טלפון דור שלישי לגיל השלישי

כקוראת כפייתית שעיניה נמשכות לאותיות ומילים בכל מרחב ויזואלי משכו את תשומת ליבי שתי מודעות על לוח הספריה השכונתית שלי.  באחת היה כתוב : דרושים מתנדבים קשישים לעזרה בשיעורי בית לבני נוער. במקומותינו מהדרים פני זקן וקוראים להם Senior Citizens כלומר אזרחים בכירים, הגדרה שיש בה כבוד בניגוד לקשיש או ישיש, שהן הגדרות המרמזות לא רק על גיל אלא גם על כשירות (או היעדרה) . בשניה, בקצה השני של לוח המודעות נכתב : דרושים מתנדבים בני נוער להדרכת קשישים בשימוש באייפאד ומחשבי לוח אחרים (טאבלטים) בספריה. לוח המודעות כמשל?

ההתנדבות משני צידי המתרס של הגיל נעשית בתחומי הספריה. התלמידים מקבלים עזרה פרטנית בשיעורי בית ממתנדבים, אנשים מבוגרים, בעלי ידע בתחומים שונים, שזמנם בידם וקריירה מקצועית מאחוריהם או בצידי הדרך שלהם, הנפגשים עימם פעם או פעמיים בשבוע ואזרחים בכירים, בעלי ידע וקריירה מקצועית בשלב זה או אחר המתקשים להתמודד עם חידושים טכנולוגים בכוחות עצמם מקבלים הדרכה קבוצתית מצוות הספריה, המבקש לתגבר אותה בעזרה פרטנית, בהורדת ספרים אלקטרונים מושאלים למכשירי קריאה אלקטרונים כמו קינדל,  אייפאד וטאבלטים למיניהם. 

מי שראה אותי נאבקת באתר הספריה כדי להוריד ספר מושאל לקינדל שלי או בקינדל עצמו כדי להגדיל את האותיות או להשתמש באופצית התרגום שלו יעיד עלי שלמרות שאני עוד לא עונה לקריטריון של קשישה (או בכירה) , אני בנזקקות תמידית לתמיכה טכנית. בן הזקונים  שלי הוא סרבן תמיכה, לטענתו, אני מקרה אבוד (את ההסברים שלי שבאופן יחסי המצב שלי לא כל כך אנוש הוא לא מקבל). את תסכולי אני מפנה ליניב, איש מחשבים נודע לתהילה בכל קצוות תבל, הפוכר ידיו ביאוש ומסביר לי בפעם האלף שלמרות שהוא מהנדס תוכנה, או כפי שמעיד על עצמו ידידנו ערוד, סבל ביטים, הוא מבין בפלאי הטכנולוגיה השימושית כמו חמור במרק פירות. הישועה שלי מגיעה ממעצמת ההיי טק הישראלית מעבר לים, משם,  באמצעות טלפון או שיחת וידאו, בתי הצעירה שירה מובילה אותי בנבכי ונפתולי יישומי המחשב ולעיתים כשמגיעים מים עד נפש היא צוללת לתוך מעמקי המחשב שלי  ואני יושבת נפעמת מול המסך וצופה בפלאי הטכנולוגיה המתרחשים לנגד עיני. היא נכנסת לקבצים, מזיזה, מארגנת, פותחת תיקיות חדשות, מסדרת בהן את כל הבלגן שאני יוצרת. כמה חבל שאני לא יכולה להציע קפה ועוגה ליד הארוכה שלה המגיעה מקצה העולם לתוך המחשב העומד על שולחן האוכל שלי.

העולם ללא ספק שייך לצעירים היכולים בעת ובעונה אחת לסמס, לחפש, לנווט בעזרת GPS, לקנות באינטרנט, להוריד אפליקציות, לשחק, לדרג את הסרט שזה עתה יצאו ממנו, לעדכן את הסטטוס שלהם בפייסבוק וטוויטר ולהעלות תמונות. אני, שהחזקתי מעצמי מולטי-טסקינג (אך לא עוד, אוי לאותה בושה) מוצאת את עצמי במצבים סופר מביכים שכאן המקום לפרטם. התקשרתי למרפאה כדי לבקש הפניה לרופא והאחות החזירה לי טלפון בדיוק בזמן שערכתי את קנייתי השבועית בסופר, בקשה ממני להתקשר לדוקטור לוין (כמובן, עוד לא נתקלתי פה ברופא לא יהודי)  ואמרה לי לרשום את מספר הטלפון שלו. "אה", אמרתי לה, "זה קצת בעייתי, אני לא בבית ואין לי כלי כתיבה". "באיזה טלפון את משתמשת" היא שאלה אותי. "באייפון" עניתי. "אז מה הבעיה" היא שאלה אותי. הבעיה היא שאני האבלה אבל איך אני אסביר את זה למי שלא באה מהמזרח התיכון. "אין בעיה" היא אמרה. "אני אסביר לך מה לעשות". "תפתחי את אפליקצית הפנקס הצהוב (והיד רושמת) ותקישי את המספר שאני אומרת לך ואז כשתעמדי עם הסמן על המספר שהיקשת שם הטלפון יחייג אותו אוטומטית". "אין בעיה", עניתי, למרות שזה היה שקר מוחלט. עדיין לא פתרתי את חידת המולטי טאסקינג. איך אני יכולה לעשות שני דברים בטלפון באותו זמן : לקחת את המספר ולהקיש אותו בפנקס הוירטואלי. המתנדבים הפוטנציאלים לעזרה לקשישים במצוקה לא יבינו. "אה, טוב, תגידי לי את המספר" אני אומרת לה. והיא מתחילה להכתיב לי מספר בן עשר ספרות, כנהוג במקומותינו. הלב שלי דופק מהר ואני חושבת מה לעשות. את שלוש הספרות הראשונות אני לא צריכה לזכור בגלל שזה אזור החיוג שלנו ואני יודעת אותו, עכשיו אני צריכה שיטה לזכור רק שבע ספרות. "את יכולה לחזור?" שאלתי אותה כשלוש פעמים עד שפיתחתי את שיטת הזכירה ואז מיהרתי להודות לה, לחצתי על סיום שיחה, מיהרתי לפתוח את הפנקס הצהוב באייפון וניסיתי לשחזר את המספר. הו, לא, אין סיכוי. שבע ספרות במספר באנגלית. מי שעוסק בהוראת שפה (או למידתה) יודע שהדבר הכי קשה בשפה זרה הוא המספרים שבאופן טבעי באים לנו בשפת אמנו. כל פעם שאני צריכה לשנן מספר ארוך  אני מגיירת אותו אחרת אין לו זכות קיום. מה זה היה בסוף, 3374 או 3473. זה אבוד, בראש שלי יש סלט של מספרים. אבל לא אשה כמוני תיכנע. סיימתי את קניותי, נסעתי הביתה, הלכתי לאינטרנט וחיפשתי דוקטור לוין, רופא. מייד מצאתי אותו ובדקתי אם המספר דומה למה שזכרתי. דומה אך לא זהה. עכשיו משהיה בידי המספר הנכון, התקשרתי בלב קל, לא מהאפליקציה של הפנקס הצהוב, אלא מהטלפון הביתי שלי וקבעתי פגישה למחרת היום.  באותו רגע התקשרה אלי מיה, בתי הבכורה. "תגידי מיה" שאלתי אותה "איך מדברים בטלפון וכותבים מספר באותו הזמן"? וסיפרתי לה את קורותי האחרונות. "יא האבלה" היא אמרה לי, "כבר הסברתי לך כמה פעמים" (אמנם נכון הדבר) "את שמה את הטלפון שלך על רמקול, פותחת את האפליקציה, שומעת את המספר ומקישה אותו , יש יותר פשוט מזה"?  כנראה שלא, בתנאי שאת לא האבלה. "איפה הרמקול" אני שואלת אותה? "אני צריכה ללכת" היא עונה לי, ואני מניחה שהיא מצמידה אקדח וירטואלי לרקתה.

למחרת בסוף שיעור יוגה, אני יורדת במעלית מהקומה השש עשרה (בה נמצא הסטודיו) יחד עם בחורה שהיתה איתי בשיעור. במקומותינו נהוג להחליף חיוך או כמה מילים, מה שקרוי פה small talk כשנתקעים יחד במרחב סגור ומצומצם כדי לא להיחשב גס רוח. אני מחייכת חיוך קטן. הבחורה מתעסקת  בטלפון שלה ואז מפטירה "אני מקוה שלא קיבלתי דו"ח חניה, אני מנסה להאריך את זמן החניה, תיכף נראה אם הגעתי למקסימום" היא אומרת. "ואיך את עושה את זה?" היא  מסתכלת עלי ושוקלת איך להתיחס אלי. "את מכירה את אפליקצית החניה לאייפון"? היא שואלת. "בטח" אני עונה. "יש לי אותה , אני מתקשרת למספר על המדחן ומקישה את המקום והזמן". "לא צריך להתקשר" היא אומרת לי, עושים את הכל באמצעות האפליקציה, וכשאת מגיעה למכונית את עוצרת את הזמן ולא משלמת על זמן שלא חנית". זו לא אשמתי, אני חושבת לעצמי, הורדתי את האפליקציה לאייפון, זה מספיק טוב, לא? אני מגיעה למכונית ומחפשת את האפליקציה על האייפון אך זו נעלמה. אני מתקשרת לאיתי "תגיד, איפה אני מוצאת את אפליקצית החניה Park Now באייפון"? אני שומעת את האנחה שלו. "תלכי לחיפוש" הוא אומר ביגון. "רגע" אני אומרת לו, " אני אשים אותך על הרמקול".