לאס וגאס (ב') : הרים סביב לה

ביקורי הראשון (והאחרון) בלאס וגאס  לא הותיר אותי עם טעם של עוד ואחרי יומיים שבהם גמעתי מרחקים בתוך העיר בהליכה נמרצת בין בתי המלון ונפלאותיהם, שבעתי את מראותיה והחלטתי לצאת אל חיק הטבע שנמצא במרחק יריקת ויסקי, או טבק. בבוקר היום השלישי, עמדתי כשעה בתור לדלפק הקוֹנְסְיֶירְז'  כדי לברר איפה יש סוכנות של השכרת רכב (פה במלון, בדלפק מימין) , ועוד שעה בתור לדלפק של חברת "אויס" כדי לגלות שמחירי השכרת רכב בדלפק במלון אינם מייצגים את ערכם האמיתי בשוק הקפיטליסטי. הודתי לפקידה הנחמדה, נכנסתי לאתר הזמנות באינטרנט ושכרתי מכונית ליומיים, אבל דא עקה, את המכונית היה צריך לקחת משדה התעופה, הנמצא בפאתי העיר. כשהגעתי לדוכן דחיתי בנימוס הצעה לרכוש ביטוח מורחב וכולל (עיקרון מקודש של יניב, שבדרך כלל אין לו עקרונות), הנותן כיסוי מלא לרכב ושקט נפשי לנהג תמורת סכום השווה לדמי שכירות הרכב, לקחתי את המפתח וירדתי לחניון, שם ראיתי עשרות מכוניות מוסטנג בכל צבעי הקשת, מכוניות ספורט פתוחות, ועוד צעצועים למבוגרים התורמים ליצירת אוירת הפנטסיה הקסומה של העיר. נכנסתי למכונית (הקומפקטית) שלי והסברתי לנווט (ג'י.פי.אס) האייפון שלי לאן אני צריכה להגיע - קניון הסלע האדום, לא קניון במובן של קניות, תודה לאל, ויצאתי לדרך.  אם יש דבר אחד מעצבן במיוחד באייפון, חוץ מזה שיש לו דעות משלו, והוא לא בהכרח כותב את מה שמקלידים לתוכו, זה תוחלת החיים הקצרה של הבטריה שלו, המתקצרת עוד יותר כשהנווט שלו עובד (או כל אפליקציה אחרת לענין זה). ברגע שהתחלתי לראות שילוט המצביע על היעד שלי כיביתי את הטלפון כדי להאריך את חייו.

בחניון של מרכז המבקרים, על רקע הצוקים האדומים והנוף המדברי הקסום עמדו כעשרים מכוניות מיני דו מושביות צבעוניות, הלהיט החדש בתחום התיירות בערים וגם מחוצה להן. קבוצת תיירים עברה הדרכה וקיבלה הוראות הפעלה לטיול בנהיגה עצמית בקניון.

בעודי צופה במחזה המשונה הזה התחלתי לעבור תסמיני גמילה (מהאייפון) כשמחשבות שאינן שייכות ליופי הזה, לכאן ועכשיו, מתעקשות לבצע אצלי בראש חניה לטווח ארוך. אולי אחד הילדים מתקשר בדיוק עכשיו עם מקרה חירום, אולי יניב מחפש אותי (ארוע בלתי סביר בעליל). ניסיתי לסלק את המחשבות הכובשות את מוחי אבל אלה התעקשו להתנחל. נסעתי לאיטי בכביש הטבעתי הסובב את הפארק כשאני נושמת אויר הרים צלול ושואפת לתוכי את הנוף המדברי שאנחנו כל כך מתגעגעים אליו בוושינגטון ירוקת העד, נהרות סביב לה. למראה היופי הזה מחשבות האימה בנוגע לקטסטרופה משפחתית התחילו להיעלם ופינו את דרכן למחשבות טורדניות מסוג אחר. איך זה לא קניתי ביטוח מורחב למכונית שכורה בעיר, שבה כל הנהגים שיכורים או מתוסכלים וכל האיומים של מנהלת המכירות בדלפק השכרת הרכב התחילו לקרום עור וגידים וללבוש חיים לנגד עיני.  אני עוד אצטער על זה, אמרתי לעצמי, חסכתי 50 דולר וזה כבר יעלה לי ביוקר. לקחתי מרחק ביטחון מהמכוניות שלפני ונשמתי נשימות יוגה.

כשפניתי לחזור לעיר האורות, החלטתי לא להפעיל את הטלפון ואת הנווט שלו עד שלא תהיה ברירה וזכרתי שאני צריכה לעלות על כביש מספר 15, ממנו ירדתי בדרכי לפארק. עוד אני נוסעת  להנאתי בין הערים הקטנות והיפהפיות, המשתלבות בנוף המדברי בצבע ובצורת הבניה, והנה לפני על הכביש שלט ענק מאיר עיניים: כביש מהיר 15, צפונה לסולט לייק סיטי ודרומה ללוס אנג'לס. חוש הניווט שלי מזכיר את זה של מכשירי הניווט כשהם מאבדים את הקשר ללווינים. לא רק שאין לי שושנת רוחות פנימית אלא שאין לי מושג בגיאוגרפיה של מעצמות על. אני מדמיינת את עצמי עומדת לעלות על כביש חוצה ישראל בדרכי לחיפה ושלט ענק מורה צפונה לדמשק ודרומה לקהיר. בזמן שתהיתי ביני לביני מה המרחק בין סולט לייק סיטי ולוס אנג'לס, מי מהן קרובה יותר ללאס וגאס והאם זה בכלל חשוב והופ מצאתי את עצמי על כביש 15 צפון, או דרום, לא שמתי לב מרוב בהלה, למרבה המזל בכיוון הנכון. הערתי את הטלפון לחיים בכניסה לעיר כדי שיוביל אותי ליעדי, ובעוד הבטריה נושמת את נשימותיה האחרונות הצלחתי לצאת במחלף הלא נכון, לחזור לכביש, הפעם לכיוון לוס אנג'לס, להסתובב שוב, להגיע למלון ולחפש את ֿחניית האורחים. התברר שקומפלקס החניה עצום ורב כמו המלון עצמו ואולם הכנסים שלו. כשכל מעייני מכוונים לביטוח שלא רכשתי, מצאתי למכונית הקומפקטית מקום חניה מרווח ללא שכנים. 

לשמחתי הרבה יניב החליט לוותר על יום כנס אחד ולהצטרף לטיול בפארקים הסמוכים לעיר. דאגה התחילה לכרסם בליבי כשצעדנו בבוקר קוממיות לחניון המלון. איפה נמצא את המכונית בתוך הקונגלומרט הענק הזה? בערב כשחניתי, שמתי לב שקיבלתי מחברת ההשכרה מכונית ללא לוחית. "יש", אמרתי ליניב בשמחה "למכונית שלנו אין מספר, כך נמצא אותה". "איך לקחת מכונית בלי מספר" גער בי בעל הדעה הוא בעל המאה, שמייד התגבר כארי ושלט ברוחו. 

התחנה הראשונה היתה סכר הובר, הסכר השני בגודלו בעולם, הממוקם על נהר הקולורדו ונחשב לאחד הפלאים ההנדסיים המודרניים של אמריקה ולשיא בבנייה הנדסית. $7  חניה (במקום מרווח ללא שכנים) , $8  כפול שתיים, כרטיס למרכז המבקרים, שבו התברר שהסיור היום במתקני הסכר בוטל אבל מה הם $25 לרשות הגנים לעומת $25 ביטוח מורחב למכונית שהתעקשתי לא לשלם.

את החויה התיירותית המדהימה בעוצמתה קיבלנו חינם אין כסף. ב 2010 נחנך גשר המחבר את מדינת נבאדה ואריזונה ומאפשר תנועת מכוניות מהירה מעל הסכר. הגשר, כך למדנו מומן על ידי שתי המדינות (40 מליון דולר כל אחת) והממשלה הפדרלית (100 מליון). יניב חקר את לוח הזמנים של הפרויקט כדי לגלות אם אפשר לתת לנשיאנו הנאחז בקרנות הכיסא שלו בימים אלה את הקרדיט, ואני התענינתי בשיתוף הפעולה הכלכלי בין שתי המדינות שאיפשר את ביצוע הפרויקט והוצאתו מהכח אל הפועל תוך כדי שאני עורכת בדמיוני השוואה למציאות מזרח תיכונית מסוימת. 

היעד הבא היה שמורת הטבע של אגם מיד, האגם המלאכותי הגדול ביותר באמריקה, האחראי לאספקת המים של כל מי שגר ליד כביש 15 בדרך ללוס אנג'לס ואתר נופש ימי בפני עצמו. אחרי הכניסה נעצרנו על ידי עובד מע"צ מקומי שהסביר לנו שמשרד התחבורה סולל מחדש את הדרך העוברת לאורך הפארק. 

בזמן שהמתנו לאישור לעבור פצחנו בשיחה. "מאיפה אתם" "מוושינגטון, הבירה". "אתם בחופש אז זמנכם בידכם ולא בוער לכם" אמר לנו הפועל. "בעצם אנחנו לא בחופש", תיקן יניב. "אנחנו בעניני עסקים". "אהה" אמר האיש, והביא בנו בעין משועשעת. "כנס, בלאס וגאס, נו טוב, אם כך אפשר להבין למה מכל המקומות היפים שיש בעולם באתם למדבר המשמים הזה. אני מהוואי, אני לא יכול לסבול את הנוף הזה". לך תסביר לו שבשבילנו, זאת תבנית נוף מולדתנו. 

עוד אנו משוחחים על הא ועל דא הגיעה המשאית שתפקידה להוביל את שיירת המכוניות שהתארכה מאוד והמתינה בסבלנות לסוללים. מתוכה קפצו שתי בחורות בחולצות מע"צ זוהרות והזכירו לנו שאנחנו חיים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לנשים.  "סטפני וננסי יובילו אתכם למחוז חפצכם" נפרד מאיתנו לשלום העובד בן הוואי שהפך את השלט שבידו מ"עצור" ל"סע לאט". 

(יניב משתעשע עם אופצית הצילום הפנורמי שמציע האייפון (הטעון

הדרך מאגם מיד הובילה ל"עמק האש", הפארק הותיק והגדול ביותר במדינת נבאדה. שם הפארק ניתן לו בשל תצורות הסלע האדומות שלו ומלבד הנוף המרהיב אפשר למצוא בפארק עדות לקיומם של חיים באזור מלפני אלפי שנים. 

בכניסה לפארק קידם את פנינו שלט המודיע לנו שסוכת התשלום אינה מאוישת ואנחנו מתבקשים להשאיר את דמי הכניסה לפארק במעטפה המיועדת לכך ולשלשל אותה בחריץ המתאים. מייד אפשר היה לדעת מי מהתיירים שנעצרו במגרש החניה של מרכז המבקרים הנטוש איננו אמריקני. אחרי שהפקדנו את דמי הכניסה במעטפה ואת זו בקופסה המיועדת לכך חנינו את המכונית בחניה מרווחת וללא שכנים. 

שלט קטן הורה לנו שמהמרכז יוצא מסלול קצר בן פחות ממייל לסלע הידוע בכינויו "הפיל". הלכנו בעקבות החץ הכחול בדרך חתחתים  וכשהגענו סמכנו ידינו על השם שקיבל הסלע. 

כשטיפסנו במעלה החדק להשקיף על הסביבה נדהמנו לראות את המכונית שלנו חונה בצד הכביש כעשרים מטר מתחתינו וחזרנו אליה בדרך המלך, שששששש לא לגלות לפקחים של רשות הגנים, שעכשיו יש להם את פרטי המכונית שלנו בגלל ההפקדה שבצענו קודם.  

חזרנו על כביש 15 (עכשיו לא היה לי איכפת כי יניב היה המבוגר האחראי). כשהתקרבנו ללאס וגאס הבזיקו בחשיכה כל האורות, מראה יפה לכל הדעות. החזרנו לשדה התעופה מכונית שלמה ללא פגע, למרבה הפלא (שלי), וחזרנו הביתה עם טעם של עוד נוף מולדתנו.  

הלואין : הקש בדלת בנוסח תעלולים או ממתקים

כבכל שנה עם בוא אוקטובר מתחילים להופיע קישוטים בחצרות הקדמיות ובכניסות לבתים. אלה כוללים דלעות, שלמות או מפוסלות, קברים, מפלצות, פיראטים, שלדים, גולגלות, ומכשפות, שמטרתם לזרוע אימה ופחד בקרב רוחות הרפאים, היוצאות לביקורן החד שנתי ברחובות ובבתים בשלושים ואחד באוקטובר, הלוא הוא ליל כל הקדושים, שבאמריקה הפך להלואין - Halloween (חיבור של שתי מילים Halow evening כלומר ליל הקדושים, אלה שיש להם הילה - Halo) .

מקורה של המסורת באירלנד הקלטית והפגנית, שבה בליל כל הקדושים נפלו כל המחיצות בין המתים והחיים ורוחות המתים יכולות היו לשוב לעולם החיים ולהיכנס לגופם של אנשים חיים כדי לזכות בחיי נצח. האירים שפחדו לנפשותיהם, כיבו את האורות בבתיהם, התלבשו בתחפושות מעוררות אימה ויצאו לעיר להפחיד ולגרש את הרוחות. ההגירה המסיבית של האירים לאמריקה באמצע המאה התשע עשרה הביאה לכאן את החג על מנהגיו.

כמו בחגים היהודיים, מסורות עתיקות יומין חוברות למחזור החיים בטבע. באמצע המאה התשע עשרה, בשל הרעב הנורא באירלנד, האירים היגרו בהמוניהם לצפון מזרח אמריקה, שבה העצים העומדים בשלכת והתפוחים והדלעות המבשילים לקראת קטיף צובעים את הסתיו בצבעי כתום ואדום, והביאו איתם את החג ומנהגיו.

צבעי הסתיו והקישוטים לכבוד ליל כל הקדושים יוצרים שילוב צבעים מנצח : כתום ושחור,  שהפך לסימן ההיכר של החג.  החנויות כבר מזמן נצבעו כתום (צבע הדלעת) ושחור (צבע הכישוף) ועל ערימות של קש מחוצה להן או בתוכן, יושבים דחלילים השומרים על הדלעות מפני הרוחות והשדים המאיימים לבוא ולבקר אצל דרי העולם הזה. 

הלואין הוא החג הפופולרי והאהוב ביותר באמריקה. התחפושות, שבמקור היו צריכות להטיל אימה על הרוחות עברו טרנספורמציה וכיום משקפות את עולם התוכן של המתחפשים ולא מהוות אמצעי הפחדת רוחות חסרות ישע. הבנים רוצים להיות גיבורים, הבנות נסיכות ורודות יפהפיות והמבוגרים יצירתיים (או לא). מלבד תהלוכות התחפושות בגנים ובבתי הספר, נשפי המסיכות בקולג' ומסיבות החג הרבות, הסיבה העיקרית לכך שהילדים מצפים לחג בכליון עיניים היא המנהג Trick-or-treating (תעלול או ממתק) , שקנה לו אחיזה גם באירופה ומדינות דרום אמריקה. על פי המנהג, אחרי השקיעה ולעת חשיכה, ילדים בתחפושות, מצוידים בשקיות עוברים מבית לבית, דופקים על הדלת, וכשפותחים להם הם קוראים בקול: "תעלול או ממתק" כלומר, אם לא תתנו לנו ממתקים נעולל לכם תעלול. המנהג השתרש בתרבות באופן כה עמוק עד שבעלי הבתים משקיעים בעיצוב וקישוט הבית והחצר לכבוד החג, מתחפשים ולפעמים חדים חידות לילדים לפני שהם נותנים להם את הממתקים, שחייבים להיות קנויים ועטופים (כבר היו פסיכופתיים שחילקו לילדים ממתקים מורעלים). לפני החג אפשר לקנות בחנויות שקיות ממתקים מכל גודל וסוג שאחריו ייערמו בבתי הילדים שיחגגו על הסוכר הזמין זמן רב. 

ההשתתפות הוולונטרית במנהג קיבוץ וחלוקת הממתקים היא תופעה תרבותית מרתקת. בכל בית מתפתחת חלוקת עבודה לפיה אחד ההורים הולך עם הילדים לחזר על הפתחים  בעוד השני נשאר לחלק ממתקים לילדים אחרים שיבואו לחזר על פיתחו. הורים מתחילים לאמן את ילדיהם בחיזור על הפתחים עוד בטרם למדו ללכת ונותנים להם דוגמא אישית. בעלי הבית הפותחים את דלתותיהם בפני הורים שתינוק על ידיהם לא רואים בכך שום פסול ושמחים לעשות את כל הפוצי-מוצי הדרוש ולתת לתינוק את הממתק עוד בטרם צימח שיניים לנעוץ בו. העיקר לשמור על המסורת.

מדיניות הדלת הפתוחה מנוגדת לכל התרבות האמריקנית כפי שאנחנו מכירים אותה. האמריקנים לא נוהגים לפתוח את דלתם בפני זרים, או מכרים, ומעמידים אנשים בדלת לשיחה ארוכה מבלי להזמין אותם להיכנס. כשילדים רוצים להיפגש עם חברים בביתם ההורים צריכים לתאם זאת ימים או שבועות מראש כדי להכין את עצמם לביקור. כשמבוגרים רוצים להיפגש הם מעדיפים לעשות זאת במסעדה או בבר. ביתו של האמריקני הוא מבצרו והוא לרוב חתום ונעול בפני הסביבה.   

שכנים נפגשים בזמן שהם עובדים בגינה, או מפנים את השלג, כשהם יוצאים בבוקר לעבודה או כשהם מגיעים בערב הביתה. כשבעל מקצוע בא לעבוד בבית הוא מציג תעודה המזהה אותו עם החברה השולחת, כשמגיע זמן הארוחה, הוא יוצא לקנות לעצמו אוכל ויושב במכונית בזמן שהוא אוכל אותו. חברות שיפוצים שיש להם פרויקטים ארוכי טווח מביאות איתן מייד עם תחילת העבודה שירותים כימיים ניידים אותם הם מציבים בחצר הבית כדי שלא יצטרכו חס וחלילה להשתמש בשירותי בעלי הבית ולשבת איתם על אותה האסלה. האמריקנים מקדשים את הרכוש הפרטי ושומרים עליו מכל משמר. בכל פעם שאחד מבתי השכנים עומד למכירה על ידי מתווך, הראשונים המגיעים להציץ ולראות את הבית מבפנים (עת בעלי הבית מסתלקים ומשאירים למתווך את מלאכת הצגת הבית למבקרים) הם השכנים, שזו להם הזדמנות אולי חד פעמית לראות את הבית.

למרות זאת, פעם בשנה, עת מגיע הלואין, הדלתות נפתחות ומקבצי הממתקים והוריהם הנשרכים מאחוריהם כדי לשמור על רכושם היקר זוכים להציץ ולרחרח בבתים הסגורים בפניהם כל השנה ואולי אף להחליף כמה מילים עם בעלי הבית. אלה מצידם פועלים על פי אותם חוקים, מציצים ומרחרחים בילדי השכנים ובהוריהם. "כמה גדלת השנה", "לאיזה בית ספר אתה הולך", "כמה אחים יש לך, למה הם התחפשו", "אתם עוד גרים פה מעבר לפינה". "אבא עוד עובד במשרד החינוך"?

ערב אחד, למשך שעתיים,  נפתחות הדלתות ומאפשרות הצצה לבתים הסגורים על מנעול ובריח כל השנה. ילדים יכולים לדבר עם זרים ללא פחד ואף לקחת מידיהם ממתקים, דבר שהוא אסור בתכלית האיסור בכל זמן אחר, ומבוגרים יכולים לעשות פוצי מוצי לילדים זרים מבלי שההורים ייכנסו להיסטריה ויחשדו בהם בכוונות חטיפה ופדופיליה. למשך שעתיים נפתחים הלבבות, הפנים מחייכות ונדמה לרגע שהיינו ככל האומות. אולם בטרם מגיעה שעת חצות, הנרות שבתוך הדלעות שהיו לפנסים לערב אחד כבים, הקסם פג והשערים נסגרים וננעלים , עד להלואין הבא. 

לאס וגאס : שמחת בית התועבה

לא רק שלאס וגאס מעולם לא היתה על מפת המטרות שלנו, אלא שהמראה של מכונות ההימורים והאנשים הדבוקים אליהם בשדה התעופה, בזמן שהמתנו לטיסת המשך, או כשיצאתי מהעיר לטיול נוסח תלמה ולואיז עם אחותי, שהגיעה מלוס אנג'לס במכוניתה ואספה אותי משם, חיזקו את ההחלטה שלנו להימנע מביקור בה. אולם, רצה הגורל, ויניב, שמעולם קודם לא הביע ענין בכנסים, החליט לאשר את השתתפותו  בכנס רחב היקף של IBM שהתקיים השבוע בעיר והזמין אותי להצטרף אליו על תקן עזרה ראשונה נפשית. טסנו (לראשונה) עם חברת התעופה דרום-מערב  Southwest וכבר בשדה התעופה קיבלנו קדימון לבקורינו בעיר ההימורים. החברה לא מאפשרת לנוסעים לבחור מושב במטוס ופועלת בשיטת כל הקודם זוכה ויושב איפה שהוא רוצה על פי בחירתו, מה שגורם לעצבנות, חרדה, וכנראה גם התרגשות בתור לכניסה למטוס, הנקבע על פי מספרים שהחברה מנפיקה מראש. לקראת כניסתם של הנוסעים האחרונים, כל המושבים ליד החלון והמעבר תפוסים ויש חורים, שיתמלאו כמובן, בכל המושבים באמצע. לא מומלץ לנשים בהריון, חולי לב, משפחות עם ילדים ואנשים שרוצים לשבת ביחד בטיסה.
ביציאה משדה התעופה קנינו שני כרטיסים לשאטל, האוטובוס המסיע נוסעים משדה התעופה הנמצא ממש בתוך העיר לבתי המלון בה. ברוכים הבאים ללאס וגאס, קידם את פנינו הנהג שהעמיד לצידו שלט הפונה לנוסעים ומסביר שללא הטיפ שנשאיר לו, אין לו הכנסה. במדריך הטיולים לוגאס, שקראתי במטוס, הוקדש פרק מיוחד לטיפים בעיר ההימורים, שבו למדתי שצריך להשאיר טיפ לקונסרייג' במלון, אם הוא הצליח להשיג כרטיסים קשים להשגה, למפעילי שולחנות ההימורים, במיוחד אם הרווחנו בהם כסף, למלצריות המסתובבות באולמות הקזינו ומביאות למהמרים משקאות מהבר, לחדרניות, במיוחד אם השארנו בלגן גדול בחדר, ועוד היד נטויה.
הגענו למלון מאוחר בלילה אבל החגיגה היתה בעיצומה. אורות בורקים, מוסיקה רעשנית ותור מתנחשל של עשרות נשים בחצאיות מיני או שמלות מנצנצות וגברים בחליפות ערב למוניות ולימוזינות שיקחו אותם לבילוי לילה, או הופעה במלון אחר. כדי להגיע לחדר היינו צריכים לעבור בקזינו, אולם גדול מלא מכונות הימורים, שולחנות קלפים, רולטות, משחקי קוביה ועוד מכל הבא ליד. בין המכונות והשולחנות הסתובבו מלצריות בלבוש מינימלי, למרות שחלקן היו בגיל מקסימלי, והזרימו אלכוהול ליושבים. הקהל שהסתופף בקזינו עצמו, או נדד בין בתי המלון השונים היה מגוון בגילו, גודלו, מראהו ולבושו. כיסאות גלגלים לאורחים שלא יכולים לשאת את עצמם מפאת גילם או גודלם הם חזון נפרץ כמו גם עשן הסיגריות והסיגרים האופף את אולמות הקזינו, ושתית אלכוהול בראש חוצות, שתי תופעות חריגות באמריקה, שבה חוקים דרקונים אוסרים עישון באולמות סגורים, ושתיה במקומות פתוחים. אחרי חמש עשרה שנים בארצות הברית , מהן שלוש במסצ'וסטס השמרנית בה אי אפשר לקנות אלכוהול (כולל בירה ויין) ביום ראשון (כדי שאנשים לא יעלו בדעתם לשתות במקום ללכת לכנסיה) ובמרילנד, שבה אי אפשר, על פי חוק, לקנות אלכוהול אלא בחנויות מיוחדות המיועדות לכך, זה היה מפתיע מאוד לראות עוברים ושבים ברחובות המחזיקים בבקבוק בירה או משקה אלכוהולי אחר, דבר שלא יעלה על הדעת במקומותינו, בהם בקבוק יין שנרכש בחנות מקומו יכירנו אך ורק בשקית אטומה המסתירה את זהותו.


בכל פינת רחוב באזורים הומי אדם עמדה קבוצה קטנה של מקסיקנים, נשים וגברים, לבושים טי שרט שעליה כתוב: "נערות ישירות אלייך בתוך 20 דקות" שחילקו באגרסיביות לגברים, העוברים ושבים כרטיסים עם תמונות ועם מספר הטלפון של השירות. לא בדקנו אם יש הנחה על איחורים, כמו בכל פיצריה המכבדת את עצמה. בכביש הראשי של העיר נסעו הלוך וחזור מכוניות שעליהן שלטי חוצות באותו ענין.

לצד תעשיית ההימורים והזנות, המביאה קהל גדול לעיר וכסף רב לפרנסיה, מתקימת תעשיית הכנסים שמשתתפיהם ממלאים את אולמות הענק המכילים עשרת אלפים מקומות ישיבה, צובאים על בתי המלון, המסעדות, אולמות המופעים והקזינו בזמנם הפנוי. בעוד שהכנס שיניב השתתף בו התקיים במלון אחר, במלון שאנחנו שהינו בו התקיים כנס  בוקרים (קאובויז), ששיאו היה תחרות רכיבה על שוורים. למותר לציין שאפשר היה לזהות את באי הכנס  על פי הכובעים, המגפיים וחולצות דגל אמריקה שלהם.
אולמות הקזינו נמצאים בתוך בתי מלון ענקיים (או להיפך) שכל אחד מהם מעוצב על פי נושא, ורובם ככולם מחוברים ברשת מסועפת של מעברים קרקעיים וגשרים עיליים המאפשרת לתיירים לעבור בינהם מבלי לראות אור שמש או ירח. תקרות כחולות שעליהן מצוירים עננים לבנים נותנות לעוברים ושבים תחושה תמידית של שעת אחרי הצהרים מאוחרת שמזמינה ישיבה בביסטרו פריזאי או בבית קפה על שפת המים בונציה.

את פרס העיצוב הקיטשי המרהיב ביותר מקבלת רפליקת העיר ונציה על רחובותיה, מימיה, גונדולותיה וגונדוליריה המזמרים אריות איטלקיות עת הם משיטים תמורת סכום לא צנוע תיירים שאולי לעולם לא יזכו לראות את הדבר האמיתי והשייט הזה הוא הדבר הכי קרוב לו. בית המלון "הונציאני" שבו אפשר לשוט בגונדולה, לשמוע אופרה ולקנות בחנויות של ורסאצ'ה וגוצ'י שייך למולטי מיליארדר (הון  שלטון), שלדון אדלסון. שיטוט בתוך ממלכת הפנטזיה שלו גרם לי לבדוק מחדש את יחסי העוין כלפיו. שייט הגונדולות יוצא מכיכר מארק הקדוש בונציה, רפליקה של הדבר האמיתי, בה השמיים תכולי עד והמסעדות מגישות אוכל איטלקי.

במשך היום והלילה אפשר לצפות במופעי רחוב בנוסח פסטיבל המסיכות בונציה, ובתיאטרון המעלה הצגות רנסנס עם שירים וריקודים. עיצוב המבנים מבחוץ גרנדיוזי לא פחות ונועד למשוך את הקהל פנימה לתוך אולמות הקזינו. בקצה מגדל אייפל שגובהו בדיוק חצי מגובהו של המגדל המקורי יש מסעדה מסתובבת שאפשר להגיע אליה במעלית היוצאת מאולם הקזינו ונעלמת בתוך השמים התכולים. מחוץ למלון לוקסור אפשר לחזות בפירמידה ובספינכס בגודל מלא וקצת מצפון להם נמצא דגם של העיר ניו יורק, כולל פסל החירות. העיצוב המושקע מזכיר את פארק "אפקוט" בדיסני וורלד, באורלנדו  שבפלורידה, רק שכאן קהל היעד הוא מבוגרים. המטרה בשני המקומות היא אחת : ליצור תחושת עונג עילאית, אוירה של חלום ופנטזיה, וחיים, קונים, ומבזבזים כאן ועכשיו. חיים בסרט.


מסכי הטלביזיה הרבים המותקנים בכל מקום, שדה התעופה, אולמות הקזינו, המעברים בין בתי מלון, המסעדות, בתי קפה ואף ברחוב משדרים ערוצי ספורט 24 שעות ביממה, מה שתורם ליצירת אוירת הניתוק, הנופש והפנטזיה והתחושה שאין מחר. ביום שני בערב, עת התקיים העימות הטלביזיוני האחרון בין אובמה ורומני, מסכי הענק שידרו ספורט, הקהל במלון המשיך למלא את שולחנות ההימורים ואת חריצי המטבעות במכונות לעבור ממלון למלון בשיטת משנה מקום משנה מזל ולצהול ולמחוא כפיים עם כל פוטנציאל לזכיה.

יניב ואני, ממוסמרים למציאות ולא יכולים להמריא למחוזות הפנטזיה ,היינו כנראה התיירים היחידים בעיר שלא רק שלא הפקידו אפילו סנט אחד באף אחת ממכונות ההימורים ולא התקרבו לשולחן קזינו, אלא גם לא צפו באף אחד מהמופעים שהעיר כה מפורסמת בהם. הצפיה באנשים השביעה את הסקרנות שלנו. אחרי יומיים של שיטוט בעיר נקשתי בעקבי הנעליים האדומות שלי ואמרתי: "הביתה". כשעמדתי בתור ליציאה מהמלון הסתכלתי בהשתאות על אנשים שישבו על המזוודות שלהם (וזו לא צורת ביטוי) והמשיכו לשחק במכונות עד הרגע האחרון. נהג השאטל בדרך לשדה התעופה הרגיע את הנוסעים ואמר שאמנם באוטובוס אין מכונות אבל בשדה עצמו הם יוכלו להמשיך ולשחק עד העלייה למטוס. כשישבנו במסעדה ליד שער העליה למטוס צופים באנשים אחוזי התזזית, דירגנו את הביקור בעיר. השירותים הציבוריים הפזורים בהמוניהם בכל בתי המלון קיבלו חמישה כוכבים ואות הצטיינות. כולם, ללא יוצא מן הכלל היו מבריקים, מצוחצחים, מבושמים וללא רבב. על האוכל לעומת זאת לא יכולנו לומר אותו דבר. למרות שבקרנו במסעדות מומלצות ברחבי העולם הוירטואלי והיינו בפאריס וגם ברומא, הארוחה הכי טובה שאכלנו היתה בשדה התעופה כשחיכינו למטוס. עכשיו כשאנחנו ספונים בביתנו תחת עוצר ומחכים לאם כל הסופות שאמורה להכות בנו בבוקר בעוצמה שלא היתה כמוה ולהשאיר אותנו שוב ללא חשמל , אנחנו מתפללים שהבית שלנו יעמוד איתן ולא יתעופף וינחת בלאס וגאס, הלא היא ארץ עוץ.

מזרח תיכון חדש 2

בסוף השבוע היינו מוזמנים לברבקיו אצל חברינו, שהם הדבר הכי קרוב למשפחה, שיש לנו כאן, בותינה וסלימן. הסיבה למסיבה היתה משולשת, יום הולדת של שתי הבנות השבוע ויום הנישואין ה 20 שלהם. כשבותינה התקשרה להזמין אותנו היא סיפרה שהבנות בקשו לחגוג עם משפחה וחברים קרובים, ושאנחנו עונים על שני הקריטריונים. "אל תביאו כלום" השיבה בותינה לפני שהספקתי לשאול, "ואל תביאו יין או בירה. חמאד, בן הדוד של סלימן לא רואה בעין יפה אלכוהול בביתינו למרות שבעל הבית לא שותה".  

יצאנו לדרכינו בצהרים, עברנו את הגשר על נהר הפוטומק ממרילנד (מדינת היהודים) לוירג'יניה (מדינת הערבים) והגענו לביתם של המארחים בדיוק כשמכונית מיני ואן של טויוטה חנתה מול הדלת ומתוכה יצאו שתי נשים שלראשן חיג'אב (כיסוי ראש לבן), גבר זקן עוטה גלביה אפורה שלראשו כפיה אדומה, ארבעה ילדים ולבסוף הנהג, אותו אנחנו מכירים, בן הדוד, זה שלא רואה בעין יפה אלכוהול.  אחד אחד ניגשו אלינו יוצאי המכונית לחצו את ידינו וניסו לברר מה אנחנו עושים שם. האם אנחנו שכנים? "אנחנו שכנים מהמולדת" אמרתי להם "ועכשיו אנחנו שכנים גם כאן, במולדתינו החדשה". "אה", הם אמרו "מהמולדת" אבל הם נראו נבוכים כמקודם. כשנכנסנו לבית בותינה קידמה את פנינו בחיבוק ונשיקה. "יש לך אורחים רמי דרג בחוץ" אמרתי לה, "אין לי מושג מי הם אבל נראה לי שלפי כללי הטקס שלכם את צריכה לתת להם טיפול מיוחד". "אוי" העותה חברתי את פניה, "אלה החותנים של חמאד, הוריה של אשתו שבאו לביקור מירדן". אהה, החידה נפתרה. מירדן, לכן הוא לובש גלביה, חובש כפיה אדומה ואשתו ובתו עוטות חיג'אב. בותינה יצאה החוצה לקבל את האורחים ומייד פתחה בסדרת ברכות מסורתית : אהלן וסהלן, תפאדלו כשהיא לוחצת את ידי האורחים ומזמינה אותם להיכנס לבית. "הגברים בחוץ" היא אמרה וחמאד והחותן יצאו למרפסת והצטרפו לקבוצת הגברים שישבו להם בעצלתיים וצפו בסלימן שערך את סוגי הבשר השונים על הגריל. הנשים הצטרפו לחבורת הנשים שעמלו במטבח על המטעמים ומדי פעם נשלחו להביא לגברים שתיה ומגשים עם מתאבנים ומנות ראשונות. בין הנשים שמצאו את הפרדה בין המינים ואת חלוקת התפקידים הברורה בינהם טבעיות לחלוטין היו פרופסור לחינוך באוניברסיטה מקומית, דוקטור ללימודי מיגדר, מנהלת חברה ועובדת סוציאלית שעבודתה מתמקדת בהעצמת נשים. בין הגברים שישבו בזחיחות על כיסאות נוח וקיבלו כמובן מאליו את שירותי ההאכלה וההגשה מהנשים ובנותיהן המתבגרות היו פרופסור לעבודה סוציאלית המתמחה באי שויון חברתי, ראש המכון ללימודי קונפליקט ופיתרון סכסוכים באוניברסיטה בעלת שם בוושינגטון, מנהל בכיר בחברת הייטק, ופרופסור ללימודי המזרח תיכון, שהנוכחים, גברים ונשים כאחד, היו מדגם מייצג שלו. מוסלמים, נוצרים, דרוזים ויהודים (אנחנו) מלבנון, מרוקו, ירדן, ישראל ופלסטין (כך ענה הגבר הזקן בגלביה וכפיה כשנשאל מאיפה הוא).
בעוד הם צופים בסלימן הצולה את הבשר על הגריל, דיברו הגברים על עניני דיומא, והתלוצצו בינם לבין עצמם על דת ואמונה. בעוד חמאד הכריז על עצמו כמאמין, מוחמד אמר שהוא מאמין רק בגוגל והוכיח באמצעות הטלפון שלו שגוגל הוא אורים ותומים לכל שאלה בניגוד לאלוהים. השיחה בין הגברים (ארבעה מהם מישראל) התנהלה באנגלית והם הקפידו על כבודו של יניב ולא עברו בטבעיות לערבית בניגוד למינהג הנשים שגלשו לערבית לעיתים תכופות ושוחחו, כהרגלן של נשים על אוכל, ילדים, לימודים של הילדים והבדלי תרבויות. בחדר היו ארבעה ילדים בשנה האחרונה שלהם בבית הספר התיכון, כולם בעיצומו של תהליך ההרשמה לקולג', כולם נרשמים לאוניברסיטאות עילית, כולם מתעתדים ללמוד רפואה. האימהות התלוננו על התרבות האמריקנית שבה ילדים נרשמים לאוניברסיטה רחוקה והשתתפו בצערי על כך שאיתי בחר ללמוד בברקלי, בבוסטון ועל כך שמדובר באוניברסיטה פרטית, ויקרה. הן נשבעו לא לתת לילדיהם להרחיק לכת, אלא אם כן הם יתקבלו לאוניברסיטאות של ליגת העל שאי אפשר לסרב להן. שכר הלימוד באוניברסיטאות האלה עלול להגיע לחמישים אלף דולר בשנה לא כולל מגורים והוצאות אחרות.  "קיבלתם מילגה"? הן שאלו אותי. "חלקית" עניתי. "ממי"? הן שאלו. "מהאוניברסיטה" עניתי. "ומה עם מקורות אחרים"? מה עם מקורות אחרים באמת, זה מה שגם אני שואלת את עצמי יום יום. "יש המון מילגות, צריך רק למצוא אותן" אמרה קרול, במקור מלבנון. "אנחנו מצאנו מילגות לנפגעי מלחמת האזרחים בלבנון, תושבי מערב בירות, מזרח בירות, נוצרים, מוסלמים, דרוזים, שיעים, סונים, פלסטינים במחנות הפליטים". "אנחנו  מצאנו מילגות לפלסטינים בתחומי הקו הירוק" אמרה אילהאם. זו דרך אחרת לומר ערבים אזרחי ישראל או ערבים ישראלים. "אנחנו הולכים על כל הקופה" אמרה בותינה, נוצריה הנשואה למוסלמי, פלסטינים ילידי ישראל, אנחנו נופלים בכל הקריטריונים למילגות למיעוטים. בותינה אמרה לי לפני שנים שכשהיא ממלאת שאלונים דמוגרפיים עבורה ועבור בני משפחתה היא מסמנת "אחר" במשבצת הגזע. "אנחנו לא לבנים", היא אומרת, "כי לא באנו מאירופה. במקום הריק ליד הרובריקה "אחר" היא כותבת : "חום" מפני שלדעתה הערבים, הם מיעוט לא מוכר ולא רשמי, שאינו נופל באף אחת מהקטגוריות. לפני שנה בתה הבכורה הוזמנה למסיבת ה"פרום" משאת נפשה של כל נערה, על ידי בן כיתה שלה. "הוא לבן" אמרה לי בות'יינה בהשתאות, "אמריקני לבן הזמין את הבת שלי למסיבה". כשהתלוננה על הרגלי האכילה הקלוקלים של ילדיה היא אמרה שדפוסי הצריכה שלהם הם כמו של אמריקנים לבנים. ההגדרה של האדם כלבן אינה גזעית או גזענית אלא תרבותית חברתית.  "לפני שבוע" סיפרה קרול, "גנבו לי את הארנק, לאור היום מהמכונית שחנתה מול מכון הכושר, בו התעמלתי". "את משאירה את התיק עם הארנק במכונית כשאת הולכת להתעמל"? שאלה האישה של חמאד, והבת של הגלביה והכפיה. "זה ממש טיפוסי" אמרה בעלת הארנק שנגנב, "אף בן אדם לבן לא שאל את השאלה הזאת". "זה בגלל שאנשים לבנים משאירים את הארנקים שלהם במכונית, וגם משאירים את המכוניות שלהם לא נעולות" אמרה אחרת. "זה היה נורא" אמרה קרול,  הייתי צריכה לבטל את כל הכרטיסים ופנקסי הצ'קים. לא גנבו לנו כסף וקיבלתי מהבנק מיד כרטיסים חדשים אבל היו לי בארנק חרוזים מיוחדים ממחנות הפליטים ואת זה לעולם לא אוכל לשחזר". "וואללה חראם" השתתפו בצערה הנשים.
כשהאוכל היה מוכן הנשים יצאו אחת אחת עם מגש אל המרפסת והניחו אותם ליד הבשר הצלוי.
"אלוהים יברך את הידיים שהכינו את האוכל" ברכו בערבית הנוכחים את בעלת הבית, שענתה "אהלן וסהלן" שגרר חילופי ברכות כמיטב המסורת הערבית.  אחרי שבעלי הבית הדרו פני זקן והגישו אוכל קודם כל לגלביה ולחיג'אב, האחרים עמדו בתור לשולחן העמוס כל טוב מאכלי מולדת אותם ערמו על צלחותיהם והתישבו, נשים בצד אחד וגברים בצד השני.
"איפה היינו" שאל חמאד, "כן, בדיוק שאלתי את יניב אם הוא חושב שיש עבודה בשבילי באמדוקס
ישראל". "כל פעם כשפוגשים את חמאד הוא אומר שהוא רוצה לחזור לישראל" הסביר מוחמד, במקור מישראל. "אפשר לדעת למה אתה רוצה לחזור לישראל"? שאלתי. "אני משם" אמר חמאד, במקור מישוב בדואי ליד באר שבע, "גדלתי שם, המשפחה שלי שם, בניתי בית שם, ההורים שלי שם. אצלנו אתה אמור להישאר במרחק של זריקת אבן מההורים" הוא אמר. "הענין הזה עם זריקת אבנים, זה תרבותי אצלנו", אמר מוחמד. "וחוץ מזה, נמאס לי מהמרוץ המטורף והדאגות הכלכליות היומיומיות פה". "ואתה חושב ששם יותר קל לחיות?" שאלתי. "מרויחים שם רבע ממה שמרויחים פה אבל יקר אותו דבר". "תלוי איפה גרים" אמרו הערבים אזרחי ישראל. "בכפרים ובערים שלנו רמת החיים נמוכה ומאפשרת לחיות כיד המלך מחמש מאות דולר בחודש. אנחנו גרים במשפחות מורחבות, בונים את הבתים שלנו בעצמנו, לא לוקחים משכנתאות, לא צריכים בייבי סיטר, אוכלים בבית ומספקים בעצמנו את צרכי התרבות שלנו". "יש לך ארבעה ילדים" אמרתי לו, "אתה לא חושב שהם מקבלים פה חינוך יותר טוב ממה שהיו מקבלים בלקיה"? "סלימן ואני התחנכנו בלקיה, שנינו עשינו דוקטורט בארצות הברית ומלמדים פה באוניברסיטאות" הוא ענה לי. "אוקי" אמרתי לו, "אני לא אלך סחור סחור יותר ואדבר איתך דוגרי". "תפאדלי" ענה לי חמאד. "למה אתה רוצה לחזור למדינה שבה אתה ומשפחתך תהיו אזרחים סוג ב' " שאלתי אותו. "אה" ענה לי מוחמד שישב לידי. "את לא מכירה את חמאד. הוא חושב שאם הוא גר בפרברי וושינגטון בבית גדול ויפה ונותן לילדים שלו חינוך טוב, מגדל אותם בסביבה שויונית שבה לא מפלים אותם לרעה בגלל שהם ערבים, יש להם כל מה שיש לילדים אחרים, הם נמצאים בכיתות לילדים מחוננים, ומכינים את עצמם לקולג' ולחיים הוא מרגיש שהוא חוסך שבטו ושונא בנו. התרגלנו לחיות כמיעוט נרדף, זה טבע שני לנו"."את לא מבינה" אמר לי חמאד. "אנחנו הערבים חיים במשפחה מורחבת, בלעדיה אין  ערך לכל הדברים שיש לנו פה. החיים פה נוחים אבל אין להם טעם". כל הנוכחים נאנחו בהסכמה. פה יש לנו הכל אבל החיים פה תפלים, ללא טעם וללא תבלינים. שלא כמו הארוחה הנהדרת שהכינה בעלת הבית, אלוהים יברך את ידיה.
בותינה שדאגה למלא מחדש את הצלחות נאלמה דום. "מה קרה"? שאלתי אותה. "אל תשאלי" היא אמרה לי "אוי לאותה בושה, הבשר נגמר, זה לא אמור לקרות אצל ערבים, עכשיו חמאד יספר למשפחה במולדת שבמסיבה בבית של סלימן הקמצן לא היה מספיק בשר". "באמת אין כמו משפחה" אמרתי לה." משפחתו המורחבת של חמאד קמה ללכת. כל אחד מהם לחץ ידיים עם כל הנוכחים ובעל הג'לביה והכפיה התנשק עם סלימן, בעל הבית הקמצן. אחרי שהם התרחקו בדרך למיני ואן שלהם האורחים קראו : "יאללה, בשם אללה, אפשר להוציא את הבירה והויסקי ולהתחיל את החגיגה".

רק באמריקה? נזיפה משירות לקוחות.

בתקופה של משבר כלכלי גלובלי, נותני השירותים במקומותינו עושים ככל יכולתם כדי לגייס לקוחות חדשים, לשמור על הקיימים, לתת להם הרגשה שהם צודקים (גם אם לא תמיד), חשובים ושוים את ההשקעה בהם. בכל פעם שאני מתקשרת לחברת הטלפון שלי הם מודים לי על כך שאני לקוחה ותיקה, ומזכירים לי שאני עושה איתם עסקים משנת 2005. כשאני שואלת אותם איך הם מודים לי על הנאמנות שלי הם מציעים לי שירותים חדשים (לי זה עולה יותר) ופוטרים אותי מהתשלום הכרוך במעבר לשירות החדש. כל שיחה או פניה לשירות לקוחות זה או אחר בטלפון או באמצעות האינטרנט גוררת אחריה סקר שביעות רצון ראשוני שבו אני מתבקשת לדרג את נותן השירות, ואחריו מגיע סקר שני שבו אני מתבקשת לתת הערכה מילולית לשירות ולחברה העומדת מאחוריו. חברות מסוימות מחזירות לי במטבע הנאמנות ונציגיהן מתקשרים אלי מדי פעם לשאול האם אני עדיין מרוצה מהשירות ואיך הייתי מציעה לשפר אותו. בפעם האחרונה שבה יצאתי מהמוסך אחרי טיפול סיכה שגרתי פנה אלי נציג שירות הלקוחות ושאל אותי אם אני יכולה לתת לו הערכה ראשונית של הדירוג שאתן להם כשאקבל את הסקר באי מייל. "את צריכה להבין" הוא אמר לי כשהוא לוחץ את ידי בשתי ידיו, "כל ציון שהוא פחות מעשר, על סקאלה בין אחת לעשר, מתפרש על ידינו ככישלון חרוץ, אם את חושבת לתת לנו פחות מעשר אני מבקש שתגידי לי עכשיו מה הבעיה וננסה ליישר את ההדורים". פניו הביעו חרדה גדולה. כדי לעודד את הלקוחות לענות על סקרי שביעות רצון, חברות שונות מציעות פרס כספי. מודעה גדולה בסופר המקומי מכריזה כי לקוחות שיתנו לסופר "לייק" בפייסבוק ישתתפו בהגרלה של סל קניות חינם לשנה, וספקית האינטרנט מציעה לי החזר של עשרה דולר אם אתן לה "לייק" בפייסבוק. 

האמנם הכח ללקוח? בעוד שירותי הלקוחות עושים כל שביכולתם לקבל דירוג גבוה בסקרי שביעות רצון, נותני השירותים עצמם נוזפים בנו על האופן שבו אנחנו מנהלים את עניננו, רכושנו, וגופנו. כשאך הגענו לאמריקה יניב הלך לניקוי חצי שנתי אצל שיננית וזכה ממנה לקיתונות של רותחין. "אני ממש מאוכזבת מהאופן שבו אתה מזניח את הפה שלך" היא אמרה. "זו לא משימה בלתי אפשרית לנקות בין השיניים עם חוט דנטלי פעמיים ביום לפחות, אתה  ממש לא בסדר". יניב הסתכל עליה תוהה בקשר למצבה הנפשי. "כולה ניקוי שיניים" הוא אמר לה "מה את עושה מזה כזה ענין"? השיננית הגיבה קשה. "איך אתה אומר לי דבר כזה?" היא התיפחה. "אני לוקחת מאוד ברצינות את המקצוע שלי, זה מה שאני עושה כל יום כל היום ואתה ממש פגעת בי עכשיו". יניב התנצל, ניסה לפייס אותה והבטיח לקחת את הגיינת הפה שלו ברצינות הראויה. בפגישה הבאה עם רופא המשפחה הוא זכר את ארוע השיננית הטראומתי וכשננזף על רמת הכולסטרול הגבוהה בדם הבטיח לשמור על תזונה נכונה. "אתה חופר את הקבר שלך במו שינייך" הזהיר אותו הרופא . למרות שבאופן כללי יניב מקפיד על מזונו, מדי פעם הוא חוטא בפיצה או חביתה אבל כחודשיים לפני הבדיקה השנתית אצל הרופא הוא דואג לא להכניס לגוף שום מוצר שיש בו כולסטרול כדי להימנע מנזיפה ואזהרה. יש לי כמה וכמה חברים שדוחים את הביקור אצל הרופא או נמנעים ממנו כליל בגלל רמת הסוכר שלהם בדם. הם מבטיחים שיתחילו דיאטה דלת סוכר מחר וכשיתאזנו יקבעו תור לרופא הנוזף בהם על ההזנחה.

הנזיפות לא מסתיימות במחלקת הבריאות. השבוע ביקר אצלנו נציג החברה שהתקינה אצלנו מזגן  מרכזי לפני שלוש שנים. "מתי בדקתם את הפילטרים לאחרונה?" הוא שאל. יניב ואני הבטנו זה בזו במבוכה. "אף פעם" אמרנו. "ההתקנה היתה לפני שלוש שנים ולא הזמנתם טכנאי מאז?" שאל הטכנאי בקול מאיים "צריך לנקות ולכוון את המערכת אחת לחצי שנה, בחורף לפני הפעלת החימום ובקיץ, לפני הפעלת הקירור". "לא ידענו" הצטדקנו. "אף אחד לא אמר לנו שצריך להזמין טכנאי פעם בחצי שנה". "הפילטרים מאוד מלוכלכים" נזף בנו הטכנאי. "סליחה" התנצלנו. בחודש שעבר הצטדקנו בפני מכוון הפסנתרים שנזף בנו על הפסנתר שלא כוון כבר שנתיים. "לא שמתי לב" אמרתי לו. "בדרך כלל אתה שולח גלוית תזכורת" ניסיתי להעביר אליו את האשמה. "זו אחריות שלכם" הוא המשיף לנזוף. "פסנתר הוא כמו גוף אנושי, היית מעלה בדעתך לא ללכת לרופא או לרופא שיניים במשך שנתיים רק בגלל שלא קיבלת גלויה"? "כן, אה, כלומר לא, מה פתאום, זה לא זה, אני מאוד אוהבת את הפסנתר". באביב ובסתיו מגיע תורו של טכנאי חברת ההדברה לנזוף בנו. "יש לכם בלגן במרתף, ניירות וקרשים במחסן, זהו כר פורה לחרקים ועכברים". "זה המחסן שלנו" אני מסבירה לו בסבר פנים יפות. "זה בדיוק מה שחיות מחפשות" הוא נוזף. "אני רושם לכם דו"ח  שעלול לפגוע בתנאי האחריות". "אל תרשום כלום" אני נבהלת, "עכשיו אני מפנה משם הכל". הוא יוצא החוצה לבדוק את מצב החצר. "יש לכם עצים וקרשים ליד הבית, זה מושך טרמיטים, אני רושם לכם דו"ח". פה אני כבר מתמרמרת. "יש לנו בחצר עצים בני ששים, הם היו פה עוד לפני ששכרנו את שירותיכם ואין לנו שום ענין לעקור אותם". הוא מתגמש בענין העצים אבל מתעקש על הקרשים. "אלה לא קרשים, זו משטח עץ (Deck) מקורה שיניב בנה, זו מרפסת" אני מסבירה. "אבל זה עשוי מקרשים" הוא עונה. התפשרנו. יניב הרחיק את עץ התאנה מקיר הבית ולנו לא נרשמה הפעם הערת אזהרה, רק נזיפה. שיפוצניק שעבד אצלנו במטבח, החליף רצפה, הניח אריחים והחליף משטח פורמייקה בשיש לא יכול להתאפק ואמר שלנו שהגיע הזמן להחליף את תנור האפייה הישן והמכוער, שהצבעים של הקירות לא תואמים את העבודה שלו ושהוא מוכן לצבוע לנו את המטבח חינם אין כסף כדי למחוק את החרפה.
לפני שנים עצר את יניב שוטר תנועה באחד מכבישי ניו אינגלנד. יניב היה בדרכו לאתר סקי עם הילדים שלנו וחברים שלהם, שהצטופפו במכונית אחת. באמריקה, כששוטר עוצר מכונית, הנהג נשאר במקומו ולא זז ."עברת על המהירות המותרת" אמר השוטר ואז כשהכניס את ראשו דרך חלון הנהג התחלחל. הילדים לא היו חגורים. "תתביש לך" הוא נזף ביניב נזיפה חמורה. "איך אתה לא מתביש לסכן את הילדים, יכולת להרוג אותם. תתבייש תתבייש תתבייש!" הוא הרים את קולו באוזני כל הילדים. יניב לא יכול היה לענות מרוב הלם. גם השוטר היה בהלם ופטר את יניב באזהרה, אחרי שדאג לחגור את כל ציבור הילדים. גם אותי השאירה משטרת התנועה בהלם. יום אחד חניתי בקרית הממשלה בארלינגטון, וירג'יניה, הידועה כשדה קרב בין נהגים ופקחים ללא מעצורים. שמתי כסף במדחן והלכתי לעיסוקי. התמהמתי יותר מהדרוש כששמתי לב שתוקף זמן המדחן שלי עומד לפוג רצתי כל עוד רוחי בי. כשהגעתי למכונית בשניה האחרונה כבר עמדה שם פקחית שהתחילה לרשום דו"ח. "סליחה" אמרתי לה, "זו המכונית שלי ואני כאן".  היא הסתכלה עלי, על המדחן, על השעון, ונזפה בי: "אני מבטלת את הדו"ח אבל אני רושמת לך אזהרה". מצד אחד רווח לי ומצד שני התעוררה סקרנותי. מה יקרה בפעם הבאה שאחנה שם ואגיע למכונית ברגע האחרון? היא תקרא לשוטר? 

חדר הכושר שלנו מפעיל מערכת ממוחשבת, השולחת לחברים דו"חות של הביקורים שלהם במכון. הסיבה היא שחלק מחברות הביטוח נותנות הנחה לאנשים שעושים ספורט. בעוד יניב מקבל דוחו"ת על נפקדות אני מתעמלת מתמידה. לכיתת הספינינג בא מאמן חדש ותחרותי. במקום לשבת על האופניים שלו ולדווש כמו האחרים הוא יורד מהם, מהלך בחדר, עורך היכרות אישית עם המתאמנים, מעודד אותם להתאמץ יותר ונותן להם "כיף". "הילה, את יכולה יותר" הוא נוזף בי. "אני השתתפתי בסוף השבוע בתריאתלון ואני מתאמץ עכשיו בכל כוחי, את בטח לא עשית כלום בסוף השבוע, מה התירוץ שלך"? אני בת חמישים ושלוש, זה התירוץ שלי. לא מספיק שאני מתעמלת כל יום, אני צריכה גם לקבל נזיפות ממדריך כושר. בשיעור פילאטיס ביום אחר המדריכה מבקשת מכולן לשכב על הגב ולהרים רגליים. "תיישרי את הרגליים" היא נוזפת בי. "אני לא יכולה" אני אומרת לה. "חוסר גמישות מלידה. אם אני אצטרך לעבור השתלת איברים, אני יכולה לקבל אותם מחנות חומרי בנין ולא מבית חולים". היא לא חושבת שזה מצחיק ואומרת לי בלשון נזיפה : "את צריכה לעשות יוגה". נו באמת, יש גבול. אני עושה יוגה שלוש פעמים בשבוע כבר שלוש שנים ועדיין אני לא יכולה ליישר את הרגליים. עוד נזיפה אחת וגם אני מבצעת נפקדות.

בבית מצאתי מכתב מהמרפאה שלנו. בצער רב וביגון קודר הם מודיעים לנו שהרופא שלנו, זה שאמר ליניב שהוא חופר את הקבר שלו במו שיניו, הלך לעולמו. חטף זיהום בבית החולים בעת מילוי תפקידו. במקומו בא למרפאה רופא חדש וצעיר החושב שרמת הכולסטרול של יניב אינה סיבה לדאגה. נזיפה אחת פחות. 

כל נדרי באמריקה

כשיצאתי משיעור הספרדית השבועי שלי, המורה חיבקה ונישקה אותי ואיחלה לי מקרב לב יום כיפורים שמח ומאושר. לא, זה לא בגלל שהיא ממקסיקו וגם לא בגלל שהיא לא יהודיה. היא נשואה ליהודי (רופא כמובן) , הבת שלה התיצבה על פי המסורת היהודית האמריקנית פעמיים בשבוע בבית הספר לעברית של אחד מבתי הכנסת הקונסרבטיבים עד לטקס בת המצווה שלה, בו היא עלתה לתורה, קראה  בפרשת השבוע ונשאה דרשה, והיא עצמה ממונה על המאכלים המסורתיים כשהם חוגגים את החגים היהודיים עם משפחה או חברים.

בבית מצאתי הודעה מחברתי קרול שהזמינה אותנו לארוחה במוצאי יום הכיפורים.  ההזמנה היתה לשש בערב. "את בטוחה בקשר לשעה?" שאלתי אותה. "הצום מסתיים בשבע וחצי אחרי השקיעה". "אני יודעת" היא ענתה לי "אבל למחרת זה יום עבודה". באמריקה, אנשים עובדים לא נוהגים לצאת או להיפגש באמצע השבוע והחגים היהודיים מפרים את השיגרה. "אם האורחים שלך הולכים לבית הכנסת הם לא יספיקו להגיע". "אף אחד מהמוזמנים לא הולך לבית הכנסת אחרי הצהרים, או בכלל" אמרה חברתי. "תשמעי", אמרתי לה, "אנחנו לא צמים". "גם אנחנו לא" היא ענתה לי ללא היסוס.  מתברר שבאמריקה נוסף חג חדש לחגי ישראל. חג מבוסס ארוחה, כמו רוב החגים , ושמו "ארוחה שוברת צום". על פי המסורת היהודית אמריקנית, משפחה וחברים מתכנסים יחדיו לשבור את הצום בארוחה חגיגית, כשהצום עצמו, אינו הסיבה למסיבה וגם לא קריטריון להשתתפות בה. הצום בקרב היהדות הלא אורתודוקסית הוא גמיש, אלסטי ואינו עמוד התווך של יום כיפור. יש הצמים עד הצהרים, יש שלא צמים בכלל. בארצות הברית למדנו שמלבד הארוחה המסיימת את הצום, שהפכה ממנהג להלכה, עמוד התווך של החג במקומותינו הוא כל נדרי, שהפך לשם נרדף לערב יום כיפור. בלוחות השנה באתרי בתי הכנסת ובמודעות המתפרסמות בעיתונים המקומיים כחודש לפני החגים הציבור מוזמן לבוא לבית הכנסת לראש השנה ולכל נדרי (Kol Nidrei).

הדירה שגרנו בה בתחילת דרכינו בגולה, בברוקליין, פרבר של בוסטון, היתה ברחוב, שבקצהו עמד (ועודנו שם)  בית כנסת קונסרבטיבי עתיק יומין בשם "קהילת ישראל", שהמקומיים קוראים לו בקיצור KI. בין כסה לעשור הרחוב המה גברים בטליתות, נשים בשמלות וכובעי מעצבים, והמדרגות העולות להיכל בית הכנסת מלאו מתפללים שיצאו לקחת אתנחתא. אנחנו, הבטנו בעולים וביורדים והרגשנו כאילו מעולם לא עזבנו את ארץ הקודש. כשבקשנו להציץ (ונפגענו) למדנו על ההבדל בתפיסת הדת בין ישראלים ואמריקנים. אתה רוצה להיות חבר בקהילה דתית? זה עולה לך ככה וככה. באמריקה יש הפרדה בין דת ומדינה, והדת איננה ממומנת על ידי המדינה כי אם על ידי חברי הקהילה. מי שחשקה נפשו להיות יהודי, או חבר בכל קהילה דתית אחרת, ישלם דמי חבר לקהילה ובנוסף יקנה כרטיס השתתפות למה שקרוי פה The high holidays , החגים שיש בהם צפיפות אוכלוסין גבוהה בבית הכנסת, קרי, ראש השנה ויום כיפור, שכמו בארץ, אלה הם החגים, המושכים להיכל גם יהודים, שבימים כתיקונם לא מבקרים בו. 

הפער התרבותי בין הישראלים והיהודים האמריקניים בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בתפיסת הדת וההשתתפות הדתית. רוב הישראלים החילונים אינם משתפים פעולה עם הדת הממוסדת ואינם רוצים להיות חברים בקהילה הדתית. התירוצים הם רבים:  אנחנו ישראלים, הזהות יהודית שלנו ברורה לנו, הילדים שלנו יודעים עברית ממילא, התפילה זרה לנו, חלקים ממנה מתקיימים באנגלית, או בהגייה אשכנזית שלא נשמעת כמו עברית, היא שונה ממה שאנחנו מכירים בארץ, אנחנו לא מרגישים בבית ועוד, אבל הסיבה, כפי שאמר ידידי בני, בוגר תנועת בני עקיבא וחוזר בשאלה, היא, שאנחנו הישראלים לא מוכנים לשלם על שירותי דת מפני שהורגלנו לקבל אותם בחינם. בעוד הקהילה הישראלית מספקת לחבריה מענים חברתיים ותרבותיים באמצעות מוסדות פורמליים יותר ופחות, הצורך להתגודד מחוץ לבית הכנסת ובתוכו בראש השנה ויום כיפור דוחף את הישראלים הגרים פה בקביעות כמו את אלה שזה מקרוב באו לבתי הכנסת של חב"ד, שם הם  מתקבלים בסבר פנים יפות, אינם נדרשים לשלם דמי כניסה, יושבים משני עברי המחיצה בתוך עמם (ישראלים אחרים) ומשתתפים בטקס האורתודוקסי המסורתי המוכר להם מהבית.

כשיהודים נפגשים אחת השאלות הראשונות שהם שואלים זה את זה היא לאיזה בית כנסת אתה שייך. ההשתייכות לבית כנסת זה או אחר מעידה על מאפיינים שונים של המשתתפים, בינהם הזהות הפוליטית והיהודית, המקצוע, רמת ההכנסה, רמת הדתיות וההתבוללות. היהדות האמריקנית המציאה את עצמה מחדש באמצעות קהילות שונות מסורתיות יותר או פחות.   היהדות הרפורמית מתכנסת בארצות הברית בהיכלים . היהדות הקונסרבטיבית או המסורתית, שכשמה אין היא, מתכנסת בבתי כנסת ונותנת ביטוי רחב לחבריה הבאים מרקע דתי מגוון. התנועה הרה-קונסטרוקציונליסטית, כלומר בניה מחדש, או שיקום, כשמה כן היא, מהווה אלטרנטיבה לפליטי שתי התנועות הקודמות המבקשים ליצור מסורת חדשה. לצידן של התנועות הללו קיימים מיניינים וקהילות אלטרנטיביות השמים דגש על השתתפות החברים בטקס וגיבוש קבוצתי. יהיה הזרם אשר יהיה, רובה ככולה של יהדות ארה"ב חברה באחת הקהילות. 

חברתי קרול משלמת כל שנה את דמי החבר שלה לבית הכנסת אליו משפחתה "משתייכת" אך רגלה לא דרכה בו מאז בר המצוה של שני בניה (שניהם בני שלושים פלוס), אפילו לא בכל נדרי. כששאלתי אותה למה הם משלמים דמי חברות שנתיים (מדובר באלפי דולרים) היא ענתה לי ללא היסוס שיהודים חייבים להיות חברים בבית כנסת. כשלחצתי אותה היא אמרה לי שאם וכאשר מישהו במשפחתה ימות היא רוצה לדעת שיש לה למי לפנות ולהזמין שירות קבורה אצל הזרם המועדף עליה. מלבד תשלום דמי החבר השנתיים, לכל קהילה/ בית כנסת יש תורמים עשירים המאפשרים מלבד הפעילות השוטפת את בניית המשכן והאדרתו. (אצל הקהילה הנוצרית השתרש הביטוי "חור בגג" המקביל ל"שנור" שלנו, המהווה מנוף לגיוס כספים ותרומות לתיקון הגג הדולף - מילולית או מטפורית - של הכנסיה). כך נבנים אולמות מהודרים מרוצפי שיש ונרכשות יצירות אמנות יהודית בעלות ערך רב. שם התורמים מונצח, חלקים מבית הכנסת קרויים על שמם ומקום של כבוד שמור להם ולמשפחותיהם בראש השנה ובכל נדרי.

במהלך שנותינו פה התפיסה האנטי דתית ואנטי דתיים שלי, אותה הבאתי מישראל הלכה ונשחקה, והוחלפה בסקרנות ובצורך להשתייך לקבוצה. כאוהדת של קארל מארקס, שטען כי הדת היא אופיום להמונים ניסיתי הכל. בקרתי בבתי כנסת, היכלים, קהילות, ומניינים אלטרנטיבים הנושאים שמות כמו בית אל, עמנואל, סיני, בית עבודה, אור קודש, תפארת ישראל, עדת ישראל, קהילת ישראל, קהילה חדשה, יהדות הומניסטית, אבל לא מצאתי מנוחה או נחלה ובסופו של דבר ויתרתי על הצורך להשתייך לקהילות יהודית.

שנה אחת החלטתי לבדוק את כל נדרי שמציע חב"ד המיועד לדוברי עברית, כלומר לישראלים.  חב"ד, כפי שטוענת חברתי דולי, שהיא האורים והתומים שלי בעניני דת, היא הכת הכי קרובה ליהדות. כדי להכיל את קהל הישראלים הצובאים על פתחו של בית הכנסת היחיד המציע טקס בחינם לכל מי שחפץ להשתתף, הארגון שוכר מה JCC (המרכז הקהילתי היהודי) את אולם הספורט שלו. במודעה היה כתוב שהתפילה תתחיל בשש וחצי אבל ברבע לשבע אפילו הרב עוד לא הגיע . עוזריו הקימו מחיצה נמוכה בגובה החזה באמצע האולם והפנו את הקהל שהתחיל לזרום ברעש רב ובצעקות לשני צידיה, גברים לצד שבו הוקם ארון מאולתר לספר התורה, נשים לצד השני. המשתתפים ששמחו לפגוש חברים ומכרים שאת חלקם הם רואים אולי רק פעם בשנה בארוע הזה היו מאוד קולניים, צעקו מקצה אחד של האולם לקצהו, יצאו החוצה וחזרו פנימה אינספור פעמים, נתנו לילדים שלהם לרוץ בתוך האולם במהלך התפילה ולא שעו לתחנוניו של הרב שביקש מהם לשבת ולשמור על השקט. כשהרב נואש מהציבור הוא החליט להתחיל בטקס. הוא קרא למישהו שעלה לבמה המאולתרת, זה הציג את עצמו כגבאי הקהילה ,הסביר לקהל הרעשני על החשיבות הרבה של תרומה בעין יפה כדי שאפשר יהיה להקים את בית הכנסת של הקהילה הישראלית בוושינגטון והודיע שעכשיו תתקיים מכירה פומבית של עליות לתורה. אמנם בית הכנסת הוא לא המגרש הביתי שלי אבל בכל זאת הייתי מופתעת מכך שבערב יום כיפור מתנהל בבית כנסת, גם אם מאולתר, מסחר ער בעליות. " מאה דולר פעם ראשונה, האם שמעתי חמש מאות, מי הציע שש מאות, אלף וחמש מאות דולר לעליה של פתיחת הארון פעם ראשונה, שניה שלישית. עליה שניה לפרנסה טובה מי מציע מאתיים, שלוש, ארבע מאות, אלפיים דולר לפתיחת פרנסה (?) פעם שלישית. ושכל מי שזכה בעליה יזכור כמה הציע ואיזו עליה שלא נתבלבל". כך הגבאי. או אז הוצאו ספרי התורה מהארון והתחיל כל נדרי. הקהל המשיך להרעיש, הילדים התרוצצו, ההמולה היתה בשיאה, והרב, העומד ליד החזן, מכוון את תנועת האנשים ומציע להם לעבור קדימה, שם יש הרבה "כיסאות ריקות". החזן ממשיך בשלו והברדק ממשיך בשלו וזה שזכה בעליה הראשונה מסתובב בקהל, המנשק את ספר התורה משני עברי המחיצה. קמתי ונסתי על נפשי. 

אחרי הנסיון הזה נעניתי להזמנה של חברה להצטרף אליה לכל נדרי בהיכל רפורמי ששמו באנגלית  temple , כמו שמן של כנסיות רבות. הטקס מתקיים באולם גדול, הנקרא sanctuary , מקום קדוש, שבו ספסלי עץ דוגמת אלה שיש בכנסיה שבגבם יש "כיס" לסידור או מחזור לראש השנה ויום כיפור. התפילות עברו עיבוד ועריכה, קוצרו ורובן נאמרות באנגלית. ארון הקודש מוצב על הבימה שעליה עומדים מנהלי/ות הטקס: רב / רבה, חזנית, כיפה על ראשן וטלית על כתפיהן. החזנית גם מנצחת על מקהלה הניצבת מתחת לבימה ועל נגן העוגב גדול המימדים הניצב בירכתי האולם. אין הפרדה בין גברים ונשים והטקס מתקיים בשתי משמרות כדי להכיל את כל המשתתפים וכדי לאפשר לאנשים עובדים לבוא לטקס המאוחר. מנהיגי הקהילה, הרב/ה החזנים ועוזריהם מתחלקים בנטל ומנהלים את הטקסים בתורנות. הגברים לא עטופים בטליתות, כיפות הן לא חובה ואפשר לקחת אותן מתוך סל הניצב בכניסה לאולם. לילדים יש טקס נפרד המתקיים באולם אחר כדי שלא יפריעו. כל נדרי הוא הארוע השנתי המרכזי והמעצב של הקהילה. זה היום שבו השתתפות החברים מגיעה לשיאה והרב הראשי, המנהל את הטקס המרכזי נושא דרשה שהיא האני מאמין שלו, בזמן צפיית שיא, אחרי כל נדרי. הדרשה נושאת מסר פוליטי מתון העוסק ביחס התנועה הרפורמית למדינת ישראל והדורש נזהר בלשונו, שלא להרגיז את המתפללים ותורמים פוטנציאלים כמו היה מגלה טפח ומכסה טפחיים. הקהילה היהודית צריכה להיות בקורתית כלפי מדינת ישראל ובאותו זמן לתמוך בה. בכניסה לכל בית כנסת במקומותינו, יהיה הזרם אשר יהיה מוצב שלט גדול עליו כתוב : אנחנו תומכים בישראל. בדרך החוצה שמעתי אנשים מתרגשים מהדרשה. "זה היה כל כך חזק", "איזו דרשה, כל הכבוד לרב על אומץ הלב שלו". כרגיל, זר לא יבין.

השנה דחיתי הזמנה לכל נדרי בהיכל רפורמי, בבית כנסת קונסרביטיבי ובקהילה חדשה, קבוצה של משפחות מעורבות (יהודים ולא יהודים) המנגנות ושרות את התפילות וסרות למרותו של רב ספיריטואליסטי (מדי לטעמי). הצטרפתי לחברים שהתרשמו לטובה מרב בית כנסת של חב"ד שאינו מיועד לקהל ישראלי. בית הכנסת שנראה כמו בית מגורים שעבר הסבה הכיל בנוחות את הקהל, התפילה החלה בזמן, התנהלה בשקט ובסדר ואחרי כל נדרי הרב פנה למתפללים ובקש להסביר את ההיתר "להתפלל עם העבריינים" שבתחילת כל נדרי. כולנו עוברים עבירות ואם לא נתיר להתפלל עם העבריינים, בית הכנסת שלנו יהיה ריק, הוא אמר והדגיש שכולנו אחד. בדרך הביתה הקשבתי לשירים מתפילות יום הכיפורים שקיבלתי מדולי וחשבתי על ענין האחדות ביהדות על כל זרמיה וביטוייה השונים.

במוצאי יום כיפור עת שברנו את הצום עם חבורה שבה אף אחד לא צם, שוחחתי עם אחד האורחים, שבא מבית חרדי מניו יורק והתפקר לפני שנים רבות. כיום הוא חבר בבית כנסת קונסרבטיבי שם הוא קורא בתורה כל שנה ביום השני של ראש השנה. בשנה שעברה לא פנו אליו בבקשה לקרוא בתורה וכשהוא פנה לרב לשאול מה השתנה החג הזה מכל החגים נאמר לו שהם החליטו לעשות רוטציה ולתת לצעירים הזדמנות להשתתף. ביום הראשון של החג הוא הלך לבית הכנסת וראה שהתורן הקבוע של היום הראשון של החג לא הוחלף בצעירים. לשאלתו, הרב ונציגיו ענו שאמנם הם החליטו על רוטציה אבל הקורא הזה הוא בן למשפחה ותיקה ומיוחסת, התורמת לבית הכנסת. בכל מקום יש פוליטיקה הוא הסביר לי. השנה, החבר המיוחס לא קרא בתורה ביום הראשון של החג. כששכני לשולחן שאל מה יום מיומיים ענו לו בבית הכנסת שהאיש חלה בסרטן. יש צדק, הוא סיכם את הסיפור ואמר: "הרגשתי שמגיע לו". צדק הרב. כולנו עבריינים ואנחנו אחד. אין דבר המאחד אותנו יותר מהשמחה לאיד. גמר חתימה טובה. 

עוף גוזל או הכן ילדך לקולג'

לפני שבוע משפחתנו המצומצמת פה בנכר עברה טקס חניכה תרבותי והפכה באחת לאמריקנית.
זה לא היה הראיון ברשות ההגירה לשם קבלת האזרחות, וגם לא טקס האזרחות עצמו, אותו עברנו לפני שנתיים, לא עמדנו בשלוש לפנות בוקר לפני חנות שמציעה מבצע הוזלות ענק בין שש לשבע בבוקר וגם לא השתתפנו בבר-ב-קיו מסורתי לכבוד חג "יום העבודה" בסוף השבוע הראשון בספטמבר.

האירוע המעצב שבו הפכנו לחלק אינטגרלי מהעם האמריקני היה ליווי הילד לקולג', שזה הדבר הכי קרוב לליווי הילד לבקו"ם, יחי ההבדל הקטן. המתגייסים הטריים יודעים שתוך שבוע, מקסימום שבועיים, הם ישובו הביתה עם הקיטבג שלהם, ימסרו את הכביסה להורים עם הוראות תיקון, קיצור וגיהוץ ויצאו לבלות עם החברה בסופשבוע. הסטודנטים עוברים טירונות מסוג אחר ורובם לא ישובו הביתה עד סוף הסמסטר למעט סופשבוע ארוך בחג ההודיה, בסוף נובמבר, שלושה חודשים אחרי תחילת הלימודים.

כל החברים של איתי כבר עזבו את הבית באמצע אוגוסט בדרכם לקולג' והוא נשאר לבדו בודד במערכה ממתין בייאוש לתאריך ההתיצבות שלו. כפי שאמר המשורר (ביאליק) "כולם נשא הרוח,  כולם סחף האור, שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה, ואני גוזל רך, נשתכחתי תחת כנפי השכינה". אף אחד לא נמצא בעיר, אפילו הסטודנטים שלומדים באוניברסיטת המדינה שלנו, הנמצאת  פה מעבר לפינה אינם. רובם ככולם גרים במעונות ורוצים לעבור את מה שקרוי במקומותינו: חויית הקולג' , the college experience . הילד לא הולך לצבא, אבל הוא מתגייס לצבא הסטודנטים הממלאים בימים אלה בהמוניהם את הקמפוסים, הקפיטריות,  מעונות הסטודנטים, החדרים, הדירות, והבתים השכורים.

לא מזמן הייתי עדה לשיחה בין כמה אימהות, כולן זה עתה שילחו את גוזליהן מהקן, כולן מנגבות דמעה או יותר מעינהן. אחת מהן סיפרה בעצב על סוף השבוע האחרון בו היא ובעלה הסיעו את הבת לקולג'. היא נאנחה ואמרה שהבת תחסר לה, שהיא מרגישה שהיא איבדה את החברה הכי טובה שלה ושיהיה לה קשה מאוד בלעדיה. "לאן הסעתם אותה?" שאלה אחרת. "לאוניברסיטה הקתולית". האוניברסיטה הקתולית בוושינגטון הבירה נמצאת במרחק חצי שעת נסיעה מהבית, כולל פקקים. האוניברסיטאות מעמידות בפני הסטודנטים הטירונים בשנה א' שתי אפשרויות. הם יכולים לגור במעונות תחת עינם הפקוחה של הרס"רים, סטודנטים בוגרים שתפקידם לשמור על הסדר , או שהם יכולים להישאר ולגור בבית ההורים. הסטודנטים הגרים קל"ב לא רוצים הנחות, כולם רוצים לגור בבסיס סגור ולעבור את החוויה האוניברסיטאית המעצבת את חיי הצעיר האמריקני , שאינה שלמה ללא המגורים במעונות, היחסים המיוחדים והנצחיים הנוצרים בין שותפים לחדר, המסיבות , ההתהוללות, וכל מרכיבי הזהות המיוחדים לאוניברסיטה זו או אחרת ששמה יצא למרחוק.

בניגוד לליווי המתגיסים לאוטובוס המסיע אותם לבקו"ם, הליווי של הסטודנט לאוניברסיטה לא מסתכם בהסעה. מרגע שהורי הסטודנט שילמו את המקדמה על חשבון שכר הלימוד תיבת הדואר הפיזית והאלקטרונית שלהם עולה על גדותיה מרוב מידע בנושא "הכן את ילדך לקולג'"  הנשלח מבית הספר ומכיל עצות מועילות. בקטגוריית "הכן את ילדך ליציאה מהבית"  בחוברת המקוונת הנושאת את השם : להיות הורים מוצלחים לסטודנטים בקולג' , מופיעה רשימה של שינוים מהותיים אותם יאלצו הסטודנטים לעשות בחייהם וקשיים העומדים בפניהם: לגור בחדר אחד עם אנשים לא מוכרים שאותם הם לא בחרו, להשתמש בשירותים ומקלחת משותפת, להסתדר לבד בעיר חדשה, להיות לראשונה מחוץ לבית זמן ממושך, להתנהל מול אנשים מבוגרים ולנהל בעצמם את זמנם ואת עניניהם, לנהל תקציב וכסף, לבשל ולדאוג לצרכיהם, לשלם חשבונות, ללמוד חוקים חדשים ובנוסף ללמוד, להכין שיעורים,  להמשיך להשתתף בפעילויות כמו ספורט, מוסיקה, אמנות, והתנדבות. קטגוריות אחרות של עצות מועילות המכינות את ההורים ואת הסטודנטים שהם משלחים לקראת המעבר הצפוי עוסקות בסוף השבוע של הליווי והמעבר, התמודדות עם סטודנטים המתגעגעים הביתה, תמיכה ועזרה לסטודנט בסמסטר הראשון, הכנה לקראת ביקור  ההורים הראשון , כחודש אחרי תחילת הלימודים (את הדמיון לצבא כבר הזכרנו?). לצד המידע המועיל המרוכז בחוברת להורים פורסמה התוכנית לסוף השבוע הראשון הכוללת קבלת פנים, הרשמה, סידורים, מפגשים עם בעלי תפקידים שונים בקולג', סיורים בבוסטון ועוד.

מצוידים בכל המידע הדרוש התחלנו בהכנות למסע הנפשי, רגשי וגיאוגרפי. במהלך החופש הגדול עשינו כמצוות היועצים והעברנו אל איתי אחריות לניהול עניניו. לראשונה בחייו הוא סידר את החדר שלו, למד לנקות שירותים (הוא אמר ששיעור אחד מספיק לו), הכין לעצמו כמה ארוחות מ"ספר הבישול לסטודנט המורעב", ששירה שלחה לו , פתח חשבון בנק שיש לו סניפים רבים בבוסטון, הצטיד בכרטיס אשראי, ניהל את עניניו מול הקולג', פנה לרופא כדי לקבל את האישורים הרפואים והחיסונים הדרושים (כבר אמרתי שהקולג' מזכיר תהליך גיוס, לא?) , לקח את כל הבגדים שלו למכבסה שהחזירה אותם נקיים, מגוהצים ותלוים על קולב כדי לחסוך מעצמו את הטיפול בהם בביתו החדש, שמח מאוד לקבל מתנות ושוברי מתנה מחברים שלנו שבאו לאחל לו דרך צליחה והכין את עצמו לקראת המעמד.

בערב שלפני הנסיעה, העמסנו על המכונית שלנו תיקים, קופסאות וכלי נגינה, ונוכחנו לדעת שהפסנתר החשמלי (מקלדת כפי שאומרים במקומותינו) לא נכנס לתא המטען. ""תביאו את הפסנתר איתכם כשתבואו לביקור הורים" אמר איתי. "בסדר" אמר יניב. "מה בסדר"? שאלתי אני. הפסנתר לאיתי הוא כמו אייפון לאחיותיו, שד לתינוק, מכונת התפירה לרותי, מים לצמח, מכחול לאמן, רובה לחייל, אי אפשר להפריד בינהם, בעיקר לא בתקופת ההסתגלות. בזמן שאנחנו מדסקסים את הבעיה, איתי, כהרגלו, יושב עם אוזניות ודופק על הקלידים של הפסנתר הסורר.
יניב ואני מחליפים מבטים. אולי עוד נספיק ללכת לסוכנות השכרת רכב ולשכור אוטו גדול?  לא, מאוחר מדי. "יש לי רעיון" אמרתי. אני אחפש כרטיס טיסה לאחד וכך נפנה את המושב האחורי לפסנתר. "אני לא טס" אמר איתי, שונא טיסות ידוע. "אני לא נותן לך לנהוג את כל הדרך לבד" אמר יניב, אביר ידוע. וכך בחצות, קניתי לעצמי כרטיס טיסה וחסכתי לעצמי שמונה שעות נסיעה (לא כולל פקקים).

עם הגיעם לפאתי בוסטון נתקעו הגברים מאחורי מאות טנדרים, ומשאיות להובלה עצמית, כולם עושים את דרכם אל ובתוך העיר שהיתה כמרקחה. כל שנה באחד בספטמבר, היום בו מתחילים הלימודים באוניברסיטאות וכשמונים אחוז מחוזי השכירות בעיר, כרבע מליון סטודנטים מסתערים על העיר המאכלסת כשישים מכללות ואוניברסיטאות, נכנסים לדירות, עוברים מדירה לדירה או עוזבים אותן כשהם משאירים ברחובות ערימות של פריטי ריהוט שהם צריכים לפנות מהן לטובת סטודנטים אחרים שלוקחים משם את מה שדרוש להם. נתקלנו בתופעה המרתקת הזאת כשעברנו לארה"ב לפני 15 שנים ויחד עם משפחות אחרות שהגיעו לשנה או שנתיים נברנו בערמות הענק האלה ונעזרנו בהן לריהוט דירתנו. 

האחד בספטמבר מכונה על ידי התושבים "חג המולד של אלסטון" על שם השכונה בה מרוכזים רוב הסטודנטים והחברות המשכירות את משאיות ה UHaul לנהיגה והעמסה עצמית מזהירות את השוכרים מפני נסיעה בכבישים מסוימים המיועדים למכוניות אך לא למשאיות.
בשדה התעופה נתקלתי בחויה דומה, מאות סטודנטים שהגיעו באותו יום גדשו את השדה על מזוודותיהם ותיקיהם, וחסמו את המושבים ואת המעברים באוטובוסים וברכבת התחתית.

השארנו את איתי במעונו החדש ונפגשנו איתו למחרת בבוקר בקולג' , שם היתה צפויה לנו תוכנית עמוסה. כל האזור המה סטודנטים חדשים, בני משפחה וסטודנטים ותיקים שקיבלו את פניהם בשירה ונגינה כמו גם נציגי חברות ומוסדות שחילקו מידע בנושא בריאות, ביטוח, בנקים, והכי חשוב : אוכל! קדימה אוכל.

סטודנטים הגרים במעונות חייבים לקנות מה שקרוי במקומותינו : תוכנית האכלה (food plan)  מלאה המקנה להם שלוש ארוחות ביום באולם האוכל / קפטריה של האוניברסיטה כדי להבטיח שהם יאכלו גם כשהם לא גרים בבית. חדר האוכל פועל בשיטת אכול כפי יכולתך, מה שמסביר את הסטטיסטיקה לפיה סטודנטים בשנתם הראשונה בקולג' מעלים 7 קילו במשקל. סטודנטים שאינם גרים במעונות יכולים לקנות תוכנית ארוחות בהתאם לסדר היום שלהם והם יכולים לבחור בין חבילה של 60, 120 ו 200 ארוחות לסמסטר במחיר מציאה של $6 לארוחה.                                                          

הסטודנטים ובני משפחותיהם הוזמנו לאכול בחדר האוכל שהציע להם באותו יום  דוגמאות מארוחות בוקר צהרים וערב כדי שיתרשמו מההיצע וייצרו ביקושאם יש 1000 סטודנטים חדשים בשנה א',  ולכל אחד היו בממוצע כשני אורחים באותו יום, ביה"ס האכיל ללא תשלום כ 3000 פיות, כפי יכולתם. אם איתי יאכל לפי יכולתו, לנו זה יעלה יותר.

אחרי הצהרים הוזמנו לאולם הקונצרטים של בית הספר שם  קיבלו את פני הסטודנטים החדשים בברכות נשיא בית הספר, נציגים של הסגל האקדמי, הסטודנטים וסטודנטים לשעבר, שהם המאגר החשוב ביותר באוניברסיטאות אמריקניות כי הם מהווים את המקור העיקרי לתרומות.
קבוצת מתופפים אנרגטית הובילה את האורחים החשובים, שהצטרפו בשמחה לשירה אל הבמה.

לאחר הנאומים התקיים קונצרט שבו שלושה אנסמבלים של סטודנטים הציגו את הרב תרבותיות של המוסד כשהם מנגנים ושרים מוסיקה הודית מודרנית, מוסיקה אונגרדית וג'אז.

בסוף היום, כל הסטודנטים החדשים קיבלו את כרטיס הסטודנט המגנטי שלהם, המאפשר להם כניסה לספריות, לחדרי אימון שניתן לטעון אותו בכסף ולהשתמש בו לתשלום תכנית האכלה, קניית ספרים בחנות הקמפוס, קניית ציוד מוסיקה בחנות הסמוכה לקמפוס,  קונצרטים ועוד וגם את מערכת השעות לסימסטר הראשון. ההורים קראו שוב את הפרק בחוברת ההכנה להורות מוצלחת העוסק בפרידה מהסטודנט : החליטו מראש על שעת הפרידה, אל תמתחו את הרגע הקשה, עשו משהו נחמד עם הסטודנט שלכם לפני שאתם עוזבים, אל תעירו לו על הבלגן בחדר, הפסיקו להתנהג אליו כאל ילד, התחילו להתנהג אליו כאל בוגר, אל תדברו בשמו ואל תענו במקומו כשמישהו שואל אותו משהו ותסמכו עליו שיידע לנהל את עניניו.
לפני שנפרדנו לשלום הזכירו לנו שצריך לתת לגוזלים לגדל כנפיים,  לשחרר אותם לחופשי ו....לחזור בעוד חודש ל ביקור הורים מאורגן מסודר ומתוקתק כמו כל דבר באמריקה.

עוף גוזל!