יום רביעי, 17 באוקטובר 2012

מזרח תיכון חדש 2

בסוף השבוע היינו מוזמנים לברבקיו אצל חברינו, שהם הדבר הכי קרוב למשפחה, שיש לנו כאן, בותינה וסלימן. הסיבה למסיבה היתה משולשת, יום הולדת של שתי הבנות השבוע ויום הנישואין ה 20 שלהם. כשבותינה התקשרה להזמין אותנו היא סיפרה שהבנות בקשו לחגוג עם משפחה וחברים קרובים, ושאנחנו עונים על שני הקריטריונים. "אל תביאו כלום" השיבה בותינה לפני שהספקתי לשאול, "ואל תביאו יין או בירה. חמאד, בן הדוד של סלימן לא רואה בעין יפה אלכוהול בביתינו למרות שבעל הבית לא שותה".  
יצאנו לדרכינו בצהרים, עברנו את הגשר על נהר הפוטומק ממרילנד (מדינת היהודים) לוירג'יניה (מדינת הערבים) והגענו לביתם של המארחים בדיוק כשמכונית מיני ואן של טויוטה חנתה מול הדלת ומתוכה יצאו שתי נשים שלראשן חיג'אב (כיסוי ראש לבן), גבר זקן עוטה גלביה אפורה שלראשו כפיה אדומה, ארבעה ילדים ולבסוף הנהג, אותו אנחנו מכירים, בן הדוד, זה שלא רואה בעין יפה אלכוהול.  אחד אחד ניגשו אלינו יוצאי המכונית לחצו את ידינו וניסו לברר מה אנחנו עושים שם. האם אנחנו שכנים? "אנחנו שכנים מהמולדת" אמרתי להם "ועכשיו אנחנו שכנים גם כאן, במולדתינו החדשה". "אה", הם אמרו "מהמולדת" אבל הם נראו נבוכים כמקודם. כשנכנסנו לבית בותינה קידמה את פנינו בחיבוק ונשיקה. "יש לך אורחים רמי דרג בחוץ" אמרתי לה, "אין לי מושג מי הם אבל נראה לי שלפי כללי הטקס שלכם את צריכה לתת להם טיפול מיוחד". "אוי" העותה חברתי את פניה, "אלה החותנים של חמאד, הוריה של אשתו שבאו לביקור מירדן". אהה, החידה נפתרה. מירדן, לכן הוא לובש גלביה, חובש כפיה אדומה ואשתו ובתו עוטות חיג'אב. בותינה יצאה החוצה לקבל את האורחים ומייד פתחה בסדרת ברכות מסורתית : אהלן וסהלן, תפאדלו כשהיא לוחצת את ידי האורחים ומזמינה אותם להיכנס לבית. "הגברים בחוץ" היא אמרה וחמאד והחותן יצאו למרפסת והצטרפו לקבוצת הגברים שישבו להם בעצלתיים וצפו בסלימן שערך את סוגי הבשר השונים על הגריל. הנשים הצטרפו לחבורת הנשים שעמלו במטבח על המטעמים ומדי פעם נשלחו להביא לגברים שתיה ומגשים עם מתאבנים ומנות ראשונות. בין הנשים שמצאו את הפרדה בין המינים ואת חלוקת התפקידים הברורה בינהם טבעיות לחלוטין היו פרופסור לחינוך באוניברסיטה מקומית, דוקטור ללימודי מיגדר, מנהלת חברה ועובדת סוציאלית שעבודתה מתמקדת בהעצמת נשים. בין הגברים שישבו בזחיחות על כיסאות נוח וקיבלו כמובן מאליו את שירותי ההאכלה וההגשה מהנשים ובנותיהן המתבגרות היו פרופסור לעבודה סוציאלית המתמחה באי שויון חברתי, ראש המכון ללימודי קונפליקט ופיתרון סכסוכים באוניברסיטה בעלת שם בוושינגטון, מנהל בכיר בחברת הייטק, ופרופסור ללימודי המזרח תיכון, שהנוכחים, גברים ונשים כאחד, היו מדגם מייצג שלו. מוסלמים, נוצרים, דרוזים ויהודים (אנחנו) מלבנון, מרוקו, ירדן, ישראל ופלסטין (כך ענה הגבר הזקן בגלביה וכפיה כשנשאל מאיפה הוא).
בעוד הם צופים בסלימן הצולה את הבשר על הגריל, דיברו הגברים על עניני דיומא, והתלוצצו בינם לבין עצמם על דת ואמונה. בעוד חמאד הכריז על עצמו כמאמין, מוחמד אמר שהוא מאמין רק בגוגל והוכיח באמצעות הטלפון שלו שגוגל הוא אורים ותומים לכל שאלה בניגוד לאלוהים. השיחה בין הגברים (ארבעה מהם מישראל) התנהלה באנגלית והם הקפידו על כבודו של יניב ולא עברו בטבעיות לערבית בניגוד למינהג הנשים שגלשו לערבית לעיתים תכופות ושוחחו, כהרגלן של נשים על אוכל, ילדים, לימודים של הילדים והבדלי תרבויות. בחדר היו ארבעה ילדים בשנה האחרונה שלהם בבית הספר התיכון, כולם בעיצומו של תהליך ההרשמה לקולג', כולם נרשמים לאוניברסיטאות עילית, כולם מתעתדים ללמוד רפואה. האימהות התלוננו על התרבות האמריקנית שבה ילדים נרשמים לאוניברסיטה רחוקה והשתתפו בצערי על כך שאיתי בחר ללמוד בברקלי, בבוסטון ועל כך שמדובר באוניברסיטה פרטית, ויקרה. הן נשבעו לא לתת לילדיהם להרחיק לכת, אלא אם כן הם יתקבלו לאוניברסיטאות של ליגת העל שאי אפשר לסרב להן. שכר הלימוד באוניברסיטאות האלה עלול להגיע לחמישים אלף דולר בשנה לא כולל מגורים והוצאות אחרות.  "קיבלתם מילגה"? הן שאלו אותי. "חלקית" עניתי. "ממי"? הן שאלו. "מהאוניברסיטה" עניתי. "ומה עם מקורות אחרים"? מה עם מקורות אחרים באמת, זה מה שגם אני שואלת את עצמי יום יום. "יש המון מילגות, צריך רק למצוא אותן" אמרה קרול, במקור מלבנון. "אנחנו מצאנו מילגות לנפגעי מלחמת האזרחים בלבנון, תושבי מערב בירות, מזרח בירות, נוצרים, מוסלמים, דרוזים, שיעים, סונים, פלסטינים במחנות הפליטים". "אנחנו  מצאנו מילגות לפלסטינים בתחומי הקו הירוק" אמרה אילהאם. זו דרך אחרת לומר ערבים אזרחי ישראל או ערבים ישראלים. "אנחנו הולכים על כל הקופה" אמרה בותינה, נוצריה הנשואה למוסלמי, פלסטינים ילידי ישראל, אנחנו נופלים בכל הקריטריונים למילגות למיעוטים. בותינה אמרה לי לפני שנים שכשהיא ממלאת שאלונים דמוגרפיים עבורה ועבור בני משפחתה היא מסמנת "אחר" במשבצת הגזע. "אנחנו לא לבנים", היא אומרת, "כי לא באנו מאירופה. במקום הריק ליד הרובריקה "אחר" היא כותבת : "חום" מפני שלדעתה הערבים, הם מיעוט לא מוכר ולא רשמי, שאינו נופל באף אחת מהקטגוריות. לפני שנה בתה הבכורה הוזמנה למסיבת ה"פרום" משאת נפשה של כל נערה, על ידי בן כיתה שלה. "הוא לבן" אמרה לי בות'יינה בהשתאות, "אמריקני לבן הזמין את הבת שלי למסיבה". כשהתלוננה על הרגלי האכילה הקלוקלים של ילדיה היא אמרה שדפוסי הצריכה שלהם הם כמו של אמריקנים לבנים. ההגדרה של האדם כלבן אינה גזעית או גזענית אלא תרבותית חברתית.  "לפני שבוע" סיפרה קרול, "גנבו לי את הארנק, לאור היום מהמכונית שחנתה מול מכון הכושר, בו התעמלתי". "את משאירה את התיק עם הארנק במכונית כשאת הולכת להתעמל"? שאלה האישה של חמאד, והבת של הגלביה והכפיה. "זה ממש טיפוסי" אמרה בעלת הארנק שנגנב, "אף בן אדם לבן לא שאל את השאלה הזאת". "זה בגלל שאנשים לבנים משאירים את הארנקים שלהם במכונית, וגם משאירים את המכוניות שלהם לא נעולות" אמרה אחרת. "זה היה נורא" אמרה קרול,  הייתי צריכה לבטל את כל הכרטיסים ופנקסי הצ'קים. לא גנבו לנו כסף וקיבלתי מהבנק מיד כרטיסים חדשים אבל היו לי בארנק חרוזים מיוחדים ממחנות הפליטים ואת זה לעולם לא אוכל לשחזר". "וואללה חראם" השתתפו בצערה הנשים.
כשהאוכל היה מוכן הנשים יצאו אחת אחת עם מגש אל המרפסת והניחו אותם ליד הבשר הצלוי.
"אלוהים יברך את הידיים שהכינו את האוכל" ברכו בערבית הנוכחים את בעלת הבית, שענתה "אהלן וסהלן" שגרר חילופי ברכות כמיטב המסורת הערבית.  אחרי שבעלי הבית הדרו פני זקן והגישו אוכל קודם כל לגלביה ולחיג'אב, האחרים עמדו בתור לשולחן העמוס כל טוב מאכלי מולדת אותם ערמו על צלחותיהם והתישבו, נשים בצד אחד וגברים בצד השני.
"איפה היינו" שאל חמאד, "כן, בדיוק שאלתי את יניב אם הוא חושב שיש עבודה בשבילי באמדוקס
ישראל". "כל פעם כשפוגשים את חמאד הוא אומר שהוא רוצה לחזור לישראל" הסביר מוחמד, במקור מישראל. "אפשר לדעת למה אתה רוצה לחזור לישראל"? שאלתי. "אני משם" אמר חמאד, במקור מישוב בדואי ליד באר שבע, "גדלתי שם, המשפחה שלי שם, בניתי בית שם, ההורים שלי שם. אצלנו אתה אמור להישאר במרחק של זריקת אבן מההורים" הוא אמר. "הענין הזה עם זריקת אבנים, זה תרבותי אצלנו", אמר מוחמד. "וחוץ מזה, נמאס לי מהמרוץ המטורף והדאגות הכלכליות היומיומיות פה". "ואתה חושב ששם יותר קל לחיות?" שאלתי. "מרויחים שם רבע ממה שמרויחים פה אבל יקר אותו דבר". "תלוי איפה גרים" אמרו הערבים אזרחי ישראל. "בכפרים ובערים שלנו רמת החיים נמוכה ומאפשרת לחיות כיד המלך מחמש מאות דולר בחודש. אנחנו גרים במשפחות מורחבות, בונים את הבתים שלנו בעצמנו, לא לוקחים משכנתאות, לא צריכים בייבי סיטר, אוכלים בבית ומספקים בעצמנו את צרכי התרבות שלנו". "יש לך ארבעה ילדים" אמרתי לו, "אתה לא חושב שהם מקבלים פה חינוך יותר טוב ממה שהיו מקבלים בלקיה"? "סלימן ואני התחנכנו בלקיה, שנינו עשינו דוקטורט בארצות הברית ומלמדים פה באוניברסיטאות" הוא ענה לי. "אוקי" אמרתי לו, "אני לא אלך סחור סחור יותר ואדבר איתך דוגרי". "תפאדלי" ענה לי חמאד. "למה אתה רוצה לחזור למדינה שבה אתה ומשפחתך תהיו אזרחים סוג ב' " שאלתי אותו. "אה" ענה לי מוחמד שישב לידי. "את לא מכירה את חמאד. הוא חושב שאם הוא גר בפרברי וושינגטון בבית גדול ויפה ונותן לילדים שלו חינוך טוב, מגדל אותם בסביבה שויונית שבה לא מפלים אותם לרעה בגלל שהם ערבים, יש להם כל מה שיש לילדים אחרים, הם נמצאים בכיתות לילדים מחוננים, ומכינים את עצמם לקולג' ולחיים הוא מרגיש שהוא חוסך שבטו ושונא בנו. התרגלנו לחיות כמיעוט נרדף, זה טבע שני לנו"."את לא מבינה" אמר לי חמאד. "אנחנו הערבים חיים במשפחה מורחבת, בלעדיה אין  ערך לכל הדברים שיש לנו פה. החיים פה נוחים אבל אין להם טעם". כל הנוכחים נאנחו בהסכמה. פה יש לנו הכל אבל החיים פה תפלים, ללא טעם וללא תבלינים. שלא כמו הארוחה הנהדרת שהכינה בעלת הבית, אלוהים יברך את ידיה.
בותינה שדאגה למלא מחדש את הצלחות נאלמה דום. "מה קרה"? שאלתי אותה. "אל תשאלי" היא אמרה לי "אוי לאותה בושה, הבשר נגמר, זה לא אמור לקרות אצל ערבים, עכשיו חמאד יספר למשפחה במולדת שבמסיבה בבית של סלימן הקמצן לא היה מספיק בשר". "באמת אין כמו משפחה" אמרתי לה." משפחתו המורחבת של חמאד קמה ללכת. כל אחד מהם לחץ ידיים עם כל הנוכחים ובעל הג'לביה והכפיה התנשק עם סלימן, בעל הבית הקמצן. אחרי שהם התרחקו בדרך למיני ואן שלהם האורחים קראו : "יאללה, בשם אללה, אפשר להוציא את הבירה והויסקי ולהתחיל את החגיגה".

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה