג שעשה לו מחיר מיוחד, שלא היה כלול בתקציב שלנו. אחרי שהוצאנו כסף במנאלי, בירת התיירות, לא הצלחנו למצוא כספומט, ואם מצאנו, הוא לא עבד. הנהג, כבר לא שלנו, הודה ליניב Thank you Sir ולחץ את ידו, ג׳סטה שהביעה את מלוא עומק רגשותיו (לא נהוג פה ללחוץ ידיים), אני שילבתי את ידי ונפרדתי ממנו בנאמסטה והוא נעלם כלעומת שבא, כאילו לא היה, וכאילו לא היינו.
 |
| שילוט לחדר תפילות בשדה התעופה |
נמאסטה !
המוני תיירים ומקומיים מבקרים במקום הנחשב אתר רומנטי ומשמש לפיקניקים משפחתיים בעיקר בסופי שבוע ואחרי השקיעה. הגנים שבמרכז השדרה מטופחים אבל בהודו, כמו בהודו, מה שנסתר מהעין מייד הופך למזבלה ציבורית.
התישבנו לנוח מחום היום ולאזור כח לקראת הטיסה הקרובה באחד משלל דוכני אוכל הרחוב והמסעדות הנמצאים במרכז האתר והזמנו בקבוק בירה.
בזמן ששינו לכבוד הטיול הבא, להודו, ברור, מה שלא ברור הוא היעד, ערכנו את סדר הוידוי ליום כיפור אבל הגענו רק עד האות מם.
כשהגענו לשדה התעופה ונפרדנו לשלום מנהגנו, שפנה אלינו ב Sir ואנחנו קראנו לו sir, יניב, שהיה אחראי מיניסטריאלי על הכספים (כשגבר ואשה נוסעים ביחד, לא יעלה על הדעת לפנות אליה או שהיא תשלם) נתן לו את הטיפ שסיכמנו עליו ביננו אחרי דיון שנמשך בימים האחרונים ושבגללו היינו ביומיים האחרונים במרדף אחרי מכשיר המוציא כסף מן הקיר, בגלל שהכסף שהיה מיועד למטרה הזאת, נשאר אצל מפעיל סירת הראפטינג שעשה לו מחיר מיוחד, שלא היה כלול בתקציב שלנו. אחרי שהוצאנו כסף במנאלי, בירת התיירות, לא הצלחנו למצוא כספומט, ואם מצאנו, הוא לא עבד. הנהג, כבר לא שלנו, הודה ליניב Thank you Sir ולחץ את ידו, ג׳סטה שהביעה את מלוא עומק רגשותיו (לא נהוג פה ללחוץ ידיים), אני שילבתי את ידי ונפרדתי ממנו בנאמסטה והוא נעלם כלעומת שבא, כאילו לא היה, וכאילו לא היינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה