לפני שבוע נסענו לשדה התעופה בבולטימור לקבל את פני שירה ועילי שנחתו שם לפנות ערב. כשהתקרבנו לאולם מקבלי הפנים שמענו רעש והמולה ומחיאות כפיים קצובות. הנחנו שהגיעה אישיות רמת דרג או שנחת איזה סלב או שאולי כל ההמולה הזאת היא סביב הגעתם של בתנו ונכדנו אולם להפתעתנו, מחיאות הכפיים היו לכבוד חיילנו במדים ששבו בשלום מבסיסיהם באירופה, דרום אסיה או ארצות הברית. כל חייל שעבר את המכס ויצא לאולם הנוסעים הנכנסים זכה לתשואות, מחיאות כפיים ולשקית של דברים מתוקים ממתנדבים. מתברר שבנמל התעופה הזה פועלים מתנדבים בשירות ארגון הכוחות המאוחדים (USO = United Service Organization) הגירסה האמריקנית של הועד למען החייל , ואחד מהשירותים שהם נותנים הוא קבלת פניהם של החיילים השבים ממשימותיהם במחיאות כפיים וכיבוד.
קבלת הפנים המופלאה הזאת באולם קבלת הפנים של נמל תעופה שמהווה צינור תעבורה עיקרי לחיילים יוצאים ונכנסים היא רק חלק משיח פוליטי המתנהל על גבם של החיילים.
לפני שמלחמת בני אור המערבים בבני החושך המזרח תיכונים איבדה מזוהרה וחיילים אמריקנים נכנסו ויצאו בשערי שדות תעופה בדרך לבסיסי הענק שלהם בגרמניה, משם הם התפזרו לאפגניסטן ועירק יצא לנו להתקל בקבלת פנים חמה שערכו חברות התעופה לחיילים בבטן המטוס. הדיילים סיפרו לנו שעל הטיסה נמצא/ים חייל(ת), סמל(ת), או קצין(ה), אנשינו ונשינו במדים, הנמצאים בדרך למשימותיהם כדי להגן על חרותינו. התבקשנו למחוא להם כפיים, אולי לתרום מושב במחלקת עסקים ובהחלט לתת להם לרדת מהמטוס ראשונים. לא תמיד היה נוח לאנשינו במדים להיות במרכז תשומת הלב של כל הנוסעים והרבה פעמים נראה שכל מה שהם רוצים זה להגיע הביתה בשקט בלי המולה לחופש של שבועיים - שלושה לפני שהם מוטסים שוב למזרח הקרוב או הרחוק כדי לשמור על חירותינו.
לא בכדי התגייסו חלק מחברות התעופה לוועד למען החייל. קדמה לכך תרעומת על הגזירות שהן גזרו על הציבור בענין מטען שאין הצבא יכול לעמוד בהן. החיילים האמריקנים מבלים זמן רב מהשירות שלהם מחוץ לארצות הברית כיאה לחיילי מעצמת על השולטת על יבשות וימים באמצעות בסיסים, צוללות ונושאות מטוסים המפוזרים בכל העולם. אל יעדם והביתה הם מגיעים בטיסות אזרחיות, שהן זולות בהרבה מתעבורה אוירית צבאית. ארוע ה-11 בספטמבר הביא את חברות התעופה למשבר שהתרחש בד בבד עם פריסת הכוחות באפגניסטן ומאוחר יותר בעירק ואת המחיר שלו - צפיפות יתר במטוסים, הגבלות קשות על המטען, הפסקת שירותי האכלה בטיסות פנים יבשתיות ותשלומים מתשלומים שונים - שילמו החיילים כמו גם האזרחים. פנייה של משרד ההגנה לחברות התעופה (יחד עם איום מרומז בענין מכרזים להטסת חיילים) גרמה להן לחשוב מחדש על מעשיהן הנלוזים ולהתחרות על הטסת החיילים וכך נולדו קבלות הפנים על המטוס, שהלכו והדלדלו ככל שהמלחמה הולכת ומתארכת ולהתארגנויות אזרחים מקבלים פני חיילים שבאחת מהן חזינו במו עינינו.
לא כל האמריקנים אוהבים את הצבא שלהם, המונה 1.7 מליון חיילים, קצינים ואנשי מילואים ומהווה כחצי אחוז מאוכלוסיית ארצות הברית, במיוחד לא האמידים והמבוססים שבינהם. כיוון שהצבא הוא צבא מתנדבים מקצועי ואין בו שירות חובה, הוא מפעיל משמרות של חיילים שתפקידם לפרסם את הצבא בקרב צעירים, בעיקר תלמידי תיכון ואוניברסיטה ולגייס אותם לשורותיו וכיוון שהצבא הוא מעסיק ככל המעסיקים, המגייסים משתתפים בירידי תעסוקה ומעמידים דוכנים המזמינים מועמדים פוטנציאלים להצטרף לשורות הצבא. בפרבר הוושינגטוני שבו אנחנו גרים קמה תנועת מחאה של הורים נגד מגייסים בבתי הספר התיכוניים. על פי המנהג במקומותינו, אוניברסיטאות מכל רחבי היבשת שולחות נציגים, גם הם מגייסים, לבתי הספר כדי לדבר על ליבם של תלמידי כיתות י"א וי"ב לשקול להירשם אליהן. כל אוניברסיטה הרוצה בכך מקבלת חלון של שעת לימודים באודיטוריום ביום ובשעה שבית הספר קבע לה וכל התלמידים המעוניינים לשמוע מה יש לה להציע באים לשמוע ולקבל אינפורמציה. מלבד ההרצאה "מגייסי" האוניברסיטאות מקימים דוכנים במסדרון בית הספר ומחלקים אינפורמציה לסטודנטים. המגייסים הצבאיים עושים אותו דבר ומקימים דוכנים שונים לחילות השונים שם הם מציגים תמונות, סרטונים, משחקי מלחמה בוידאו שנועדו למשוך את תשומת לבם של מי שמחפשים ריגושים ומציעים להם "ספורט אתגרי, מחנאות, תנאי שדה, נסיעות בעולם" ועוד כיופים המדברים אל ליבם של ילדים בגיל ההתבגרות.
ההורים שנבהלו מהרעיון שהבנים היקרים שלהם (תרתי משמע) יתפתו למשחקי המלחמה יפסיקו להיות ממוקדים במרוץ להצלחה אקדמית, יתגייסו חס וחלילה לצבא העם, יישלחו למלחמות אמיתיות מעבר לים ויסכנו את חייהם ואת גופם התארגנו למחאה אזורית ודרשו שבתי הספר יאסרו על הצבא להציב דוכנים לצד אלה של האוניברסיטאות. ההורים במקומותינו הם קבוצת לחץ בעלת כח כלכלי פוליטי ואלקטורלי ובתוך זמן קצר התארגנה מחאה שבאה לידי ביטוי בעצומה בה התבקשנו לחתום על טופס שבו אנחנו דורשים שבית הספר לא ייאפשר את כניסת הצבא לשטח בית הספר. הדבר עורר מייד סערת תגובות באתר של ההורים ולכל אחד היה מה להגיד ...נגד האפשרות שמיטב הנוער שלנו עלול להתפתות. כמה הורים שניסו להסביר ששירות בצבא הוא שירות העם והמדינה הושתקו באגרסיביות על ידי הורים ליברלים תאבי חירות.
את היחס האמביוולנטי של העם לצבא אפשר לראות גם באמצעות קבוצה נוספת שלא מקבלת את אנשינו ונשינו במדים בסבר פנים יפות למרות שהיא בקצה הדתי, שמרני, לוחמני, פטריוטי. מדובר באחת הכנסיות הבפטיסטיות בקנזס ששמה לה למטרה לחלל את זכרם של החיילים הנופלים. הם נוסעים בין בתי הקברות הצבאיים ומפגינים בקול גדול נגד הצבא בגלל שהוא מאפשר להומוסקסואלים לשרת בשורותיו, דבר הנוגד את מצוות אלוהים.
הם נושאים שלטים עליהם כתוב תודה לאל על חיילנו המתים, אלוהים שונא את אמריקה, כולכם תלכו לגיהנום, ועוד שלטי נאצה והם מחוללים מהומה בבית הקברות בעת הלויה הצבאית. ארגונים שונים ניסו להפסיק את מחזה הזוועה הזה, מדינות שונות אסרו על המפגינים להיאסף בשטח בית הקברות אבל הקבוצה עתרה לבית המשפט העליון בשם התיקון הראשון לחוקה : חופש הדיבור. הרכב של תשעה שופטים קבע ברוב של שמונה נגד אחד שאין לשלול את הזכות להפגין בשל העיקרון למרות שללא ספק מעשיה של הקבוצה גורמים עוגמת נפש, בלשון המעטה להורים, בני משפחה, חברים, חיילים ואזרחים מזועזעים.
על דבר אחד יש הסכמה כללית בעם. ביום הזיכרון לחללי כל המלחמות מברכים פה "חג זיכרון שמח" וסוף השבוע של יום הזיכרון בסוף מאי פותח את הקיץ ואת עונת הרחצה.
בעודנו שוכבים על שפת הים או הבריכה, עורכים מסיבות ברבקיו, עטים על החנויות המציעות מבצעי חג ונהנים מיום החופשה שזכינו בו,
אנחנו זוכרים את אלה ששילמו בחייהם כדי להגן על חירותינו, בינהן חופש הדיבור והחופש להפגין נגד הצבא וחייליו.
!America, what a country
לפני שמלחמת בני אור המערבים בבני החושך המזרח תיכונים איבדה מזוהרה וחיילים אמריקנים נכנסו ויצאו בשערי שדות תעופה בדרך לבסיסי הענק שלהם בגרמניה, משם הם התפזרו לאפגניסטן ועירק יצא לנו להתקל בקבלת פנים חמה שערכו חברות התעופה לחיילים בבטן המטוס. הדיילים סיפרו לנו שעל הטיסה נמצא/ים חייל(ת), סמל(ת), או קצין(ה), אנשינו ונשינו במדים, הנמצאים בדרך למשימותיהם כדי להגן על חרותינו. התבקשנו למחוא להם כפיים, אולי לתרום מושב במחלקת עסקים ובהחלט לתת להם לרדת מהמטוס ראשונים. לא תמיד היה נוח לאנשינו במדים להיות במרכז תשומת הלב של כל הנוסעים והרבה פעמים נראה שכל מה שהם רוצים זה להגיע הביתה בשקט בלי המולה לחופש של שבועיים - שלושה לפני שהם מוטסים שוב למזרח הקרוב או הרחוק כדי לשמור על חירותינו.
לא בכדי התגייסו חלק מחברות התעופה לוועד למען החייל. קדמה לכך תרעומת על הגזירות שהן גזרו על הציבור בענין מטען שאין הצבא יכול לעמוד בהן. החיילים האמריקנים מבלים זמן רב מהשירות שלהם מחוץ לארצות הברית כיאה לחיילי מעצמת על השולטת על יבשות וימים באמצעות בסיסים, צוללות ונושאות מטוסים המפוזרים בכל העולם. אל יעדם והביתה הם מגיעים בטיסות אזרחיות, שהן זולות בהרבה מתעבורה אוירית צבאית. ארוע ה-11 בספטמבר הביא את חברות התעופה למשבר שהתרחש בד בבד עם פריסת הכוחות באפגניסטן ומאוחר יותר בעירק ואת המחיר שלו - צפיפות יתר במטוסים, הגבלות קשות על המטען, הפסקת שירותי האכלה בטיסות פנים יבשתיות ותשלומים מתשלומים שונים - שילמו החיילים כמו גם האזרחים. פנייה של משרד ההגנה לחברות התעופה (יחד עם איום מרומז בענין מכרזים להטסת חיילים) גרמה להן לחשוב מחדש על מעשיהן הנלוזים ולהתחרות על הטסת החיילים וכך נולדו קבלות הפנים על המטוס, שהלכו והדלדלו ככל שהמלחמה הולכת ומתארכת ולהתארגנויות אזרחים מקבלים פני חיילים שבאחת מהן חזינו במו עינינו.
לא כל האמריקנים אוהבים את הצבא שלהם, המונה 1.7 מליון חיילים, קצינים ואנשי מילואים ומהווה כחצי אחוז מאוכלוסיית ארצות הברית, במיוחד לא האמידים והמבוססים שבינהם. כיוון שהצבא הוא צבא מתנדבים מקצועי ואין בו שירות חובה, הוא מפעיל משמרות של חיילים שתפקידם לפרסם את הצבא בקרב צעירים, בעיקר תלמידי תיכון ואוניברסיטה ולגייס אותם לשורותיו וכיוון שהצבא הוא מעסיק ככל המעסיקים, המגייסים משתתפים בירידי תעסוקה ומעמידים דוכנים המזמינים מועמדים פוטנציאלים להצטרף לשורות הצבא. בפרבר הוושינגטוני שבו אנחנו גרים קמה תנועת מחאה של הורים נגד מגייסים בבתי הספר התיכוניים. על פי המנהג במקומותינו, אוניברסיטאות מכל רחבי היבשת שולחות נציגים, גם הם מגייסים, לבתי הספר כדי לדבר על ליבם של תלמידי כיתות י"א וי"ב לשקול להירשם אליהן. כל אוניברסיטה הרוצה בכך מקבלת חלון של שעת לימודים באודיטוריום ביום ובשעה שבית הספר קבע לה וכל התלמידים המעוניינים לשמוע מה יש לה להציע באים לשמוע ולקבל אינפורמציה. מלבד ההרצאה "מגייסי" האוניברסיטאות מקימים דוכנים במסדרון בית הספר ומחלקים אינפורמציה לסטודנטים. המגייסים הצבאיים עושים אותו דבר ומקימים דוכנים שונים לחילות השונים שם הם מציגים תמונות, סרטונים, משחקי מלחמה בוידאו שנועדו למשוך את תשומת לבם של מי שמחפשים ריגושים ומציעים להם "ספורט אתגרי, מחנאות, תנאי שדה, נסיעות בעולם" ועוד כיופים המדברים אל ליבם של ילדים בגיל ההתבגרות.
ההורים שנבהלו מהרעיון שהבנים היקרים שלהם (תרתי משמע) יתפתו למשחקי המלחמה יפסיקו להיות ממוקדים במרוץ להצלחה אקדמית, יתגייסו חס וחלילה לצבא העם, יישלחו למלחמות אמיתיות מעבר לים ויסכנו את חייהם ואת גופם התארגנו למחאה אזורית ודרשו שבתי הספר יאסרו על הצבא להציב דוכנים לצד אלה של האוניברסיטאות. ההורים במקומותינו הם קבוצת לחץ בעלת כח כלכלי פוליטי ואלקטורלי ובתוך זמן קצר התארגנה מחאה שבאה לידי ביטוי בעצומה בה התבקשנו לחתום על טופס שבו אנחנו דורשים שבית הספר לא ייאפשר את כניסת הצבא לשטח בית הספר. הדבר עורר מייד סערת תגובות באתר של ההורים ולכל אחד היה מה להגיד ...נגד האפשרות שמיטב הנוער שלנו עלול להתפתות. כמה הורים שניסו להסביר ששירות בצבא הוא שירות העם והמדינה הושתקו באגרסיביות על ידי הורים ליברלים תאבי חירות.
בתי הספר נכנעו לדרישה אך הצבא מצידו לא טמן ידו בצלחת והתלונן בממשל על האפליה נגדו. המימשל פנה לרשות המקומית ואיים להפסיק לתקצב את בתי הספר אם לא יתנו הזדמנות שווה לצבא. הרשות המקומית נאנקה תחת לחצם של שני אדונים מממנים ובסופו של דבר הגיעו לפשרה. בבית הספר שלנו הדוכן של הצבא נמצא באגף של התלמידים הפחות טובים, אלה שממילא עשויים לבחור להתגייס בגלל מחסור בכישורים אקדמיים או כדי לממן את לימודיהם. את מיטב בנינו אנחנו שומרים למקצועות החופשיים.
את היחס האמביוולנטי של העם לצבא אפשר לראות גם באמצעות קבוצה נוספת שלא מקבלת את אנשינו ונשינו במדים בסבר פנים יפות למרות שהיא בקצה הדתי, שמרני, לוחמני, פטריוטי. מדובר באחת הכנסיות הבפטיסטיות בקנזס ששמה לה למטרה לחלל את זכרם של החיילים הנופלים. הם נוסעים בין בתי הקברות הצבאיים ומפגינים בקול גדול נגד הצבא בגלל שהוא מאפשר להומוסקסואלים לשרת בשורותיו, דבר הנוגד את מצוות אלוהים.
בעודנו שוכבים על שפת הים או הבריכה, עורכים מסיבות ברבקיו, עטים על החנויות המציעות מבצעי חג ונהנים מיום החופשה שזכינו בו,
אנחנו זוכרים את אלה ששילמו בחייהם כדי להגן על חירותינו, בינהן חופש הדיבור והחופש להפגין נגד הצבא וחייליו.
!America, what a country
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה