ביקורי הראשון (והאחרון) בלאס וגאס לא הותיר אותי עם טעם של עוד ואחרי יומיים שבהם גמעתי מרחקים בתוך העיר בהליכה נמרצת בין בתי המלון ונפלאותיהם, שבעתי את מראותיה והחלטתי לצאת אל חיק הטבע שנמצא במרחק יריקת ויסקי, או טבק. בבוקר היום השלישי, עמדתי כשעה בתור לדלפק הקוֹנְסְיֶירְז' כדי לברר איפה יש סוכנות של השכרת רכב (פה במלון, בדלפק מימין) , ועוד שעה בתור לדלפק של חברת "אויס" כדי לגלות שמחירי השכרת רכב בדלפק במלון אינם מייצגים את ערכם האמיתי בשוק הקפיטליסטי. הודתי לפקידה הנחמדה, נכנסתי לאתר הזמנות באינטרנט ושכרתי מכונית ליומיים, אבל דא עקה, את המכונית היה צריך לקחת משדה התעופה, הנמצא בפאתי העיר. כשהגעתי לדוכן דחיתי בנימוס הצעה לרכוש ביטוח מורחב וכולל (עיקרון מקודש של יניב, שבדרך כלל אין לו עקרונות), הנותן כיסוי מלא לרכב ושקט נפשי לנהג תמורת סכום השווה לדמי שכירות הרכב, לקחתי את המפתח וירדתי לחניון, שם ראיתי עשרות מכוניות מוסטנג בכל צבעי הקשת, מכוניות ספורט פתוחות, ועוד צעצועים למבוגרים התורמים ליצירת אוירת הפנטסיה הקסומה של העיר. נכנסתי למכונית (הקומפקטית) שלי והסברתי לנווט (ג'י.פי.אס) האייפון שלי לאן אני צריכה להגיע - קניון הסלע האדום, לא קניון במובן של קניות, תודה לאל, ויצאתי לדרך. אם יש דבר אחד מעצבן במיוחד באייפון, חוץ מזה שיש לו דעות משלו, והוא לא בהכרח כותב את מה שמקלידים לתוכו, זה תוחלת החיים הקצרה של הבטריה שלו, המתקצרת עוד יותר כשהנווט שלו עובד (או כל אפליקציה אחרת לענין זה). ברגע שהתחלתי לראות שילוט המצביע על היעד שלי כיביתי את הטלפון כדי להאריך את חייו.
בחניון של מרכז המבקרים, על רקע הצוקים האדומים והנוף המדברי הקסום עמדו כעשרים מכוניות מיני דו מושביות צבעוניות, הלהיט החדש בתחום התיירות בערים וגם מחוצה להן. קבוצת תיירים עברה הדרכה וקיבלה הוראות הפעלה לטיול בנהיגה עצמית בקניון.
בעודי צופה במחזה המשונה הזה התחלתי לעבור תסמיני גמילה (מהאייפון) כשמחשבות שאינן שייכות ליופי הזה, לכאן ועכשיו, מתעקשות לבצע אצלי בראש חניה לטווח ארוך. אולי אחד הילדים מתקשר בדיוק עכשיו עם מקרה חירום, אולי יניב מחפש אותי (ארוע בלתי סביר בעליל). ניסיתי לסלק את המחשבות הכובשות את מוחי אבל אלה התעקשו להתנחל. נסעתי לאיטי בכביש הטבעתי הסובב את הפארק כשאני נושמת אויר הרים צלול ושואפת לתוכי את הנוף המדברי שאנחנו כל כך מתגעגעים אליו בוושינגטון ירוקת העד, נהרות סביב לה. למראה היופי הזה מחשבות האימה בנוגע לקטסטרופה משפחתית התחילו להיעלם ופינו את דרכן למחשבות טורדניות מסוג אחר. איך זה לא קניתי ביטוח מורחב למכונית שכורה בעיר, שבה כל הנהגים שיכורים או מתוסכלים וכל האיומים של מנהלת המכירות בדלפק השכרת הרכב התחילו לקרום עור וגידים וללבוש חיים לנגד עיני. אני עוד אצטער על זה, אמרתי לעצמי, חסכתי 50 דולר וזה כבר יעלה לי ביוקר. לקחתי מרחק ביטחון מהמכוניות שלפני ונשמתי נשימות יוגה.
כשפניתי לחזור לעיר האורות, החלטתי לא להפעיל את הטלפון ואת הנווט שלו עד שלא תהיה ברירה וזכרתי שאני צריכה לעלות על כביש מספר 15, ממנו ירדתי בדרכי לפארק. עוד אני נוסעת להנאתי בין הערים הקטנות והיפהפיות, המשתלבות בנוף המדברי בצבע ובצורת הבניה, והנה לפני על הכביש שלט ענק מאיר עיניים: כביש מהיר 15, צפונה לסולט לייק סיטי ודרומה ללוס אנג'לס. חוש הניווט שלי מזכיר את זה של מכשירי הניווט כשהם מאבדים את הקשר ללווינים. לא רק שאין לי שושנת רוחות פנימית אלא שאין לי מושג בגיאוגרפיה של מעצמות על. אני מדמיינת את עצמי עומדת לעלות על כביש חוצה ישראל בדרכי לחיפה ושלט ענק מורה צפונה לדמשק ודרומה לקהיר. בזמן שתהיתי ביני לביני מה המרחק בין סולט לייק סיטי ולוס אנג'לס, מי מהן קרובה יותר ללאס וגאס והאם זה בכלל חשוב והופ מצאתי את עצמי על כביש 15 צפון, או דרום, לא שמתי לב מרוב בהלה, למרבה המזל בכיוון הנכון. הערתי את הטלפון לחיים בכניסה לעיר כדי שיוביל אותי ליעדי, ובעוד הבטריה נושמת את נשימותיה האחרונות הצלחתי לצאת במחלף הלא נכון, לחזור לכביש, הפעם לכיוון לוס אנג'לס, להסתובב שוב, להגיע למלון ולחפש את ֿחניית האורחים. התברר שקומפלקס החניה עצום ורב כמו המלון עצמו ואולם הכנסים שלו. כשכל מעייני מכוונים לביטוח שלא רכשתי, מצאתי למכונית הקומפקטית מקום חניה מרווח ללא שכנים.
לשמחתי הרבה יניב החליט לוותר על יום כנס אחד ולהצטרף לטיול בפארקים הסמוכים לעיר. דאגה התחילה לכרסם בליבי כשצעדנו בבוקר קוממיות לחניון המלון. איפה נמצא את המכונית בתוך הקונגלומרט הענק הזה? בערב כשחניתי, שמתי לב שקיבלתי מחברת ההשכרה מכונית ללא לוחית. "יש", אמרתי ליניב בשמחה "למכונית שלנו אין מספר, כך נמצא אותה". "איך לקחת מכונית בלי מספר" גער בי בעל הדעה הוא בעל המאה, שמייד התגבר כארי ושלט ברוחו.
התחנה הראשונה היתה סכר הובר, הסכר השני בגודלו בעולם, הממוקם על נהר הקולורדו ונחשב לאחד הפלאים ההנדסיים המודרניים של אמריקה ולשיא בבנייה הנדסית. $7 חניה (במקום מרווח ללא שכנים) , $8 כפול שתיים, כרטיס למרכז המבקרים, שבו התברר שהסיור היום במתקני הסכר בוטל אבל מה הם $25 לרשות הגנים לעומת $25 ביטוח מורחב למכונית שהתעקשתי לא לשלם.
את החויה התיירותית המדהימה בעוצמתה קיבלנו חינם אין כסף. ב 2010 נחנך גשר המחבר את מדינת נבאדה ואריזונה ומאפשר תנועת מכוניות מהירה מעל הסכר. הגשר, כך למדנו מומן על ידי שתי המדינות (40 מליון דולר כל אחת) והממשלה הפדרלית (100 מליון). יניב חקר את לוח הזמנים של הפרויקט כדי לגלות אם אפשר לתת לנשיאנו הנאחז בקרנות הכיסא שלו בימים אלה את הקרדיט, ואני התענינתי בשיתוף הפעולה הכלכלי בין שתי המדינות שאיפשר את ביצוע הפרויקט והוצאתו מהכח אל הפועל תוך כדי שאני עורכת בדמיוני השוואה למציאות מזרח תיכונית מסוימת.
היעד הבא היה שמורת הטבע של אגם מיד, האגם המלאכותי הגדול ביותר באמריקה, האחראי לאספקת המים של כל מי שגר ליד כביש 15 בדרך ללוס אנג'לס ואתר נופש ימי בפני עצמו. אחרי הכניסה נעצרנו על ידי עובד מע"צ מקומי שהסביר לנו שמשרד התחבורה סולל מחדש את הדרך העוברת לאורך הפארק.
בזמן שהמתנו לאישור לעבור פצחנו בשיחה. "מאיפה אתם" "מוושינגטון, הבירה". "אתם בחופש אז זמנכם בידכם ולא בוער לכם" אמר לנו הפועל. "בעצם אנחנו לא בחופש", תיקן יניב. "אנחנו בעניני עסקים". "אהה" אמר האיש, והביא בנו בעין משועשעת. "כנס, בלאס וגאס, נו טוב, אם כך אפשר להבין למה מכל המקומות היפים שיש בעולם באתם למדבר המשמים הזה. אני מהוואי, אני לא יכול לסבול את הנוף הזה". לך תסביר לו שבשבילנו, זאת תבנית נוף מולדתנו.
עוד אנו משוחחים על הא ועל דא הגיעה המשאית שתפקידה להוביל את שיירת המכוניות שהתארכה מאוד והמתינה בסבלנות לסוללים. מתוכה קפצו שתי בחורות בחולצות מע"צ זוהרות והזכירו לנו שאנחנו חיים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לנשים. "סטפני וננסי יובילו אתכם למחוז חפצכם" נפרד מאיתנו לשלום העובד בן הוואי שהפך את השלט שבידו מ"עצור" ל"סע לאט".  |
| (יניב משתעשע עם אופצית הצילום הפנורמי שמציע האייפון (הטעון |
הדרך מאגם מיד הובילה ל"עמק האש", הפארק הותיק והגדול ביותר במדינת נבאדה. שם הפארק ניתן לו בשל תצורות הסלע האדומות שלו ומלבד הנוף המרהיב אפשר למצוא בפארק עדות לקיומם של חיים באזור מלפני אלפי שנים.
בכניסה לפארק קידם את פנינו שלט המודיע לנו שסוכת התשלום אינה מאוישת ואנחנו מתבקשים להשאיר את דמי הכניסה לפארק במעטפה המיועדת לכך ולשלשל אותה בחריץ המתאים. מייד אפשר היה לדעת מי מהתיירים שנעצרו במגרש החניה של מרכז המבקרים הנטוש איננו אמריקני. אחרי שהפקדנו את דמי הכניסה במעטפה ואת זו בקופסה המיועדת לכך חנינו את המכונית בחניה מרווחת וללא שכנים.
שלט קטן הורה לנו שמהמרכז יוצא מסלול קצר בן פחות ממייל לסלע הידוע בכינויו "הפיל". הלכנו בעקבות החץ הכחול בדרך חתחתים וכשהגענו סמכנו ידינו על השם שקיבל הסלע.
כשטיפסנו במעלה החדק להשקיף על הסביבה נדהמנו לראות את המכונית שלנו חונה בצד הכביש כעשרים מטר מתחתינו וחזרנו אליה בדרך המלך, שששששש לא לגלות לפקחים של רשות הגנים, שעכשיו יש להם את פרטי המכונית שלנו בגלל ההפקדה שבצענו קודם.
חזרנו על כביש 15 (עכשיו לא היה לי איכפת כי יניב היה המבוגר האחראי). כשהתקרבנו ללאס וגאס הבזיקו בחשיכה כל האורות, מראה יפה לכל הדעות. החזרנו לשדה התעופה מכונית שלמה ללא פגע, למרבה הפלא (שלי), וחזרנו הביתה עם טעם של עוד נוף מולדתנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה