הקיץ עבר החום הגדול. סוף אוגוסט תחילת ספטמבר היא תקופה המכונה במקומותינו חזרה לבית הספר : Back to school. התלמידים חוזרים ללימודים והסטודנטים נעלמים מכל המסעדות, החנויות, בתי הקפה וכל מקומות העבודה אותם מילאו במשך הקיץ, ממלאים את הכבישים במכוניותיהם, או המכוניות של הוריהם, העמוסות עד להתפקע בציוד אישי ודוהרים אל האוניברסיטאות והקולג'ים. כמה מחברי ליוו את ילדיהם לראשונה למסע הכומתה הזה, המותיר אצל ההורים המשלחים את הגוזלים מן הקן תחושות מעורבות של עצב, געגוע, דאגה וגם...הקלה. במחוזותינו נהוג לומר : ברוך שפטרני מעונשו של זה לא ביום בר המצוה אלא בגיל 18, ולשלח את הילדים לדרכם באוניברסיטה או בחיים כשברור לשני הצדדים שאין החלפות ואין החזרות. בביקור שערכתי במרפאה ניהלתי שיחת חולין עם האחות, בה סיפרנו זו לזו על הילדים שלנו שהתברר, שהם בני אותו גיל. "אנחנו מוכרים את הבית שלנו" היא סיפרה "ועוברים לדירה קטנה. כך אנחנו תופסים שתי ציפורים במכה אחת. גם נפטרים מהמשכנתא וגם מוודאים שהילדים לא יוכלו לחזור הביתה בצר להם ויצטרכו לדאוג לעצמם בעת צרה". בדרך הביתה עברתי ליד קבוצה של אימהות שחיכו עם הילדים שלהם להסעה לבית הספר ביום הראשון ללימודים ואפשר היה לחוש את ההתרגשות שעמדה באויר. האוטובוס הצהוב הגיע ובלע לתוכו את הילדים כשהאימהות מנפנפות בידיהן לשלום ומפריחות נשיקות באויר. כשהאוטובוס פנה ונעלם משדה הראיה, כל האימהות קפצו כאחת קפיצה גדולה באויר הניפו את זרועותיהן למעלה בתנועת ניצחון והריעו ביחד : "יש!!! , סופסוף התחיל החופש".
אפרופו מחזור החיים והתחלות, אתמול נסעתי לניו יורק כדי להשתתף בטקס הנישואין של דנה ואסף שחתונתם נערכה באביב בתל אביב אך לא כדת משה וישראל ואתמול הם נישאו אצל פקיד העיריה העושה את עבודתו נאמנה אך ללא שמץ של שמחה. יצאתי בחצי הלילה באוטובוס הסיני כפי שהוא קרוי פה היוצא מצ׳יינה טאון בוושינטון ומגיע לצ׳יינה טאון בניו יורק וכשעליתי על האוטובוס הבנתי שאני האדם הלא נכון במקום הלא נכון. הנוסעים סביבי וגם הנהג נראו כמי שיצאו זה עתה מהסרטת סצינת פשע בסרט אימה. שמתי את נפשי בכפי וחיבקתי את התיק שלי חיבוק אמיץ כל הנסיעה שארכה שעתיים יותר מהצפוי בגלל הפקקים העצומים בכניסה לעיר לכבוד האחד עשר בספטמבר. הגעתי לקריית הממשלה בניו יורק בבוקר ישר לתוך טקס מרשים של תלמידי האקדמיה לשוטרים שהחליפו משמרות ברצינות השמורה ללובשי מדים וחובבי טקסים במחוזותינו, כשכל בניני הממשלה מסביב נערכים לטקסים שונים שהתקיימו בהם במהלך היום. או אז הבנתי שבגלל ההיסטריה שלי בזמן הנסיעה נתתי לסוללה של הטלפון לרוץ פול גז בניוטרל ואני צריכה להטעין אותו כדי שאוכל לצלם את הטקס שבגללו סיכנתי את חיי. נכנסתי לבית העיריה, מצאתי שקע פנוי, תקעתי לתוכו את הטלפון וביליתי את הזמן במחקר אנתרופולוגי מרתק. הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שמספר הזוגות החד מיניים היה שווה או גבוה ממספר הזוגות הסטרייטים. הדבר השני ששמתי לב אליו הוא שהזוגות הסטרייטים שבאו להינשא היו נציגי כל העולם, צעירים, מבוגרים, לבושים בגדי יום יום או חליפות חתונה, שמלות ערב לצד שמלות יום קצרות, שמלות חתונה לצד שמלות עבודה או בוקר, נעלי עקבים לצד כפכפי אצבע, מלווים במשפחה או לא, הכל בכל מכל כל. לפתע יצאו מאחד מחדרי הטקס שני גברים לבושים טוקסידו, פרח ציפורן לבן בדשם, מחייכים באושר וכשיצאו מהאולם היו תלויים על גבם שני שלטים just married (זה עתה נישאו) . אחריהם יצא זוג מעורב (ככה נהוג להגדיר במקומותינו בני זוג שאחד מהם אישה והשני ....גבר) היא לבושה בהידור מסוים וצועדת על נעלי עקב גבוהות מאוד. לפני דלת היציאה הוא הוריד את התרמיל מהגב, הוציא ממנו שקית שלף מתוכה כפכפי אצבע נתן לאשתו ואיפסן בתרמילו את זוג נעלי העקב הבלתי אפשריות להליכה.
בדיוק כשהטלפון שלי היה טעון מחדש הגיעו דנה ואסף, הציגו את המסמכים שקיבלו יום קודם ונשלחו לחכות לטקס שלהם. ביושבם על הספסל דנה הוציאה מהתרמיל שקית עם נעלי עקב גבוהות והחליפה את הנעליים הנמוכות שלה בנעליים שהגביהו את קומתה בשיעור ניכר. בזמן שהיא התעסקה עם הנעליים נגשה אלי מישהי שהיתה בתור אחריהם ושאלה אותי בדחילו ורחימו אם אהיה מוכנה להיות עדה בטקס שלה ושל זוגתה בעשרים ושתיים השנים האחרונות. הן מפלורידה שם זוגות חד מיניים לא יכולים להתחתן ועשו את כל הדרך לניו יורק אחרי שהקיץ בית המשפט העליון חיסל באבחת הצבעה את הצעת ההחלטה של חלק מדינות לאסור בחוק את האפשרות להעברת חוק המאפשר נישואים חד מיניים. המשמעות העיקרית של החלטת בית המשפט היא שהממשל הפדרלי מכיר מעתה בנישואים חד מיניים בכל 13 מדינות בהן הם חוקיים כיום והנישאים בהן יכולים להינות מכל ההטבות המגיעות לזוגות נשואים. בנות הזוג, בגילי, סיפרו לנו שהן מתרגשות מאוד, אחת מהן קתולית מפורטו ריקו והשנייה מוסלמית אבל הן הצהירו : אלוהים הוא אחד ואוהב את כולנו, אלוהים הוא אחת, אמרתי להם, אבל באנגלית זה לא עובד אז ניסחתי מחדש : אלוהים היא אחת והן נענעו את ראשיהן בשמחה. הן שאלו מה לי ולכלה והסברתי להן שאני מכירה אותה עוד בטרם נולדה וסיכמנו שאם כך אנחנו משפחה גם אם לא ביולוגית. הן צילמו אותנו ואנחנו צילמנו אותן והחלפנו אימיילים והיתה אוירת חג. הגיע הרגע שלו חיכינו וקראו לזוג הנשוי אך לא כדין לתת פרטים ולהתגבר על בעיה ביורוקרטית, דנה כבר הוסיפה את שם משפחתו של אסף לשמה והפקידה חושבת שהם כבר נשואים ולא מבינה למה הם מתחתנים שוב. ההסבר הניח את דעתה והתקדמנו לחדר ההמתנה משם הם נקראו לחדר שבו ניצב דוכן ואליו נכנס פקיד ששם את הטקסט שלו על הדוכן ופצח בטקס חדגוני שנמשך דקה ושבע שניות במהלכו דנה התפוצצה מצחוק, ואסף נראה הלום. בנות הזוג שביקשו ממני להיות עדה נתקעו בדיוק בתוך הפסקת הצהרים המקודשת של הפקידים. הן שיחררו אותי מתפקידי ומצאו זוג נשים אחר שישמשו להן עדות ונפרדנו כחברות ותיקות. דנה החליפה את
נעלי העקב המחודדות בסנדלים נמוכים ונוחים והלכנו לשתות קפה קר ביום חם מאוד עד שהתעודות והמסמכים יהיו מוכנים. נכנסנו לסניף של סטארבאקס האהוב על דנה מאוד כי הוא מספק wi-fi למי שמסתובב בניו יורק עם טלפון ישראלי שלא מחובר לרשת האינטרנט. היתה שעת צהרים והיה צפוף ומלא כמעט עד אפס מקום. דנה שאלה איש עסקים מחולף שתפס ספסל אם אפשר לחלוק איתו שולחן והוא מיד ענה בעברית אמריקנית טובה שהוא ישמח להתחלק איתנו ובעודנו מצטופפים הוא חיפש ומצא בטלפון תמונות של בנו החייל הגיבור המשרת בנח״ל כחיל בודד ואוהב את הארץ בכל מאודו. דנה רצתה להציע את אחותה לשידוך אבל האב הגאה אמר שיש לבן שלו חברה וכולנו נאנחנו אנחת שביעות רצון.
אחרי שהמסמכים היו בידינו היו לנו עוד שתי תחנות, בית המשפט העליון שהחתים את התעודה ומשרד החוץ שבו מקבלים אישור נישואין בעל תוקף בינלאומי שאחריו אפשר להירשם במשרד הפנים גם אם לא נישאים כדת משה וישראל. במחלקה היעודה במשרד החוץ חיכינו עם עוד כמה זוגות ( מעורבים) שהכרנו מהתור בעיריה. הפקיד שלא הצליח לבטא את השמות קרא : אלה שמחכים לאישור לצ׳כיה יתכבדו ויבואו לקחת את המסמכים שלהם. לפנינו עמד גבר שחיכה לאישור שונה. אחרי דין ודברים עם הפקיד הוא סינן בעברית צחה: כוס אמק הישראלים המזוינים האלה, אף פעם הם לא אומרים לך בדיוק מה אתה צריך וסוף סוף הרגשנו בבית אחרי היום הביורוקרטי המנומס ומלא המעצורים שבו אף אחד מעשרות פקידים שתפקידם להשיא ולטפל בנישואין לא חייך ולא בירך אבל כולם ממלאים את תפקידם לשביעות רצון הממונה.
אייסאף, קרא הפקיד שלא הצליח לבטא את השם אסף, שרון, הוא ניסה שוב כשהוא מבטא את שם המשפחה של אסף כמו השם הפרטי Sharon באנגלית ובמילעיל. כך או כך - הזוג הצעיר רץ את המרתון בארבע שעות בהן הספיק להירשם, לחכות בחמישה תורים, להינשא (דקה ושבע שנית) להעביר מסמכים ממשרד למשרד לעבור בבית המשפט העליון ובמשרד החוץ ולהגיע לקו הגמר עייף מיוזע ומרוצה.
מזל טוב, שנה טובה וגמר חתימה טובה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה