כשיצאתי משיעור הספרדית השבועי שלי, המורה חיבקה ונישקה אותי ואיחלה לי מקרב לב יום כיפורים שמח ומאושר. לא, זה לא בגלל שהיא ממקסיקו וגם לא בגלל שהיא לא יהודיה. היא נשואה ליהודי (רופא כמובן) , הבת שלה התיצבה על פי המסורת היהודית האמריקנית פעמיים בשבוע בבית הספר לעברית של אחד מבתי הכנסת הקונסרבטיבים עד לטקס בת המצווה שלה, בו היא עלתה לתורה, קראה בפרשת השבוע ונשאה דרשה, והיא עצמה ממונה על המאכלים המסורתיים כשהם חוגגים את החגים היהודיים עם משפחה או חברים.
בבית מצאתי הודעה מחברתי קרול שהזמינה אותנו לארוחה במוצאי יום הכיפורים. ההזמנה היתה לשש בערב. "את בטוחה בקשר לשעה?" שאלתי אותה. "הצום מסתיים בשבע וחצי אחרי השקיעה". "אני יודעת" היא ענתה לי "אבל למחרת זה יום עבודה". באמריקה, אנשים עובדים לא נוהגים לצאת או להיפגש באמצע השבוע והחגים היהודיים מפרים את השיגרה. "אם האורחים שלך הולכים לבית הכנסת הם לא יספיקו להגיע". "אף אחד מהמוזמנים לא הולך לבית הכנסת אחרי הצהרים, או בכלל" אמרה חברתי. "תשמעי", אמרתי לה, "אנחנו לא צמים". "גם אנחנו לא" היא ענתה לי ללא היסוס. מתברר שבאמריקה נוסף חג חדש לחגי ישראל. חג מבוסס ארוחה, כמו רוב החגים , ושמו "ארוחה שוברת צום". על פי המסורת היהודית אמריקנית, משפחה וחברים מתכנסים יחדיו לשבור את הצום בארוחה חגיגית, כשהצום עצמו, אינו הסיבה למסיבה וגם לא קריטריון להשתתפות בה. הצום בקרב היהדות הלא אורתודוקסית הוא גמיש, אלסטי ואינו עמוד התווך של יום כיפור. יש הצמים עד הצהרים, יש שלא צמים בכלל. בארצות הברית למדנו שמלבד הארוחה המסיימת את הצום, שהפכה ממנהג להלכה, עמוד התווך של החג במקומותינו הוא כל נדרי, שהפך לשם נרדף לערב יום כיפור. בלוחות השנה באתרי בתי הכנסת ובמודעות המתפרסמות בעיתונים המקומיים כחודש לפני החגים הציבור מוזמן לבוא לבית הכנסת לראש השנה ולכל נדרי (Kol Nidrei).
הדירה שגרנו בה בתחילת דרכינו בגולה, בברוקליין, פרבר של בוסטון, היתה ברחוב, שבקצהו עמד (ועודנו שם) בית כנסת קונסרבטיבי עתיק יומין בשם "קהילת ישראל", שהמקומיים קוראים לו בקיצור KI. בין כסה לעשור הרחוב המה גברים בטליתות, נשים בשמלות וכובעי מעצבים, והמדרגות העולות להיכל בית הכנסת מלאו מתפללים שיצאו לקחת אתנחתא. אנחנו, הבטנו בעולים וביורדים והרגשנו כאילו מעולם לא עזבנו את ארץ הקודש. כשבקשנו להציץ (ונפגענו) למדנו על ההבדל בתפיסת הדת בין ישראלים ואמריקנים. אתה רוצה להיות חבר בקהילה דתית? זה עולה לך ככה וככה. באמריקה יש הפרדה בין דת ומדינה, והדת איננה ממומנת על ידי המדינה כי אם על ידי חברי הקהילה. מי שחשקה נפשו להיות יהודי, או חבר בכל קהילה דתית אחרת, ישלם דמי חבר לקהילה ובנוסף יקנה כרטיס השתתפות למה שקרוי פה The high holidays , החגים שיש בהם צפיפות אוכלוסין גבוהה בבית הכנסת, קרי, ראש השנה ויום כיפור, שכמו בארץ, אלה הם החגים, המושכים להיכל גם יהודים, שבימים כתיקונם לא מבקרים בו.
בבית מצאתי הודעה מחברתי קרול שהזמינה אותנו לארוחה במוצאי יום הכיפורים. ההזמנה היתה לשש בערב. "את בטוחה בקשר לשעה?" שאלתי אותה. "הצום מסתיים בשבע וחצי אחרי השקיעה". "אני יודעת" היא ענתה לי "אבל למחרת זה יום עבודה". באמריקה, אנשים עובדים לא נוהגים לצאת או להיפגש באמצע השבוע והחגים היהודיים מפרים את השיגרה. "אם האורחים שלך הולכים לבית הכנסת הם לא יספיקו להגיע". "אף אחד מהמוזמנים לא הולך לבית הכנסת אחרי הצהרים, או בכלל" אמרה חברתי. "תשמעי", אמרתי לה, "אנחנו לא צמים". "גם אנחנו לא" היא ענתה לי ללא היסוס. מתברר שבאמריקה נוסף חג חדש לחגי ישראל. חג מבוסס ארוחה, כמו רוב החגים , ושמו "ארוחה שוברת צום". על פי המסורת היהודית אמריקנית, משפחה וחברים מתכנסים יחדיו לשבור את הצום בארוחה חגיגית, כשהצום עצמו, אינו הסיבה למסיבה וגם לא קריטריון להשתתפות בה. הצום בקרב היהדות הלא אורתודוקסית הוא גמיש, אלסטי ואינו עמוד התווך של יום כיפור. יש הצמים עד הצהרים, יש שלא צמים בכלל. בארצות הברית למדנו שמלבד הארוחה המסיימת את הצום, שהפכה ממנהג להלכה, עמוד התווך של החג במקומותינו הוא כל נדרי, שהפך לשם נרדף לערב יום כיפור. בלוחות השנה באתרי בתי הכנסת ובמודעות המתפרסמות בעיתונים המקומיים כחודש לפני החגים הציבור מוזמן לבוא לבית הכנסת לראש השנה ולכל נדרי (Kol Nidrei).
הדירה שגרנו בה בתחילת דרכינו בגולה, בברוקליין, פרבר של בוסטון, היתה ברחוב, שבקצהו עמד (ועודנו שם) בית כנסת קונסרבטיבי עתיק יומין בשם "קהילת ישראל", שהמקומיים קוראים לו בקיצור KI. בין כסה לעשור הרחוב המה גברים בטליתות, נשים בשמלות וכובעי מעצבים, והמדרגות העולות להיכל בית הכנסת מלאו מתפללים שיצאו לקחת אתנחתא. אנחנו, הבטנו בעולים וביורדים והרגשנו כאילו מעולם לא עזבנו את ארץ הקודש. כשבקשנו להציץ (ונפגענו) למדנו על ההבדל בתפיסת הדת בין ישראלים ואמריקנים. אתה רוצה להיות חבר בקהילה דתית? זה עולה לך ככה וככה. באמריקה יש הפרדה בין דת ומדינה, והדת איננה ממומנת על ידי המדינה כי אם על ידי חברי הקהילה. מי שחשקה נפשו להיות יהודי, או חבר בכל קהילה דתית אחרת, ישלם דמי חבר לקהילה ובנוסף יקנה כרטיס השתתפות למה שקרוי פה The high holidays , החגים שיש בהם צפיפות אוכלוסין גבוהה בבית הכנסת, קרי, ראש השנה ויום כיפור, שכמו בארץ, אלה הם החגים, המושכים להיכל גם יהודים, שבימים כתיקונם לא מבקרים בו.
הפער התרבותי בין הישראלים והיהודים האמריקניים בא לידי ביטוי בראש ובראשונה בתפיסת הדת וההשתתפות הדתית. רוב הישראלים החילונים אינם משתפים פעולה עם הדת הממוסדת ואינם רוצים להיות חברים בקהילה הדתית. התירוצים הם רבים: אנחנו ישראלים, הזהות יהודית שלנו ברורה לנו, הילדים שלנו יודעים עברית ממילא, התפילה זרה לנו, חלקים ממנה מתקיימים באנגלית, או בהגייה אשכנזית שלא נשמעת כמו עברית, היא שונה ממה שאנחנו מכירים בארץ, אנחנו לא מרגישים בבית ועוד, אבל הסיבה, כפי שאמר ידידי בני, בוגר תנועת בני עקיבא וחוזר בשאלה, היא, שאנחנו הישראלים לא מוכנים לשלם על שירותי דת מפני שהורגלנו לקבל אותם בחינם. בעוד הקהילה הישראלית מספקת לחבריה מענים חברתיים ותרבותיים באמצעות מוסדות פורמליים יותר ופחות, הצורך להתגודד מחוץ לבית הכנסת ובתוכו בראש השנה ויום כיפור דוחף את הישראלים הגרים פה בקביעות כמו את אלה שזה מקרוב באו לבתי הכנסת של חב"ד, שם הם מתקבלים בסבר פנים יפות, אינם נדרשים לשלם דמי כניסה, יושבים משני עברי המחיצה בתוך עמם (ישראלים אחרים) ומשתתפים בטקס האורתודוקסי המסורתי המוכר להם מהבית.
כשיהודים נפגשים אחת השאלות הראשונות שהם שואלים זה את זה היא לאיזה בית כנסת אתה שייך. ההשתייכות לבית כנסת זה או אחר מעידה על מאפיינים שונים של המשתתפים, בינהם הזהות הפוליטית והיהודית, המקצוע, רמת ההכנסה, רמת הדתיות וההתבוללות. היהדות האמריקנית המציאה את עצמה מחדש באמצעות קהילות שונות מסורתיות יותר או פחות. היהדות הרפורמית מתכנסת בארצות הברית בהיכלים . היהדות הקונסרבטיבית או המסורתית, שכשמה אין היא, מתכנסת בבתי כנסת ונותנת ביטוי רחב לחבריה הבאים מרקע דתי מגוון. התנועה הרה-קונסטרוקציונליסטית, כלומר בניה מחדש, או שיקום, כשמה כן היא, מהווה אלטרנטיבה לפליטי שתי התנועות הקודמות המבקשים ליצור מסורת חדשה. לצידן של התנועות הללו קיימים מיניינים וקהילות אלטרנטיביות השמים דגש על השתתפות החברים בטקס וגיבוש קבוצתי. יהיה הזרם אשר יהיה, רובה ככולה של יהדות ארה"ב חברה באחת הקהילות.
חברתי קרול משלמת כל שנה את דמי החבר שלה לבית הכנסת אליו משפחתה "משתייכת" אך רגלה לא דרכה בו מאז בר המצוה של שני בניה (שניהם בני שלושים פלוס), אפילו לא בכל נדרי. כששאלתי אותה למה הם משלמים דמי חברות שנתיים (מדובר באלפי דולרים) היא ענתה לי ללא היסוס שיהודים חייבים להיות חברים בבית כנסת. כשלחצתי אותה היא אמרה לי שאם וכאשר מישהו במשפחתה ימות היא רוצה לדעת שיש לה למי לפנות ולהזמין שירות קבורה אצל הזרם המועדף עליה. מלבד תשלום דמי החבר השנתיים, לכל קהילה/ בית כנסת יש תורמים עשירים המאפשרים מלבד הפעילות השוטפת את בניית המשכן והאדרתו. (אצל הקהילה הנוצרית השתרש הביטוי "חור בגג" המקביל ל"שנור" שלנו, המהווה מנוף לגיוס כספים ותרומות לתיקון הגג הדולף - מילולית או מטפורית - של הכנסיה). כך נבנים אולמות מהודרים מרוצפי שיש ונרכשות יצירות אמנות יהודית בעלות ערך רב. שם התורמים מונצח, חלקים מבית הכנסת קרויים על שמם ומקום של כבוד שמור להם ולמשפחותיהם בראש השנה ובכל נדרי.
במהלך שנותינו פה התפיסה האנטי דתית ואנטי דתיים שלי, אותה הבאתי מישראל הלכה ונשחקה, והוחלפה בסקרנות ובצורך להשתייך לקבוצה. כאוהדת של קארל מארקס, שטען כי הדת היא אופיום להמונים ניסיתי הכל. בקרתי בבתי כנסת, היכלים, קהילות, ומניינים אלטרנטיבים הנושאים שמות כמו בית אל, עמנואל, סיני, בית עבודה, אור קודש, תפארת ישראל, עדת ישראל, קהילת ישראל, קהילה חדשה, יהדות הומניסטית, אבל לא מצאתי מנוחה או נחלה ובסופו של דבר ויתרתי על הצורך להשתייך לקהילות יהודית.
שנה אחת החלטתי לבדוק את כל נדרי שמציע חב"ד המיועד לדוברי עברית, כלומר לישראלים. חב"ד, כפי שטוענת חברתי דולי, שהיא האורים והתומים שלי בעניני דת, היא הכת הכי קרובה ליהדות. כדי להכיל את קהל הישראלים הצובאים על פתחו של בית הכנסת היחיד המציע טקס בחינם לכל מי שחפץ להשתתף, הארגון שוכר מה JCC (המרכז הקהילתי היהודי) את אולם הספורט שלו. במודעה היה כתוב שהתפילה תתחיל בשש וחצי אבל ברבע לשבע אפילו הרב עוד לא הגיע . עוזריו הקימו מחיצה נמוכה בגובה החזה באמצע האולם והפנו את הקהל שהתחיל לזרום ברעש רב ובצעקות לשני צידיה, גברים לצד שבו הוקם ארון מאולתר לספר התורה, נשים לצד השני. המשתתפים ששמחו לפגוש חברים ומכרים שאת חלקם הם רואים אולי רק פעם בשנה בארוע הזה היו מאוד קולניים, צעקו מקצה אחד של האולם לקצהו, יצאו החוצה וחזרו פנימה אינספור פעמים, נתנו לילדים שלהם לרוץ בתוך האולם במהלך התפילה ולא שעו לתחנוניו של הרב שביקש מהם לשבת ולשמור על השקט. כשהרב נואש מהציבור הוא החליט להתחיל בטקס. הוא קרא למישהו שעלה לבמה המאולתרת, זה הציג את עצמו כגבאי הקהילה ,הסביר לקהל הרעשני על החשיבות הרבה של תרומה בעין יפה כדי שאפשר יהיה להקים את בית הכנסת של הקהילה הישראלית בוושינגטון והודיע שעכשיו תתקיים מכירה פומבית של עליות לתורה. אמנם בית הכנסת הוא לא המגרש הביתי שלי אבל בכל זאת הייתי מופתעת מכך שבערב יום כיפור מתנהל בבית כנסת, גם אם מאולתר, מסחר ער בעליות. " מאה דולר פעם ראשונה, האם שמעתי חמש מאות, מי הציע שש מאות, אלף וחמש מאות דולר לעליה של פתיחת הארון פעם ראשונה, שניה שלישית. עליה שניה לפרנסה טובה מי מציע מאתיים, שלוש, ארבע מאות, אלפיים דולר לפתיחת פרנסה (?) פעם שלישית. ושכל מי שזכה בעליה יזכור כמה הציע ואיזו עליה שלא נתבלבל". כך הגבאי. או אז הוצאו ספרי התורה מהארון והתחיל כל נדרי. הקהל המשיך להרעיש, הילדים התרוצצו, ההמולה היתה בשיאה, והרב, העומד ליד החזן, מכוון את תנועת האנשים ומציע להם לעבור קדימה, שם יש הרבה "כיסאות ריקות". החזן ממשיך בשלו והברדק ממשיך בשלו וזה שזכה בעליה הראשונה מסתובב בקהל, המנשק את ספר התורה משני עברי המחיצה. קמתי ונסתי על נפשי.
במהלך שנותינו פה התפיסה האנטי דתית ואנטי דתיים שלי, אותה הבאתי מישראל הלכה ונשחקה, והוחלפה בסקרנות ובצורך להשתייך לקבוצה. כאוהדת של קארל מארקס, שטען כי הדת היא אופיום להמונים ניסיתי הכל. בקרתי בבתי כנסת, היכלים, קהילות, ומניינים אלטרנטיבים הנושאים שמות כמו בית אל, עמנואל, סיני, בית עבודה, אור קודש, תפארת ישראל, עדת ישראל, קהילת ישראל, קהילה חדשה, יהדות הומניסטית, אבל לא מצאתי מנוחה או נחלה ובסופו של דבר ויתרתי על הצורך להשתייך לקהילות יהודית.
שנה אחת החלטתי לבדוק את כל נדרי שמציע חב"ד המיועד לדוברי עברית, כלומר לישראלים. חב"ד, כפי שטוענת חברתי דולי, שהיא האורים והתומים שלי בעניני דת, היא הכת הכי קרובה ליהדות. כדי להכיל את קהל הישראלים הצובאים על פתחו של בית הכנסת היחיד המציע טקס בחינם לכל מי שחפץ להשתתף, הארגון שוכר מה JCC (המרכז הקהילתי היהודי) את אולם הספורט שלו. במודעה היה כתוב שהתפילה תתחיל בשש וחצי אבל ברבע לשבע אפילו הרב עוד לא הגיע . עוזריו הקימו מחיצה נמוכה בגובה החזה באמצע האולם והפנו את הקהל שהתחיל לזרום ברעש רב ובצעקות לשני צידיה, גברים לצד שבו הוקם ארון מאולתר לספר התורה, נשים לצד השני. המשתתפים ששמחו לפגוש חברים ומכרים שאת חלקם הם רואים אולי רק פעם בשנה בארוע הזה היו מאוד קולניים, צעקו מקצה אחד של האולם לקצהו, יצאו החוצה וחזרו פנימה אינספור פעמים, נתנו לילדים שלהם לרוץ בתוך האולם במהלך התפילה ולא שעו לתחנוניו של הרב שביקש מהם לשבת ולשמור על השקט. כשהרב נואש מהציבור הוא החליט להתחיל בטקס. הוא קרא למישהו שעלה לבמה המאולתרת, זה הציג את עצמו כגבאי הקהילה ,הסביר לקהל הרעשני על החשיבות הרבה של תרומה בעין יפה כדי שאפשר יהיה להקים את בית הכנסת של הקהילה הישראלית בוושינגטון והודיע שעכשיו תתקיים מכירה פומבית של עליות לתורה. אמנם בית הכנסת הוא לא המגרש הביתי שלי אבל בכל זאת הייתי מופתעת מכך שבערב יום כיפור מתנהל בבית כנסת, גם אם מאולתר, מסחר ער בעליות. " מאה דולר פעם ראשונה, האם שמעתי חמש מאות, מי הציע שש מאות, אלף וחמש מאות דולר לעליה של פתיחת הארון פעם ראשונה, שניה שלישית. עליה שניה לפרנסה טובה מי מציע מאתיים, שלוש, ארבע מאות, אלפיים דולר לפתיחת פרנסה (?) פעם שלישית. ושכל מי שזכה בעליה יזכור כמה הציע ואיזו עליה שלא נתבלבל". כך הגבאי. או אז הוצאו ספרי התורה מהארון והתחיל כל נדרי. הקהל המשיך להרעיש, הילדים התרוצצו, ההמולה היתה בשיאה, והרב, העומד ליד החזן, מכוון את תנועת האנשים ומציע להם לעבור קדימה, שם יש הרבה "כיסאות ריקות". החזן ממשיך בשלו והברדק ממשיך בשלו וזה שזכה בעליה הראשונה מסתובב בקהל, המנשק את ספר התורה משני עברי המחיצה. קמתי ונסתי על נפשי.
אחרי הנסיון הזה נעניתי להזמנה של חברה להצטרף אליה לכל נדרי בהיכל רפורמי ששמו באנגלית temple , כמו שמן של כנסיות רבות. הטקס מתקיים באולם גדול, הנקרא sanctuary , מקום קדוש, שבו ספסלי עץ דוגמת אלה שיש בכנסיה שבגבם יש "כיס" לסידור או מחזור לראש השנה ויום כיפור. התפילות עברו עיבוד ועריכה, קוצרו ורובן נאמרות באנגלית. ארון הקודש מוצב על הבימה שעליה עומדים מנהלי/ות הטקס: רב / רבה, חזנית, כיפה על ראשן וטלית על כתפיהן. החזנית גם מנצחת על מקהלה הניצבת מתחת לבימה ועל נגן העוגב גדול המימדים הניצב בירכתי האולם. אין הפרדה בין גברים ונשים והטקס מתקיים בשתי משמרות כדי להכיל את כל המשתתפים וכדי לאפשר לאנשים עובדים לבוא לטקס המאוחר. מנהיגי הקהילה, הרב/ה החזנים ועוזריהם מתחלקים בנטל ומנהלים את הטקסים בתורנות. הגברים לא עטופים בטליתות, כיפות הן לא חובה ואפשר לקחת אותן מתוך סל הניצב בכניסה לאולם. לילדים יש טקס נפרד המתקיים באולם אחר כדי שלא יפריעו. כל נדרי הוא הארוע השנתי המרכזי והמעצב של הקהילה. זה היום שבו השתתפות החברים מגיעה לשיאה והרב הראשי, המנהל את הטקס המרכזי נושא דרשה שהיא האני מאמין שלו, בזמן צפיית שיא, אחרי כל נדרי. הדרשה נושאת מסר פוליטי מתון העוסק ביחס התנועה הרפורמית למדינת ישראל והדורש נזהר בלשונו, שלא להרגיז את המתפללים ותורמים פוטנציאלים כמו היה מגלה טפח ומכסה טפחיים. הקהילה היהודית צריכה להיות בקורתית כלפי מדינת ישראל ובאותו זמן לתמוך בה. בכניסה לכל בית כנסת במקומותינו, יהיה הזרם אשר יהיה מוצב שלט גדול עליו כתוב : אנחנו תומכים בישראל. בדרך החוצה שמעתי אנשים מתרגשים מהדרשה. "זה היה כל כך חזק", "איזו דרשה, כל הכבוד לרב על אומץ הלב שלו". כרגיל, זר לא יבין.
השנה דחיתי הזמנה לכל נדרי בהיכל רפורמי, בבית כנסת קונסרביטיבי ובקהילה חדשה, קבוצה של משפחות מעורבות (יהודים ולא יהודים) המנגנות ושרות את התפילות וסרות למרותו של רב ספיריטואליסטי (מדי לטעמי). הצטרפתי לחברים שהתרשמו לטובה מרב בית כנסת של חב"ד שאינו מיועד לקהל ישראלי. בית הכנסת שנראה כמו בית מגורים שעבר הסבה הכיל בנוחות את הקהל, התפילה החלה בזמן, התנהלה בשקט ובסדר ואחרי כל נדרי הרב פנה למתפללים ובקש להסביר את ההיתר "להתפלל עם העבריינים" שבתחילת כל נדרי. כולנו עוברים עבירות ואם לא נתיר להתפלל עם העבריינים, בית הכנסת שלנו יהיה ריק, הוא אמר והדגיש שכולנו אחד. בדרך הביתה הקשבתי לשירים מתפילות יום הכיפורים שקיבלתי מדולי וחשבתי על ענין האחדות ביהדות על כל זרמיה וביטוייה השונים.
במוצאי יום כיפור עת שברנו את הצום עם חבורה שבה אף אחד לא צם, שוחחתי עם אחד האורחים, שבא מבית חרדי מניו יורק והתפקר לפני שנים רבות. כיום הוא חבר בבית כנסת קונסרבטיבי שם הוא קורא בתורה כל שנה ביום השני של ראש השנה. בשנה שעברה לא פנו אליו בבקשה לקרוא בתורה וכשהוא פנה לרב לשאול מה השתנה החג הזה מכל החגים נאמר לו שהם החליטו לעשות רוטציה ולתת לצעירים הזדמנות להשתתף. ביום הראשון של החג הוא הלך לבית הכנסת וראה שהתורן הקבוע של היום הראשון של החג לא הוחלף בצעירים. לשאלתו, הרב ונציגיו ענו שאמנם הם החליטו על רוטציה אבל הקורא הזה הוא בן למשפחה ותיקה ומיוחסת, התורמת לבית הכנסת. בכל מקום יש פוליטיקה הוא הסביר לי. השנה, החבר המיוחס לא קרא בתורה ביום הראשון של החג. כששכני לשולחן שאל מה יום מיומיים ענו לו בבית הכנסת שהאיש חלה בסרטן. יש צדק, הוא סיכם את הסיפור ואמר: "הרגשתי שמגיע לו". צדק הרב. כולנו עבריינים ואנחנו אחד. אין דבר המאחד אותנו יותר מהשמחה לאיד. גמר חתימה טובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה