כבכל שנה עם בוא אוקטובר מתחילים להופיע קישוטים בחצרות הקדמיות ובכניסות לבתים. אלה כוללים דלעות, שלמות או מפוסלות, קברים, מפלצות, פיראטים, שלדים, גולגלות, ומכשפות, שמטרתם לזרוע אימה ופחד בקרב רוחות הרפאים, היוצאות לביקורן החד שנתי ברחובות ובבתים בשלושים ואחד באוקטובר, הלוא הוא ליל כל הקדושים, שבאמריקה הפך להלואין - Halloween (חיבור של שתי מילים Halow evening כלומר ליל הקדושים, אלה שיש להם הילה - Halo) .
מקורה של המסורת באירלנד הקלטית והפגנית, שבה בליל כל הקדושים נפלו כל המחיצות בין המתים והחיים ורוחות המתים יכולות היו לשוב לעולם החיים ולהיכנס לגופם של אנשים חיים כדי לזכות בחיי נצח. האירים שפחדו לנפשותיהם, כיבו את האורות בבתיהם, התלבשו בתחפושות מעוררות אימה ויצאו לעיר להפחיד ולגרש את הרוחות. ההגירה המסיבית של האירים לאמריקה באמצע המאה התשע עשרה הביאה לכאן את החג על מנהגיו.
כמו בחגים היהודיים, מסורות עתיקות יומין חוברות למחזור החיים בטבע. באמצע המאה התשע עשרה, בשל הרעב הנורא באירלנד, האירים היגרו בהמוניהם לצפון מזרח אמריקה, שבה העצים העומדים בשלכת והתפוחים והדלעות המבשילים לקראת קטיף צובעים את הסתיו בצבעי כתום ואדום, והביאו איתם את החג ומנהגיו.
צבעי הסתיו והקישוטים לכבוד ליל כל הקדושים יוצרים שילוב צבעים מנצח : כתום ושחור, שהפך לסימן ההיכר של החג. החנויות כבר מזמן נצבעו כתום (צבע הדלעת) ושחור (צבע הכישוף) ועל ערימות של קש מחוצה להן או בתוכן, יושבים דחלילים השומרים על הדלעות מפני הרוחות והשדים המאיימים לבוא ולבקר אצל דרי העולם הזה.
הלואין הוא החג הפופולרי והאהוב ביותר באמריקה. התחפושות, שבמקור היו צריכות להטיל אימה על הרוחות עברו טרנספורמציה וכיום משקפות את עולם התוכן של המתחפשים ולא מהוות אמצעי הפחדת רוחות חסרות ישע. הבנים רוצים להיות גיבורים, הבנות נסיכות ורודות יפהפיות והמבוגרים יצירתיים (או לא). מלבד תהלוכות התחפושות בגנים ובבתי הספר, נשפי המסיכות בקולג' ומסיבות החג הרבות, הסיבה העיקרית לכך שהילדים מצפים לחג בכליון עיניים היא המנהג Trick-or-treating (תעלול או ממתק) , שקנה לו אחיזה גם באירופה ומדינות דרום אמריקה. על פי המנהג, אחרי השקיעה ולעת חשיכה, ילדים בתחפושות, מצוידים בשקיות עוברים מבית לבית, דופקים על הדלת, וכשפותחים להם הם קוראים בקול: "תעלול או ממתק" כלומר, אם לא תתנו לנו ממתקים נעולל לכם תעלול. המנהג השתרש בתרבות באופן כה עמוק עד שבעלי הבתים משקיעים בעיצוב וקישוט הבית והחצר לכבוד החג, מתחפשים ולפעמים חדים חידות לילדים לפני שהם נותנים להם את הממתקים, שחייבים להיות קנויים ועטופים (כבר היו פסיכופתיים שחילקו לילדים ממתקים מורעלים). לפני החג אפשר לקנות בחנויות שקיות ממתקים מכל גודל וסוג שאחריו ייערמו בבתי הילדים שיחגגו על הסוכר הזמין זמן רב.
ההשתתפות הוולונטרית במנהג קיבוץ וחלוקת הממתקים היא תופעה תרבותית מרתקת. בכל בית מתפתחת חלוקת עבודה לפיה אחד ההורים הולך עם הילדים לחזר על הפתחים בעוד השני נשאר לחלק ממתקים לילדים אחרים שיבואו לחזר על פיתחו. הורים מתחילים לאמן את ילדיהם בחיזור על הפתחים עוד בטרם למדו ללכת ונותנים להם דוגמא אישית. בעלי הבית הפותחים את דלתותיהם בפני הורים שתינוק על ידיהם לא רואים בכך שום פסול ושמחים לעשות את כל הפוצי-מוצי הדרוש ולתת לתינוק את הממתק עוד בטרם צימח שיניים לנעוץ בו. העיקר לשמור על המסורת.
מדיניות הדלת הפתוחה מנוגדת לכל התרבות האמריקנית כפי שאנחנו מכירים אותה. האמריקנים לא נוהגים לפתוח את דלתם בפני זרים, או מכרים, ומעמידים אנשים בדלת לשיחה ארוכה מבלי להזמין אותם להיכנס. כשילדים רוצים להיפגש עם חברים בביתם ההורים צריכים לתאם זאת ימים או שבועות מראש כדי להכין את עצמם לביקור. כשמבוגרים רוצים להיפגש הם מעדיפים לעשות זאת במסעדה או בבר. ביתו של האמריקני הוא מבצרו והוא לרוב חתום ונעול בפני הסביבה.
שכנים נפגשים בזמן שהם עובדים בגינה, או מפנים את השלג, כשהם יוצאים בבוקר לעבודה או כשהם מגיעים בערב הביתה. כשבעל מקצוע בא לעבוד בבית הוא מציג תעודה המזהה אותו עם החברה השולחת, כשמגיע זמן הארוחה, הוא יוצא לקנות לעצמו אוכל ויושב במכונית בזמן שהוא אוכל אותו. חברות שיפוצים שיש להם פרויקטים ארוכי טווח מביאות איתן מייד עם תחילת העבודה שירותים כימיים ניידים אותם הם מציבים בחצר הבית כדי שלא יצטרכו חס וחלילה להשתמש בשירותי בעלי הבית ולשבת איתם על אותה האסלה. האמריקנים מקדשים את הרכוש הפרטי ושומרים עליו מכל משמר. בכל פעם שאחד מבתי השכנים עומד למכירה על ידי מתווך, הראשונים המגיעים להציץ ולראות את הבית מבפנים (עת בעלי הבית מסתלקים ומשאירים למתווך את מלאכת הצגת הבית למבקרים) הם השכנים, שזו להם הזדמנות אולי חד פעמית לראות את הבית.
למרות זאת, פעם בשנה, עת מגיע הלואין, הדלתות נפתחות ומקבצי הממתקים והוריהם הנשרכים מאחוריהם כדי לשמור על רכושם היקר זוכים להציץ ולרחרח בבתים הסגורים בפניהם כל השנה ואולי אף להחליף כמה מילים עם בעלי הבית. אלה מצידם פועלים על פי אותם חוקים, מציצים ומרחרחים בילדי השכנים ובהוריהם. "כמה גדלת השנה", "לאיזה בית ספר אתה הולך", "כמה אחים יש לך, למה הם התחפשו", "אתם עוד גרים פה מעבר לפינה". "אבא עוד עובד במשרד החינוך"?
ערב אחד, למשך שעתיים, נפתחות הדלתות ומאפשרות הצצה לבתים הסגורים על מנעול ובריח כל השנה. ילדים יכולים לדבר עם זרים ללא פחד ואף לקחת מידיהם ממתקים, דבר שהוא אסור בתכלית האיסור בכל זמן אחר, ומבוגרים יכולים לעשות פוצי מוצי לילדים זרים מבלי שההורים ייכנסו להיסטריה ויחשדו בהם בכוונות חטיפה ופדופיליה. למשך שעתיים נפתחים הלבבות, הפנים מחייכות ונדמה לרגע שהיינו ככל האומות. אולם בטרם מגיעה שעת חצות, הנרות שבתוך הדלעות שהיו לפנסים לערב אחד כבים, הקסם פג והשערים נסגרים וננעלים , עד להלואין הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה