סובב הימצ׳ל פרדאש - יום 9 קאזה- קיבר- מנזר קי- לוסאר

ג׳ולאי ג׳ולאי !

Jooley Jooley

                                כך מברך אותנו כל מי שעובר על פנינו או להיפך בעמק ספיטי.

היום עמד בסימן מנזרים ונזירים, כולם טיבטים, בכולם מתנוססת על ההיכל תמונתו של הוד רוממותו הדלאי לאמה לצד הבודהות המוזהבות והמקדשים הצבעוניים אך החשוכים בפנים,
מוארים באור נרות ומעלים קטורת.

בכולם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות, הציעו לנו צ׳אי וענו לכל שאלותינו, בתנאי שהבינו מה אנחנו שואלים. בחלקם ראינו את הנזירים במלאכת יומם.

נזיר אחד שהכין מבצק עשוי חמאה מבנה שאח״כ צבע אותו הסביר לנו שזו המנחה שהם מעלים בכל יום ועבודתו היומית היא להכין את המגדל / פסל ולצבוע אותו. את הצבע הוא מכין משיח מקומי.

 את העבודה הזאת עושים הנזירים באופן מסורתי כבר מאות שנים ולכן הוא לא ידע להסביר את המשמעות של היצירה שלו חוץ מהעובדה שזו מסורת.



הכפר קיבר מפורסם בכך שהוא הכפר הגבוה ביותר בעולם אליו מגיע כביש שעליו נוסעים אוטובוסים ומכוניות. בכניסה לכפר ראינו נערים ונערות נערכים למסדר בוקר בחצר בית הספר כשהם קופצים בצייתנות להקשב ולדום ושרים שיר כלשהו. אולי ברכת היום.


במעלה הכפר ראינו את הכפריים מסיימים את קציר החיטה ומעמיסים אותו על הגג במחסן החורף.

בעוד כמה ימים גשם יירד ויחסום את כביש הגישה לכל הכפרים באזור ספיטי ואלה יהיו נצורים עד האביב. התושבים המארחים בבתיהם תיירים במסגרת שירות התיירות הנקרא Home Stay  ומאכילים אותם כחלק מהעיסקה סוגרים השבוע את דלתותיהם בפני אורחים ומאחסנים את כל המזון היבש על גג הבית שהוא מחסן התבואה לפני בוא הגשם או הרוח או השלג. כשהם מסיימים לאחסן הם פורסים יריעות פלסטיק על התבואה עד בוא האביב. כשעצרנו לארוחת צהרים באחד מהבתים המשמש עדיין כמלון מסעדה התנצל בעל הבית ואמר שיש להם רק אורז ודאל (עדשים), מאכל הבית, אותו יאכלו כל הכפריים במשך החורף.

מנזר קי נמצא בראש גבעה גבוהה והוא מרשים ומיוחד. מתגוררים בו כשלוש מאות נזירים ופרחי נזירים במשך כל השנה.

כששאלנו אחד הנזירים מה הם עושים בחורף כשקר הוא ענה שהם מתכסים בשמיכות ומשננים את המנטרה : אום מאני פאדמה הום. החלטנו לנסות את זה כשיהיה לנו קר. אולי הערב.
עשינו עצירה בכפר נידח שאין בו כלום כי מחר אנחנו עולים לאגם צ׳אנדרה טאל הגבוה (4200) ולא רצינו לישון שם ולקפוא בלילה אז עצרנו קצת לפני. עכשיו אנחנו שואלים את עצמנו אם נהגנו בשכל כי לפתע התחילה סערה נוראית שהביאה איתה חול, כל הריהוט עף לכל עבר ולא ברור אם נצליח לצאת מפה. מעבר ההרים רוטנג, מקאזה למנאלי נסגר לתנועה בעונה זו בגלל תנאי מזג האויר ואנחנו מתכננים לעבור בו מחר. 

הנזיר הידידותי שהציע לנו צ׳אי ענה לשאלתנו שהיה רוצה לנסוע קצת בעולם ולראות אותו אך לצערו זה בלתי אפשרי. הלאמות של עמק ספיטי אינם עוזבים את מולדתם ואינם מטיילים כמו נזירי טיבט הכבושה. הם גם מסורבי ויזת ביקור במולדתם, טיבט,  והסינים אינם רוצים בהם כאורחים. חלק גדול מהטקסטים הקדומים ואוצרות התרבות שלהם הם הצליחו להוציא מטיבט ואלה שמורים בכספות במנזרים.
לשאלתינו מאיפה הוא יודע על העולם הוא ענה שיש לנזירים רדיו שבו הם שומעים מוזיקה וחדשות. לפרחי הנזירים הקטנים יש טלביזיה שהם מוותרים עליה בבגרותם.

מאז הגענו לקאזה בירת עמק ספיטי נשארנו לבד. שיירת התיירים פנתה לפני יומיים ליעד אחר בעמק פין והשאירה אותנו עם עשרות ישראלים הגודשים את העיר, רובם על אופנועים וחלקם בג׳יפים שהם קונים במנאלי או בלדאק ומשם מתחילים את הטיול שלהם לעמקים של הימצ'ל והלאה ממנה. כל דוכן דרכים נידח מציע אוכל ישראלי ובאכסניה העלובה שהגענו אליה היום ראינו בקבוק שכתוב עליו עראק בעברית.



זוג ישראלים שעצרו לאכול שאלו אותנו על תנאי הדרך לקאזה וסיפרו לנו שהדרך למנאלי רצופה צרות בורות, קפיצות ואף לא כוונה אחת טובה. ברגע זה ענן גדול ושחור מכסה את הכפר שבו חנינו ואנחנו מקוים שכל התרומות שאנחנו מעלים בכל קופסת תרומות במנזרים יגרמו לכל הבודהות לעזור לנו לצאת מכאן בשלום. עכשיו אנחנו מתכסים בשמיכה ומשננים את המאנטרה: אום מאני פאדמה הום 

סובב הימצ׳ל פרדאש - יום 8 מקאזה - ללנגזה - להיקים - לקומיק - ללאנגזה

בקאזה לנו (לראשונה) במלון נחמד ונקי שהיה בו חשמל, גנרטור לזמן שלא היה חשמל ואפילו אינטרנט לפרקים. מנהל המלון ממומבאי במקור טייל בנשמתו בילה בדרום אמריקה, הקים חברת טיולים התאהב בעמק ספיטי ופתח מלון יחד עם מקומי שהמלון על אדמתו. מומלץ

 Deyzor Hotel

בבוקר טיפסנו למנזר במעלה הגבעה ונכנסנו פנימה כדי לצפות בתפילת הבוקר של הנזירים. אלה, קטנים כגדולים (בעיקר קטנים) יושבים בישיבה מזרחית על מזרונים בשתי שורות ארוכות, לפניהם כלי נגינה שונים כולל קונכיות ים המפיקות צליל עמום, כוס תה ממתכת ולחם טיבטי שנראה כמו פיתה שמנה ונפוחה ממולא גבינה. הילדים והצעירים משננים את המנטרות השונות בצלילים בגבהים שונים כשמדי פעם הם עושים הפסקת אוכל או שתיה. הטכס מתקיים כל בוקר כשעה ובין התפילות השונות מנגנים בכלים אולי כדי לסמן מעברים בין התפילות. נזיר יותר מבוגר שהוא כנראה המשגיח עובר בין המהמהמים ובודק שהם מתפללים. כשהוא לא מסתכל הם מתנהגים כמו תלמידים רגילים, מסתכלים לצדדים ומפטפטים.   

אחרי הביקור במנזר למדנו שעל המשפחות הבודהיסטיות המקומיות  למסור את הבן הצעיר למנזר בגיל צעיר, ארבע או חמש ואם לא הם צריכים להעלות תרומה עקבית למנזר כדי לאפשר את פעילותו. אם המשפחות עניות הן מעדיפות להעלות את הבן כתרומה. במנזר לומדים לימודי מנזר מה שקרוי פה לימודים מונסטים ללא השכלה כללית. התלמידים לומדים לימודי בודהיזם, פילוסופיה ותפילה ומחלקים את יומם בין לימודי קודש ותחזוקה. כשהם ילדים משאירים להם זמן למשחק. כשהם מגיעים להיות תלמידי חכמים הם הופכים להיות מורים או מנהלי מנזר בעצמם. מי שבגיל העשרה מרגיש שזה לא מתאים לו והמשפחה מסכימה יכול לעזוב. אם חושבים על זה יש דמיון בין הלימודים הבודהיסטים ללימודים בחדר או בישיבה וגם חדר התפילה נראה דומה.   

בדרך לביקור בשלושה כפרים שבכל אחד מהם מקדש, מנזר ובערך עשרה עד עשרים בתים נתנו טרמפ לאמא ובתה התינוקת שירדו בחלקת שדה וצעדו לבית הבוץ שלהם שעל גבו השטוח עורמים עכשיו בסוף הקיץ ערמות תבואה שישמשו מחסנים לחורף.

הגגות השטוחים עליהם מאחסנים את התבואה מרשימים באסתטיקה ובצבעוניות שלהם והתבואה המסודרת עליהם בקוים ישרים צבועה ירוק (קציר טרי) אדום צהוב ושחור.  האיכרים עבדו עם קלשונים לצד הבתים והפרידו את המוץ מהתבן. באמצע הגגות השטוחים יש צלחות לוין ובחלק מהם גם דודי מים סולריים. השילוב בין חדש וישן מאוד יפה.

הכפר היקים ידוע בכך שמשרד הדואר שלו הכי גבוה בהודו. לאנגזה מפורסם בכך שכמעט כל הבתים בו הם בתי אירוח ופסל בודהה ענק ומוזהב מתנוסס בראש גבעה כשברקע פסגת הר צ׳או צ׳או (6300+) המושלגת.

שני הכפרים הסמוכים זה לזה מפורסמים בכך שבגב ההר לצד הכביש אפשר למצוא מאובנים מתקופות קדומות והכפריים מציעים לתיירים סיור בעקבות מאובנים. אנחנו הצלחנו למצוא כמה מאובנים מרשימים.

סופסוף אחרי ציפיה שלא באה על סיפוקה הצלחנו לראות היום עדר של הבהמה הטיבטית שתי אותיות בכל תשבץ : יק. 

הם שחורים ושעירים וגדולים מהפרה המצויה. אחרי ההתרגשות מהיקים ראינו עדר של כבשת הרים ששמה Ibex. היום היה יום הפאונה. 

בכפר השלישי, קומיק, זה לא כפר שעשועים כפי שחשבתי לתומי, יש שני מנזרים. באחד גרים 15 נזירים שעם בוא החורף מתפזרים לכפריהם השונים. בשני, המנזר הישן יש פוחלץ של נמר שלג אבל אין כניסה לנשים. בקרנו במנזר הראשון והנזיר הנחמד שפגשנו הציע לנו צ׳אי ואיזה מאכל טיבטי מטוגן. הוא גם שמח להראות לנו איך הנזירים חיים, מבשלים, אוכלים, עושים כביסה, והכניס אותנו לחדר מגורים. הנזירים אמנם חיים חיי נזירות וסגפנות. יש להם מזרונים על שטיחים על הרצפה ואין להם בחדר כלום! 

בדרך חזרה לקאזה לקחנו טרמפ את אחד הנזירים שפגשנו מאוחר יותר במנזר שליד המלון משחק עם הילדים הנזירים. הנזירים בני העשרה משחקים קריקט במגרש ספורט יחד עם כל ילדי הכפר. אחה״צ שוחחנו עם מנהל המלון שלנו שסיפר לנו על עמותות רבות מכל העולם וגם מהודו שעיסוקן בהקניית השכלה לילדי עמק ספיטי ובעזרה בשימור, בחקלאות אורגנית ובבניית חממות. 

בהרבה מבתי המלון שהיינו בהם יש גני ירקות אורגניים מהם מאכילים את האורחים והממשלה מעניקה סובסידיות ומענקים למי שמשתמש בקולטי שמש וחממות. 

סובב הימצ׳ל פרדאש - יום 7 מטאבו לדאנקר לקאזה

בבוקר הלכנו לבקר את בוב האמן הנווד במנזר החדש שבו הוא עובד והתפעלנו מאוד מאמנותו ומאומנותו. הבטחנו לחזור שוב כשהמנזר יושלם כי הראש של הבודהה אותו הוא צובע עוד לא גמור ומכוסה פלסטיק. את הצבעים הוא מייצר מצמחים מקומיים. 

לפני הביקור אכלנו ארוחת בוקר במסעדה המופעלת על ידי נזירים בודהיסטים. בקשנו משהו מקומי וקיבלנו לחם טרי נפוח שנאפה בזה הרגע וצ׳אי מסאלה מתוק וטעים.

השיירה של הג׳יפים הכוללת אותנו ואת כל מכרנו שאספנו השבוע יצאה כמעט יחד לדרך כשהיא מותירה את טאבו ריקה מתיירים. קבוצה נוספת בודאי תגיע אחה״צ. פניה של השיירה מועדות לכפר הפצפון עוד יותר דאנקר שיש בו מנזר המשמש כבית הארחה,  וכעשרים בתים שכולם משמשים כ homestay.

שלטים בפתח בתי הבוץ מכריזים על שירותי ההארחה שלהם. היום למדנו שהחויה המענינת כוללת אירוח ללא חשמל ובדרך כלל עם שירותים משותפים עם בני הבית, שבהם יש חור ובור ספיגה אקולוגי המשמש לדישון. ליד כל בית בוץ עובדים בנאים המייצרים לבנים ומוסיפים חדרי אירוח מבטון לבית.

התוצאה מוזרה למראה וגם מענין מה עושה האינטראקציה עם התיירים למי שעד לפני כמה שנים היה מנותק אפילו מאזורים שכנים לו בגלל היעדר גשרים שכיום מחברים בין הכפרים. שיירת המכוניות של התיירים (כולם הודים חוץ מאיתנו) עצרה במגרש החניה הנסלל בזמן אמיתי לצד המנזר החדש שהוקדש על ידי הוד רוממותו הדלאי לאמה לפני שבע שנים וגם הוא עובר שיפוצים. גם המנזר הזה עתיק יומין, בן אלף שנה וגם הוא חשוב מאוד לבודהיסטים אבל בו לא השתמרו המסורות והאמנות כמו בזה שבטאבו. חוץ מהמנזר העתיק שלא השתמר יפה אבל הנוף ממנו לעמק מדהים ביופיו יש מסלול טרקרים המגיע לדאנקר ועליה די תלולה של שלושה קילומטר בהר לאגם טבעי גבוה הנוצר ממימי הפשרת שלגים. הנהג שלנו המשמש גם כמדריך טיולים הטיל ספק ביכולתינו לטפס וחזר על כל שהעליה תלולה וקשה.

קבוצת הקמ״גניקים כבר התחילה לטפס, והעצה שקיבלנו מנהגנו הנאמן היא לטפס לאט בגלל הגובה ודלילות האויר. טיפסנו לאט ובהתמדה וכשאנחנו עוקפים את מהנדסי הגרעין, אני מתנשפת כאילו יש לי אסטמה ויניב צוחק עלי ואחרי שלושת רבעי שעה הגענו למעלה וחזינו בפלא שבשבילו טרחנו. אגם ירוק ובהיר בקצה ההר שנוצר ממי הפשרת שלגים ומי מעינות הנובעים מההר. הנוף מלמעלה היה מרהיב. האגם העצמו, נהר הספיטי על כל יובליו שרואים מההר, ההרים עם הפסגות המושלגות ממול ובעיקר, הנוף של הכפר הקטן והמנזר.

על שפת האגם הסתובבו כמה חמורים שבאו לשתות מים והרועים ששכבו לנוח.

יניב שכנע את מהנדסי הגרעין להמשיך ולעלות ברכס לנקודה הכי גבוהה כדי לקבל תמונת נוף יותר טובה והם השתכנעו וטיפסו בעקבותיו, אחד מהם קצת הדרדר אבל לא בא בטענות. 

ירדנו בזהירות בשביל והלכנו לסעוד את לבנו במנזר המשמש כבית הארחה ומסעדה שם פגשנו זוג בריטי צעיר המטייל פה עם אופנוע. החלפנו חויות טיול ויניב לימד את הבחור לשחק שש בש לתמהונם של כל ההודים שלא ראו ולא שמעו על המשחק מימיהם. הבחור היה סטודנט חכם ומיד למד את המשחק. כולם היו מרוצים מהבחור הבריטי שקיבל 6/5 ואמר שש בש. אחרי האוכל התדיינו עם הנהג על המשך המסלול וסיכמנו על שני לילות בקאזה,עיר המחוז של עמק ספיטי. 

אום מאני פאדמה הום!

סובב הימצ׳ל פרדאש יום 5 - מקלפה לנאקו

בדרך לנאקו עברנו שוב בעיר המחוז של מחוז קינאור רקונג פאו כדי למצוא בנק ידידותי לכרטיס שלנו שאתמול נדחה ולא הצלחנו להוציא כסף. בעוד מאה קילומטרים נהיה בקאזה, עיר המחוז של מחוז ספיטי שם יהיה כספומט אחד אבל לא ברור שהוא תקין והבא אחריו, יחד עם תחנת דלק ועוד שירותים אלמנטריים יהיה בעוד מאתיים קילומטר כשנגיע למחוז קולו. אחרי כחצי שעת נסיעה בכביש העפר ההררי לאורך נהר הסוטלג׳ שעל פי האמונה ההינדית הוא מרכז היקום ותחילתו, משהו כמו הפרת והחידקל של המערב, הגענו למחסום שם בקשו לראות את האישורים שלנו המתירים לנו להיכנס לשטח הגובל בטיבט, סין. בדרך עברנו מפל יפהפה שיניב התעקש לטפס בו (ליניב יש חולשה לגשרים, לטיפוס על הרים, מפלים ירידה לנהרות)

והמשכנו את נסיעתנו בדרך המלך, כביש 22 במדינת הימצ׳ל, שמזכיר יותר את המלכים שחיו פה בעבר ואיבדו את מלוכתם, דרך לא דרך, שביל עפר צר ולעיתים מחוק המתפתל בהר. לאורכו מפוזרים בנקודות מסוימות נפאלים, עובדי מע״צ המקומיים, המתחזקים אותו כפי יכולתם.

האחריות לטיפול בכביש היא של BRO ארגון כביש הגבול והם מעסיקים כנראה קופירייטר שכותב שלטים מחורזים המפוזרים בצידיו כמו :  

speed thrills but it kills

Safety first speed next

  ומזהירים מפני : shooting stones כלומר אבנים מדרדרות. למטה בנהר ראינו את מפעל החצץ של החברה הבונה את הכביש. העובדים יושבים בגדת הנהר ושוברים בפטיש את האבנים הגדולות הנופלות לנהר ואת חלוקי הנחל. הם סוחבים את החצץ שהם יוצרים בשקים עד לשביל, שם מורידות משאיות שקי מלט ועל המקום מכינים את הבטון והזפת, המכבש משטח חלק מהכביש וממשיכים לתחנה הבאה. על פי השילוט הם עובדים על דרך באורך 475 ק״מ אבל אנחנו נסענו על מה שהם קוראים כביש מטאלי (אספלט) מדי פעם לאורך כמה קילומטרים. סיזיפוס כבר אמרתי?

את רוב הנסיעה אנחנו עושים בדרכי עפר ואנחנו מאובקים כמו הג׳יפ: מבחוץ ומבפנים. 

אין מקום בגוף שלנו שאינו מלא חול. הפכתי למתעטשת סדרתית ואני מתעטשת אבק וחול. כשמתמזל לנו המזל ואנחנו מגיעים למקום שיש בו גם חשמל וגם מים אנחנו מגירים נחלי אבק במים הזורמים. כשלא מתמזל לנו המזל אנחנו עושים מקלחת הודית. ההודים ממלאים מים חמים בדלי  לאורחים ומשתמשים בכלי דמוי נטלן כדי להתרחץ כשהם ישובים על שרפרף ומוסיפים למים החמים שבנטלן מים קרים מהברז או מדלי של מים קרים.

 הנהג שלנו מנצל כל מפל שעוברים תחתיו כדי להעביר את המכונית שטיפה חיצונית והוא מאט את הנסיעה מתחת לזרם. 

בקצה דרך העפר בגובה 3660 מטר נמצא נאקו, כפר הררי פצפון שמאות תושביו מתפרנסים מחקלאות אם הם מצליחים למצוא בקרבת מקום ישורת שאפשר לעבד לחלקה (הנפאלים מסקלים ומעזקים). בדיוק הגענו ביום שבו התחתנו שלושה זוגות. החגיגות נמשכות 3 ימים בהם התושבים צריכים לרקוד ללא הפסקה במרכז הכפר באוהל שהוקם לכבוד הארוע בצמוד למקדש הבודהיסטי המקומי. הגברים והנשים בבגדים מסורתיים ובכובע הקינאורי האופייני לאזור רוקדים לצלילי מוזיקה שבמשך היום נוגנה על ידי קלרינט חצוצרה פעמונים ותופים ובלילה הושמעה ממערכת הגברה משוכללת. המוזיקה חזרתית ואקסטטית והריקוד חוזר על עצמו. הגברים והנשים יוצרים טור, נפרד, מי שצריך מנוחה יושב באמצע האוהל על המזרונים והטור הרוקד מקיף את היושבים. הרום המקומי נשפך כמים בנהר וכך גם שתיה קלה. ליד האוהל מכינים בסירים ענקיים סוג של אוכל שנראה כמו מרק. התיירים שבאו להביט מייד מצאו את עצמם בתוך טור הרוקדים על פי הזמנת המקומיים שצריכים לדאוג שהריקוד יימשך נונסטופ וכל המצטרף למעגל מאפשר למי שיוצא ממנו לנוח.

בין הרוקדים פגשנו שוב את הזוג ההודי שמטייל איתנו באותם מקומות מההתחלה ועכשיו אנחנו כבר חברים וגם זוג מטיילים ישראלים חמודים שבילינו איתם על רחבת הריקודים והחלפנו איתם רשמים והמלצות (הם עושים את אותו המסלול אבל בכיוון ההפוך) והזמנו אותם לארוחת ערב במאהל התיירים שבו בילינו על ראש ההר. תנועת התיירות האקולוגית תופסת תאוצה בהודו כמו בשאר העולם ובמקומות נידחים מקימים מאהלים לטובת הטיילים כדי לא לפגוע בשטח ובאסתטיקה שלו. האוהל מצויד בקירות בד עבים, מיטה זוגית ומאחורי קיר עם רוכסן יש שירותים, פרימיטיביים. באוהל יש נורת חשמל ובין האוהלים ערוגות פרחי בר צבעוניים ויפים. למאהל צמודה מסעדה יפהפיה הבנויה לתוך ההר ובה פגשנו כמה מטיילים הודיים, לכולם ילדים שלמדו או לומדים בארה״ב וטיילו בעולם. בדיעבד למדנו מהנהג הנרגש שלנו שהזוג שישבנו איתו בארוחת הבוקר הוא סלבריטי מהסרטים. הוא שחקן קולנוע מפורסם והיא במאית מפורסמת. כשנגיע לאזור שיהיה בו טלפון ואינטרנט, בעוד שלוש מאות קילומטר, נברר מי הוא השחקן אמיר חאן שהוא ואשתו רקדו איתנו בחתונה שבטית שבה היינו אורחים לא קרואים אך מוזמנים בהחלט. למדנו שהמילה המקבילה לשלום בטיבטית היא Jooley Jooley

ואומרים אותה פעמיים כשחולפים על פני המקומיים. 

  

סובב הימצ׳ל פרדאש - יום 6 מנאקו לטאבו

יצאנו מנאקו בבוקר והתגלגלנו לאורך כביש העפר המשובש , המאובק והצר.

בצומת דרכים לא משולטת פנה נהגנו לשביל העולה לראש גבעה בכפר בשם gue שם בביתן זכוכית שמור ומוגן יושבת לה מומיה שנמצאה לפני שבע שנים על ידי חיילים מחיל תחזוקת כביש הגבול שחפרו בונקרים לכל צרה שלא תבוא מכיוון סין. המומיה היא של אשה יושבת מכופפת כאילו היתה מקלפת שעועית או סורגת וכל שיניה בפיה. המומיה בת חמש מאות שנה והרשות המקומית מקימה לצד הביתן הקטן שבו היא שוהה עכשיו מקדש מפואר שכרגע עשוי מבטון אבל בעתיד יכוסה עץ מגולף כמו כל המקדשים הבודהיסטים.

במגרש החניה נאספו כל המכוניות של כל המטיילים שאנחנו גוררים אחרינו או שהם גוררים אותנו איתם השבוע מכפר לכפר. Jooley Jooley צעקו כולם בשמחה זה לזה. היעד הבא של כולנו הוא הכפר טאבו, בגובה 

3050 מטר שבו על פי השילוט 280 תושבים מהם 15 לאמות - נזירים בודהיסטים החיים במנזר הישן שמולו הולך ונבנה מנזר חדש ומקסים.

טאבו, הוא המקום השני הקדוש לבודהיסטים אחרי  המקדש החשוב להם ביותר בטיבט ועל פי השמועה העקשנית הוד רוממותו הדלאי לאמה ה 14 מתכוון לבוא לגור שם לאחר שיפרוש בקרוב כשיגיע לגיל שמונים. המנזר החדש ההולך ומוקם שם על ידי נפאלים העובדים תחת עול הנוגשים - נזירים בודהיסטים לבושים בורדו כהה. הסולם עליו עומדים הבנאים עשוי כלונסאות במבוק המחוברים זה לזה בשתי וערב. הכפר טאבו מפורסם בגלל המנזר הישן העומד במרכז הכפר שנמצא שם משנת 996 ובתוכו ציורי קיר הודים עתיקים ותשעה מקדשים עתיקים שכל אחד מהם מוקדש לנושא שונה. זהו  המנזר הבודהיסטי העתיק ביותר בהודו ובאזור ההימליה.

המנזר נמצא חמישה עשר קילומטרים מהגבול הטיבטי / סיני בעמק ספיטי אליו עברנו מעמק קינאור בנסיעה מנאקו. המעבר לעמק ספיטי הוא קיצוני. מהרים ירוקים שדות ירוקים, שטחי מרעה חלקות פורחות ומטעי תפוחים הנוף משתנה למדבר הררי בגווני חום סלעים חשופים

ונוף המזכיר שילוב בין מדבר סיני, אזור ההר הגבוה והגרנד קניון כשנהר הספיטי הצלול והכחול זורם למרגלות ההרים הגבוהים שחלק מפסגותיהם מכוסות שלג.  

בכניסה לכפר חנינו במלון קטן והלכנו לראות את המנזר. נזירה שעמדה בשער פתחה את לנו את הקומפלקס של המקדשים שציורי הקיר שלהם משמרים  את המסורת הבודהיסטית שהיתה נהוגה באזור לפני אלף שנה. יניב שיש לו כאמור חולשה להרים ומקורות מים שאל את אחד המקומיים אם יש דרך לרדת לנהר וסיפקנו את הצורך שלו לגעת במים בירידה תלולה בדרך חתחתים אבל הנוף ההררי שנשקף מהנהר היה שווה את זה.

בערב התישבנו לשתות בבית קפה שעלו ממנו קולות מוסיקה. בפנים פגשנו את בוב הנווד, כך הוא קורא לעצמו, הוא אמן ציורי קיר  שלמד שש שנים את אמנות הציור הבודהיסטי ועכשיו מונה על ידי הנזירים לאמן האחראי לציורי הקיר וצביעת פסלי הבודהה שבמנזר החדש הנבנה לקראת ביקורו הצפוי של הוד רוממותו הדלאי לאמה שיקדיש ויקדש את המקדש.

הוא הזמין אותנו לבוא בבוקר ולחזות בעבודתו ובינתיים הנעים לנו בנגינה בגיטרה, חליל ותוף כשיניב מצטרף אליו בחילול ושירה.

למדנו ממנו שכשאינו עסוק בעבודת הקודש הוא מתפרנס מקעקועים וסידור ראסטות בשיער, בדראמסאלה, מקום מגוריו הקבוע מאז ברח מטיבט. כשנכנסנו לקפה היה בקבוק של בירה על השולחן של בוב וכך גילינו שאפשר לקנות בירה במקום הזה. באופן כללי אין אלכוהול באזורים הבודהיסטית וגם בחלק מהאזורים ההינדים כשיוצאים מהערים הגדולות. בוב החביא את הבקבוק שלו והסביר לנו שהוא גר ועובד במנזר ואסור לו להיתפס שותה. בית הקפה שבו שתינו בקבוק בירה אחרי יובש של שבוע נמצא בין בתיו הרבים של הכפר שרבים מהם מתפרנסים מתיירות. 

בכל הכפרים הקטנים הולכת ומתפתחת תעשיית B&B שכאן היא נקראת home stay. התגברות התיירות בכפרי העמקים שבעבר היו נידחים הביאה לתנופת בניה נוסח ההתנחלויות שבה המקומיים מרחיבים את ביתם ומוסיפים חדר או יותר לטובת התיירים וכך עוקפים את המיסוי על בתי המלון, את השתלטות זרים הבונים בתי מלון על אדמותיהם ומציעים מיטה במחירים נמוכים לתיירים הרוצים להשתתף בחויה המקומית לראות איך הילידים חיים ולהשתתף בהכנת ארוחה, עבודה בשדה ועוד. בכפרים הקטנים וגם בערים המשמשות כמרכזים אזוריים אפשר למצוא שלטים המודיעים על היות הבית homestay והכרזה על כך שהבית משמש גם מטבח וישמח להאכיל תיירים באוכל טיבטי מקומי, אוכל הודי וכמובן - אוכל ישראלי.

בשני הכפרים האחרונים בהם בקרנו מצאנו שלטים המכריזים על מטבח ישראלי הכולל שקשוקה רגילה וגם power shakshuka שלא הצלחנו לפענח. תחת אוכל ישראלי הופיעה גם מנת דים סאם (פה קוראים לה מומו) שמולאת בשוקולד נוטלה...

על גב ההר בטאבו רשומה בסנסקריט לבן המנטרה הבודהיסטית האולטימטיבית: 

אום מאני פאדמה הום. 

מעתה ועד סוף ביקורינו בעמק ספיטי נחזה במנטרה הזאת צבועה על ההרים בכפרים ומופיעה על גבי דגלונים בודהיסטים צבעוניים. 

סובב הימצ׳ל פרדאש יום 4 - מרקצ׳אם לקלפה דרך רקונג פאו.

ירדנו בבוקר מרקצ׳אם לשנגלה בדרך החתחתים הלא סלולה הדומה לרכבת שדים כשהנוף של העמק מרהיב ביופיו. ביציאה מהכפר עברנו על גשר בעילי שכבר ראינו הרבה שכמותו ולידו שלט המודיע מתי נבנה הגשר ומה הוא עלה. הגשר יחסית חדש, כמו האחרים שראינו בדרך. הם נבנו לפני שלושים שנה כדי לחבר את הכפרים זה לזה ולציר נסיעה מרכזי. מה עשו הכפריים לפני בניית הגשרים שאלנו. האוטובוס ומכוניות קטנות היו עוברים פעם אחת בבוקר לפני שהמים עולים ובשאר הזמן הם היו מנותקים כי אי אפשר היה לעבור את הנהר.

בדרך ראינו קבוצות קטנות של בנאים נפאליים העובדים על הכביש מי בשבירת סלעים, מי בהעמסת אבנים על סבלים / סבליות הסוחבים אותם לאורך הכביש עם סרט הקשור לראשם ומי בהרתחת חביות זפת. כמה חלקים מהכביש שלא היו סלולים כשהגענו לפה לפני יומיים היו עכשיו סלולים לתפארה. 

חצינו את נהר הבאספה וראינו את הסכר הגדול שמייצר חשמל : סכר רקצ׳אם והתחלנו לטפס בהר לעיירת המחוז רקונג-פאו, עיירת שרות הנותנת שירותים לתושבי הכפרים הסמוכים והנידחים. 

כשהגענו פנינו למשרד ממשלתי כדי לקבל אישור מיוחד לתיירים לא מקומיים המאפשר להגיע לכפרים הנמצאים בעמק ספיטי בסמוך לגבול עם טיבט. כמובן שעם הגיענו למשרד להתחיל את הבירוקרטיה קיבל את פנינו שילוט בעברית המסביר לנו שהיתרים זה כאן. 

בקשנו,  חתמנו, צולמנו במצלמת מחשב, האישורים הודפסו, שילמנו ( למרות שבמדריכים היה כתוב שהשרות בחינם) ויצאנו לתור קצת את השוק המקומי ולהצטייד מעט. יניב קנה מכנסים כי אין לנו מתי לכבס. 

אחרי השיטוט עלינו בכפר עד שהגענו למקדש בודהיסטי עצום שנתרם והוקדש על ידי הדלאי למה עצמו ובחוץ מוצב פסל ענק של בודהה.

משם המשכנו לכפר קטן בשם רוגי שיש בו מקדש ישן הינדו טיבטי. בדרך המכונית התחממה מאוד. הנהג עצר ליד אחד מפלגי המים שזורמים פה חופשי מההר ולפעמים מחובר אליהם צינור והשקה את המנוע במי מעיינות קרירים ובאותה הזדמנות כבר שטף את האוטו המלוכלך מהנסיעה התמידית בדרכי עפר מעלות אבק.

משם המשכנו לקלפה, שממנה נשקף הנוף היפהפה של ההר העצום קינר קילאש שעל פי המסורת היה מקום מושבו של האל שיבה. ההר מהווה מוקד משיכה לרגל כי הוא משנה את צבעיו במשך היום מהזריחה לשקיעה. הוא מרשים גם במשך היום.

ירדנו לטייל בכפר המלא כל טוב: עצי תפוחים, משמשים, שזיפים, עצי צפצפה, ארז, אורן, שקדים ואגוזים. קטיף התפוחים יחל בשבוע הבא לאחר פסטיבל וחגיגות מסורתיות שיכריזו על תחילתו. בינתים העצים עמוסים לעייפה בתפוחים אדומים וזהובים שאין נוגעים בהם. 

 מצאנו במרכז הכפר שילוב של מקדש הינדי ובודהיסטי פעיל נריאן - נגיני עם קולות פעמונים ותופים. נכנסנו ישבנו על הרצפה והורדנו את ראשינו בענווה לפני האל היושב ממול וקיבלנו ממתקים בצאתנו אחרי שהעלנו תרומה. כשחזרנו למלון חילקנו את הממתקים המבורכים לילדים שעברו בדרך (לא חינכו אותם לא לקבל ממתקים מזרים) ופגשנו בקבוצת ההודים עובדי קמ״ג מאתמול ובעוד זוג שמשתרך איתנו או לפנינו בדיוק באותם המקומות. כולנו שמחים מאוד להיפגש בכל פעם ובטוחים שנתראה גם מחר. 

בעל המלון שלנו, איש חייכן וביישן סיפר לנו שהוא עובד עבור חברה בנגלית מכלכתא שיש לה בתי מלון בכל האזור פה. כאמור אסור ללא ילידים לרכוש פה אדמה אז הם חוכרים אותה ומקימים עליה בתי מלון. עכשיו התחיל להסתבר לנו למה יש כל כך הרבה תיירים מכלכתא. הוא עובד פה מהאביב עד החורף ואז יורד לעירו מנאלי ומנהל מלון של החברה שם. לשאלתינו הוא הסביר לנו שבחורף הכל סגור באזורים האלה בהם השלג בגובה אדם מכסה הכל. מדצמבר ועד מרץ אין יוצא ואין בא. בתי הספר סגורים לרגל החופשה השנתית שלהם וזה הזמן להתחמם בבית ולצרוך את כל מה שנאגר בקיץ. מענין מה קורה עם עדרי הבקר והצאן. בקיץ האזור סובל מגשמי המונסונים הצפות ומפולות בוץ. לפני שנה בקיץ, היתה מפולת בוץ שחסמה את הכביש היוצא מן הכפר אל הכביש הראשי וכל התיירים ששהו בכפר נתקעו. בעל המלון סיפר לנו שהיה צריך לטפל ולהאכיל במשך שבוע מלון הומה אורחים שהיתה בו אוירה של מחנה קיץ עד שהתחילו להגיע הליקופטרים של הצבא שבאו לחלץ את התיירים. 

כל מי שאנחנו פוגשים פה יודע לספר לנו שישראל היא מדינה קטנה עם צבא גדול ושאחרי 3 שנות שירות כל הישראלים באים להודו להינפש ולטייל. הרבה מהם קונים ג׳יפים ואופנועים ועושים טיולי ענק בצפון המדינה. 

מעצמת תיירות אנחנו, כמעט כמו ההודים עצמם שמטיילים בכל מקום ואתר.

ומהיום נאמר את המנטרה הבודהיסטית האולטימטיבית  : אום מאני פאדמה הום שפירושה המילולי הוא - התכשיט נמצא בתוך הלוטוס ועל פי הדלאי למה העכשוי משמעותה היא שהאיחוד המושלם בין הפרקטיקה לחכמה באמצעות אמירת המנטרה יגרמו לגוף לדיבור ולנפש הבלתי טהורים להשתנות להזדכך ולהיות טהורים כמו הבודהה.