סובב הימצ׳ל פרדאש יום 3 - מרקצ׳אם לצ׳יטקול ובחזרה

ן

קולות נהר הבאספה הזורם מתחת חלון המלון שלנו הנעימו לנו את הלילה והבוקר. הוצאנו את כל בגדי החורף שהבאנו איתנו כדי לעשות בהם שימוש בצ׳יטקול, 3500 מ׳ על גבול טיבט - סין. ההר המושלג שרואים פה הוא בסין.

עברנו מחסום צבאי ונסענו בדרך לא דרך בכביש עפר צר שבחלקו הרוס בגלל מפולות אדמה בוץ וסלעים עביר רק באמצעות ג׳יפ, אוטובוסים שמשרכים את דרכם לכפר פעמיים ביום ומשאיות צבאיות המביאות ציוד למחנה שנמצא כשלושה ק״מ מהכפר ועד אליו מורשים להגיע. 

בדרך קיבלנו הסברים מהנהג על הכפר הקטן ויושביו, כולם משבט הקינאור, נראים טיבטים ובודהיסטים. פה המקום לציין שההודים שפגשנו מדברים אנגלית הודית. דבר ראשון הם משתמשים בתואר הפועל שימוש מופרז :

Certainly, actually, probably וכו׳ לצד תואר הפועל שהם יוצרים משמות עצם. בעל המלון סיפר לנו שפתח את העסק שלו togetherly with his silent partner. ממשלת הימצ׳ל פראדש הדואגת לבני השבטים אינה מאפשרת למי שאינו נמנה עליהם לקנות אדמה ולכן יזמי התיירות צריכים להתבסס על מקומיים כדי לעשות עסקים. בצ׳יטקול למדנו שהמבנה הסמוך למקדש במרכז הכפר הוא pristly bath

   המקדש הבודהיסטי מאוד מרשים.

בכל פעם שאנחנו שואלים את הנהג על מקום כלשהו הוא עונה לנו כך : 

Sir, after 2 kilometer beore its the village sangla and after 3 kilometer next its the village Rackcham

כשאנחנו שואלים שאלה שהתשובה עליה חיובית התשובה היא תמיד yes yes בדאבלים.

על הכפר הנידח צ׳יטקול, שפעם היה בקצה העולם והיום מגיעים אליו ג׳יפים השופכים תיירים במרכזו למדנו שכיום עיקר פרנסתו על התיירות מה שמסביר את העובדה שיש בו יותר בתי מלון שנמצאים בבניה מבתי מגורים. למדנו גם שתושבי הכפר גרים בו רק בחודשי האביב והקיץ ובאמצע אוקטובר הם מקפלים את עצמם ואת האסמים שלהם ויורדים לסנגלה כדי לא להיקבר בעשרות מטר שלג. תושבי כל הכפרים שבקרנו בהם עד כה מרגע שעזבנו את שימלה חיים כמו הנמלה מהסיפור על החרגול. כל הקיץ הם עמלים בשדות זורעים וקוצרים ומאחסנים במתבנים ובחורף הם יושבים בבתיהם ומתחממים להם. הכפרים פועלים כמו מושבים קואופרטיביים. כל כמה משפחות מחזיקות עדר בקר או צאן וחלקות חקלאיות. חלק מבני המשפחה עובד בשדות, באמצעים של פעם, הם קוצרים במגל, מאגדים אגודות קש ודגנים וקושרים בחבלים ונושאים אותן על גביהם, גברים ונשים כאחד לבתיהם הנמצאים על צלע ההר (אולי בגלל שטפונות המונסונים). מי שלא עובד בחקלאות עובד עבור הממשלה בבינוי כבישים (גברים ונשים) באמצעים דומים לאלה של הקוצרים. את הכבישים צריך לתחזק כל הזמן כי הם נוטים להישטף, להימחק ולהחסם בגלל מפולות והעובדים הסיזיפיים במחלקת התחבורה יושבים בקבוצות על הכביש כשאחד מסתת בפטיש, אחרים שוברים סלעים במכוש, אחרות נושאות שקים מלאים בחצץ על הגב ועוד אחרים סוחבים שקי מלט שהם עושים מהם משטחי בטון שמחזיקים עד הפעם הבאה. כל הפועלים,  אלה העובדים בבינוי בתים ובתי מלון פרטים ועובדי החקלאות העושים את היבודות השחורות כמו קטיף קציר והעפלה עם הסחורה הם נפאלים, הבאים להודו כדי להתפרנס מחקלאות ובניה באביב ובקיץ וחוזרים הביתה בחורף. הם לא מהגרי עבודה אחא עובדים עונתיים . הרופי של הודו חזק מהרופי של נפאל ביחס של 1:1.6 והפועלים מרויחים 300 רופי ליום שהם 6 דולר. הם באים עם המשפחות וגוררים את תינוקותיהם על הבטן ועל הגב בזמן העבודה. הם כהים ומלוכסנים ואי אפש להתבלבל בינם לבין בני שבט הקינאור בעלי האדמות. כשחזרנו בשביל העפר מהמחנה הצבאי שהוא הגבול עם סין ראינו את אגף הלוגיסטיקה של הצבא ההודי משנע ציוד מים ואספקה למחנה. זוהי יחידת החמורים והפרדים העוברת בשביל שאי אפשר להגיע בו במכונית לבסיס.

בדרך פגשנו קבוצת תיירים עליזה ממומבאי ופתחנו בשיחה ידידותית. לשאלה מאיפה אתם  יניב ענה : מפונה. הם עובדי קמ״ג של הודו כולם מהנדסי גרעין. התברר שאנחנו מתאכסנים באותו מלון והמשך הטיול שלהם מקביל לשלנו. 

What is your good name sir הם שאלו את יניב. כך שואלים פה כשעורכים היכרות. להודים יש שם שאיתו הם מסתובבים בחברה ושם שאיתו הם מסתובבים רק באזורים אינטימיים.

את הנהג שלנו עוד לא הצלחנו להעביר על דתו ומעמדו. הוא מסרב לשבת איתנו לארוחות ומתנהג בנימוס פורמלי. בעל המלון הסביר לנו איך עובדת השיטה. בכל מלון או גסט האוס יש חדר שהם קוראים לו dormitory שבו ישנים ביחד כל הנהגים המביאים את התיירים / טיילים והמלון אחראי גם על האכלתם ללא תשלום.

כל משפט אינפורמטיבי שבו הנהג שלנו  מספר לנו איפה אנחנו ומה אנחנו רואים מתחיל ב Sir. למרות שאת הטיול תכננו יחד עם צייד התיירים הקאשמירי (כך מכנים אותו בעוינות מה אנשי התיירות ההינדים שפגשנו בדרך) יש לנו הרגשה שאנחנו בקייטנה שאותה מדריך הנהג (שמסביר לנו לאן פנינו ומה התוכנית היום בשיא הנימוס) שבה למרבה הצער לא מחלקים לנו שוקו ולחמניה. מצד שני פותחים לנו את הדלת ומברכים אותנו בכל בוקר : good morning sir, did you sleep well? How did you find the hotel sir? אבל חוץ מהאי נוחות של ההשתייכות למעמד ה sir ואשתו , הסידור הזה מאוד נח ואנחנו מספיקים לראות הרבה ולטייל הרבה ברגל: 

Sir, after 350 meter next you will find the path to the temple and then you can take a nice walk on the river path. It is after 1 kilometer next and it is 5 kilometers next one way sir

We certainly found the walk very pleasent togetherly

נמסטה

 

סובב הימצ׳ל פרדאש יום 2 - סראהן לשנגלה/ קאראצ׳ם

יצאנו בבוקר לדרך ארוכה למרות שהמרחק בין שתי הנקודות שהיה עלינו לעבור קצר. ירדנו מסראהן בכביש המתפתל במורד ההר אחרי תצפית בוקר מרהיבה על הר שריקהנד ופנינו מזרחה לכביש הינדוסטאן טיבט לאורך נהר הסוטלאז׳. הנהג החברמן עצר בדוכן אוכל מהיר שהוא הגירסה ההודית לפאלפל. סביב כמה שוחנות יושבים מי שהתמזל מזלם ותורם הגיע וכל אחד מקבל צלחת ועליה אורז לבן, רוטב דאל ( עדשים צהובות) נוזלי ועוד רביכת קטניות: חומוס או שעועית במחיר 60 רופי שזה דולר אחד אוכלים כפי שיכולים ומינשמחלק את האוכל עובר ושם לכל אחד עוד בצלחת. כשגומרים הולכים מהר כדי לפנות מקום לעוד רעבים.

הכביש שאמור להעביר אותנו לעמק קינאור חסום לעיתים קרובות בשל מפולות סלעים ובוץ בעיקר לאחר המונסון. תחילת הנסיעה עברה בשלום בכביש אספלט בעל שני נתיבים ולאורך מפעל החשמל ההידראולי והסכר שעל הנהר. הנהג עצר באחד המקדשים הפזורים לאורך הדרך ונשא תפילה, הוא כנראה ידע מה שהוא עושה כי בהמשך הדרך, לאחר שירדנו בהר ונכנסנו לעמק קינאור נתקלנו במפולת סלעים שחסמה את הכביש. לפנינו היו משאיות רבות אזרחיות וצבאיות וכמה כלי רכב קטנים שהכינו את עצמן לנסוע במעקף : שביל עפר המיועד לעיזים וחמורים העולה עד לפסגה ומגיע לכפר שנמצא עליו ואז מתפתל ויורד בחזרה לנהר 16 קילומטר בדרך שהנסיעה בה דומה לרכבת הרים בלונה פארק או להימורים בקאזינו. כל הדרך היינו תקועים אחרי משאיות איטיות וגדולות שלא יכלו לקחת את הסיבוב בירידות ונאלצו לנסוע קדימה ואחורה עד שסובבו את עצמן כך שיוכלו להמשיך בנסיעה. החויה בזאת נמשכה כשעתיים שלוש ובסופה עצרנו לצד הנהר כדי לנשום לרווחה בנקודה בה הראה לנו נהגנו אוטובוס שהדרדר במדרון נשאר שם כגל עד לכל הנוסעים שנהרגו. 

הנסיעה משם היתה כולה בדרך עפר צרה וחתחתית שהתפתלה ועברה בכפרים והעפילה למעלה לאורך עמק באספה  עד שהגיעה לעיר הציורית,שנגלה בגובה של 2800 מטר, שבה מטעי תפוחים רבים ומבצר קאמרו - מקדש בן שבע קומות שבו הוכתרו לפני מאות רבות הראג׳ות של קינאור. כדי להעפיל למקדש צריך לעלות בשביל בתוך הכפר ולעבור בתוך מקדש הינדו טיבטי מרשים. 

אחרי שעלינו  2 ק״מ תלולים בין בתי הכפר, חלצנו נעליים, כרכנו חגורה זהובה סביב מותננו, נהננו מהנוף סביבנו המשכנו לכפר צמוד לשנגלה, ראקצ׳אם, למרגלות צ׳יטקול, הכפר הרחוק ביותר בגובה 3500 מטר, שניתן להגיע אליו ללא היתר מהממשלה ההודית בגלל קרבתו לטיבט. 

 

בראקצ׳אם נישן שני לילות במלון הצופה על רכס קינר קיילאש. בקרנו בכפר הקטן שבו מתפרנסים מחקלאות מתפוחים ומגידול של דגן בעל פרחים ורודים ויפים שהתברר לנו שהוא כוסמת ממנה ההודים מכינים את הצ׳אפטי שלהם. הכפר בנוי בקתות קטנות חלקן משמשות למגורים וחלקן למתבנים. בחורף אי אפשר לגדל פה כלום והכפריים מתחממים להם  בבית אבל בקיץ הקצר הם קוצרים את הגבעולים מאגדים אותן לאגודות ומייבשים אותם על ענפי עצים ועל משטחים רחבים כדי להכין את הגרעינים לטחינה. 

 

לכפריים, בכפרים בהם עברנו יש מכונית כמעט ליד כל בקתה. שמונה מכל עשר מכוניות באזור הן סוזוקי מרוטי שמעולם לא שמעתי עליהן קודם והשתיים האחרות הן יונדאי. לכולם יש טלפונים סלולריים וזה משעשע לראות את הרועים מדשדשים אחרי העיזים והפרות כשהם מפטפטים בטלפון. הלבוש של הכפריים מסורתי כשבכל כפר יש סממן מיוחד לשבט. לפי כמות הילדים הצועדים בבוקר בתלבושת אחידה לבתי הספר נראה שיש פה חינוך חובה ובעל המלון סיפר לנו שרבים מהכפריים שולחים את ילדיהם לקולג׳ים ואוניברסיטאות. החקלאות המפותחת באזור והתיירות הפנימית העולה כיום על תיירות מחוץ למדינה בגלל הצמיחה המטאורית של הכלכלה ההודית מכניסה הרבה כסף לאנשי הכפרים היושבים על מסלולי הטיול המבוקשים ולמרות הנראות וההתנהגות המסורתית של דור ההורים, הצעירים רוכשים השכלה ומטפסים בהיררכיה המעמדית כלכלית. הסוזוקי הנהוג בידי כפרים/ כפריות הלבושים בלבוש מסורתי וחבושים כובעים אופיינים לצד פרות המטיילות על הכבישים ודרכי העפר הם תמונה מייצגת של הודו שיש בה הכל ישן וחדש והיא חוזרת להיות מעצמה. למדנו שכיום יש הודים עשירים הקונים חברות ענק בריטיות ומשיבים עטרה ליושנה. עדיין, מאה מליון הודים חיים בפיות מדולר ליום.  

אחרי טיול למקדש המקומי המוקדש לאלים הינדו בודהיסטים ולנהר הבאספה העובר בכפר חיכינו לשקיעה שצבעה את הרכסים בצבעים אדומים וחזרנו למלון שם ניהלנו שיחה ערה עם הבעלים, הינדו שלו הרבה בקורת על המוסלים בקשמיר ושאיפות האוטונומיה שלהם. השבוע אנחנו עסוקים הרבה בענין קשמיר, אמונות ודעות. 

נמסטה! 

סובב הימצ׳ל פרדאש יום 1 - משימלה לנרקנדה ולסרהאן

הבוקר יצאנו לטיול בן שבועיים במסלול מעגלי בצפון מזרח מדינת הימצ׳ל פרדאש.  

אחרי שהתלבטנו כמה ימים איך למקסם את הזמן הקצר שלנו פה ולהספיק לראות כמה שיותר, ואחרי שצד אותנו הזאב החייכן במרכז שימלה מייד כשהגענו הוסכם על כל הצדדים שנוותר הפעם על החויה האותנטית של היטלטלות באוטובוסים איטיים צפופים ומעשנים בין הכפרים הנידחים, ניקח נהג עם מכונית 4x4 בעלת עבירות גבוהה בכבישים בלתי עבירים בעליל וכל זאת במחיר שווה לכל נפש. הבוקר פגשנו את הנהג הסיקי המנומס והפורמלי שהוא גם מדריך תיירים ויצאנו לדרך העולה ועולה ועולה בהרים ועוברת במטעי תפוחים (הפרנסה של האזור). התחלנו את הנסיעה בעמק הירוק במחוז שימלה והעפלנו לפסגת האטו, הר שלמרגלותיו כפר קטן בשם נרקנדה שכיום עיקר פרנסתו מגידול וייצוא תפוחים אדומים ועסיסיים שהביא לאזור לפני חמישים שנה אמריקני נלהב מפילדלפיה והיום זה הענף המכניס ביותר בעמק. העליה האיטיתס היא כביש צר חד מסלולי (כמו רוב הכבישים בהרים) ובדרך היו כמה אפיזודות של פגישה עם מכונית מהכיוון הנגדי בהן כל נהג היה צריך לסוב על עקביו ולעשות רוורס בכביש ברוחב מכונית לא גדולה ובמתלול משופע כדי לאפשר למכונית שממול לעבור. הנהגים משתמשים פה בצופר באופן קבוע כדי להזהיר את המכונית שלפניהם על עקיפה צפויה או את הרכב שבא ממול על אותו המסלול ונראה שהשיטה עובדת היטב. בדרך ראינו כמה קבוצות ויחידים עולים לפיסגה ברגל, טיול בן יום. למעלה בגובה של כ 3500 מטר ראינו את רכסי ההימליה המושלגים בפיסגה הסינים - טיבט, ואת ההודיים. על הפיסגה הרשויות הציבו ספסלים ואפשר לשבת עליהם ולהשקיף על ההרים בשלוה. על הפסגה יש מקדש הינדו- טיבטי שהוא מקדש הינדי בהשפעה בודהיסטית המעוצב כפגודה סינית וכולו עץ מגולף. 

בדיוק הגיע גיפ ממשלתי עם פועלי / פועלות בנין לתחזק את האתר ואחד מהם פתח לנו את המקדש, מרח לנו אדום על המצח, חילק לנו ממתקים לבנים בלתי מזוהים וברך אותנו.

 משם המשכנו לנסוע בדרך היפהפיה היורדת בעמק שימלה, חוצה את נהר הסוטלאז׳ ומעפילה למעלה בעמק קולו ולמדנו שאחד הכפרים, ראמפור, נמצא משני צידי הנהר ומחולק על פני שני העמקים. היתרון של הנסיעה ברכב צמוד הוא שאפשר לעצור איפה שרוצים. עצרנו במקדש השמש שהוא אחד משני מקדשים מסוגו בהודו בדרכנו לסארהאן, עיירה הררית קטנה שבמרכזה מקדש הינדו טיבטי בשם bhimakali temple בן מאה שנים המוקדש לאל דורגה מחסלים השדים והוא מקום מושבו של כהן ברהמיני. במלון פגשנו תייר שויצרי מבוגר המטייל לבדו באזור כבר חודשיים ועוד היד נטויה והלכנו ביחד לטייל בעיר ולבקר במקדש. בארוחת ערב משותפת השיחה התגלגלה לנושאים שונים שברומו של עולם ובינהם איך לא, פוליטיקה הישראלית. בסוף הארוחה התעקשנו להזמין אותו והוא אמר: כשאני אחזור הביתה החברים שלי לא יאמינו לי שפגשתי זוג ישראלים שגם יש לו בקורת על ישראל וגם הזמין אותי לארוחה. נפרדנו בשלוש נשיקות על הלחי כדרך דוברי צרפתית ולתדהמתי הרבה יניב העניק לקלוד חיבוק אמיץ כשביקש להדגים לו איך גברים ישראלים נפרדים ...

בחזרה בחדר, נזכרתי בכל מדריכי הטיולים בהם נכתב שאין עוד צורך להביא להודו נייר טואלט כי יש בכל מקום. ובכן, לא במלונות שאנחנו מתאכסנים בהם. וגם מקלחת היא מבצע שמחזיר אותו לימינו בצבא. זה מחיר הפשרה שבה יש לנו נהג וגיפ ואנחנו מתאכסנים באכסניות של תרמילאים.

שימלה - עיר שאין דומה לה

אויר הרים צלול כיין וריח אורנים נישא ברוח הערביים עם קול פעמונים. שרויה בחלומה, העיר ההררית הציורית והפסטורלית נראית כמו הולוגרמה של דיסנילנד הנטועה למרגלות ההימליה שאין בינה ובין הודו שום דבר. מרכז העיר נמצא על רכס הררי שממנו יוצא משני צדדיו מדרחוב ארוך תלת מפלסי שבו חנויות שונות חנויות יוקרה בינלאומיות, שוק ירקות צבעוני, מסעדות, ארמונות מתקופת הבריטים המשמשים כמבני ציבור, מוזיאונים, אולם קונצרטים והכל נקי, מסודר ושקט. שלטים בכניסה למרכז העיר מזהירים מפני כניסת מכוניות, לכלוך, עישון ויריקה (להודים יש קטע עם יריקות) ומכריזים על קנסות שיוטלו על מפרי חוק. זו הפעם הראשונה שראינו עיר הודית שאין בה אוטו ריקשה אחד לרפואה. 

בבוקר קמנו לנוף הימליה עוצר נשימה ובעוד אנחנו מתפעלים מהמראה הנשקף מחלון החדר  נשמעה לפתע צפירה ארוכה. שאלתי את עצמי אם הבאתי לפה רוחות מלחמה והאם יש פה מרחב מוגן אבל האזעקה, מתברר, מודיעה לאנשי העיר על פתיחת יום העבודה ועל סיומו, כמו שבירושלים מודיעים על כניסת השבת.

יצאנו לטפס למקדש ג׳אקו הנמצא בראש גבעה תלולה בגובה 2 ק״מ, שבו יש פסל ענק של האל הקוף האנומן ומקדש היהדי המוקדש לו ולפועלו. שלט גדול מקדם את פני המטפסים ומודיע להם מה מצב הכושר הגופני שלהם לפי הגיל והזמן שיקח להם לעלות.

בדרך למעלה עקפו אותנו בקלות מקומיים רזים וזריזים שגרים במעלה ההר ועולים ויורדים בו כל יום כל היום שהציעו לי להסיר את המשקפים כשאגיע לפיסגה כי לקופים הרבים הנמצאים שם יש ענין מיוחד לחטוף משקפים. 

בכניסה למקדש חלצנו נעליים וחזינו במי שבא לקבל ברכה, סימן אדום בין העיניים, ממתקים לבנים בתפזורת ומים קדושים מהנזירים. בפנים - אסור לצלם. 

 מראש הגבעה יש תצפית יפה על העיר הבנויה על צלעות ההר.

כשירדנו הצטרף אלינו מדריך טיולים בשם אשרף מקשמיר שליוה אותנו במשך היום. למדנו על ההיסטוריה של שימלה כעיירת נופש בריטית שנבנתה על ההר כדי לתת לחברי הממשלה הבריטית ומשפחותיהם מפלט מהחום הנורא בדלהי בחודשי הקיץ ונבנתה בסגנון טיודורי שיזכיר להם את הבית. הבריטים גם בנו מסילת ברזל שאיפשרה להם להגיע לראש ההר ברכבת קיטור איטית המתפתלת במעלה ההר והעבידו בבניית העיר עשרות אלפי פועלים / עבדים הודים שהובילו את חומרי הבנין לעיר ורבים מהם מצאו את מותם בעבודת הפרך. הארמונות והאחוזות משמשים היום את הממשלה של מדינת הימצ׳ל פראדש ואת ממשלת המחוז של שימלה. באחד הארמונות נמצא כיום המכון ללימודים מתקדמים 

http://iias.org

שבו דוקטורנטים למדעי הרוח והחברה מקבלים מילגת מחקר לשנה המאפשרת להם לכתוב ולפרסם במסגרת המכון מחקר הנוגע בחברה ההודית. הצטרפנו לקבוצה שקיבלה הדרכה במקום ולמדנו שהמכון שוכן היום בבנין ששימש את המושל הבריטי וממשלתו. המדריך סיפר על הבנין עצמו על תקרות העץ המגולפות שהובאו במיוחד מקשמיר על כך שהיה מודרני לזמנו, והיה מחובר לחשמל ולמערכת כיבוי אש שהוקמה במיוחד כדי להגן על קירות העץ משריפות אולם החלק המרתק היה הפוליטי. באחד החדרים שבקרנו בהם נפלה ההחלטה על חלוקת הודו לשתי מדינות ב 1947. אחרי שהקבוצה התפזרה נשארנו יניב, אני, אשרף והמדריך לדיון היסטורי פוליטי בכיבוש הבריטי ובתחביב החלוקה שלו וגילינו שיש ביננו הרבה מן המשותף. 

אחרי הדיון הסוער יצאנו לטיול למפלים הנמצאים מחוץ לעיר ואשרף סיפר לנו על החיים בקשמיר והשאיפה לעצמאות וכמובן שהדיון התגלגל להשוואה המתבקשת בין קשמיר ופלסטין, הודו וישראל, מהו טרור, מיהו טרוריסט והקשר שבין פוליטיקה, טרמינולוגיה ויחסי כח ושליטה. אשרף שטח בפנינו את האני מאמין שלו בענין האיסלאם כדת של שלום ואת המניפולציה שעושות בה קבוצות אינטרסים, ובסוף היום הזמין אותנו לבקר אצל משפחתו בקשמיר בטיולנו הבא להודו אינשאללה. נפרדנו כידידים ותיקים אחרי ששתינו ביחד צ׳אי בעוד אנחנו דנים בסוגיות נבחרות בקוראן.

בערב פגשנו את צייד התיירים שבא לאחל לנו נסיעה טובה. אני לא מאמין שאתם ישראלים הוא אמר. כל כך נחמדים ובלי שום ״בלגן״. אמרתי לך שאנחנו מארה״ב אמר יניב, אבל אתה התעקשת.  אתם כל כך נחמדים, הוא חזר בהשתאות שמיד העלתה אצלי ספקות לגבי חבילת התיור שהוא תפר לנו.

אום שאנטי שאנטי שאנטי.

 

שימלה - הנה אנחנו מגיעים

 

יצאנו אתמול מהמלון בפונה בשלוש וחצי בבוקר עם נהג אגרסיבי שכמעט וגרם למותנו בטרם עת שלוש פעמים כשכפסע היה ביננו לבין מכונית אחרת שלפניה הוא עצר בחריקות בלמים שהפריעו את שנת הישרים של יניב. עם אור ראשון הגענו בנס לשדה התעופה במומבאי וברכנו הגומל. אחרי שעברנו את כל הבדיקות עלינו על טיסה מקומית לעיר צ׳אנדיגר וממנה לקחנו מונית ליעדנו הראשון בטיול, העיר שימלה, למרגלות ההימליה. המכונית העפילה במעלה ההר בכביש דו נתיבי שבו נוסעים אוטובוסים ומשאיות לרוב והנהג הצטיין בעקיפות כשהוא ועוקפים אחרים מצפצפים בהתמדה כדי להזהיר את היורדים בכביש שהם נוסעים במסלול שלהם. בספר התיירות היה כתוב שהכביש הזה נועד לבעלי קיבה חזקה במיוחד לצד המלצה לא לאכול לפני הנסיעה. הכביש התפתל במעלה ההר ואחרי כארבע שעות הגענו לשימלה, עיר נופש בריטית בה ישבו המושלים ומשפחותיהם ממרץ עד אוקטובר ונהנו ממזג אויר קריר ונעים. זוהי עיר הבנויה על צלעות ההר הנמצאת בסופו של  כביש צר שבו השתמשו הבריטים כדי להעלות לעיר את כל צרכיהם כולל חומרי הבניה ששימשו לבניית העיר על ארמונותיה ואחוזותיה בסגנון ארכיטקטורה טיודורית. גם כיום משמשת העיר לתיירות ונופש כשבמרכזה יש רחבה שממנה יוצא מדרחוב ארוך ומתפתל ובו כמה מפלסי רחוב המאכלסים חנויות, שווקים, מסעדות, מוזיאונים, וחנויות יוקרה אירופאיות ואמריקניות לתיירים ההודים המגיעים בהמוניהם בסופי שבוע וחגים. 

  

שמנו פנינו ללשכת התיירות הממשלתית כדי לברר פרטים בקשר לתוכנית הטיול שלנו כשפנה אלינו בחור חייכן ושאל מאיפה אנחנו. יניב המורגל בציידים עוד מטיולנו הקודם בהודו מייד ענה לו שאנחנו מארה״ב של אמריקה כשהבחור שלא התבלבל אמר לו : הייתי יכול להישבע שאתם ישראלים. לא, התעקש יניב, אנחנו מארה״ב. ארב״ב, ישראל, אפשר לעזור לכם שאל הזאב. לא, ענתה כיפה אדומה, אנחנו בדרך ללשכת התיירות. ומה אתם רוצים לדעת שאל הזאב. אנחנו רוצים לברר פרטים על המשך הטיול שלנו ענתה כפה אדומה. ולמה שלא תבואי אלי למשרד ותראו מה יש לי להציע לכם ענה הזאב שבמקרה הוא גם בעל סוכנות טיולים. לא לא לא ענתה כפה אדומה שמצאה את עצמה הולכת אחרי הזאב לסוכנות הטיולים שלו, שומעת מה יש לו להציע אחרי שפרסה לפניו את תוכניותיה וסוגרת איתו עיסקה הכוללת נהג עם ג׳יפ לשבועיים למסלול טבעתי וחוויתי אותו הכינונו מראש במקום להיגרר בתחבורה ציבורית ואקראית ולקוות שנספיק להגיע לכל מקום ואתר וכל זאת במחיר שווה לכל נפש (עוד לא ראינו את הנהג והג׳יפ אז לא נתהלל חוגרים כמפתחים) 

פונה - הכנסת אורחים

בערב האחרון שלנו בפונה הוזמנו לארוחת ערב אצל קולגה של יניב. הוא אסף אותהו במכוניתו ובדרך לביתו עשה לנו סיור בכל הנקודות הראויות לציון (שאני כבר ביקרתי בהם במשך השבוע אבל יניב לא זכה) ואז הגענו לדירתו בבנין דירות הצופה אל רחוב יוקרתי ( לפי החנויות והרשתות הבינלאומיות). חלצנו נעליים והמארחים אחרי שהציגו את עצמם הציעו לנו מים - לא מבקבוק. אההההם, נחנק יניב, אנחנו לא אמורים לשתות מים פה. אבל יש לנו בבית מכשיר טיהור אמרה בעלת הבית והלכה להחליף את המים בקוקה קולה. ישבנו לשולחן. הבת בת העשר נשלחה על ידי אמה לחלק לנו סלט ירקות. אההההם אמר יניב אנחנו לא אמורים לאכול פה ירקות לא מבושלים, אנחנו עלולים להיות חולים. אבל הירקות נשטפו במים המטוהרים הסבירה בעלת הבית ויניב השאיר את הירקות בצלחת. הכנתי ארוחת ערב קלה אנרה בעלת הבית. מנה ראשונה תבשיל המבוסס על חלב. החלב הורתח שאל יניב? לא אמרת להם שאני טבעונית שאלתי אותו בלחש זועם? הפאלפל בישראל נהדר אמר בעל הבית כדי להרגיע את האוירה. מה זה פלאפל שאלו האישה והבת? בסופו של דבר הצלחנו למצוא מכנה משותף. המשפחה היתה בטיול בחלק מהמקומות שעל המסלול שלנו אז דיברנו על האתרים שאנחנו מתכוונים להיות בהם ועל איך אנחנו מתכננים להתנייע בזמן שכולנו אכלנו אורז שעליו לא היו חילוקי דעות. הבת הראתה לנו את מחברותיה מביה״ס הפרטי וניהלנו שיחה על חינוך ואיכותו במקומות שונים בעולם.    בדירה, כמו בכל מקום, יש מקדש לאלים הקרובים לליבה של בעלת הבית הנמצא על מדף במטבח. הבית היה ריק מתמונות אבל מלא בפסלוני אלילים הינדואים. למדנו שהאשה שבאה לנקות כל יום ובטח גם לבשל ולכבס מרויחה 30 דולר לחודש שזה מעט גם ברופי ושהאיש המנקה את המכוניות המשפחתיות אחת לשבוע ומטפל בהן קבוע מרויח 6 דולר לחודש. למדנו גם שבפונה יש 55 קולג׳ים להנדסה ומליוני סטודנטים שלכולם מובטחת עבודה כנראה טובה, שהדיור יקר מאוד והצעירים לא יכולים להרשות לעצמם לגור בעיר,  שיש תחרות גבוהה על כניסה לאוניברסיטה טובה והילדים צריכים להצטיין מאוד כבר בביה״ס היסודי אם יש להם תוכניות ללימודים גבוהים ושבכיתה יושבים בין 40-50 תלמידים. לשאלתי על נישואים בשידוך ענה לי בעל הבית שכיום הדור הצעיר בוחר בעצמו את בן או בת הזוג וההורים צריכים להשלים עם המצב. בסוף הביקור העתירו עלינו מתנות וממתקים. 

פונה - על אדונים ומשרתים

אתמול כשנפרדתי לשלום מהמעסה האיורבדית שלי ונתתי לה טיפ מאוד נדיב (היתה לי השערה לא מבוססת שהיא לא מקבלת משכורת, כמו מלצרים בישראל מפני שבעל הבית המליץ להשאיר טיפ נוסח אמריקה, כלומר כ 20 איוז) שאלתי אותה מאיפה היא. מחבל סיקים בהימליה היא ענתה אבל היא הודית למרות שהיא נראית טיבטית. ומאיפה את היא שאלה. זה מסובך אמרתי לה. מארה״ב אבל במקור מישראל. את יודעת איפה זה? היה רגע שקט ואז אורו עיניה והיא אמרה, כן, זה ליד עזה, נכון? כן, אמרתי לה, ליד עזה. על הוספות ברחוב, כמו בעזה, רוכבות משפחות שלמות, אבא, אמא, שני ילדים ותינוק. על קסדות אף אחד לא שמע וגם לא על חוקי תנועה אולם בניגוד לשנה שעברה שבה מעולם לא תפסתי אף נהג עוצר באדום, השבוע הופתעתי בכמה צמתים בהם צייתו לרמזור, כנראה שיש אכיפה. אתמול בערב אכלנו במסעדת המלון (ליניב אין כח להיות תייר אחרי יום עבודה והוא שוקע אל הכורסא אחרי שההסעה שלו מורידה אותו במלון). לידינו התיישב זוג עם ילדה בת ארבע תינוק וה״איה״ שלהם, היא אשר על הטיפול בילדים ונראית בעצמה כמו ילדה בת 14. לאם היה יום הולדת והם באו לחגוג במסעדה שבה האוכל עולה כמו במסעדה יקרה בארה״ב וטעים הרבה פחות, גם ההודי. הזוג הביא איתו עוגה הדליק נר שר יום הולדת שמח עם הילדה בעוד האיה מערסלת את התינוק שהתחיל לבכות. התערבתי עם יניב שהם לא מזמינים לאיה אוכל  והוא היה בטוח שהוא עומד לנצח בגלל שברגע מסוים האיה התישבה ליד השולחן וקיבלה צלוחית עם שאריות העוגה. אבל למותר לציין שאני ניצחתי והאיה כבר תאכל או לא בבית ושום פיה של סינדרלה לא תציל אותה. בזמן שהזוג התענג על ארוחתו היא החזיקה את התינוק על ידיה ושיחקה עם הילדה שלא תפריע. כשהבנתי ששבוע הנופש שלי התפוגג לפני שהתחיל בקשתי מיניב שיברר במקום העבודה על המלצות למקומות שכדאי לבקר בהם. כל הנסיונות לחלץ מידע קוהורנטי ורלבנטי עלו בתוהו. הנשים שלחו אותי לקניונים (המערבים) ולאתרי נופש במרחק שעה או יוצר מהעיר, הגברים היעילים הציעו חברת תיירות השולחת נהג שהוא גם מדריך. אחרי שהתיאשתי יגעתי ומצאתי והאמנתי והצלחתי להיות במקומות שטרם בקרתי בהם בשנה שעברה ואז יניב חזר מהעבודה עם בשורה. אחד העובדים (לא ממעמד האדונים והמנהלים)  שגם אותו הוא שאל : לאן היית לוקח אורחים שבאו לעיר ליום יומיים (זה התחיל להישמע כמו הנסיך הקטן המבקש שיציירו לו כבשה), ענה ללא היסוס:  

Appa Balwant Chowk הידוע בכינויו ABC.

מתברר שבתוך שוק העיר העתיקה המחולק לאזורים על פי מרכולתם של הסוחרים: ירקות, בגדים, נחושת, עץ, אלקטרוניקה, פרזול, מכונאות ועוד ועוד, יש שוק אחד המשתרע על שני רחובות המוקדש לספרים, בעיקר ספרי לימוד. קילומטרים של דוכני ספרים בערבית בהינדי ובאנגלית פרוסים ברחוב , מכל הסוגים וכל המינים. חויה לכל חובב ספרים באשר הוא וכל הדוכנים מלאים ורועשים כאילו מכרו בהם גלידה ביום קיץ.

אום שאנטי שאנטי שאנטי.