הפוסטים הבאים מתארים את טיולנו להודו, גם שם זר לא יבין.
פונה -Pune: ביקור בסייבר סיטי ומחוצה לה - ספטמבר 15-20, 2013
הגענו למומבאי בחצות הלילה באמצע ספטמבר. כשיצאנו משדה התעופה לא מצאנו את הנהג ששלחו לנו עומד עם שלט עליו כתוב השם שלנו. בזמן שחיכינו לו התוודענו לראשונה לארץ וליושביה ובעיקר לכל הנהגים שניסו לצוד אותנו בזמן שחיכינו להסעה המוזמנת שלנו. כשהנהג הגיע הוא התנצל מעומק ליבו על האיחור, מה שקרה הוא שהטיסה שלנו הקדימה, העמיס אותנו על המכונית החדישה והנוחה שלו ויצאנו לדרך עמוסת התנועה שבה ציות לחוקי התנועה הוא אפילו לא בגדר המלצה. הנהגים נוהגים את כל כלי הרכב שלהם (מכוניות, ריקשות, שהן מוניות על בסיס של אופנוע עם מנוע של מכסחת דשא , אופנועים, וספות, עגלות רתומות לחיות משא ועוד כהנה וכהנה). הדרך חשוכה, אין בה מסלולים וכלי הרכב הרבים מזגזגים בה כשהם צופרים, עוקפים, כמעט משייפים את הרכב הנוסע לצידם, ונכנסים למסלול של הרכב הבא ממולם. אחרי כשעה שבה יצאנו ממומבאי עלינו על דרך המלך, כביש אגרה בדרך לפונה, העיר שבה לאמדוקס יש מרכז פיתוח גדול ובו כששת אלפים עובדים היושבים בשני מגדלים בשכונת ההי טק הקרויה סייבר סיטי וכשמה כן היא.
בכניסה לעיר הדרך המהירה הסתיימה וחלקנו את הכביש עם כמה פרות שהילכו עליו בעצלתיים.
בשלוש בבוקר הגענו למלון, הנטוע בתוך סייבר סיטי ונראה כמו כל מלון מערבי כולל מוזיקת מעליות מעצבנת שמתחילה לנגן כשלוחצים על הכפתור המזמין את המעלית. למרות שפקיד הקבלה לא היה מעודכן בשינויים בהזמנת החדר הוא טיפל בנו באדיבות ובמהירות. ממרפסת המלון ראיתי את המגדלים בהם חיים אנשי ההיי טק בכולם מותקנים דודי שמש על הגגות (חשמל הוא מצרך מופרט ויקר בהודו) ושמעתי את הצפירות הבלתי פוסקות של כל כלי הרכב לסוגם המגיעות עד לקומה השמינית של המלון ברעש קבוע שנתרגל אליו במהירות ונפסיק לשים לב אליו.
בבוקר יניב הלך למשרד הנמצא באחד המגדלים במרחק כמה מאות מטרים מהמלון.
מיה הגיעה בצהרים ומייד יצאנו לעיר שמעבר לשכונה המסוגרת. פקיד הקבלה הנחמד במלון הסביר לנו על פי בקשתינו איך להגיע לשני יעדים ששאלנו עליהם. האחד, חנות טלפון סלולרי שבה נוכל להשמיש את כרטיס הסים שרכשתי מבעוד מועד (ההודים מערימים קשיים על רכישת כרטיס סים לטלפון) והשני חנות בגדים (אחרי שמיה, שבפעם הקודמת שהיתה בהודו בילתה על חוף הים הבינה שמה שהביאה איתה לא ייצלח לטיול הנוכחי ויפה שעה אחת קודם לכסות את הזרועות ואת הרגליים) . הפקיד המליץ לנו לקחת אוטו ריקשה למרות שטען ששתי החנויות ממוקמת במרחק של קילומטר או פחות מהמלון, זו לצד ימין וזו לצד שמאל. כשיצאנו מסייבר סיטי ו"נפלנו" לרחוב הראשי הבנו למה. ההליכה ברגל אינה ספורט ואנשים שידם משגת לשלם כמה פרוטות לנהגי ריקשות לא מלכלכים את הרגליים שלהם ומשתדלים לא ללכת לאן שאפשר לנסוע. המדרכות (אם קיימות בכלל) מלאות דוכני אוכל וממכר, עוברי אורח על ארבע (בעיקר פרות חוצות) לכלוך, בתים זמניים לדרי הרחוב והכבישים עמוסים צפופים מרעישים ובלתי ניתנים לחצייה. גם כשהאור ירוק להולכי רגל (בהנחה שיש רמזור) כלי הרכב ממשיכים לנסוע ולא עוצרים. אחרי כמה ימים למדנו לעבור בזיגזג בין כלי רכב נוסעים אבל ביומנו הראשון ניסינו להבין איך לחצות את הכביש. לרחובות אין שמות וכששאלנו אנשים איך להגיע לחנות קיבלנו הסברים עם אמצעי המחשה. הולכים עד שרואים חנות של חלקי חילוף של טויוטה עוברים גשר על נהר וסופרים שלושה בנינים.
בסופו של דבר הגענו לכוך שנראה כמו חור בקיר שם ישבו באפלולית שלושה צעירים מאחורי צגי מחשב. התחלתי להסביר לנציגת השרות הראשונה שישבה עטופה בסארי מול הצג שאני צריכה להטעין כסף על כרטיס הסים שלי והיא עשתה איזו תנועת יד שהבנתי אותה כהפניה לנציג שרות אחר. כשעברתי לבחור בסוף השורה לא יכולתי להסיר ממנו את מבטי. הוא היה טרנסג'נדר לבוש כגבר עם איפור וציפורניים מטופחות. הוא היה מאוד נחמד, בהתחלה הוא אמר לי not possible המשפט שנשמע בטיול הזה עשרות פעמים ביום אבל אחר כך התרצה ועשה כמיטב יכולתו. בסופו של דבר הוא הודיע לי בשמחה שהסים שלי עובד אבל צריך להטעין עליו כסף (דא…) ואצלם אין כרטיסי טעינה, לכן אצטרך למצוא חנות אחרת והוא היה אדיב והסביר לנו איפה החנות האחרת. כשהגענו לחנות האחרת, דוכן אזבסט, היא היתה סגורה. אנשים שישבו על המדרכה ממול סיפרו לנו שהמוכר הלך לאכול משהו ויחזור מתישהו. החלטנו לוותר כי בינתים גם אנחנו רצינו לאכול משהו. הסתובבנו וחזרנו בדרך שבה באנו וראינו בדרך כמה מסעדות ברחוב שאי אפשר היה לעמוד על טיבן ומיה הציעה שנלך לאכול במלון כדי שלא נחלה ביום הראשון שלנו בהודו. שוב סיכנו את חיינו בחציית הכביש הראשי ועשינו את דכינו בין כל שאר הדברים קטנים כגדולים שנעו איתנו המדרכה. בדרך צדו עיני קיוסק קטן שעליו התנוסס שם חברת הסלולרי שאחריה התחלתי במצוד באותו ביום. המוכר מכר לי כרטיס נייר קטנטן שעליו מספר שאותו אני צריכה להכניס לטלפון כדי להתקשר אבל התברר שהתקשורת ביננו לא עבדה למרות שהוא אמר לי no problem וגם possible. הכרטיס שהוא מכר לי היה של חברה אחרת בעלת שם דומה מאוד אז אני לא מטילה עליו את האחריות לטעות. למחרת עשינו טיול לצד השני של הרחוב ושם גילינו להפתעתינו קניון מערבי מודרני גדול שלעומתו מחוירים כל הקניונים בעירנו ושבו רשתות בינלאומיות, מסעדות, בתי קפה, סופר גדול, חניון ענק ולונה פארק לילדים סובבים גנים פורחים ויפים. מייד ניגשנו למשימה ומצאנו חנות סלולרית גדולה, יפה, ממוזגת ומוארת שבה נציגי שירות במדי החברה בקשו מאיתנו לקחת מספר להזין את מספר הסלולרי שלנו לצג מחשב בכניסה ולהמתין. בתוך כמה דקות קיבלתי הודעה לטלפון שתורי הגיע. מתברר שאמנם הבעיה לא היתה טריביאלית ומנהל החנות נקרא לעזור אך הוא פתר את הבעיה בתוך כחמש דקות, וסידר לי תוכנית הכוללת שיחות, הודעות ואינטרנט במאתיים רופי (שלושה וחצי דולר).
בסיורנו בעיר ביומיים הראשונים קלטנו שאין עוד אדם לבן חוץ מאיתנו ובכל נדודינו ברגל, ובאוטו-ריקשה היינו הלבנות היחידות. ביום השני נסענו מיה ואני לתחנת הרכבת לנסות ולקנות כרטיסים להמשך הטיול. כשהגענו לתחנה ראינו עם רב שנראה כי הוא מתגורר בה. משפחות שלמות על ילדיהן וטפיהן וזקניהן סועדות את ליבן, ישנות על הרציפים או עומדות בתור. עברנו בין המון האדם היושב / שוכב על הרצפה ומצאנו את הקופה שנראתה לנו מתאימה לנו עליה היה תלוי שלט : כרטיסים לנסיעות בעתיד. ראינו שכל מי שקונה כרטיסים ממלא טפסים כאילו הוא רושם את ילדיו במשרד הפנים וביטוח לאומי לצורך קבלת קצבה כלשהי וכשהגיע תורינו הבנתי שאני לא מצליחה להבין איזה כרטיס אני צריכה לקנות ואיך לבחור את הרכבת המתאימה מבין כל האפשרויות. הפקידה יושבת מאחורי צג מחשב ישן מאוד (הכרטיסים הנקנים מראש מונפקים על ידי מדפסת הפולטת נייר מנוקב) ושואלת מאיפה ולאן אני צריכה להגיע. אני נותנת לה את שם שתי הערים (מי יודע אם אין עוד ערים בשמות האלה ברחבי המדינה) ואת היום והשעה בגדול והיא נותנת לי על נייר רשימה של כמה רכבות (מהירות ומאספות) עם קרונות שמורים (בהם אפשר להזמין מקום) אבל התקשורת ביננו לא טובה והתור מאחור הולך וגדל ואני מחליטה לקחת את הנייר ולחזור ביום אחר. כשיצאנו מהתחנה חשבנו שנוכל ללכת ברגל לאתר שנראה לנו שהוא באזור לפי מדריך הטיולים שלנו אך בחור נחמד עצר אותנו והמליץ לנו לקחת ריקשה ואף קרא לנהג וקבע את מחיר הנסיעה ואמר לנו אותו מראש. נסענו לפארק קורגאון, שכונת מעמד בינוני בעיר פונה המפורסמת בעיקר בגלל האשראם של אושו שמושך אליו תיירים רבים מכל העולם. גם אנחנו הסתקרנו ושם בפעם הראשונה והאחרונה בשבוע שלנו בפונה פגשנו את האדם הלבן, לבוש גלימה סגולה, לבוש חובה, אותה רוכשים בנוסף לדמי הכניסה הגבוהים, אותה הוא מחליף בגלימה לבנה (לבוש חובה בערב) שגם אותה רוכשים בנוסף לדמי הכניסה. בקרנו אצל פקידי הקבלה שאינם מרשים להציץ באשראם בטרם משלמים להם דמי כניסה יומית או שבועית או חודשית ולמדנו שנצטרך לעבור בדיקת HIV בטרם נורשה להיכנס, נשלם כמאה דולר לא כולל גלימות, מצנפת, ארוחות במסעדה המקומית (שמותר לנוכחים לאכול רק בה) ודמי מדיטציה בסדנאות השונות בהן נבחר להשתתף. מיה שקלה לשוב לשם למחרת אבל בלילה קראנו מה אנשים כתבו על המקום הזה -Cashram מלשוןAshram והחלטנו לוותר על החוויה. בדרכנו חזרה למלון לקחנו אוטו ריקשה והנהג הפעיל מונה, זו היתה תחושת ניצחון שאין דומה לה.
ביום השלישי שלנו פה היה חג גדול לכבוד האל גנאש. הפסטיבל נמשך עשרה ימים ומסתיים בחגיגות ותהלוכות בהן מובילים את האל גנאש שהוא איש שמן עם ארבע זרועות ופנים של פיל למקוה מים ועושים לו הטבלה או תשליך. הטקס נראה כמו ערבוב של יום העצמאות וחג ביכורים בקיבוץ. פסלים ענקיים של האל מוקמים על במות בכל רחבי העיר המקושטות בזרי ושרשרות פרחים כתומים וצהובים וביום האחרון של החג, הבמות מועלות על עגלות של טרקטורים, תזמורת או רקדנים מנגנים ומקפצים לפניהן והתהלוכה יוצאת לדרך כשאנשים מלווים אותה בשמחה ובמחולות.
מדי פעם היא עוצרת באמצע הרחוב ומצטרפים עוד אנשים שבאים לתת כבוד לאל באמצעות תשורות או כסף והם מעלים לבמה פסלים קטנים של גנאש שהביאו איתם מהמקדש הפרטי בביתם. התהלוכה מסתובבת במשך שעות ארוכות, בכל מקום היא עוצרת, הקהל המאסף שלה הולך וגדל, המתנות שהאל מקבל מצטברות ומדי פעם האחראי על טובתו של האל מחלק לקהל מכל השפע שהצטבר כמו בננות וממתקים. בכל עצירה כשנוסף קהל מתפללים לאל ומבקשים ממנו בקשות שונות. כשהקהל מתקרב לבמה הוא נוגע בה ומנשק כמו שעושים עם ספר התורה שעובר בבית הכנסת. נשים מוציאות כסף תוך החזיות שלהן ונותנות לשומר הראש או האחראי על הבמה לשים אותו בידיו הרבות של האל שבאחת מהן תקועה קטורת, בשניה פרח ובנותרות התקרובת והמתנות. בכל מקום שהבמה עוצרת גברים יוצאים במחול דבקה אקסטטי לקול המוסיקה הרועשת העולה מהרמקול של הבמה.
יניב שאל את חבריו לעבודה לאן כדאי ללכת לצפות בתהלוכה והם ענו לו שהם מסתגרים ביום הזה בבית כי אי אפשר לצאת , העיר סגורה למכוניות ויש רעש המולה וצפיפות אפילו יותר מבדרך כלל והציעו לו שאם הוא רוצה לראות גירסת לייט שבה לא ידרסו וימעכו אותנו הם מציעים ללכת לסייבר סיטי שם, בצורה מאורגנת תצא תהלוכה מהפארק באמצע מגדלי ההיי טק שתסתובב רק בשכונת המגורים המקיפה את הפארק, יעני הבמות של סביון. הלכנו. בשעה היעודה קהל קטן הסתופף באמפי תיאטרון בפארק מול הבמה וכשהחצוצרות פצחו בתרועה אנשים התקרבו לבמה השילו נעליהם בירכו / התפללו וגם צילמו. הבמה הועלתה על עגלת טרקטור והתהלוכה יצאה לדרך בהתחלה בקול ענות חלושה אך בכל תחנה שבה עצרה הצטרפו עוד אנשים והיא הלכה וגדלה כשהיא אוספת אליה אנשים ששמעו את ההמולה, יצאו מהבתים והצטרפו. לפתע פתאום נפתחו ארובות השמיים וגשם כבד של מונסון ירד ללא אזהרה. האיש האחראי על האש מייד שלף מטריה והגן על האל שלו כששאר האנשים שסביבו נרטבים עד לשד עצמותיהם. עם כל הנאמנות שלנו לטקס ולתיעודו ברחנו משם לפני שהאייפונים שלנו יסיימו את חייהם כמו האלילים העומדים להיות מושלכים לנהר.
בערב היתה הפוגה בגשם ויצאנו לראות איך נראה החג מחוץ לקריית סייבר. במלון יעצו לנו לקחת אוטו ריקשה ולא ללכת ברגל ואנחנו שוב התעלמנו מהעצה, יצאנו לעיר פנינו לרחוב הראשי שהיה סואן ועדיין התקיימו בו כמה תהלוכות. הגשם שטף את הכבישים ומעטה של בוץ הציף אותם והבנו למה אנשים נוסעים באוטו ריקשה מרחקים של כמה מאות מטרים אבל התעקשנו והמשכנו ללכת עד שראינו שעשינו סיבוב מחוץ לפארק התעשייה והגענו לשער המרכזי שלו מהצד השני שמולו הזדקרו שני קניונים מודרנים ענקיים זה מול זה בעלי שמות באנגלית. נכנסנו כדי לחזות במו עיננו בפלא הזה ועברנו דרך מכונת שיקוף כמו בשדה התעופה. אגב פה כשמגיעים עם מכונית לקניון צריכים לפתוח גם את הבגאז׳ וגם את מכסה המנוע. הקניון נראה כמו כל קניון אמריקני עם אותן רשתות, חנויות, מסעדות, אטרקציות וגם אותם המחירים. שני הקניונים האלה, מפוארים ויפים מקיפים חצר ירוקה ומרהיבה ובתוכה מזרקה, נמצאים כמו פארק תעשיית ההיי טק בתוך רחוב מלוכלך רועש ללא מדרכות עם פחונים וחורבות המשמשים למגורים לחנויות ולדוכני מזון ונראים כמו מבנים שנפלו מכוכב אחר בתוכם מתקיימים חיים אחרים, אנשים חונים בחניון תת קרקעי במכוניות מפוארות ויוצאים ישר לתוך סופר ענקי שאת העגלות אליו לוקחים ביציאה מהחניון והם יכולים לחיות את החיים המקבילים שלהם בלי לגעת באויר המזוהם.
האוויר אמנם מזוהם ומיה מדווחת לי על הריח כי אני , למזלי פה, תתרנית ולא יכולה להריח. המראה השכיח הוא גברים ונשים על וספות וטוסטוסים שהם אמצעי התחבורה הכי הגיוני פה ואנחנו רואות גברים הלובשים ממחטות אף על פניהם כמו שודדים ונשים שראשן עטוף בצעיף כך שרואים רק את העיניים שלהן. בהתחלה הנחנו שהן מוסלמיות אבל אחרי שראינו שהן הולכות בזרועות חשופות הבנו שהממחטות והצעיף נועדו להגן על הפנים והשיער מזיהום האוויר הכבד פה. בנוסף לזיהום יש פה מנהג מגונה של גברים ונשים כאחד לירוק במרץ. במשרדי ממשלה ומבני ציבור יש שלט המבקש מאנשים לא לירוק פה, כלומר שירקקו להם בכל מקום אחר אבל לא לפני הפקיד. הריקשות נוסעות על מנוע של מכסחת דשא או טוסטוס והנהגים מתניעים אותן במשיכה. בפקקים הם מכבים אותן כדי לא לבזבז דלק. לריקשות האלה יש מונה בצד שמאל, הנהג יושב באמצע כי הן דומות לאופנוע סירה ויש לו (לפעמים) מראות בשני הצדדים ומראה כמו של מכונית באמצע בעזרתן הוא מנווט את הזיגזוגים שלו בכבישים הרחבים והצרים שתמיד הומים, בין הוספות, האופניים המכוניות והאוטובוסים.כשהנהג מתכוון לפנות לכביש אחר הוא מאותת ביד כמו רוכבי אופניים בלילה כלי רכב רבים לא מדליקים אורות והריקשות שחורות וקשה לראות אותן.
אתמול יצאנו לתור את מרכז העיר ביום שאחרי החג. לקחנו אוטו ריקשה לרחוב שיש בו חנויות רבות של בגדים ושווקים שונים. הנהג הוריד אותנו בפיתחו של אתר היסטורי ארכיאולוגי אז החלטנו לבקר בו. המקומיים משלמים חמישה רופי זרים משלמים מאתיים וככה זה בכל מקום שיש בו דמי כניסה אם רוצים לצלם צריך לשלם עוד ( איך הם יודעים מי זר יש פה מליוני תיירים הודיים, כנראה שזר הוא כל מי שאינו הודי). מבצר בן כמה מאות שונים שבליבו חומה ובאמצע רחבה גדולה וירוקה שהיתה בעבר מחנה ועכשיו היא טלאי ירוק באמצע העיר. אשה נמוכה עם שק עשב על ראשה קצרה את העשב הגבוה במגל. אני חשבתי שהיא אוספת עשב אולי לפרה או עז שיש לה אבל מיה הציעה שהיא עובדת באתר בכיסוח הדשא. עשינו סיבוב על החומה, בכל נקודה עומדים שוטרים או חיילים ומשגיחים על הביטחון ומייד הרגשנו בבית. גם באתר התיירות הזה מצאנו את עצמנו הלבנות היחידות כמו בשלושת הימים הקודמים כשכולם נועצים בנו עיניים. כשיצאנו מהמבצר שאלתי את השומר בכניסה איפה יש שירותים והוא הצביע על מבנה ממול, שירותים ציבוריים. עומדים בתור גברים בצד אחד נשים בצד שני, מפקידים את התיק אצל שומר הסף שגם גובה שני רופי דמי כניסה, מחכים שיתפנה, הייתי אחרי גברת זקנה שיצאה ברגליים רטובות, לא לא זה לא מה שזה נראה, השירותים : חור ברצפה ולידם בכל מקום גם בבתי מלון מודרניים יש ברז עם צינור המחליף את נייר הטואלט או נוסף לו תלוי במקום. שם היה רק צינור וגם לא היתה דלת לא עושים שם ענין גדול מצרכי הגוף וילדים עושים אותם בכל מקום בכל זמן, יכול להיות שגם מבוגרים אבל טרם יצא לנו לחזות במחזה הזה.
בחוץ יש ברזי מים לשטוף את הידיים ואת הרגליים, כולם בכפכפים או נעלי אצבע שמתלבשים על הרגל ויוצאים ממנה בקלות כי צריכים לשטוף את הרגליים לעיתים קרובות ולחלוץ את הנעליים בכניסה למקדשים הרבים המפוזרים בכל העיר שם אנשים באים לבקש ולהתפלל כל היום. משם המשכנו לשוק הבגדים הצבעוני והיפהפה וקנינו ליניב חליפה לבנה להמשך הטיול הקרויה קורתה פיג׳מה. בחוברת שמצאנו במלון ראינו שאנחנו קרובות למזיאון מומלץ מאוד אז הלכנו לחפש אותו. לרחובות יש שמות אבל הם לא כתובים בשום מקום וקשה מאוד למצוא מקום לפי המפה אבל האנשים סופר נחמדים ועזרו לנו להגיע למחוז חפצנו. במוזיאון מצאנו אוסף חפצים ענקי של אספן הודי שהוריש אותו למוזיאון על שמו.
כשיצאנו מהמאפיה הגרמנית (שם כולל לכל בית קפה המשרת את האדם הלבן והודים שאימצו אורחי אכילה מערביים) ראינו שלט גדול המבשר את בוא המשיח על מבנה שבחזיתו היתה בריקדה של אבנים וחמישה חיילים שומרים על הכניסה והצלחנו לראות סכך של סוכה. בית חב״ד בפונה. עברנו את מצבת השומרים ובעלת הבית יצאה לקדם את פנינו בחג שמח. אמרנו לה שעברנו בסביבה וראינו סכך של סוכה אז החלטנו להיכנס והיא מייד בירכה על גורלה הטוב וציינה את ההשגחה הפרטית ששלחה לה אושפיזין לסוכה ליום הראשון של החג והזמינה אותנו להיכנס לבית שבו התרוצצו על הרצפה ילדים ואפרוחים גם יחד. היא והרב, בגילנו, חיים בפונה כבר 13 שנים כשאת כל עשרת ילדיהם שלחו לישראל בגיל 13 כדי שילכו לישיבה או אולפנה ורק בנם הצעיר שנולד בפונה עדיין איתם. נכדיהם שבאו לבקר עם בתם ובעלה מילאו את הבית שמחה. הרבנית היתה מאוד מופתעת מכך שלא ידענו על המקום והגענו במקרה וסיפרה לנו שהבית הוקם בסמוך לאשראם של אושו כדי להחזיר את הנפשות התועות לדרך הישר ובסופו של דבר החבדניקים נחלו ניצחון כי מספר הישראלים הבאים לאשראם הולך ופוחת וכמעט נעלם כליל וכל זה בגלל שהאור ניצח את החושך. בירכנו על הלולב ועל האתרוג ונענענו את הלולב, הדלקנו נרות וניהלנו שיחה ארוכה על השגחה פרטית מול כללית, על משפחות ברוכות ילדים, חינוך והשירותים שבית חב"ד מציע לעשרים ושמונה המשפחות שאמדוקס שלח לרילוקיישן לפונה והרבנית עושה לילדיהם קייטנות צהרונים ומה לא ועם הרב ניהלתי שיחה על זרמים ביהדות ועבודה זרה ( כל מה שההודים עושים) כשמיה והבן הקטן של החב"דניקים דיברו על ספרים וקומיקס חרדי. הם הפצירו בנו ללכת לבית חב"ד בעוד שבוע לחוג את שמחת תורה כשגילו שבדיוק נהיה בעיר ששם יש להם עוד שליח והרבנית שרצתה לתת לנו את האימייל שלה אך לא היתה יכולה לכתוב בגלל קדושת החג נתנה לנו ספר של שיחות של הרבי שתמונתו הענקית מצוירת על קיר ביתם שם מופיעה כתובתם. לפני שעזבנו היא נתנה לנו כמה טיפים על חנויות בגדים ונפרדנו כידידים ותיקים, לא לפני שהם סיפרו לנו איך בנם בן השמונה נוסע לבד באוטו ריקשה להביא חלב מרפת מקומית ואיך הם מסתדרים עם עניני הכשרות והאכלת כל המבקרים שלהם וגם על צרותיהם הכספיות ועל כך שהישראלים המקבלים את השירותים שלהם לא מודעים לכך שאין להם מקור הכנסה מלבד תרומות אז כל מי שרוצה מוזמן לתרום לבית חבד בפונה.
!נמסטה
