לא רק שלאס וגאס מעולם לא היתה על מפת המטרות שלנו, אלא שהמראה של מכונות ההימורים והאנשים הדבוקים אליהם בשדה התעופה, בזמן שהמתנו לטיסת המשך, או כשיצאתי מהעיר לטיול נוסח תלמה ולואיז עם אחותי, שהגיעה מלוס אנג'לס במכוניתה ואספה אותי משם, חיזקו את ההחלטה שלנו להימנע מביקור בה. אולם, רצה הגורל, ויניב, שמעולם קודם לא הביע ענין בכנסים, החליט לאשר את השתתפותו בכנס רחב היקף של IBM שהתקיים השבוע בעיר והזמין אותי להצטרף אליו על תקן עזרה ראשונה נפשית. טסנו (לראשונה) עם חברת התעופה דרום-מערב Southwest וכבר בשדה התעופה קיבלנו קדימון לבקורינו בעיר ההימורים. החברה לא מאפשרת לנוסעים לבחור מושב במטוס ופועלת בשיטת כל הקודם זוכה ויושב איפה שהוא רוצה על פי בחירתו, מה שגורם לעצבנות, חרדה, וכנראה גם התרגשות בתור לכניסה למטוס, הנקבע על פי מספרים שהחברה מנפיקה מראש. לקראת כניסתם של הנוסעים האחרונים, כל המושבים ליד החלון והמעבר תפוסים ויש חורים, שיתמלאו כמובן, בכל המושבים באמצע. לא מומלץ לנשים בהריון, חולי לב, משפחות עם ילדים ואנשים שרוצים לשבת ביחד בטיסה.
ביציאה משדה התעופה קנינו שני כרטיסים לשאטל, האוטובוס המסיע נוסעים משדה התעופה הנמצא ממש בתוך העיר לבתי המלון בה. ברוכים הבאים ללאס וגאס, קידם את פנינו הנהג שהעמיד לצידו שלט הפונה לנוסעים ומסביר שללא הטיפ שנשאיר לו, אין לו הכנסה. במדריך הטיולים לוגאס, שקראתי במטוס, הוקדש פרק מיוחד לטיפים בעיר ההימורים, שבו למדתי שצריך להשאיר טיפ לקונסרייג' במלון, אם הוא הצליח להשיג כרטיסים קשים להשגה, למפעילי שולחנות ההימורים, במיוחד אם הרווחנו בהם כסף, למלצריות המסתובבות באולמות הקזינו ומביאות למהמרים משקאות מהבר, לחדרניות, במיוחד אם השארנו בלגן גדול בחדר, ועוד היד נטויה.
הגענו למלון מאוחר בלילה אבל החגיגה היתה בעיצומה. אורות בורקים, מוסיקה רעשנית ותור מתנחשל של עשרות נשים בחצאיות מיני או שמלות מנצנצות וגברים בחליפות ערב למוניות ולימוזינות שיקחו אותם לבילוי לילה, או הופעה במלון אחר. כדי להגיע לחדר היינו צריכים לעבור בקזינו, אולם גדול מלא מכונות הימורים, שולחנות קלפים, רולטות, משחקי קוביה ועוד מכל הבא ליד. בין המכונות והשולחנות הסתובבו מלצריות בלבוש מינימלי, למרות שחלקן היו בגיל מקסימלי, והזרימו אלכוהול ליושבים. הקהל שהסתופף בקזינו עצמו, או נדד בין בתי המלון השונים היה מגוון בגילו, גודלו, מראהו ולבושו. כיסאות גלגלים לאורחים שלא יכולים לשאת את עצמם מפאת גילם או גודלם הם חזון נפרץ כמו גם עשן הסיגריות והסיגרים האופף את אולמות הקזינו, ושתית אלכוהול בראש חוצות, שתי תופעות חריגות באמריקה, שבה חוקים דרקונים אוסרים עישון באולמות סגורים, ושתיה במקומות פתוחים. אחרי חמש עשרה שנים בארצות הברית , מהן שלוש במסצ'וסטס השמרנית בה אי אפשר לקנות אלכוהול (כולל בירה ויין) ביום ראשון (כדי שאנשים לא יעלו בדעתם לשתות במקום ללכת לכנסיה) ובמרילנד, שבה אי אפשר, על פי חוק, לקנות אלכוהול אלא בחנויות מיוחדות המיועדות לכך, זה היה מפתיע מאוד לראות עוברים ושבים ברחובות המחזיקים בבקבוק בירה או משקה אלכוהולי אחר, דבר שלא יעלה על הדעת במקומותינו, בהם בקבוק יין שנרכש בחנות מקומו יכירנו אך ורק בשקית אטומה המסתירה את זהותו.
בכל פינת רחוב באזורים הומי אדם עמדה קבוצה קטנה של מקסיקנים, נשים וגברים, לבושים טי שרט שעליה כתוב: "נערות ישירות אלייך בתוך 20 דקות" שחילקו באגרסיביות לגברים, העוברים ושבים כרטיסים עם תמונות ועם מספר הטלפון של השירות. לא בדקנו אם יש הנחה על איחורים, כמו בכל פיצריה המכבדת את עצמה. בכביש הראשי של העיר נסעו הלוך וחזור מכוניות שעליהן שלטי חוצות באותו ענין.
לצד תעשיית ההימורים והזנות, המביאה קהל גדול לעיר וכסף רב לפרנסיה, מתקימת תעשיית הכנסים שמשתתפיהם ממלאים את אולמות הענק המכילים עשרת אלפים מקומות ישיבה, צובאים על בתי המלון, המסעדות, אולמות המופעים והקזינו בזמנם הפנוי. בעוד שהכנס שיניב השתתף בו התקיים במלון אחר, במלון שאנחנו שהינו בו התקיים כנס בוקרים (קאובויז), ששיאו היה תחרות רכיבה על שוורים. למותר לציין שאפשר היה לזהות את באי הכנס על פי הכובעים, המגפיים וחולצות דגל אמריקה שלהם.
אולמות הקזינו נמצאים בתוך בתי מלון ענקיים (או להיפך) שכל אחד מהם מעוצב על פי נושא, ורובם ככולם מחוברים ברשת מסועפת של מעברים קרקעיים וגשרים עיליים המאפשרת לתיירים לעבור בינהם מבלי לראות אור שמש או ירח. תקרות כחולות שעליהן מצוירים עננים לבנים נותנות לעוברים ושבים תחושה תמידית של שעת אחרי הצהרים מאוחרת שמזמינה ישיבה בביסטרו פריזאי או בבית קפה על שפת המים בונציה.
את פרס העיצוב הקיטשי המרהיב ביותר מקבלת רפליקת העיר ונציה על רחובותיה, מימיה, גונדולותיה וגונדוליריה המזמרים אריות איטלקיות עת הם משיטים תמורת סכום לא צנוע תיירים שאולי לעולם לא יזכו לראות את הדבר האמיתי והשייט הזה הוא הדבר הכי קרוב לו. בית המלון "הונציאני" שבו אפשר לשוט בגונדולה, לשמוע אופרה ולקנות בחנויות של ורסאצ'ה וגוצ'י שייך למולטי מיליארדר (הון שלטון), שלדון אדלסון. שיטוט בתוך ממלכת הפנטזיה שלו גרם לי לבדוק מחדש את יחסי העוין כלפיו. שייט הגונדולות יוצא מכיכר מארק הקדוש בונציה, רפליקה של הדבר האמיתי, בה השמיים תכולי עד והמסעדות מגישות אוכל איטלקי.
במשך היום והלילה אפשר לצפות במופעי רחוב בנוסח פסטיבל המסיכות בונציה, ובתיאטרון המעלה הצגות רנסנס עם שירים וריקודים. עיצוב המבנים מבחוץ גרנדיוזי לא פחות ונועד למשוך את הקהל פנימה לתוך אולמות הקזינו. בקצה מגדל אייפל שגובהו בדיוק חצי מגובהו של המגדל המקורי יש מסעדה מסתובבת שאפשר להגיע אליה במעלית היוצאת מאולם הקזינו ונעלמת בתוך השמים התכולים. מחוץ למלון לוקסור אפשר לחזות בפירמידה ובספינכס בגודל מלא וקצת מצפון להם נמצא דגם של העיר ניו יורק, כולל פסל החירות. העיצוב המושקע מזכיר את פארק "אפקוט" בדיסני וורלד, באורלנדו שבפלורידה, רק שכאן קהל היעד הוא מבוגרים. המטרה בשני המקומות היא אחת : ליצור תחושת עונג עילאית, אוירה של חלום ופנטזיה, וחיים, קונים, ומבזבזים כאן ועכשיו. חיים בסרט.
מסכי הטלביזיה הרבים המותקנים בכל מקום, שדה התעופה, אולמות הקזינו, המעברים בין בתי מלון, המסעדות, בתי קפה ואף ברחוב משדרים ערוצי ספורט 24 שעות ביממה, מה שתורם ליצירת אוירת הניתוק, הנופש והפנטזיה והתחושה שאין מחר. ביום שני בערב, עת התקיים העימות הטלביזיוני האחרון בין אובמה ורומני, מסכי הענק שידרו ספורט, הקהל במלון המשיך למלא את שולחנות ההימורים ואת חריצי המטבעות במכונות לעבור ממלון למלון בשיטת משנה מקום משנה מזל ולצהול ולמחוא כפיים עם כל פוטנציאל לזכיה.
יניב ואני, ממוסמרים למציאות ולא יכולים להמריא למחוזות הפנטזיה ,היינו כנראה התיירים היחידים בעיר שלא רק שלא הפקידו אפילו סנט אחד באף אחת ממכונות ההימורים ולא התקרבו לשולחן קזינו, אלא גם לא צפו באף אחד מהמופעים שהעיר כה מפורסמת בהם. הצפיה באנשים השביעה את הסקרנות שלנו. אחרי יומיים של שיטוט בעיר נקשתי בעקבי הנעליים האדומות שלי ואמרתי: "הביתה". כשעמדתי בתור ליציאה מהמלון הסתכלתי בהשתאות על אנשים שישבו על המזוודות שלהם (וזו לא צורת ביטוי) והמשיכו לשחק במכונות עד הרגע האחרון. נהג השאטל בדרך לשדה התעופה הרגיע את הנוסעים ואמר שאמנם באוטובוס אין מכונות אבל בשדה עצמו הם יוכלו להמשיך ולשחק עד העלייה למטוס. כשישבנו במסעדה ליד שער העליה למטוס צופים באנשים אחוזי התזזית, דירגנו את הביקור בעיר. השירותים הציבוריים הפזורים בהמוניהם בכל בתי המלון קיבלו חמישה כוכבים ואות הצטיינות. כולם, ללא יוצא מן הכלל היו מבריקים, מצוחצחים, מבושמים וללא רבב. על האוכל לעומת זאת לא יכולנו לומר אותו דבר. למרות שבקרנו במסעדות מומלצות ברחבי העולם הוירטואלי והיינו בפאריס וגם ברומא, הארוחה הכי טובה שאכלנו היתה בשדה התעופה כשחיכינו למטוס. עכשיו כשאנחנו ספונים בביתנו תחת עוצר ומחכים לאם כל הסופות שאמורה להכות בנו בבוקר בעוצמה שלא היתה כמוה ולהשאיר אותנו שוב ללא חשמל , אנחנו מתפללים שהבית שלנו יעמוד איתן ולא יתעופף וינחת בלאס וגאס, הלא היא ארץ עוץ.
ביציאה משדה התעופה קנינו שני כרטיסים לשאטל, האוטובוס המסיע נוסעים משדה התעופה הנמצא ממש בתוך העיר לבתי המלון בה. ברוכים הבאים ללאס וגאס, קידם את פנינו הנהג שהעמיד לצידו שלט הפונה לנוסעים ומסביר שללא הטיפ שנשאיר לו, אין לו הכנסה. במדריך הטיולים לוגאס, שקראתי במטוס, הוקדש פרק מיוחד לטיפים בעיר ההימורים, שבו למדתי שצריך להשאיר טיפ לקונסרייג' במלון, אם הוא הצליח להשיג כרטיסים קשים להשגה, למפעילי שולחנות ההימורים, במיוחד אם הרווחנו בהם כסף, למלצריות המסתובבות באולמות הקזינו ומביאות למהמרים משקאות מהבר, לחדרניות, במיוחד אם השארנו בלגן גדול בחדר, ועוד היד נטויה.
הגענו למלון מאוחר בלילה אבל החגיגה היתה בעיצומה. אורות בורקים, מוסיקה רעשנית ותור מתנחשל של עשרות נשים בחצאיות מיני או שמלות מנצנצות וגברים בחליפות ערב למוניות ולימוזינות שיקחו אותם לבילוי לילה, או הופעה במלון אחר. כדי להגיע לחדר היינו צריכים לעבור בקזינו, אולם גדול מלא מכונות הימורים, שולחנות קלפים, רולטות, משחקי קוביה ועוד מכל הבא ליד. בין המכונות והשולחנות הסתובבו מלצריות בלבוש מינימלי, למרות שחלקן היו בגיל מקסימלי, והזרימו אלכוהול ליושבים. הקהל שהסתופף בקזינו עצמו, או נדד בין בתי המלון השונים היה מגוון בגילו, גודלו, מראהו ולבושו. כיסאות גלגלים לאורחים שלא יכולים לשאת את עצמם מפאת גילם או גודלם הם חזון נפרץ כמו גם עשן הסיגריות והסיגרים האופף את אולמות הקזינו, ושתית אלכוהול בראש חוצות, שתי תופעות חריגות באמריקה, שבה חוקים דרקונים אוסרים עישון באולמות סגורים, ושתיה במקומות פתוחים. אחרי חמש עשרה שנים בארצות הברית , מהן שלוש במסצ'וסטס השמרנית בה אי אפשר לקנות אלכוהול (כולל בירה ויין) ביום ראשון (כדי שאנשים לא יעלו בדעתם לשתות במקום ללכת לכנסיה) ובמרילנד, שבה אי אפשר, על פי חוק, לקנות אלכוהול אלא בחנויות מיוחדות המיועדות לכך, זה היה מפתיע מאוד לראות עוברים ושבים ברחובות המחזיקים בבקבוק בירה או משקה אלכוהולי אחר, דבר שלא יעלה על הדעת במקומותינו, בהם בקבוק יין שנרכש בחנות מקומו יכירנו אך ורק בשקית אטומה המסתירה את זהותו.
בכל פינת רחוב באזורים הומי אדם עמדה קבוצה קטנה של מקסיקנים, נשים וגברים, לבושים טי שרט שעליה כתוב: "נערות ישירות אלייך בתוך 20 דקות" שחילקו באגרסיביות לגברים, העוברים ושבים כרטיסים עם תמונות ועם מספר הטלפון של השירות. לא בדקנו אם יש הנחה על איחורים, כמו בכל פיצריה המכבדת את עצמה. בכביש הראשי של העיר נסעו הלוך וחזור מכוניות שעליהן שלטי חוצות באותו ענין.
לצד תעשיית ההימורים והזנות, המביאה קהל גדול לעיר וכסף רב לפרנסיה, מתקימת תעשיית הכנסים שמשתתפיהם ממלאים את אולמות הענק המכילים עשרת אלפים מקומות ישיבה, צובאים על בתי המלון, המסעדות, אולמות המופעים והקזינו בזמנם הפנוי. בעוד שהכנס שיניב השתתף בו התקיים במלון אחר, במלון שאנחנו שהינו בו התקיים כנס בוקרים (קאובויז), ששיאו היה תחרות רכיבה על שוורים. למותר לציין שאפשר היה לזהות את באי הכנס על פי הכובעים, המגפיים וחולצות דגל אמריקה שלהם.
אולמות הקזינו נמצאים בתוך בתי מלון ענקיים (או להיפך) שכל אחד מהם מעוצב על פי נושא, ורובם ככולם מחוברים ברשת מסועפת של מעברים קרקעיים וגשרים עיליים המאפשרת לתיירים לעבור בינהם מבלי לראות אור שמש או ירח. תקרות כחולות שעליהן מצוירים עננים לבנים נותנות לעוברים ושבים תחושה תמידית של שעת אחרי הצהרים מאוחרת שמזמינה ישיבה בביסטרו פריזאי או בבית קפה על שפת המים בונציה.
במשך היום והלילה אפשר לצפות במופעי רחוב בנוסח פסטיבל המסיכות בונציה, ובתיאטרון המעלה הצגות רנסנס עם שירים וריקודים. עיצוב המבנים מבחוץ גרנדיוזי לא פחות ונועד למשוך את הקהל פנימה לתוך אולמות הקזינו. בקצה מגדל אייפל שגובהו בדיוק חצי מגובהו של המגדל המקורי יש מסעדה מסתובבת שאפשר להגיע אליה במעלית היוצאת מאולם הקזינו ונעלמת בתוך השמים התכולים. מחוץ למלון לוקסור אפשר לחזות בפירמידה ובספינכס בגודל מלא וקצת מצפון להם נמצא דגם של העיר ניו יורק, כולל פסל החירות. העיצוב המושקע מזכיר את פארק "אפקוט" בדיסני וורלד, באורלנדו שבפלורידה, רק שכאן קהל היעד הוא מבוגרים. המטרה בשני המקומות היא אחת : ליצור תחושת עונג עילאית, אוירה של חלום ופנטזיה, וחיים, קונים, ומבזבזים כאן ועכשיו. חיים בסרט.
מסכי הטלביזיה הרבים המותקנים בכל מקום, שדה התעופה, אולמות הקזינו, המעברים בין בתי מלון, המסעדות, בתי קפה ואף ברחוב משדרים ערוצי ספורט 24 שעות ביממה, מה שתורם ליצירת אוירת הניתוק, הנופש והפנטזיה והתחושה שאין מחר. ביום שני בערב, עת התקיים העימות הטלביזיוני האחרון בין אובמה ורומני, מסכי הענק שידרו ספורט, הקהל במלון המשיך למלא את שולחנות ההימורים ואת חריצי המטבעות במכונות לעבור ממלון למלון בשיטת משנה מקום משנה מזל ולצהול ולמחוא כפיים עם כל פוטנציאל לזכיה.
יניב ואני, ממוסמרים למציאות ולא יכולים להמריא למחוזות הפנטזיה ,היינו כנראה התיירים היחידים בעיר שלא רק שלא הפקידו אפילו סנט אחד באף אחת ממכונות ההימורים ולא התקרבו לשולחן קזינו, אלא גם לא צפו באף אחד מהמופעים שהעיר כה מפורסמת בהם. הצפיה באנשים השביעה את הסקרנות שלנו. אחרי יומיים של שיטוט בעיר נקשתי בעקבי הנעליים האדומות שלי ואמרתי: "הביתה". כשעמדתי בתור ליציאה מהמלון הסתכלתי בהשתאות על אנשים שישבו על המזוודות שלהם (וזו לא צורת ביטוי) והמשיכו לשחק במכונות עד הרגע האחרון. נהג השאטל בדרך לשדה התעופה הרגיע את הנוסעים ואמר שאמנם באוטובוס אין מכונות אבל בשדה עצמו הם יוכלו להמשיך ולשחק עד העלייה למטוס. כשישבנו במסעדה ליד שער העליה למטוס צופים באנשים אחוזי התזזית, דירגנו את הביקור בעיר. השירותים הציבוריים הפזורים בהמוניהם בכל בתי המלון קיבלו חמישה כוכבים ואות הצטיינות. כולם, ללא יוצא מן הכלל היו מבריקים, מצוחצחים, מבושמים וללא רבב. על האוכל לעומת זאת לא יכולנו לומר אותו דבר. למרות שבקרנו במסעדות מומלצות ברחבי העולם הוירטואלי והיינו בפאריס וגם ברומא, הארוחה הכי טובה שאכלנו היתה בשדה התעופה כשחיכינו למטוס. עכשיו כשאנחנו ספונים בביתנו תחת עוצר ומחכים לאם כל הסופות שאמורה להכות בנו בבוקר בעוצמה שלא היתה כמוה ולהשאיר אותנו שוב ללא חשמל , אנחנו מתפללים שהבית שלנו יעמוד איתן ולא יתעופף וינחת בלאס וגאס, הלא היא ארץ עוץ.
