וושינגטון מנותקת מהעולם

ביום ששי שעבר בצהרים קיבלנו באמצעות SMS אזהרת מזג אויר לגבי סופת ברקים שתעבור מעל מקומותינו מתישהו בלילה. אנחנו לא מתרגשים מסופות ומאזהרות מפני שזו שיגרת חיינו מאז עברנו לגור במדינה מוכת אסונות טבע ומזג אויר שבה במהלך החורף אנחנו נהנים ובסופו של דבר סובלים מסופות שלג המשביתות אותנו מעבודה, לימודים ועיסוקים מהנים אחרים ובמהלך הקיץ אנחנו סובלים לעיתים מהוריקנים, סופות טורנדו ושטפונות ולעיתים קרובות מסופות ברקים ורעמים המשבשות את אספקת החשמל לבית, לרחוב, לשכונה ולעיתים לכל אגד הערים הסובב את בירת העולם שאנו גרים בפרבריה. בכל פעם שמתריעים על סופה מתקרבת יניב ואני מתערבים האם נאבד את אספקת החשמל ולכמה זמן. בין הסופות אנחנו מזכירים לעצמנו להוסיף לרשימת הקניות נרות, בטריות, רדיו טרנזיסטור, מטען טלפון למכונית, ואולי הגיע הזמן לרכוש גנרטור. לעיתים רחוקות כשאנחנו מסתובבים בחנויות אלטרוניקה לצורך זה או אחר אנחנו מבררים כמה עולה גנרטור (הרבה), האם יש במלאי (עכשיו כן) וכמה קילווואט הוא מספק (תלוי בגודל ובמחיר), מביטים זה בזה ומחליטים שיש צרכים יותר דחופים ופחות יקרים. זה בגלל שהפסקות החשמל האלה הן כמו לידה, הן כואבות בזמן התרחשותן ונשכחות מלב כשאנחנו רואים את האור בקצה הכבל.  

בשעה עשר בלילה בערב שבת התרגשה עלינו סופת ברקים חריגה שנראתה כמו מופעה זיקוקים מרהיב. המראה היה כל כך מרשים ומדהים שהוא השכיח מאיתנו את הדאגה מתופעות הלואי שבאו בעקבותיו. אחרי עשרים דקות של מופע אורות וברקים ורוחות שחלפו עברו אותנו במהירות של 145 קילומטר בשעה מלוות ברעמים מצמררים, כבו האורות וכל מכשירי החשמל בבית ומחוצה לו. זה לא הפתיע אותנו כי כאמור ההאפלות הכפויות הללו מתרחשות לעיתים די קרובות ואנחנו יודעים שמתישהו באמצע הלילה או לפנות בוקר או הכי גרוע בצהרי היום הבא נשמע את קולה הנעים של תזמורת צפצופי המכשירים האלקטרונים המעידים על חזרתם לחיים. 

אחרי ששבה נשימתנו שנעתקה קודם לכן מעוצמת הקולות והמראות, ואחרי שבדקנו שהבית עומד על תילו, שאנחנו לא עפנו איתו לקנזס ולא נתונים לחסדיו של הקוסם מארץ עוץ שלחנו SMS לאיתי שבאותה שעה ניגן בתזמורת של המחזמר "כנר על הגג" בעיר סמוכה ושאלנו אותו האם שלום לו. הוא ענה שכן. הסופה תפסה אותו באמצע ההצגה. הקהל נשאר  במקומו, ההצגה חייבת להימשך, בעלי כלי הנגינה האקוסטים שלא מחוברים למערכת ההגברה מנגנים שירי עם, שחקני ההצגה רוקדים על הבמה וכולם נהנים מפרץ היצירתיות הספונטני. כשאיתי שב הביתה הוא סיפר לנו שלא רק שההאפלה טוטלית ואין אור אלא שהרחובות חסומים בגלל עצים שנעקרו והסופה העיפה אותם, עמודי חשמל וטלפון שנפלו והפילו איתם את הכבלים המתוחים בינהם. אז זהו, פה המקום להסביר שפה, באמריקה של ראשית המאה העשרים ואחת, כל הכבלים המעבירים לנו חשמל ותקשורת מתוחים בין עמודים הנטועים בצידי הרחובות והכבישים, בדרך כלל ליד עצים גבוהים ועתיקים המתמוטטים וממוטטים את כל מה שבינם ומתחתם בכל פעם שסופה עוברת אצלנו בדרכה צפונה או מערבה, בחורף ובקיץ. כך נראה גג ביתם של השכנים שלנו לאחר שעץ נפל עליו  וחדר לתוך הבית. לא היו נפגעים אך נגרם נזק למבנה ולרכוש.

בחצות ליל שבת האחרון היו באזור וושינגטון, וירג'יניה ומרילנד 1.8 מליוני בתים ללא חשמל ושלוש החברות המרכזיות המספקות חשמל הודיעו באמצעות אינטרנט, טלפון ורדיו שהשבת החשמל היא תהליך שיכול לקחת שבוע בגלל עוצמת הפגיעה. אחרי לחצים שהופעלו עליהן הן הזמינו  צוותי תגבור שהגיעו מצפון ארה"ב וקנדה ועבדו כפי שנמסר לציבור סביב השעון. 

אחת מתחנות שאיבת המים ניפגעה גם היא והתחלנו לקבל אזהרות באמצעות הטלפון הסלולרי לא להשתמש במים ולהרתיח את מי השתיה. בתחנות הדלק אי אפשר היה למלא דלק ותורים של שעות התהוו בחמש התחנות הפתוחות עליהן הוכרז ברדיו.

גל החום הפוקד את מקומותינו והיעדר מיזוג גרמו לכך שבימים הבאים החלו דיירי הרחוב שלנו  להיעלם והעיר נראתה כמו תל אביב בעיצומה של מלחמת המיפרץ, כל מי שיכול היה, נס על נפשו. 

אנחנו גרים באזור תיירות וסביבנו יש בתי מלון רבים, שבתוך עשרים וארבע שעות ממועד הסופה הם התמלאו עד אפס מקום. כשהלכתי לבקר את חברתי קרול, שהיא ובעלה ראו את הנולד והזמינו לעצמם חדר במלון מריוט בזמן שרבים אחרים עוד היו אופטימיים, ראיתי תור מתנחשל מדלפק הקבלה של המלון עד לחום הלוהט בחוץ כשיחידים ומשפחות רבים על הזכות לשלם מאתיים וחמישים דולר ללילה או יותר. מתוך המכוניות אנשים הוציאו לעגלת המלון תכולה שנראתה כאילו יצאה מהמזוודה של מרי פופינס. קומקום, מיקרו גל, אוכל שאפשר לחמם, בקבוקי שתיה, יין, מחשבים, צעצועים. מי שלא עלה בידו להשיג חדר במלון מצא לעצמו מזור באחד הקניונים שלא נותקו מהרשת או שפעלו באמצעות גנרטורים ענקיים שם טענו כל פליטי הפסקת החשמל את הטלפונים והמחשבים שלהם.

 מאחד מבתי הקפה יצא המנהל אל הקהל הצובא על השקעים ובקש מאנשים לעזוב עם המחשבים   שלהם כי המסעדה לא עומדת בעומס. בחנות הספרים

Barnes & Noble היתה מלחמה על שקעי החשמל וזמן ההטענה.

בינתיים עברו יומיים ולא נראה שיש אור בקצה האפילה הזאת. ראשי חברת החשמל התראיינו בכל תוכניות הרדיו והטלביזיה והסבירו שהם לא יכולים לקבור את הכבלים מתחת לאדמה בגלל העלות הגבוהה של הפרויקט (ארבעה מיליארד דולר הסביר אחד מהם למראיינת) וממילא יש להם זכיינות על התשתיות ודיוידנדים על הרוחים (אמרה לו המראיינת). באחת מתוכניות הדיבורים נאמר שידם של ראשי חברת החשמל נמצאת עמוק בתוך הכיס של ראשי הרשויות המקומיות והם דואגים לפרנס את מערכת הבחירות של כל המועמדים כדי להבטיח את החוזה שלהם לנצח נצחים.  במרכז הקניות הסמוך לביתינו צצו משאיות מסחריות שמחובר להן גנרטור נייד, שסיפקו שירותי האכלה כמו פיצה ושירותי בנקאות כמו כספומט וברדיו הזהירו אותנו מהרעלת מזון מקולקל, ציוו עלינו להשליך לפח כל אוכל שעמד במקרר שלא מקרר יותר מחמש שעות ובמקפיא שלא מקפיא יותר מעשרים וארבע שעות. מומחים למצבי חירום שלחו אותנו ל"מרכזי התקררות" שהם מקומות ציבוריים שפועל בהם מיזוג אויר, לשם בקשו שנביא קשישים ותינוקות, התבקשנו להיות סולידריים, לבדוק מה קורה עם השכנים, להיות ערים לסכנות חום והתיבשות, לשתות הרבה מים (שוב מזכיר את מלחמת המפרץ) להימנע מלצאת החוצה, מפעילות גופנית ולשמור על טמפרטורת הגוף שלא תעלה. 

ביום שני, תחילת שבוע העבודה, הענינים לא היו כרגיל, ברדיו הכריזו על המשך מצב חירום, עובדים קיבלו אישור לא להגיע לעבודה, בתי ספר וקייטנות לא פעלו, כמליון בתים עדיין היו מנותקים מרשת החשמל, עצים כרותים עדיין היו מוטלים בכבישים וברחובות אבל אפשר היה כבר לראות צוותי עבודה בפעולה שואבים את פסולת העצים ועובדים על רשת החשמל.                        זה הבית של השכנים שלנו לפני ואחרי. אפשר לראות את הכבלים מתנדנדים ונופלים.

חברת החשמל שלנו שהתשתיות שלה מהגרועות בעולם (השלישי) תומכת ללא בעיה בתשתית טכנולוגית סופר מתקדמת שבה הלקוח מתקשר או מתחבר דרך האינטרנט ומקבל מפת אמת של התקדמות העבודה כולל הערכת זמן  להתחברות לרשת. עד ליום שלישי, ההערכה הכללית חזרה ואמרה שעד סוף השבוע החשמל ישוב לתשעים אחוז מהלקוחות וביום שלישי התחלנו לקבל הערכה אישית באפליקצית של חברת החשמל בטלפון לפיה צוותים עובדים על התקלה הספיציפית שלנו ויחברו אותנו בשלוש וחצי בבוקר. 

אחרי כמה שעות כשבדקנו שוב היתה הודעה שהחברה עושה הערכת מצב מחודשת אבל החיבור לחשמל לא יידחה. כשבדקתי בארבע בבוקר את מצב הענינים (ממילא אי אפשר היה לישון בחום ובלחות הנוראים) המערכת קרסה ולא היה שום מידע. עם קריסת המערכת קרסתי גם אני. ציפיות גבוהות מדי הן אויב המין האנושי. אחרי ארבעה ימים של קמפינג על רצפת המרתף שלנו (המקום הכי קר בבית) סחיבת שקיות קרח מהסופר והשלכתן לצידנית שהלכה והתרוקנה מאוכל והלכה והתמלאה בבירה הסבלנות שלי פקעה. 

הזכרתי לעצמי שיש דברים נוראיים מחום מהביל ושאנשי עמק הירדן חיו בלי מיזוג ואף עבדו בחוץ אבל לא התנחמתי. 

יום רביעי, הארבעה ביולי, יום העצמאות ה 236 של ארצות הברית, מעצמת על, אימפריה שאין דומה לה, ואנחנו נמסים נמקים בחום, בלב וושינגטון, ללא חשמל כבר חמישה ימים. 

זהו, אמרתי ליניב, נהיה כאחד האדם, יאללה לקניון. להצטופף עם כולם, לטעון את הטלפון ולעמוד בתור למסעדה יחד עם כל מי שעדיין לא מחובר. אויר הרים צלול כיין קידם את פנינו, תצטרכו לחכות חצי שעה אמרו לנו במסעדת הפיצה שבימים כתיקונם לא היינו שמים שם את כף רגלינו. "אפשר להביא לכם משהו לשתות"? שאל המלצר הנחמד. "כן", אמר לו יניב, "תה קר, בכוס של אמריקאים".  "ולי יין", אמרתי לו. "חצי כוס או כוס"? הוא שאל. "בקבוק" אמרתי לו. "בקבוק"? הוא שאל באי אמון. "בקבוק" אמרתי. "באמת"? הוא חזר ושאל. "תשמע" אמרתי לו, "זהו חג עצמאותינו, אנחנו עצמאים מתענוגות הנפש והגוף, נגמלנו השבוע מהרגלי הצריכה שלנו, לא נגעתי במחשב, לא שמעתי רדיו, לא ברחתי לבית מלון כמו שאר הפחדנים, נשארתי לשמור על הבית, קראתי ספר עם דפים, מנייר, כמו פעם, אני עצמאית ואני רוצה לחגוג". 

בזמן שהטלפון נטען בשקע שלידינו, יניב ואני ירדנו על בקבוק יין אדום, ועל פיצה דקת בצק. 

לפני שיצאנו בדקנו את מצב הפסקת החשמל האישית שלנו בטלפון. "חוברתם בחזרה לרשת החשמל" אמרה ההודעה. "הללויה" ! חזרנו הביתה. לא הלכנו לראות זיקוקים - כבר היו לנו מספיק זיקוקים השבוע.
חברתי קרול, אגב, עדיין לא שבה לביתה. בעיצומו של החום היא אמרה לי שהיא מקוה שהחשמל לא ישוב לביתה לעולם ושהיא תישאר לגור במריוט המפואר, חמש דקות מהבית, כל ימי חייה.  אלה החיים הטובים, היא אמרה בשביעות רצון. 

פה המקום להביע רגשי תודה עמוקים לחברתי דבורה, שהזמינה אותנו לגור אצלה מייד עם נפילת הזרם המרכזי, לחברינו בות'יינה וסולימאן שהזמינה אותנו להתקרר אצלם ככל שנרצה, לחברתי קרול שהזמינה אותי לבלות איתה את היום במלון, לחברותינו אורנה ושרון שהזמינו אותנו אליהן ברגע שהמתג שלהם חזר למקומו ולאבנר וונדי שפתחו בפנינו את ביתם. אנו מודים לכם מקרב לב ואנחנו שומרים את ההזמנות הנדיבות לפעם הבאה, שבטח תגיע במהרה בימינו, הלילה צפויה סערת ברקים ורעמים. America, what a country!