טלפון דור שלישי לגיל השלישי

כקוראת כפייתית שעיניה נמשכות לאותיות ומילים בכל מרחב ויזואלי משכו את תשומת ליבי שתי מודעות על לוח הספריה השכונתית שלי.  באחת היה כתוב : דרושים מתנדבים קשישים לעזרה בשיעורי בית לבני נוער. במקומותינו מהדרים פני זקן וקוראים להם Senior Citizens כלומר אזרחים בכירים, הגדרה שיש בה כבוד בניגוד לקשיש או ישיש, שהן הגדרות המרמזות לא רק על גיל אלא גם על כשירות (או היעדרה) . בשניה, בקצה השני של לוח המודעות נכתב : דרושים מתנדבים בני נוער להדרכת קשישים בשימוש באייפאד ומחשבי לוח אחרים (טאבלטים) בספריה. לוח המודעות כמשל?

ההתנדבות משני צידי המתרס של הגיל נעשית בתחומי הספריה. התלמידים מקבלים עזרה פרטנית בשיעורי בית ממתנדבים, אנשים מבוגרים, בעלי ידע בתחומים שונים, שזמנם בידם וקריירה מקצועית מאחוריהם או בצידי הדרך שלהם, הנפגשים עימם פעם או פעמיים בשבוע ואזרחים בכירים, בעלי ידע וקריירה מקצועית בשלב זה או אחר המתקשים להתמודד עם חידושים טכנולוגים בכוחות עצמם מקבלים הדרכה קבוצתית מצוות הספריה, המבקש לתגבר אותה בעזרה פרטנית, בהורדת ספרים אלקטרונים מושאלים למכשירי קריאה אלקטרונים כמו קינדל,  אייפאד וטאבלטים למיניהם. 

מי שראה אותי נאבקת באתר הספריה כדי להוריד ספר מושאל לקינדל שלי או בקינדל עצמו כדי להגדיל את האותיות או להשתמש באופצית התרגום שלו יעיד עלי שלמרות שאני עוד לא עונה לקריטריון של קשישה (או בכירה) , אני בנזקקות תמידית לתמיכה טכנית. בן הזקונים  שלי הוא סרבן תמיכה, לטענתו, אני מקרה אבוד (את ההסברים שלי שבאופן יחסי המצב שלי לא כל כך אנוש הוא לא מקבל). את תסכולי אני מפנה ליניב, איש מחשבים נודע לתהילה בכל קצוות תבל, הפוכר ידיו ביאוש ומסביר לי בפעם האלף שלמרות שהוא מהנדס תוכנה, או כפי שמעיד על עצמו ידידנו ערוד, סבל ביטים, הוא מבין בפלאי הטכנולוגיה השימושית כמו חמור במרק פירות. הישועה שלי מגיעה ממעצמת ההיי טק הישראלית מעבר לים, משם,  באמצעות טלפון או שיחת וידאו, בתי הצעירה שירה מובילה אותי בנבכי ונפתולי יישומי המחשב ולעיתים כשמגיעים מים עד נפש היא צוללת לתוך מעמקי המחשב שלי  ואני יושבת נפעמת מול המסך וצופה בפלאי הטכנולוגיה המתרחשים לנגד עיני. היא נכנסת לקבצים, מזיזה, מארגנת, פותחת תיקיות חדשות, מסדרת בהן את כל הבלגן שאני יוצרת. כמה חבל שאני לא יכולה להציע קפה ועוגה ליד הארוכה שלה המגיעה מקצה העולם לתוך המחשב העומד על שולחן האוכל שלי.

העולם ללא ספק שייך לצעירים היכולים בעת ובעונה אחת לסמס, לחפש, לנווט בעזרת GPS, לקנות באינטרנט, להוריד אפליקציות, לשחק, לדרג את הסרט שזה עתה יצאו ממנו, לעדכן את הסטטוס שלהם בפייסבוק וטוויטר ולהעלות תמונות. אני, שהחזקתי מעצמי מולטי-טסקינג (אך לא עוד, אוי לאותה בושה) מוצאת את עצמי במצבים סופר מביכים שכאן המקום לפרטם. התקשרתי למרפאה כדי לבקש הפניה לרופא והאחות החזירה לי טלפון בדיוק בזמן שערכתי את קנייתי השבועית בסופר, בקשה ממני להתקשר לדוקטור לוין (כמובן, עוד לא נתקלתי פה ברופא לא יהודי)  ואמרה לי לרשום את מספר הטלפון שלו. "אה", אמרתי לה, "זה קצת בעייתי, אני לא בבית ואין לי כלי כתיבה". "באיזה טלפון את משתמשת" היא שאלה אותי. "באייפון" עניתי. "אז מה הבעיה" היא שאלה אותי. הבעיה היא שאני האבלה אבל איך אני אסביר את זה למי שלא באה מהמזרח התיכון. "אין בעיה" היא אמרה. "אני אסביר לך מה לעשות". "תפתחי את אפליקצית הפנקס הצהוב (והיד רושמת) ותקישי את המספר שאני אומרת לך ואז כשתעמדי עם הסמן על המספר שהיקשת שם הטלפון יחייג אותו אוטומטית". "אין בעיה", עניתי, למרות שזה היה שקר מוחלט. עדיין לא פתרתי את חידת המולטי טאסקינג. איך אני יכולה לעשות שני דברים בטלפון באותו זמן : לקחת את המספר ולהקיש אותו בפנקס הוירטואלי. המתנדבים הפוטנציאלים לעזרה לקשישים במצוקה לא יבינו. "אה, טוב, תגידי לי את המספר" אני אומרת לה. והיא מתחילה להכתיב לי מספר בן עשר ספרות, כנהוג במקומותינו. הלב שלי דופק מהר ואני חושבת מה לעשות. את שלוש הספרות הראשונות אני לא צריכה לזכור בגלל שזה אזור החיוג שלנו ואני יודעת אותו, עכשיו אני צריכה שיטה לזכור רק שבע ספרות. "את יכולה לחזור?" שאלתי אותה כשלוש פעמים עד שפיתחתי את שיטת הזכירה ואז מיהרתי להודות לה, לחצתי על סיום שיחה, מיהרתי לפתוח את הפנקס הצהוב באייפון וניסיתי לשחזר את המספר. הו, לא, אין סיכוי. שבע ספרות במספר באנגלית. מי שעוסק בהוראת שפה (או למידתה) יודע שהדבר הכי קשה בשפה זרה הוא המספרים שבאופן טבעי באים לנו בשפת אמנו. כל פעם שאני צריכה לשנן מספר ארוך  אני מגיירת אותו אחרת אין לו זכות קיום. מה זה היה בסוף, 3374 או 3473. זה אבוד, בראש שלי יש סלט של מספרים. אבל לא אשה כמוני תיכנע. סיימתי את קניותי, נסעתי הביתה, הלכתי לאינטרנט וחיפשתי דוקטור לוין, רופא. מייד מצאתי אותו ובדקתי אם המספר דומה למה שזכרתי. דומה אך לא זהה. עכשיו משהיה בידי המספר הנכון, התקשרתי בלב קל, לא מהאפליקציה של הפנקס הצהוב, אלא מהטלפון הביתי שלי וקבעתי פגישה למחרת היום.  באותו רגע התקשרה אלי מיה, בתי הבכורה. "תגידי מיה" שאלתי אותה "איך מדברים בטלפון וכותבים מספר באותו הזמן"? וסיפרתי לה את קורותי האחרונות. "יא האבלה" היא אמרה לי, "כבר הסברתי לך כמה פעמים" (אמנם נכון הדבר) "את שמה את הטלפון שלך על רמקול, פותחת את האפליקציה, שומעת את המספר ומקישה אותו , יש יותר פשוט מזה"?  כנראה שלא, בתנאי שאת לא האבלה. "איפה הרמקול" אני שואלת אותה? "אני צריכה ללכת" היא עונה לי, ואני מניחה שהיא מצמידה אקדח וירטואלי לרקתה.

למחרת בסוף שיעור יוגה, אני יורדת במעלית מהקומה השש עשרה (בה נמצא הסטודיו) יחד עם בחורה שהיתה איתי בשיעור. במקומותינו נהוג להחליף חיוך או כמה מילים, מה שקרוי פה small talk כשנתקעים יחד במרחב סגור ומצומצם כדי לא להיחשב גס רוח. אני מחייכת חיוך קטן. הבחורה מתעסקת  בטלפון שלה ואז מפטירה "אני מקוה שלא קיבלתי דו"ח חניה, אני מנסה להאריך את זמן החניה, תיכף נראה אם הגעתי למקסימום" היא אומרת. "ואיך את עושה את זה?" היא  מסתכלת עלי ושוקלת איך להתיחס אלי. "את מכירה את אפליקצית החניה לאייפון"? היא שואלת. "בטח" אני עונה. "יש לי אותה , אני מתקשרת למספר על המדחן ומקישה את המקום והזמן". "לא צריך להתקשר" היא אומרת לי, עושים את הכל באמצעות האפליקציה, וכשאת מגיעה למכונית את עוצרת את הזמן ולא משלמת על זמן שלא חנית". זו לא אשמתי, אני חושבת לעצמי, הורדתי את האפליקציה לאייפון, זה מספיק טוב, לא? אני מגיעה למכונית ומחפשת את האפליקציה על האייפון אך זו נעלמה. אני מתקשרת לאיתי "תגיד, איפה אני מוצאת את אפליקצית החניה Park Now באייפון"? אני שומעת את האנחה שלו. "תלכי לחיפוש" הוא אומר ביגון. "רגע" אני אומרת לו, " אני אשים אותך על הרמקול".

צבא העם האמריקני

לפני שבוע נסענו לשדה התעופה בבולטימור לקבל את פני שירה ועילי שנחתו שם לפנות ערב. כשהתקרבנו לאולם מקבלי הפנים שמענו רעש והמולה ומחיאות כפיים קצובות. הנחנו שהגיעה אישיות רמת דרג או שנחת איזה סלב או שאולי כל ההמולה הזאת היא סביב הגעתם של בתנו ונכדנו אולם להפתעתנו, מחיאות הכפיים היו לכבוד חיילנו במדים ששבו בשלום מבסיסיהם באירופה, דרום אסיה או ארצות הברית.  כל חייל שעבר את המכס ויצא לאולם הנוסעים הנכנסים זכה לתשואות, מחיאות כפיים ולשקית של דברים מתוקים ממתנדבים. מתברר שבנמל התעופה הזה פועלים מתנדבים בשירות ארגון הכוחות המאוחדים (USO = United Service Organization)   הגירסה האמריקנית של הועד למען החייל , ואחד מהשירותים שהם נותנים הוא קבלת פניהם של החיילים השבים ממשימותיהם במחיאות כפיים וכיבוד.

 קבלת הפנים המופלאה הזאת באולם קבלת הפנים של נמל תעופה שמהווה צינור תעבורה עיקרי לחיילים יוצאים ונכנסים היא רק חלק משיח פוליטי המתנהל על גבם של החיילים.
לפני שמלחמת בני אור המערבים בבני החושך המזרח תיכונים איבדה מזוהרה וחיילים אמריקנים נכנסו ויצאו בשערי שדות תעופה בדרך לבסיסי הענק שלהם בגרמניה, משם הם התפזרו לאפגניסטן ועירק יצא לנו להתקל בקבלת פנים חמה שערכו חברות התעופה לחיילים בבטן  המטוס. הדיילים סיפרו לנו שעל הטיסה נמצא/ים חייל(ת), סמל(ת), או קצין(ה), אנשינו ונשינו במדים, הנמצאים בדרך למשימותיהם כדי להגן על חרותינו.  התבקשנו למחוא להם כפיים, אולי לתרום מושב במחלקת עסקים ובהחלט לתת להם לרדת מהמטוס ראשונים. לא תמיד היה נוח לאנשינו במדים להיות במרכז תשומת הלב של כל הנוסעים והרבה פעמים נראה שכל מה שהם רוצים זה להגיע הביתה בשקט בלי המולה לחופש של שבועיים - שלושה לפני שהם מוטסים שוב למזרח הקרוב או הרחוק כדי לשמור על חירותינו.
לא בכדי התגייסו חלק מחברות התעופה לוועד למען החייל. קדמה לכך תרעומת על הגזירות שהן גזרו על הציבור בענין מטען שאין הצבא יכול לעמוד בהן. החיילים האמריקנים מבלים זמן רב מהשירות שלהם מחוץ לארצות הברית כיאה לחיילי מעצמת על השולטת על יבשות וימים באמצעות בסיסים, צוללות ונושאות מטוסים המפוזרים בכל העולם. אל יעדם והביתה הם מגיעים בטיסות אזרחיות, שהן זולות בהרבה מתעבורה אוירית צבאית. ארוע ה-11 בספטמבר הביא את חברות התעופה למשבר שהתרחש בד בבד עם פריסת הכוחות באפגניסטן ומאוחר יותר בעירק ואת המחיר שלו - צפיפות יתר במטוסים, הגבלות קשות על המטען, הפסקת שירותי האכלה בטיסות פנים יבשתיות ותשלומים מתשלומים שונים - שילמו החיילים כמו גם האזרחים. פנייה של משרד ההגנה לחברות התעופה (יחד עם איום מרומז בענין מכרזים להטסת חיילים) גרמה להן לחשוב מחדש על מעשיהן הנלוזים ולהתחרות על הטסת החיילים וכך נולדו קבלות הפנים על המטוס, שהלכו והדלדלו ככל שהמלחמה הולכת ומתארכת ולהתארגנויות אזרחים מקבלים פני חיילים שבאחת מהן חזינו במו עינינו.

 לא כל האמריקנים אוהבים את הצבא שלהם, המונה 1.7 מליון חיילים, קצינים ואנשי מילואים ומהווה כחצי אחוז מאוכלוסיית ארצות הברית, במיוחד לא האמידים והמבוססים שבינהם. כיוון שהצבא הוא צבא מתנדבים מקצועי ואין בו שירות חובה, הוא מפעיל משמרות של חיילים שתפקידם לפרסם את הצבא בקרב צעירים, בעיקר תלמידי תיכון ואוניברסיטה ולגייס אותם לשורותיו וכיוון שהצבא הוא מעסיק ככל המעסיקים, המגייסים משתתפים בירידי תעסוקה ומעמידים דוכנים המזמינים מועמדים פוטנציאלים להצטרף לשורות הצבא. בפרבר הוושינגטוני שבו אנחנו גרים קמה תנועת מחאה של הורים נגד מגייסים בבתי הספר התיכוניים. על פי המנהג במקומותינו, אוניברסיטאות מכל רחבי היבשת שולחות נציגים, גם הם מגייסים, לבתי הספר כדי לדבר על ליבם של תלמידי כיתות י"א וי"ב לשקול להירשם אליהן. כל אוניברסיטה הרוצה בכך מקבלת חלון של שעת לימודים באודיטוריום ביום ובשעה שבית הספר קבע לה וכל התלמידים המעוניינים לשמוע מה יש לה להציע באים לשמוע ולקבל אינפורמציה. מלבד ההרצאה "מגייסי" האוניברסיטאות מקימים דוכנים במסדרון בית הספר ומחלקים אינפורמציה לסטודנטים. המגייסים הצבאיים עושים אותו דבר ומקימים דוכנים שונים לחילות השונים שם הם מציגים תמונות, סרטונים, משחקי מלחמה בוידאו שנועדו למשוך את תשומת לבם של מי שמחפשים ריגושים ומציעים להם "ספורט אתגרי, מחנאות, תנאי שדה, נסיעות בעולם" ועוד כיופים המדברים אל ליבם של ילדים בגיל ההתבגרות.

ההורים שנבהלו מהרעיון שהבנים היקרים שלהם (תרתי משמע) יתפתו למשחקי המלחמה יפסיקו להיות ממוקדים במרוץ להצלחה אקדמית, יתגייסו חס וחלילה לצבא העם, יישלחו למלחמות אמיתיות מעבר לים ויסכנו את חייהם ואת גופם התארגנו למחאה אזורית ודרשו שבתי הספר יאסרו על הצבא להציב דוכנים לצד אלה של האוניברסיטאות. ההורים במקומותינו הם קבוצת לחץ בעלת כח כלכלי פוליטי ואלקטורלי ובתוך זמן קצר התארגנה מחאה שבאה לידי ביטוי בעצומה בה התבקשנו לחתום על טופס שבו אנחנו דורשים שבית הספר לא ייאפשר את כניסת הצבא לשטח בית הספר. הדבר עורר מייד סערת תגובות באתר של ההורים ולכל אחד היה מה להגיד ...נגד האפשרות שמיטב הנוער שלנו עלול להתפתות. כמה הורים שניסו להסביר ששירות בצבא הוא שירות העם והמדינה הושתקו באגרסיביות על ידי הורים ליברלים תאבי חירות.

בתי הספר נכנעו לדרישה אך הצבא מצידו לא טמן ידו בצלחת והתלונן בממשל על האפליה נגדו. המימשל פנה לרשות המקומית ואיים להפסיק לתקצב את בתי הספר אם לא יתנו הזדמנות שווה לצבא. הרשות המקומית נאנקה תחת לחצם של שני אדונים מממנים ובסופו של דבר הגיעו לפשרה. בבית הספר שלנו הדוכן של הצבא נמצא באגף של התלמידים הפחות טובים, אלה שממילא עשויים לבחור להתגייס בגלל מחסור בכישורים אקדמיים או כדי לממן את לימודיהם. את מיטב בנינו אנחנו שומרים למקצועות החופשיים.

 את היחס האמביוולנטי של העם לצבא אפשר לראות גם באמצעות קבוצה נוספת שלא מקבלת את אנשינו ונשינו במדים בסבר פנים יפות למרות שהיא בקצה הדתי, שמרני, לוחמני, פטריוטי. מדובר באחת הכנסיות הבפטיסטיות בקנזס ששמה לה למטרה לחלל את זכרם של החיילים הנופלים. הם נוסעים בין בתי הקברות הצבאיים ומפגינים בקול גדול נגד הצבא בגלל שהוא מאפשר להומוסקסואלים לשרת בשורותיו, דבר הנוגד את מצוות אלוהים.

הם נושאים שלטים עליהם כתוב תודה לאל על חיילנו המתים, אלוהים שונא את אמריקה, כולכם תלכו לגיהנום, ועוד שלטי נאצה והם מחוללים מהומה בבית הקברות בעת הלויה הצבאית. ארגונים שונים ניסו להפסיק את מחזה הזוועה הזה, מדינות שונות אסרו על המפגינים להיאסף בשטח בית הקברות אבל הקבוצה עתרה לבית המשפט העליון בשם התיקון הראשון לחוקה : חופש הדיבור. הרכב של תשעה שופטים קבע ברוב של שמונה נגד אחד שאין לשלול את הזכות להפגין בשל העיקרון למרות שללא ספק מעשיה של הקבוצה גורמים עוגמת נפש, בלשון המעטה להורים, בני משפחה, חברים, חיילים ואזרחים מזועזעים.

על דבר אחד יש הסכמה כללית בעם. ביום הזיכרון לחללי כל המלחמות מברכים פה "חג זיכרון שמח" וסוף השבוע של יום הזיכרון בסוף מאי פותח את הקיץ ואת עונת הרחצה.
בעודנו שוכבים על שפת הים או הבריכה, עורכים מסיבות ברבקיו, עטים על החנויות המציעות מבצעי חג ונהנים מיום החופשה שזכינו בו,
אנחנו זוכרים את אלה ששילמו בחייהם כדי להגן על חירותינו, בינהן חופש הדיבור והחופש להפגין נגד הצבא וחייליו.
!America, what a country

וושינגטון מנותקת מהעולם

ביום ששי שעבר בצהרים קיבלנו באמצעות SMS אזהרת מזג אויר לגבי סופת ברקים שתעבור מעל מקומותינו מתישהו בלילה. אנחנו לא מתרגשים מסופות ומאזהרות מפני שזו שיגרת חיינו מאז עברנו לגור במדינה מוכת אסונות טבע ומזג אויר שבה במהלך החורף אנחנו נהנים ובסופו של דבר סובלים מסופות שלג המשביתות אותנו מעבודה, לימודים ועיסוקים מהנים אחרים ובמהלך הקיץ אנחנו סובלים לעיתים מהוריקנים, סופות טורנדו ושטפונות ולעיתים קרובות מסופות ברקים ורעמים המשבשות את אספקת החשמל לבית, לרחוב, לשכונה ולעיתים לכל אגד הערים הסובב את בירת העולם שאנו גרים בפרבריה. בכל פעם שמתריעים על סופה מתקרבת יניב ואני מתערבים האם נאבד את אספקת החשמל ולכמה זמן. בין הסופות אנחנו מזכירים לעצמנו להוסיף לרשימת הקניות נרות, בטריות, רדיו טרנזיסטור, מטען טלפון למכונית, ואולי הגיע הזמן לרכוש גנרטור. לעיתים רחוקות כשאנחנו מסתובבים בחנויות אלטרוניקה לצורך זה או אחר אנחנו מבררים כמה עולה גנרטור (הרבה), האם יש במלאי (עכשיו כן) וכמה קילווואט הוא מספק (תלוי בגודל ובמחיר), מביטים זה בזה ומחליטים שיש צרכים יותר דחופים ופחות יקרים. זה בגלל שהפסקות החשמל האלה הן כמו לידה, הן כואבות בזמן התרחשותן ונשכחות מלב כשאנחנו רואים את האור בקצה הכבל.  

בשעה עשר בלילה בערב שבת התרגשה עלינו סופת ברקים חריגה שנראתה כמו מופעה זיקוקים מרהיב. המראה היה כל כך מרשים ומדהים שהוא השכיח מאיתנו את הדאגה מתופעות הלואי שבאו בעקבותיו. אחרי עשרים דקות של מופע אורות וברקים ורוחות שחלפו עברו אותנו במהירות של 145 קילומטר בשעה מלוות ברעמים מצמררים, כבו האורות וכל מכשירי החשמל בבית ומחוצה לו. זה לא הפתיע אותנו כי כאמור ההאפלות הכפויות הללו מתרחשות לעיתים די קרובות ואנחנו יודעים שמתישהו באמצע הלילה או לפנות בוקר או הכי גרוע בצהרי היום הבא נשמע את קולה הנעים של תזמורת צפצופי המכשירים האלקטרונים המעידים על חזרתם לחיים. 

אחרי ששבה נשימתנו שנעתקה קודם לכן מעוצמת הקולות והמראות, ואחרי שבדקנו שהבית עומד על תילו, שאנחנו לא עפנו איתו לקנזס ולא נתונים לחסדיו של הקוסם מארץ עוץ שלחנו SMS לאיתי שבאותה שעה ניגן בתזמורת של המחזמר "כנר על הגג" בעיר סמוכה ושאלנו אותו האם שלום לו. הוא ענה שכן. הסופה תפסה אותו באמצע ההצגה. הקהל נשאר  במקומו, ההצגה חייבת להימשך, בעלי כלי הנגינה האקוסטים שלא מחוברים למערכת ההגברה מנגנים שירי עם, שחקני ההצגה רוקדים על הבמה וכולם נהנים מפרץ היצירתיות הספונטני. כשאיתי שב הביתה הוא סיפר לנו שלא רק שההאפלה טוטלית ואין אור אלא שהרחובות חסומים בגלל עצים שנעקרו והסופה העיפה אותם, עמודי חשמל וטלפון שנפלו והפילו איתם את הכבלים המתוחים בינהם. אז זהו, פה המקום להסביר שפה, באמריקה של ראשית המאה העשרים ואחת, כל הכבלים המעבירים לנו חשמל ותקשורת מתוחים בין עמודים הנטועים בצידי הרחובות והכבישים, בדרך כלל ליד עצים גבוהים ועתיקים המתמוטטים וממוטטים את כל מה שבינם ומתחתם בכל פעם שסופה עוברת אצלנו בדרכה צפונה או מערבה, בחורף ובקיץ. כך נראה גג ביתם של השכנים שלנו לאחר שעץ נפל עליו  וחדר לתוך הבית. לא היו נפגעים אך נגרם נזק למבנה ולרכוש.

בחצות ליל שבת האחרון היו באזור וושינגטון, וירג'יניה ומרילנד 1.8 מליוני בתים ללא חשמל ושלוש החברות המרכזיות המספקות חשמל הודיעו באמצעות אינטרנט, טלפון ורדיו שהשבת החשמל היא תהליך שיכול לקחת שבוע בגלל עוצמת הפגיעה. אחרי לחצים שהופעלו עליהן הן הזמינו  צוותי תגבור שהגיעו מצפון ארה"ב וקנדה ועבדו כפי שנמסר לציבור סביב השעון. 

אחת מתחנות שאיבת המים ניפגעה גם היא והתחלנו לקבל אזהרות באמצעות הטלפון הסלולרי לא להשתמש במים ולהרתיח את מי השתיה. בתחנות הדלק אי אפשר היה למלא דלק ותורים של שעות התהוו בחמש התחנות הפתוחות עליהן הוכרז ברדיו.

גל החום הפוקד את מקומותינו והיעדר מיזוג גרמו לכך שבימים הבאים החלו דיירי הרחוב שלנו  להיעלם והעיר נראתה כמו תל אביב בעיצומה של מלחמת המיפרץ, כל מי שיכול היה, נס על נפשו. 

אנחנו גרים באזור תיירות וסביבנו יש בתי מלון רבים, שבתוך עשרים וארבע שעות ממועד הסופה הם התמלאו עד אפס מקום. כשהלכתי לבקר את חברתי קרול, שהיא ובעלה ראו את הנולד והזמינו לעצמם חדר במלון מריוט בזמן שרבים אחרים עוד היו אופטימיים, ראיתי תור מתנחשל מדלפק הקבלה של המלון עד לחום הלוהט בחוץ כשיחידים ומשפחות רבים על הזכות לשלם מאתיים וחמישים דולר ללילה או יותר. מתוך המכוניות אנשים הוציאו לעגלת המלון תכולה שנראתה כאילו יצאה מהמזוודה של מרי פופינס. קומקום, מיקרו גל, אוכל שאפשר לחמם, בקבוקי שתיה, יין, מחשבים, צעצועים. מי שלא עלה בידו להשיג חדר במלון מצא לעצמו מזור באחד הקניונים שלא נותקו מהרשת או שפעלו באמצעות גנרטורים ענקיים שם טענו כל פליטי הפסקת החשמל את הטלפונים והמחשבים שלהם.

 מאחד מבתי הקפה יצא המנהל אל הקהל הצובא על השקעים ובקש מאנשים לעזוב עם המחשבים   שלהם כי המסעדה לא עומדת בעומס. בחנות הספרים

Barnes & Noble היתה מלחמה על שקעי החשמל וזמן ההטענה.

בינתיים עברו יומיים ולא נראה שיש אור בקצה האפילה הזאת. ראשי חברת החשמל התראיינו בכל תוכניות הרדיו והטלביזיה והסבירו שהם לא יכולים לקבור את הכבלים מתחת לאדמה בגלל העלות הגבוהה של הפרויקט (ארבעה מיליארד דולר הסביר אחד מהם למראיינת) וממילא יש להם זכיינות על התשתיות ודיוידנדים על הרוחים (אמרה לו המראיינת). באחת מתוכניות הדיבורים נאמר שידם של ראשי חברת החשמל נמצאת עמוק בתוך הכיס של ראשי הרשויות המקומיות והם דואגים לפרנס את מערכת הבחירות של כל המועמדים כדי להבטיח את החוזה שלהם לנצח נצחים.  במרכז הקניות הסמוך לביתינו צצו משאיות מסחריות שמחובר להן גנרטור נייד, שסיפקו שירותי האכלה כמו פיצה ושירותי בנקאות כמו כספומט וברדיו הזהירו אותנו מהרעלת מזון מקולקל, ציוו עלינו להשליך לפח כל אוכל שעמד במקרר שלא מקרר יותר מחמש שעות ובמקפיא שלא מקפיא יותר מעשרים וארבע שעות. מומחים למצבי חירום שלחו אותנו ל"מרכזי התקררות" שהם מקומות ציבוריים שפועל בהם מיזוג אויר, לשם בקשו שנביא קשישים ותינוקות, התבקשנו להיות סולידריים, לבדוק מה קורה עם השכנים, להיות ערים לסכנות חום והתיבשות, לשתות הרבה מים (שוב מזכיר את מלחמת המפרץ) להימנע מלצאת החוצה, מפעילות גופנית ולשמור על טמפרטורת הגוף שלא תעלה. 

ביום שני, תחילת שבוע העבודה, הענינים לא היו כרגיל, ברדיו הכריזו על המשך מצב חירום, עובדים קיבלו אישור לא להגיע לעבודה, בתי ספר וקייטנות לא פעלו, כמליון בתים עדיין היו מנותקים מרשת החשמל, עצים כרותים עדיין היו מוטלים בכבישים וברחובות אבל אפשר היה כבר לראות צוותי עבודה בפעולה שואבים את פסולת העצים ועובדים על רשת החשמל.                        זה הבית של השכנים שלנו לפני ואחרי. אפשר לראות את הכבלים מתנדנדים ונופלים.

חברת החשמל שלנו שהתשתיות שלה מהגרועות בעולם (השלישי) תומכת ללא בעיה בתשתית טכנולוגית סופר מתקדמת שבה הלקוח מתקשר או מתחבר דרך האינטרנט ומקבל מפת אמת של התקדמות העבודה כולל הערכת זמן  להתחברות לרשת. עד ליום שלישי, ההערכה הכללית חזרה ואמרה שעד סוף השבוע החשמל ישוב לתשעים אחוז מהלקוחות וביום שלישי התחלנו לקבל הערכה אישית באפליקצית של חברת החשמל בטלפון לפיה צוותים עובדים על התקלה הספיציפית שלנו ויחברו אותנו בשלוש וחצי בבוקר. 

אחרי כמה שעות כשבדקנו שוב היתה הודעה שהחברה עושה הערכת מצב מחודשת אבל החיבור לחשמל לא יידחה. כשבדקתי בארבע בבוקר את מצב הענינים (ממילא אי אפשר היה לישון בחום ובלחות הנוראים) המערכת קרסה ולא היה שום מידע. עם קריסת המערכת קרסתי גם אני. ציפיות גבוהות מדי הן אויב המין האנושי. אחרי ארבעה ימים של קמפינג על רצפת המרתף שלנו (המקום הכי קר בבית) סחיבת שקיות קרח מהסופר והשלכתן לצידנית שהלכה והתרוקנה מאוכל והלכה והתמלאה בבירה הסבלנות שלי פקעה. 

הזכרתי לעצמי שיש דברים נוראיים מחום מהביל ושאנשי עמק הירדן חיו בלי מיזוג ואף עבדו בחוץ אבל לא התנחמתי. 

יום רביעי, הארבעה ביולי, יום העצמאות ה 236 של ארצות הברית, מעצמת על, אימפריה שאין דומה לה, ואנחנו נמסים נמקים בחום, בלב וושינגטון, ללא חשמל כבר חמישה ימים. 

זהו, אמרתי ליניב, נהיה כאחד האדם, יאללה לקניון. להצטופף עם כולם, לטעון את הטלפון ולעמוד בתור למסעדה יחד עם כל מי שעדיין לא מחובר. אויר הרים צלול כיין קידם את פנינו, תצטרכו לחכות חצי שעה אמרו לנו במסעדת הפיצה שבימים כתיקונם לא היינו שמים שם את כף רגלינו. "אפשר להביא לכם משהו לשתות"? שאל המלצר הנחמד. "כן", אמר לו יניב, "תה קר, בכוס של אמריקאים".  "ולי יין", אמרתי לו. "חצי כוס או כוס"? הוא שאל. "בקבוק" אמרתי לו. "בקבוק"? הוא שאל באי אמון. "בקבוק" אמרתי. "באמת"? הוא חזר ושאל. "תשמע" אמרתי לו, "זהו חג עצמאותינו, אנחנו עצמאים מתענוגות הנפש והגוף, נגמלנו השבוע מהרגלי הצריכה שלנו, לא נגעתי במחשב, לא שמעתי רדיו, לא ברחתי לבית מלון כמו שאר הפחדנים, נשארתי לשמור על הבית, קראתי ספר עם דפים, מנייר, כמו פעם, אני עצמאית ואני רוצה לחגוג". 

בזמן שהטלפון נטען בשקע שלידינו, יניב ואני ירדנו על בקבוק יין אדום, ועל פיצה דקת בצק. 

לפני שיצאנו בדקנו את מצב הפסקת החשמל האישית שלנו בטלפון. "חוברתם בחזרה לרשת החשמל" אמרה ההודעה. "הללויה" ! חזרנו הביתה. לא הלכנו לראות זיקוקים - כבר היו לנו מספיק זיקוקים השבוע.
חברתי קרול, אגב, עדיין לא שבה לביתה. בעיצומו של החום היא אמרה לי שהיא מקוה שהחשמל לא ישוב לביתה לעולם ושהיא תישאר לגור במריוט המפואר, חמש דקות מהבית, כל ימי חייה.  אלה החיים הטובים, היא אמרה בשביעות רצון. 

פה המקום להביע רגשי תודה עמוקים לחברתי דבורה, שהזמינה אותנו לגור אצלה מייד עם נפילת הזרם המרכזי, לחברינו בות'יינה וסולימאן שהזמינה אותנו להתקרר אצלם ככל שנרצה, לחברתי קרול שהזמינה אותי לבלות איתה את היום במלון, לחברותינו אורנה ושרון שהזמינו אותנו אליהן ברגע שהמתג שלהם חזר למקומו ולאבנר וונדי שפתחו בפנינו את ביתם. אנו מודים לכם מקרב לב ואנחנו שומרים את ההזמנות הנדיבות לפעם הבאה, שבטח תגיע במהרה בימינו, הלילה צפויה סערת ברקים ורעמים. America, what a country!

מזרח תיכון חדש

אתמול נסעתי לבקר את חברתי פאדווה שהזמינה אותי לארוחת ערב בביתה. אף מסעדה מזרח תיכונית לא יכולה להתחרות במטבח של פאדווה, במיוחד בעוף ובכבש שלה, כך היא מעידה על עצמה ויניב מסכים איתה, אני לא יכולה לאמת בגלל שאני צמחונית אוטוטו טבעונית. אכלנו מג'דרה עם בורגול, לא עם אורז, וכרגיל פאדווה הרבתה לשבח את המטבח הסורי שהוא לדעתה פאר היצירה הקולינרית הערבית ולהוריד מערכם של המטבח הלבנוני והפלסטיני (בתוספת עיקום אף) כשהמטבח הוא משל ליחסים הקונפליקטואלים שיש בין הערבים לבין עצמם. בעלה לשעבר של פאדווה הוא פלסטיני במקור שעזב לירדן כדי ללמוד קצת לפני 67 וזכה באזרחות ירדנית. משם עברה המשפחה לכווית וכשהכוויתים זרקו את הפלסטינים לכל הרוחות במלחמת המפרץ הראשונה האזרחות הירדנית הצילה אותם כי היה להם לאן לחזור. לפאדווה יש בנוסף אזרחות סורית ובית בדמשק שהיא חשבה לפרוש בו לגימלאות ולהנות מפריחת הורדים ופרחי היסמין כמו גם מהארכיטקטורה הנפלאה של העיר אבל לאור השתלשלות הענינים במזרח התיכון זהו חלום באספמיה ולמזלה של פאדווה יש לה עכשיו דרכון אמריקני.
בעבודתי בבית ספר לשפות בשמונה השנים האחרונות פגשתי אנשים מכל העולם אבל התידדתי בעיקר עם שכנינו מהמזרח התיכון איתם מצאתי תמיד שפה משותפת.
מדי פעם היה אחד מהם דוחף את הראש שלו לחדר שלי ושואל בתרעומת מה אנחנו חושבים שאנחנו עושים בעזה, למה אנחנו מתנקשים בחיי המדענים שלהם, למה אנחנו מפציצים, למה לא משחררים את האסירים, למה חותמים או לא חותמים את עיסקת שליט ואחר כך מזמינים אותי בחיוך גדול וכל הברכות הערביות האפשריות לחאפלה, המתקיימת באופן קבוע באחת מהכיתות לערבית לכבוד תינוק שנולד, יום הולדת, איזה חג שÎשמענו או שלא שמענו עליו, סיום קורס ועוד.
בזמן מלחמת לבנון השניה הבוסית שלי היתה תקועה בלבנון תחת מטח הפצצות ישראליות ושלחה לי אימייל ובו בקשה שאכתוב לאחד הסטודנטים שלי לשעבר, שבאותו זמן היה הנספח הצבאי בשגרירות האמריקנית בתל אביב, ואבקש ממנו שישים אותה ואת משפחתה ברשימת האזרחים האמריקאים המיועדים לפינוי דרך הים מבירות המופצצת. לקראת הנסיעות הבאות שלה היא באה להיפרד ולבקש ממני שלא נתחיל מלחמה נוספת בזמן חופשת הקיץ שלה בהרים. זה לא אישי וזה לא נגדי, היא פשוט רוצה לחזור הביתה בשלום.
יום אחד חברתי פאדווה ביקשה להכיר לי חברה שלה. "זאת דמט", היא אמרה לי "היא מטורקיה, אלה שתקעו לנו (הסורים) סכין בגב". (עכשיו הם עושים את זה שוב) "נעים מאוד", אמרתי, "עכשיו אתם תוקעים לנו סכין בגב". "באנו להזמין אותך לארוחת צהרים" הן אמרו לי. "אתן בטוחות"? שאלתי בפליאה, "עכשיו רמדאן" (כשעובדים במקום רב תרבותי יודעים על כל החגים). "אין בעיה" הן ענו. לפאדווה יש סכרת ואסור לה לצום ודמט חילונית ומתנגדת לכפייה דתית ולראש ממשלת טורקיה הדוגל באיסלמיזציה. הלכנו לאכול במסעדה אפגאנית. בעל הבית צם אבל המסעדה פתוחה לקהל (האמריקאי ומוסלמי חילוני). בזמן הארוחה דיברנו על כל מה שהוא טאבו באמריקה אבל מובן מאליו במזרח התיכון: דת פוליטיקה וסכסוכי שכנים.
בשיחותי עם שכניי לחדר ולמזרח התיכון  אני שומעת הרבה מילים מוכרות בערבית אסלית שגורמות לי להרגיש בבית. "ניפגש בסןף שבוע"? אני שואלת את פאדווה. "אינשאללה" היא עונה. "האוכל מעולה" אני אומרת, "סאחתיין" היא עונה לי. "מה נשמע" אני שואלת את המורה ממרוקו שנולדו לו תאומים. "אלחמדולאללה" הוא אומר. "אתם מסתדרים"? "אללה הוא אכבר" באה התשובה. "נולד לי נכד" בישרתי לחבריי לעבודה. "וואללה? את סבתא? מברוק". "אולי תרביצו כמה קללות עסיסיות כדי שאני ארגיש לגמרי בבית"? ערבים לא מקללים, הם אומרים לי. זה לא מכובד. בחייאת, אני אומרת להם, ערבים לא מקללים? מאיפה אתם חושבים שהישראלים למדו את כל הקללות"? "מהפלסטינים" הם עונים לי. "הפלסטינים הם פלאחים, הם לא הטמיעו את מורשת   התרבות הערבית העשירה" אומרת לי פאדווה, שהתגלגלה בכל העולם הערבי ומכירה אותו על בוריו. "קחי למשל את החבר שלך סלימן, מייד רואים שהוא פלאח, זה לא משנה שהוא פרופסור מכובד באוניברסיטה"
החבר הפלאח שלי סלימן, אשתו בותינה ומשפחתו הם הדבר הכי קרוב למשפחה שיש לנו כאן. הם חברים  ותיקים שלנו עוד מימי באר שבע ובימי החיזור הראשונים שלהם הם היו עושים בייביסיטר למיה ולשירה. כשאנחנו מבקרים אצלם תמיד עולים על השולחן מאכלים אהובים מהמולדת שאנחנו קוראים לה ישראל והם קוראים לה : back home כדי להימנע מלהזכיר את השם שקיבל יעקב אחרי שנאבק כל הלילה במלאך. השיחות ביננו מתנהלות באנגלית (עם מבטא עברי וערבי) למרות שלפני עשרים שנה, בדירתנו, או בדירתם, בבאר שבע, היא התנהלה בעברית. הם אומרים שהמעבר לאנגלית השכיח מהם את העברית, סלימן טוען שהוא קורא את מהדורת האנגלית של "הארץ" ואנחנו עוקבים בענין אחרי המטמורפוזה שהם עברו במהלך עשרים השנה שהם חיים פה מערבים אזרחי ישראל לפלסטינים גאים. על קירות חדר האורחים האמריקני שלהם תלויים שטיח שעליו רקומה כיפת הזהב, מפת פלסטין השלמה ועליה מפתח, ופסוקים בערבית משיר של המשורר מחמוד דרוויש. כדי להתחבר לאינטרנט האלחוטי שלהם צריך להקיש אלקודס ועל המקרר ממוגנטת מפה של התרחבות ההתנחלות היהודית מארבעים ושמונה ועד היום. ולמרות זאת אנחנו מרגישים אצלם בבית, אנחנו מדברים אותה שפה תרבותית וחברתית ועפים צחוקים כשכולנו נזכרים בימים הרחוקים בהם היינו שואלים את סלימן "ביקרת בבית היום"? ולשאלתו "איך אתם יודעים" היינו עונים "כי יש לך ריח של מדורה" ויותר מכל אנחנו לא מקפידים על תקינות פוליטית, במשפחה, כמו במשפחה.

יום אחד בזמן שביקרנו בביתו נפל לסלימן משהו מידו ונשבר. "מוות ליהודים" שמענו אותו מפטיר. "מה אמרת"? שאלנו בזעזוע. "מוות ליהודים" הוא חזר ואמר. "זה לא אישי" הוא הרגיע אותנו, "וזה לא נגדכם, זה מהבית, זה מה שאומרים כשקורה משהו רע". מה לי כי אלין? יום אחד בזמן שטיילנו עם משפחתו סלימן אמר לאחד הילדים "יאללה". בלי לחשוב עפה לי מהפה השורה : "יאללה רוח מין הון עבדאללה! שתמות אינשאללה רק לא בתל אביב". מתוך השיר "שני בנאים פה אנו"  http://www.youtube.com/watch?v=tYretbMQ29A

"מה אמרת"? שאלה אותי בותינה חברתי היקרה. "זה לא אישי" אמרתי לה. זה מהבית. 

למרות שסלימן התגלגל להיות פרופסור מכובד באוניברסיטה ולו פרסומים רבים, הוא לא הרגיש שהגיע אל המנוחה והנחלה עד שקנה מרצדס, התגשמות החלום הערבי. אחרי הרכישה הזאת הוא קנה בית עם חניה מקורה כדי לשמור על בבת עינו. בטלפון בותינה אמרה לי שאם בזה הסתכם משבר גיל הארבעים שלו אז המכונית היתה שווה את הכסף שהיא עלתה.
ערב אחד כשיצאנו מהבית של סלימן ובותינה, ראינו את המרצדס חונה בחוץ, חשופה ולא מוגנת.
"מה קרה סלימן?" שאלתי אותו "ככה אתה משאיר את האוצר שלך בחוץ? אתה לא פוחד שיבואו הבדואים ויגנבו לך את המרצדס?" "כוס אוחתק" עפה לו מהפה קללה, ושנינו הסתכלנו אחד על השני ואמרנו בו זמנית : "זה לא אישי".

התנתקות מבית הספר

כפי שנהוג במקומותינו, תלמידי כיתה י"ב סיימו את לימודיהם כשלושה שבועות לפני שאר התלמידים, מפני שהם משוחררים מבחינות סוף הסימסטר האחרון. טקס הסיום רב הרושם (שבו כזכור אנחנו לא השתתפנו), שהתקיים לפני סיום הלימודים בבית הספר, שבו הם קיבלו את תעודת הגמר, הכרוכה בנרתיק עור מהודר חתם פרק ארוך ומייגע בחיי התלמידים ורבים מהם נסעו מייד אחריו למה שידוע פה בכינוי "שבוע החוף" (Beach Week)  ארוע מעצב (אם כי לא מחייב) בחיי בוגרי בית הספר לא פחות ממסיבת ה"פרום" וטקס סיום הלימודים. זה הדבר הכי דומה ל"טיול השנתי" או למחנה קיץ  - אבל בלי מורים, הורים ומדריכים. רבים מהתלמידים הבוגרים מתארגנים בקבוצות, שוכרים בתים או דירות בעיירת נופש על הים ונוסעים עם חברים, בלי הורים ומבוגרים אחראים, לשבוע של פריקת עול טוטאלית, שבו הם שותים (למרות שטרם הגיעו לגיל השתיה שהוא 21) ומתהוללים באין מפריע. לחלק נכבד ממשתתפים זו הפעילות החברתית הראשונה הנעשית ללא פיקוח הורים או מבוגרים אחראים אחרים וחלק נכבד מההורים מתנסה לראשונה בשחרור הרצועה מה שהופך את סיום בית הספר לארוע מכונן עבור התלמידים וההורים כאחד, שבו הילדים עוברים תהליך התבגרות חד ומהיר וההורים מאבדים את הסמכות ואת השליטה המוחלטת על כל האספקטים של חיי הילדים.

שלא כמו בישראל, תלמידי תיכון פה חוסים תחת כנפי הוריהם, שרבים מהם מעידים על עצמם בגאווה, שהם "הורים הליקופטרים" כלומר,  חגים מעל הילדים, המורים, המאמנים, בית הספר  וכל מערכת שבה הילדים שלהם נמצאים  כדי להבטיח את שלומם ובטחונם כמו גם את ציוניהם מעמדם ומקומם בכיתה, בנבחרת הספורט, בתזמורת ובמועדון זה או אחר. העלבון הכי נורא שאפשר להטיח פה בהורה הוא שהוא לא מעורב בבית הספר וגאוות ההורה ההליקופטר היא על השתתפותו האקטיבית והאינטנסיבית בחיי בית הספר על ארגוניו השונים המכונסים כולם תחת ה PTA, שהוא ארגון ההורים והמורים הפועל לצד בית הספר. ארגון זה מפעיל "ליסטסרב" listserv שהוא אתר מנויים אינפורמטיבי ותוכנה לניהול קבוצות דיון שתפקידה להפיץ אימיילים המתקבלים מהמנויים לכל חברי הקבוצה. באמצעות ההרשמה לקבוצת המנויים הזאת יכולים גם ההורים הלא מעורבים בפעילויות בית הספר להיות מעורבים וירטואלית, לקבל אינפורמציה על המתרחש בתחומי בית הספר ומחוצה לו, להגיב, להציע הצעות וכמובן למתוח בקורת או להשתלח בהורים-מגיבים אחרים, מה שהופך את רשימת התפוצה הזאת לזירת היאבקות בין ההורים ולכר פורה לפרסום חינם כאשר כל מגיב מצרף חתימה האלקטרונית הכוללת את העיסוק המקצועי שלו ואיך ליצור עימו קשר. כך אנחנו לומדים גם על ההירככיה המעמדית ולמה אנשים מסוימים יכולים להקדיש את זמנם לשירות מערכת החינוך שאינה מעסיקה שלהם.

באמצעות הליסטסרב למדנו שדרושים הורים לליווי מסיבות הריקודים הנערכות בבית הספר ובחסותו פעם או פעמיים בשנה. הרעיון העומד בבסיס המסיבות האלה הוא אותו רעיון העומד מאחורי כל הפעילויות שנערכות בתחומי בית הספר ובחסותו אחרי שעות הלימודים הרגילות (ואינן חלק מתוכנית הלימודים) ומאחורי תוכניות שיקום במוסדות לעבריינים צעירים: סובלימציה ופיקוח. על פי הנחת הפיקוח, מי שעסוק בלימודיו כל היום (ויש לנו יום לימודים ארוך) ואחר כך משתתף בפעילויות כגון ספורט תחרותי, מועדון ויכוחים, נבחרת מתמטיקה, הפקת תיאטרון, ומועדון זה או אחר, המתקיימות יום יום לאחר הלימודים עד שעות הערב - ועם בוא הערב עסוק בהכנת שיעורים (הזמן הממוצע הוא ארבע שעות ביום, או בלילה) לא ימצא פנאי לצאת לתרבות רעה, להסתובב בלילות ברחובות ולעשות מה שההורים והמורים לא רוצים שהוא יעשה, תחת המשמרת שלהם, למשל סקס.
למושג "הורה מלווה" יש פה משמעות שונה ממה שהכרנו בארץ והליווי כאן לא כולל אמצעי לחימה וחבישה אלא פיקוח מוסרי. תחת הקריאה להורים להתנדב "ללוות" את מסיבות הריקודים מצאנו את תיאור תפקיד המלווה. לוודא שהבנות לא לובשות חצאיות קצרות מדי או גופיות חושפניות מדי, לעמוד בפתח השירותים של הבנים והבנות ולוודא שזוג שאינו מאותו המין לא נכנס יחד לתא, לעמוד בשער אולם הספורט בו נערכת המסיבה ולבדוק את הנכנסים והיוצאים, לוודא שהרוקדים לא נצמדים...לא מתנשקים ולא נוגעים זה בזה באופן לא צנוע. מי שעובר על החוק מסתכן בטלפון להוריו שמתבקשים לבוא ולקחת אותו הביתה מייד והוא מנוע מלהשתתף במסיבות הבאות. כששירה נסעה עם התזמורת לסופשבוע בניו יורק, תפקיד ההורים המלווים היה לחתום את דלת חדר המלון בו ישנו ארבעה בנים או ארבע בנות בסרט דביק כדי למנוע מהבנים והבנות להיכנס אלה לחדרם של אלה, ולעשות משמרות של סיבובים במסדרון. אצלנו יש סדר ומשמעת. כשילדים פה רוצים לעשות מסיבה לחבריהם הם לא יכולים לגרש את ההורים מהבית מפני שההורים של הילדים הבאים למסיבה מצפים שההורים המארחים יהיו בבית, יפקחו על המתרחש ויוודאו שלא שותים ולא עושים סקס. עד הגיל שבו הילדים מתחילים פה לנהוג (16) ההורים משתמשים בתפקיד הנהג כדי לפקח על פעילות הילדים שלהם. במקרים רבים הם מתקשרים לבית שבו הילד שלהם אמר שהוא נמצא כדי לאמת את דבריו ולברר עם בעלי הבית את סוג הפעילות המתרחשת בו.

לצד הליסטסרב שמפעיל ועד ההורים, שבו אנחנו מתעדכנים כל יום, כל היום, על פעילויות בית הספר ועל חיי הילדים בו, מערכת החינוך שלנו מפעילה אתר בשם "אד-ליין" Edline , שבו אנחנו מתעדכנים כל יום, כל היום על הציונים, האיחורים והחיסורים של הילדים שלנו. על פי החוק, שנועד להגביר את הפיקוח והאכיפה של ההורים על ההתנהגות האקדמית של ילדיהם ולעודד שקיפות של המערכת מול ההורים, המורים מחויבים לדווח לאתר הזה על כל ציון הניתן בגין הכנת שיעורי בית, בוחן או מבחן מסכם, כמו גם על איחורים וחיסורים שעלולים לגרום לירידה בציון, וההורים מחויבים להירשם לאתר ולהתעדכן על המצב האקדמי של ילדיהם כאשר האתר "שולח" דיווחים ואתראות בכל פעם שיש עדכון. המורים מחויבים לדווח לאתר גם על תוכנית הלימודים, מערכי השיעור, בחינות צפויות וכל מה שקשור לקורס שלהם ובכך מסתיים עידן התירוצים ההיסטורי : לא הייתי בבית ספר, הייתי חולה, לא רשמתי את השיעורים וכו'. וכך יושב לו ההורה אל שולחן עבודתו כשחשבון האימייל שלו פתוח ו"פינג" - אימייל מ"אד ליין" : ציון הקורס באנגלית של התלמיד איתי יסעור - 70. האימייל מגיע עם טבלה המסבירה ממה מורכב הציון. "רגע רגע" אני אומרת לעצמי, אתמול בלילה הציון היה 80, מה קרה הבוקר? הטבלה מסבירה את עצמה. אפס מתוך עשר בקטגורית שיעורי בית ואיחור לשיעור. הממממ. אני שולחת SMS לאיתי. "למה איחרת היום לשיעור אנגלית"?  "המורה למוסיקה השאיר אותי אצלו עשר דקות אחרי השיעור לדבר על הקונצרט". "ולמה לא עשית שיעורים"? אני שואלת ב SMS נוסף. "עשיתי אבל הוא אסף אותם בתחילת השיעור". אני עושה "פינג" למורה לאנגלית מתוך האתר של "אד ליין". "איתי אמנם איחר אבל יש לו את השיעורים". "פונג" "הוא יכול לתת לי אותם בסוף היום אבל אני אצטרך להוריד לו כמה נקודות על האיחור". ה"פינג" הבא לא מאחר לבוא. ציון הקורס באנגלית נכון לעכשיו 75.

כמה ימים לאחר טקס סיום הלימודים שבו איתי לא השתתף,  הוא הלך לבית הספר לקבל את התעודה שלו, בכריכת עור מהודרת. זה קרה אחרי שבוע מורט עצבים שבו לא היה ברור אם הוא הצליח לעבור בשלום את הקורס במתמטיקה ומ"אד ליין" לא באה הישועה. המורה היתה עסוקה במבחני סוף השנה ולא עדכנה. באמצע מחול הניצחון שחוללנו למראה התעודה נשמע "פינג" מכיוון המחשב. זה "אד ליין" אמרתי בפאניקה. "מה זה משנה" שאל איתי בתמיהה. "אולי יש שם ציון במתמטיקה אמרתי". איתי הסתכל עלי כעל מוכת שיגעון. "את מחזיקה את תעודת הסיום שלי, עם שלושה העתקים. מה איכפת לך "מאד ליין"? וחוץ מזה הגיע הזמן להתנתק".
להתנתק? זה חבל הטבור שלי לבית הספר ולעולם. ארבע שנים של שירה וארבע של איתי. זה האתר שאני מקבלת ממנו הכי הרבה אימיילים ביום, יחד עם הליסטסרב של ועד ההורים כמובן. בלעדיהם, איך תיראה תיבת המכתבים העלובה שלי. איך אני אדע מה קורה בבית ספר? מתי הבחינות לנבחרת החותרים? מי ניצח בתחרות מועדון הויכוחים? האם עלינו לגמר בשחיה, מתי מתקיימת תערוכת תלמידי המחלקה לאמנות, אולי צריך מלווים למסיבת הריקודים או מתנדבים לארוחת הבוקר למורים בתחילת השנה, מארגנים ליריד הספרים המשומשים, נהגים לנסיעה של התזמורת. מה פתאום להתנתק.
השבוע קיבלתי את הפינג האחרון לשנה זו עם סיומה הרשמי של שנת הלימודים שבו הוא מציע לי להתנתק מהשירות אם אני לא רוצה לקבל יותר אימיילים. אין ברירה, הגיע הזמן להיגמל ולתת לגוזל לעוף. התגברתי על היצר ולא נכנסתי למערכת כדי לראות את הציונים הסופיים.
התעודה בידינו, ניצחנו. 

 אבל למה להתנתק?

New Report(s) for Itai Yasur   Location   Report Title   Date   ASTRONOMY B   Marking Period 4 as of Jun 13...   06/18/12   SPANISH 2B   Marking Period 4 as of Jun 13...   06/18/12   HON ENGLISH 12B   Marking Period 4 as of Jun 13...   06/18/12   STATS/MATH MDL B   Marking Period 4 as of Jun 13...   06/18/12   PUBS EDIT/BIZ   Marking Period 4 as of Jun 13...   06/18/12   HON JAZZ ENSEM B   Marking Period 4 as of Jun 13...   06/18/12   HON SYMPH ORCH B   Marking Period 4 as of Jun 13...   06/18/12

This email was sent to Itai' Yasur's parent  because this address was registered at www.edline.net 

מפגשים עם רשות ההגירה האמריקנית

כל מי שנכנס לארצות הברית דרך האויר, הים או היבשה ואינו מחזיק באזרחות אמריקנית נתקל בפקידי הגירה ששמם יצא לפניהם, הנהנים מהכח הרב שהתפקיד מקנה להם ומתייחסים לכל מי שנזקק לשירותיהם כאילו היה ברשימת האסורים בטיסה או כניסה לארצות הברית או פושע נמלט. גם מי שמחזיק בכל הנירות והמסמכים הדרושים יודע שהוא יעבור חקירה זו או אחרת, שמרגיזה את מעיו עוד לפני שעלה למטוס או חצה את הגבול. עם הירידה מהמטוס, האונייה, מעבר הגבול או בכניסה למשרדי ההגירה בעת טיפול בענינינו ,השילוט ומסכי הטלביזיה מקבלים אותנו בסבר פנים יפות ובברכת ברוכים הבאים לארצות הברית ומודיעים לנו שאנשי רשויות ההגירה הם עובדי ממשלה העושים את עבודתם נאמנה ללא משוא פנים ואם נדמה לנו שנעשה לנו עוול ולו הקטן ביותר עלינו להגיש תלונה לרשויות המתאימות, אבל הם בטוחים שלא יהיה צורך בכך. בניגוד לפנים המחייכות אלינו מהמסכים והמקדמות אותנו בברכה מדובבת ומתורגמת לשלל שפות, הפקידים חמורי הסבר, השומרים והשוטרים לבושי מדים שחורים, נעולים מגפי בוקרים וחגורים אקדח ואלה, הנראים ומתנהגים כקלגסים, מזעיפים פנים, כשהם מעבירים אותנו מסכת טרטורים והשפלות הכוללת אימות ביומטרי (טביעות אצבעות) וחקירה שלא היתה מביישת את השב"כ. לכמה זמן באתם (לכל החיים) איפה תגורו (בבית שלנו) מה אתם עושים? (במכנסיים, מרוב פחד), איפה הייתם ומה עשיתם ועוד שאלות שמטרתן להציב גבול ברור בין בעל הסמכות ובין מי שתלוי בחסדיו. לפני כשנה הפעיל פקיד ההגירה את שיקול דעתו ושלח את שירה ויאיר לחדר החקירות של האינקויזיציה, הקרוי במקומותינו "סקנדרי" (משני) אחרי שלא היה מרוצה מהתשובות שהם סיפקו לו. בחיפוש בתיק שהביאו איתם הוא מצא תצלומי אולטרסאונד ששירה הביאה איתה. "אהה" אמר הפקיד, "תפסתי אתכם, אתם מנסים להבריח תינוק בבטן אימו בלי לדווח למכס". אחרי שלא נמצא בתיקיהם שום מימצא מפליל מלבד חוות דעת רפואית שההריון תקין ומכיוון שלא היו בידי הפקיד הוכחות לפשע שביצעו השניים הוא נאלץ לשחרר אותם, לא לפני שנתן להם חוות דעת על הישראלים : "כולם שקרנים" ונטע בהם טראומה שלא במהרה תישכח. גם חווה אלברשטיין עברה את הטראומה הזאת: http://www.youtube.com/watch?v=Qhqc-Rf-5SQ

גם אחרי שהצלחנו להיכנס לארצות הברית, צרותינו לא תמו ועדיין יש לנו ענינים לסדר ברשות ההגירה. הביקור במשרדים האלה מזכיר את הנסיעה ברכבת התחתית של וושינגטון. אסור לדבר בטלפון סלולרי אסור להכניס מים או אוכל, אסור לצלם, אסור להשתין, אסור לחשוב מחשבות אנטי פטריוטיות, איסורים מאיסורים שונים. כל מיפגש עם משרדי ההגירה מטיל אימה.
לאחרונה נזקקה חברתי אורנה לשירותי רשות ההגירה. בנה הצעיר י' נמצא בתהליך הגירה והתבקש לתת טביעות אצבעות במרכז הביומטרי. תהליך האזרוח של הילד, בן השלוש, הוא דו שלבי. קודם ההורים צריכים לבקש בשבילו ויזת הגירה ואחרי שיקבל אותה הם יכולים לבקש בשבילו אזרחות, מפני שאי אפשר לאזרח מי שאין לו כוונות הגירה ומי יודע איזה כוונות יש לילד בן שלוש בכלל , מה שאומר שהטיול למשרד הביומטרי לא יהיה חד פעמי ומי יודע מתי יפוג תוקף טביעות האצבעות שלו ואם אלה לא ישתנו כשיגדל. אני מכירה את המשרד הזה היטב, בקרתי בו   לפחות ארבע פעמים במהלך תהליך ההגירה וההתאזרחות שלנו כשהתבקשתי לתת טביעות אצבעות פעם ועוד פעם בגלל שתוקפן של אלה שנתתי בעבר פג. אם הייתי יודעת שתוקפן של טביעות אצבע יכול לפוג הייתי פונה לחיי פשע. עם כניסתם למשרד התבקשו האם והילד להשאיר את כל אשר להם מחוצה לו. אחר כך התבקשו להציג תעודה מזהה. האם הציגה את רשיון הנהיגה שלה המשמש במקומותינו כתעודת זהות. "האם שמך י'" שאל הפקיד. "לא" ענתה אורנה, "זה השם של הבן שלי". "אז הוא צריך להציג תעודה מזהה ולא את" היא נענתה. "אם כך" נאנחה האם, "אני צריכה לחזור למכונית ולהביא את תיק המסמכים שלי". הם יצאו, וחזרו, והתחילו מחדש את תהליך הכניסה הכולל בדיקה קפדנית של המסמכים ומכתב ההזמנה, והתישבו על אחד הספסלים לחכות לתורם.
 י' התנהג למופת ולמרות האיסור על הכנסת אייפאד (הבייבי סיטר האולטימטיבי) או צעצועים אחרים הזמן עבר בשלום. כשהגיע תורו של י' לתת טביעת אצבעות, האם והילד התבקשו לגשת לשולחן כדי למלא פרטים בטופס. אחרי שאורנה ענתה על כל השאלות הפקידה אמרה לה ש י' צריך לחתום על הטופס. הילד בן שלוש אמרה אורנה ההמומה. הוא עוד לא יודע לכתוב את השם שלו. "איך קוראים לך" שאלה הפקידה. י' אמר את שמו. "ואתה יודע לכתוב את השם שלך" שאלה הפקידה בנוקשות. "בטח" אמר י' ואיית את השם שלו בשימחה. "את רואה"? שאלה הפקידה. "למה  אמרת שהוא לא יודע לכתוב את השם שלו, את יודעת שזו עבירה פדרלית לשקר לשלטונות ההגירה"? "תקשיבי" התחילה אורנה להתעצבן (היא יכולה להרשות לעצמה להתעצבן שם, כי היא אזרחית אמריקנית) "הילד ל א יודע לכתוב או לחתום, הוא בן שלוש". "זו בעיה", אמרה הפקידה, "אם הוא לא יכול לחתום את שמו אנחנו לא יכולים לשלוח את הטופס והוא לא יקבל את הויזה". הראש הישראלי של אורנה התחיל לייצר חדשנות ויוזמה. "אולי תשימי לו דיו על האצבע והוא יחתום איתה, הרי באנו לפה בשביל טביעות אצבעות". "אי אפשר", היא נענתה, אין פה דיו, הכל אלקטרוני. "תגידי" שאלה אורנה "מה אתם עושים עם אנשים שלא יודעים קרוא וכתוב"? "הם מציירים איקס" ענתה הפקידה. "הוא יכול לצייר איקס"? "הוא בן שלוש" כבר התעצבנה ממש האם שבעברה היא מורה לאמנות, "הוא לא יכול לצייר איקס". "אז תבואו בפעם אחרת" אמרה הפקידה. אבל לא אזרחית נחושה כאורנה תיכנע. "רגע" היא אמרה, לקחה את י' לפינה, בקשה כמה דפי נייר מהשומר (מעשה שלא ייעשה) ונתנה לו את שיעור האמנות הראשון שלו. "תקשיב חמודי, אתה צריך לעשות שני קוים כאלה, כמו שאמא עושה כאן אחרת לא נוכל לצאת מפה  ונצטרך להישאר פה לתמיד בלי הבקבוק והאייפאד שלך". והנה, לעיניה המשתאות י' צייר שני קוים החוצים זה את זה. "ועכשיו" אמרה אורנה, "בוא תעשה אותו דבר על הנייר של האישה". י' הגאה צעד בביטחון לעבר הפקידה וצייר לה שני קוים חוצים על הטופס שאין לו תחליף. "אתה גדול" אמרה לו האם הגאה, "ניצחנו את המערכת". היוצאים מן המשרד מתבקשים למלא טופס שביעות רצון מהשירות שקיבלו אותו הם משלשלים לתיבה התלויה על הקיר. אני מניחה שהאם היתה שבעת רצון מאוד, ככלות הכל הבן שלה למד לציר איקס כאן ועכשיו.
בצד השני של נהר הפוטומק, במשרדי ההגירה במחוז פיירפאקס וירג'יניה, ישבה חברה שלי שלפני שלוש שנים נישאה לאזרח אמריקני כשבעלה לצידה וניסתה להוכיח באותות ובמופתים שנישואיה לא היו פיקטיביים כדי שתוכל לקבל גרין כארד קבוע במקום הזמני שהונפק לה אחרי הנישואים וחוותה על בשרה את ההקשחה והנוקשות שעוברת מערכת ההגירה. "אני רוצה לראות את הקבלה על טבעות הנישואין שלכם" אמרה להם הפקידה. "לא שמרתי אותה, אמר הבעל, לא עלה בדעתי להחזיר אותן לחנות, אני נחוש בדעתי להיות נשוי לה לעד.

אף אחד לא קם

כשאנשים נפגשים במקומותינו הם חוקרים זה את זה על מקום עבודתם, או כפי ששואלים אצלנו : מה את/ה עושה, לאיזה כנסיה או בית כנסת הם הולכים, ולאיזה מכון כושר הם משתייכים. עוד לפני הקמפיין של הגברת הראשונה "קדימה, לזוז", המעמד הבינוני- גבוה, המבקר אצל רופא המשפחה לפחות אחת לשנה ונשאל על ידו/ה : כמה פעמים בשבוע את/ה מתעמל/ת? לא יכול להרשות לעצמו לומר - אני לא - ואצלנו, כידוע, האנשים ישרים ודוברי אמת. 

בכל שיעור יוגה, בסטודיו זה או אחר, או במכון הכושר לנו, המורה מסבירה את חשיבות התרגול העצמי מעבר למה שעושים בכיתה ובכל שבוע כשהיא שואלת : מי תירגל בבית? אף אחד לא עונה. 

לפעמים מונפת יד אחת מהססת והגוף המחובר אליה אומר בקול חלוש: אני תרגלתי רק פעם אחת. "פעם אחת זה יותר טוב מאף פעם" רועמת המורה, ורוטנת בקול רם : יוגה היא דרך חיים, אתם צריכים למצוא דרך להכניס אותה לסדר היום שלכם".

כל מורה ליוגה הוא מורה לחיים ולכל אחד יש את הפילוסופיה שלו/ה אבל כולם מסכימים על כך שתרגול יוגה נעשה כדי להביא לאיזון פנימי, לטהר את הגוף והנפש לשאוף שלום ושלוה ולנשוף רעלים וכולם נפרדים בסיומו של כל שיעור בברכת "נמסטה". מגדילה לעשות אחת המורות המסיימת כל שיעור בדיקלום ההגדרה של "נמסטה": אני מכבד ומוקיר את המקום אצלך שבו שוכנת הרוח, אני מכבד ומוקיר את המקום אצלך שבו שוכנים  האהבה, האמת, האור והשלום, כשאתה נמצא במקום הזה אצלך, ואני נמצא במקום הזה אצלי - אנחנו אחד". כל המתרגלים מחרים מחזיקים אחריה "נמסטה", כשכפות הידיים שלהם צמודות זו לזו, נגעות בלב וראשם מורכן בענווה. אלה הם אותם בעלי תשובה המכבדים ומוקירים כל כך את המקום שבו שוכנת הרוח אצל זולתם, שבתחילת השיעור הם פרשו את המזרונים שלהם ברווחים שלא מאפשרים למי שנכנס אחריהם למצוא לעצמו מקום שבו הוא יוכל לתרגל את האהבה והשלום עם זולתו. יש כאלה שאף מציירים צורת צלב בעזרת שני מזרונים ומקיימים בכך את התראת משחק המחבואים : "אין מלפניי אין מאחורי ואין מצדדי". 

באמריקה יש כמה פרות קדושות, אחת מהן היא המרחב האישי, שנשמר בקפדנות על ידי כל מי שאינו זר בארצו. כשאנשים חולפים זה על פני זה במסדרון המשרד, בסופרמרקט, במדרכה שבעיר, כל אחד מהם נצמד לצד שבו הוא הולך ומפטיר : סלח לי". גם כשדורכים עליך, בטעות, אתה מפטיר "סליחה" בגלל ההרגל. כל נגיעה אקראית נחשבת פה לחציית גבולות גסה. אין צ'פחות, לא שמים יד על הזרוע של הזולת כשמדברים איתו וגם כשנפגשים באירוע חברתי, מתחבקים ומתנשקים בכאילו ולא עושים את הדבר האמיתי. לחי לא נוגעת בלחי וכתף משתדלת לא ממש לגעת בכתף. אם במקרה אתה נוגע במישהו במטרו, או שהנהג עצר עצירת פתאום והתגלשת לעבר הזולת, אתה מתנצל עד שלא נשאר לך אויר. "אני מצטער" אתה אומר אם עברת את הקו הבלתי מסומן באזור הכספומט, שאותו אין לחצות עד שהשטח פנוי. "אני כל כך מצטערת" אומרת לך אשה שחצתה את קו הגבול באזור הקופות בחנות, "סלח לי" אומרת לך אשה במסלול טיול מקומי כשהילד שלה נגע בך כשרץ לפניה, "אני כל כך מצטערת, תומאס, אתה יודע שזה לא בסדר להפריע לאנשים, נכון"? קדושת המרחב האישי מצווה עלינו שלא להביט לאחר בעיניים אלא אם כן אנחנו מכירים. נעיצת מבט בזר נחשבת לחריגה מכל כללי הנימוס ומזכה את הנועץ בחיוך שמשמעותו : "אנחנו מכירים מאיזה מקום"? 

אליסון, המורה ליוגה, פותחת כל שיעור בברכת ברוכים הבאים לשיעור שלי. "מי לא היה אף פעם בשיעור שלי "? היא שואלת. "מי לא עשה אף פעם יוגה" היא שואלת שוב. "במהלך השיעור אני אסתובב בינכם" אומרת אליסון. "אם יש מישהו שלא רוצה שאגע בו כדי לתקן או ליישר את התנוחה שלו, שיצביע" היא אומרת. אף אחד לא יודע מי הצביע בגלל שאת השאלה הזאת אליסון שואלת כשכולנו בתנוחה שבה הראש כלפי מטה. ועכשיו, היא אומרת, נתחיל בשיעור. חמישה אנשים עומדים בכניסה לכיתה, מזרוניהם בידיהם אך אין להם איפה להניחם. אליסון לא יודעת את נפשה מרוב צער. מצד אחד, היא היתה רוצה לבקש מאנשים שיעשו מקום בחדר הצפוף ומצד שני היא לא יכולה לפגוע במי שהמרחב האישי שלו חשוב לו יותר מהכבוד וההוקרה של הזולת. "כמה שיותר אנשים בחדר, יש אנרגיה יותר טובה" היא מנסה טקטיקה של יוגה "וככל שהאנרגיה יותר טובה, התרגול יותר אפקטיבי", אף אחד לא זז. "יש פה מקום לידי למזרון אחד" היא אומרת ויוגיסטית אחת עושה את דרכה למקום שאליסון מפנה לה בלי לגעת באף אחד בדרך. "אני מאוד אעריך את זה" (משפט מפתח באמריקה) אם תנסו לעשות מקום לעוד אנשים. אף אחד לא זז.
באמריקה יש עוד פרה קדושה בשם "זכותי" שעשויה להתנגש בפרת המרחב האישי.

במכון הכושר שלנו מתקיימים עוד שיעורים מלבד היוגה. הפופולרי ביותר בימים אלה הוא ה"ספינינג", למי שלא מכיר, זו כיתה שיש בה כמה עשרות אופניים נייחים והמתעמלים רוכבים עליהם בקצב וברמת קושי אותה מכתיב המורה / המדריך היושב על אותם האופניים, על במה מוגבהת כשפניו אל הרוכבים המזיעים, כשהוא נותן להם דוגמא אישית ומשמיע להם מוסיקת רוק צרחנית ממכשיר הגברה שנועדה להעלות את הדופק ואת המוטיבציה. בגלל הפופולריות של האימון, הרוכבים מתבקשים לשריין לעצמם אופניים על ידי הזמנה בטלפון וכל מי שהזמין אופניים מקבל כרטיס עם מספר. בעוד ששיעורים מסוימים לעולם אינם מתמלאים מכל מיני סיבות, יש שיעורים שבהם אנשים רבים על המקום וכמעט מגיעים לדחיפות ולמריטת שערות, אלמלא מגבלת המרחב האישי המגנה ממתקפה פיזית. באחד השיעורים האחרונים התמלאה הכיתה עוד לפני תחילת השיעור ואשה צעירה שנכנסה אליה ובידה כרטיס עם מספר לא מצאה אופניים לרפואה. היא הסתובבה בין הרוכבים המדוושים בלי להביט לה בעיניים (המרחב האישי הקדוש) וחיפשה את הבריון שיושב על אופניים לא לו אך לשווא. פקידי הקבלה כנראה עשו "אובר-בוקינג" בטעות. הגברת המאוכזבת פנתה לאחור ויצאה מהכיתה ואחרי כמה דקות שבה והתלחשה עם המדריך. למרבה ההפתעה (של הרוכבים), המדריך ירד מאופניו ופינה אותם לגברת הנחושה ואת השיעור שלא במהרה יישכח הוא הדריך ללא אופניים, כשזמנו ומרחבו בידו לבדוק שהרוכבים עושים את דברו ולא מזייפים. "כל הכבוד לך" אמרו בסוף השיעור כמה רוכבים לגברת הנחושה והביטו לה בעיניים - עכשיו הם כבר מכרים. 

בקצה אחר של חדר הכושר מתקיים שיעור יוגה. השיעור היום צפוף במיוחד. אליסון נותנת הוראה לפרוש ידיים לצדדים. "סליחה", "אני מצטער", נשמע זמזום כולל של כל מי שנגעו באקראי בשכנם למזרון. המאחרים לא מצליחים למצוא פיסת רצפה לפרוש בה את מזרונם. אני לוקחת את המזרון שלי וזזה לכיוון שכנתי משמאל תוך שאני מסמנת לאחת הנשים שיש מקום לידי. "תודה רבה", היא אומרת. "אין בעיה" אני מהנהנת. "תודה רבה" היא חוזרת ואומרת, פעם ועוד פעם ועוד פעם. זה מתחיל להיות מביך. "אף אחד אף פעם לא זז" היא אומרת. "זו פעם ראשונה שקורה לי דבר כזה" היא אומרת בדמעות. "נמסטה" אני אומרת לה, את ואני - אנחנו אחד". "נמסטה" היא מהנהנת כשהדמעות עדיין בעיניה. "נמסטה" אומרת אליסון בסוף השיעור וכולם עונים לה במקהלה "נמסטה".