ביום חמישי הקרוב, עטויים גלימות וחבושים כובעים, אותם יניפו אל על בתום טקס הסיום, הלא הוא ה Graduation המפורסם, יעברו בסך תלמידי כיתה י"ב (Seniors כמו שהם מכונים פה ,שזה ותיקים / זקנים) של בית הספר התיכון שלנו לצלילי המארש הצבאי המפורסם של אלגר,
pomp and circumstance , כשבני המשפחה שלהם, המכונסים באחד האולמות המפוארים והגדולים בוושינגטון, ליד הבית הלבן, יימחאו כפיים ואולי גם יקראו קריאות עידוד מיוחדות.
התאריך של הטקס הוכרז בתחילת שנת הלימודים על מנת לאפשר לכל משפחה לעשות את הסידורים המתאימים, לרכוש כרטיסי טיסה, להזמין חדר במלון וכל מה שנדרש כדי להשתתף בטקס החד פעמי הזה, והסטודנטים זומנו עוד במהלך הקיץ שעבר למדידות (גלימה וכובע) וצילומים (לאלבום התמונות של ספר השנה). בעוד בני המשפחה יושבים באולם מלאי התרגשות וציפיה לרגע שלו חיכו כל שנות בית הספר, יעלו לבמה אחד אחד כל הסטודנטים המסיימים את לימודיהם השבוע, וילחצו ידיים לכל המורים שיישבו מאחורי שולחן ארוך. חלק מהמורים יתבדחו עם העוברים בסך, סטודנטים מסוימים יקבלו טפיחות על השכם ואולי תעודת הוקרה על פועלם בתחומים אקדמיים או אחרים, וכשהם יגיעו לסוף שורת לחיצות הידיים הם יקבלו תעודת גמר ממוסגרת בתוך כריכת עור מהודרת. לכל אורך הטקס שיימשך שעות ארוכות ויתועד בידי מורי מגמת הצילום, ינוגן המארש הצבאי של אלגר על ידי שתי תזמורות בית הספר, שחוברו יחדיו לרגל הארוע הזה, שבו הסטודנטים הותיקים נעדרים מהן, בגלל שהם אורחי הכבוד של הטקס, שוב ושוב ושוב ושוב יושמע המארש המכונה "שיר הסיום" http://www.youtube.com/watch?v=wl7BY5y7vP4
ובסיומו של הארוע המרגש הזה, שבו יאמרו כל התלמידים שלום אחרון לבית הספר, מנהליו, יועציו, צוותו, מוריו, ותלמידיו, יתפצלו אלפי המוזמנים שהגיעו מכל קצוות הארץ ואולי גם העולם לקבוצות קטנות ויציפו את עיר הבירה בלימוזינות שיקחו אותם למסעדות שונות בהן יחגגו את הרגע היחיד והמיוחד הזה. אבל אנחנו לא נהיה שם כדי לספר על החויה הזאת בגוף ראשון.
לא נוכל לספר בגוף ראשון גם על נשף ה"פרום" שהתקיים לפני שבוע באחד האולמות בוושינגטון, שגם אליו הגיעו לבושים בטוקסידו ובשמלות ערב מהודרות התלמידים בלימוזינות ארוכות ומפוארות, אחרי שסעדו בזוגות או בקבוצות קטנות, וגם לא על מסיבת "אחרי הפרום" הכוללת ארוחת בוקר, המתקיימת מדי שנה באולם ההתעמלות של בית הספר, שבניגוד לכרכרה של סינדרלה, הופך מחצות ועד הבוקר, לפארק שעשועים לתלמידים, אליו הם מגיעים באוטובוסים מאולם בו התקיים הנשף, במטרה לרכז אותם בסביבה בטוחה ולמנוע מהם לשתות ולעשות מעושים מגונים שעלולים לעלות בדעתם חס וחלילה כשהם מתחפשים לילה אחד למבוגרים. כדי לספק את הסביבה הבטוחה והמוגנת (כלומר, חסרת אלכוהול וסמים) הורים מתנדבים להיות נוכחים ולשמור על הביטחון של הסטודנטים כלומר אין יוצא ואין בא מרגע שהדלת נסגרה על אחרון הנכנסים.
הילדים שלי סרבני סמלים וטקסים. שירה עשתה לנו הכנה מוקדמת כשסירבה להשתתף בטקס הסיום ובנשף הפרום (אבל שמחה לשחק במתקני השעשועים במסיבת שלאחר הנשף) והכינה את הקרקע לסרבנות הכוללת של איתי. "לא ולא ולא" הוא אמר לי בתחילת השנה כשהגיע הזימון למדידות. "אין לי שום כוונה להשתתף בטקס הסיום". "וכל כך למה" שאלתי אותו אחרי שהבנתי שהחלום האמריקני עומד להיגזל ממני לנצח. "ביליתי שעות ארוכות בשלושה טקסים כאלה בעבר כשניגנתי בתזמורת, הבנתי במה מדובר, אני לא רוצה לבלות שם את כל היום אם אני לא חייב". "ברור שאתה חייב" אמרתי לו. "אנחנו רוצים לשבת שם ולהריע לך". "וגם אין לי שום כוונה להשתתף בנשף הפרום או במסיבה שאחריו. וחוץ מזה, גם שירה לא השתתפה" אמר איתי את המילה האחרונה. אהה, אז סרבנות טקסים זה משהו שעובר בגנים. "מיה השתתפה בטקס הסיום של מדרשת שדה בוקר" שלפתי כנגדו. "מה את משווה מסיבה כיפית במדרשה לערב פורמלי מייגע" ענה לי איתי. "תראי מה עשית" אמרתי לשירה בטלפון. "מה את רוצה ממני" ענתה לי שירה " זה בגללך. "את גם לא הלכת לטקסי הסיום שלך באוניברסיטה (את בית הספר לא סיימתי אז לא יכולתי להשתתף גם אם הייתי רוצה, ולא רציתי) אז נתת לנו להבין שזה לא משהו חשוב. "אבל זה אמריקה פה" נאנחתי ביגון "ארוע של פעם בחיים, לימוזינות, מסעדה, טוקסידו, פרח בדש, גלימה וכובע". "המשפחה שלנו לא מסורתית" אמרו לי שני הסרבנים "אז אי אפשר לבוא אלינו בטענות כשאנחנו לא רוצים לקחת חלק בטקסים מסורתיים. " את לימדת אותנו חשיבה עצמאית ובקורתית אז את יכולה לבוא בטענות רק אל עצמך". "אנחנו לא משפחה מסורתית"? נדהמתי. בודאי שאנחנו מסורתיים. יש לנו מסורת ארוכת שנים של ברדק, הליכה נגד הזרם וחוסר התחשבות בציווים חברתיים ותרבותיים, זוהי מסורת משפחתית רב דורית שאנחנו מעבירים לצאצאנו.
ביום חמישי הבא לא נכתת את רגלינו לבושים במחלצות לטקס הסיום, לא נשמע את המוסיקה של אלגר חוזרת על עצמה במשך שלוש שעות וגם לא נצטרף לרשימת ההורים המפרסמים בשבועיים האחרונים חדשות לבקרים תחינות בפורום הורי בית הספר: דרוש כרטיס לטקס הסיום לקרוב משפחה מטקסס, מי שיש לו שני כרטיסים שיתקשר ומייד נבוא לקחת. אנחנו כבר מזמן תרמנו את ששת הכרטיסים שלנו לטובת הנזקקים.
למרות היעדרותינו מהטקס הבעל"ט גם לנו היו רגעי נחת. ביום חמישי האחרון התקיים קונצרט הסיום של בית הספר שבו זכינו לראות ולשמוע את היצירה שאיתי חיבר לכבוד הארוע מבוצעת על ידי התזמורת הסימפונית ואת כל הקהל הגדול מריע למלחין הצעיר שלא יעבור בסך ולא יעיף את הכובע אבל קיבל באותו ערב בלתי נשכח את כל תשואות הקהל באופן בלעדי. זה לא היה אירוע מסורתי אבל בהחלט חד פעמי. www.youtube.com/watch?v=imle98On4eI
pomp and circumstance , כשבני המשפחה שלהם, המכונסים באחד האולמות המפוארים והגדולים בוושינגטון, ליד הבית הלבן, יימחאו כפיים ואולי גם יקראו קריאות עידוד מיוחדות.
התאריך של הטקס הוכרז בתחילת שנת הלימודים על מנת לאפשר לכל משפחה לעשות את הסידורים המתאימים, לרכוש כרטיסי טיסה, להזמין חדר במלון וכל מה שנדרש כדי להשתתף בטקס החד פעמי הזה, והסטודנטים זומנו עוד במהלך הקיץ שעבר למדידות (גלימה וכובע) וצילומים (לאלבום התמונות של ספר השנה). בעוד בני המשפחה יושבים באולם מלאי התרגשות וציפיה לרגע שלו חיכו כל שנות בית הספר, יעלו לבמה אחד אחד כל הסטודנטים המסיימים את לימודיהם השבוע, וילחצו ידיים לכל המורים שיישבו מאחורי שולחן ארוך. חלק מהמורים יתבדחו עם העוברים בסך, סטודנטים מסוימים יקבלו טפיחות על השכם ואולי תעודת הוקרה על פועלם בתחומים אקדמיים או אחרים, וכשהם יגיעו לסוף שורת לחיצות הידיים הם יקבלו תעודת גמר ממוסגרת בתוך כריכת עור מהודרת. לכל אורך הטקס שיימשך שעות ארוכות ויתועד בידי מורי מגמת הצילום, ינוגן המארש הצבאי של אלגר על ידי שתי תזמורות בית הספר, שחוברו יחדיו לרגל הארוע הזה, שבו הסטודנטים הותיקים נעדרים מהן, בגלל שהם אורחי הכבוד של הטקס, שוב ושוב ושוב ושוב יושמע המארש המכונה "שיר הסיום" http://www.youtube.com/watch?v=wl7BY5y7vP4
ובסיומו של הארוע המרגש הזה, שבו יאמרו כל התלמידים שלום אחרון לבית הספר, מנהליו, יועציו, צוותו, מוריו, ותלמידיו, יתפצלו אלפי המוזמנים שהגיעו מכל קצוות הארץ ואולי גם העולם לקבוצות קטנות ויציפו את עיר הבירה בלימוזינות שיקחו אותם למסעדות שונות בהן יחגגו את הרגע היחיד והמיוחד הזה. אבל אנחנו לא נהיה שם כדי לספר על החויה הזאת בגוף ראשון.
לא נוכל לספר בגוף ראשון גם על נשף ה"פרום" שהתקיים לפני שבוע באחד האולמות בוושינגטון, שגם אליו הגיעו לבושים בטוקסידו ובשמלות ערב מהודרות התלמידים בלימוזינות ארוכות ומפוארות, אחרי שסעדו בזוגות או בקבוצות קטנות, וגם לא על מסיבת "אחרי הפרום" הכוללת ארוחת בוקר, המתקיימת מדי שנה באולם ההתעמלות של בית הספר, שבניגוד לכרכרה של סינדרלה, הופך מחצות ועד הבוקר, לפארק שעשועים לתלמידים, אליו הם מגיעים באוטובוסים מאולם בו התקיים הנשף, במטרה לרכז אותם בסביבה בטוחה ולמנוע מהם לשתות ולעשות מעושים מגונים שעלולים לעלות בדעתם חס וחלילה כשהם מתחפשים לילה אחד למבוגרים. כדי לספק את הסביבה הבטוחה והמוגנת (כלומר, חסרת אלכוהול וסמים) הורים מתנדבים להיות נוכחים ולשמור על הביטחון של הסטודנטים כלומר אין יוצא ואין בא מרגע שהדלת נסגרה על אחרון הנכנסים.
הילדים שלי סרבני סמלים וטקסים. שירה עשתה לנו הכנה מוקדמת כשסירבה להשתתף בטקס הסיום ובנשף הפרום (אבל שמחה לשחק במתקני השעשועים במסיבת שלאחר הנשף) והכינה את הקרקע לסרבנות הכוללת של איתי. "לא ולא ולא" הוא אמר לי בתחילת השנה כשהגיע הזימון למדידות. "אין לי שום כוונה להשתתף בטקס הסיום". "וכל כך למה" שאלתי אותו אחרי שהבנתי שהחלום האמריקני עומד להיגזל ממני לנצח. "ביליתי שעות ארוכות בשלושה טקסים כאלה בעבר כשניגנתי בתזמורת, הבנתי במה מדובר, אני לא רוצה לבלות שם את כל היום אם אני לא חייב". "ברור שאתה חייב" אמרתי לו. "אנחנו רוצים לשבת שם ולהריע לך". "וגם אין לי שום כוונה להשתתף בנשף הפרום או במסיבה שאחריו. וחוץ מזה, גם שירה לא השתתפה" אמר איתי את המילה האחרונה. אהה, אז סרבנות טקסים זה משהו שעובר בגנים. "מיה השתתפה בטקס הסיום של מדרשת שדה בוקר" שלפתי כנגדו. "מה את משווה מסיבה כיפית במדרשה לערב פורמלי מייגע" ענה לי איתי. "תראי מה עשית" אמרתי לשירה בטלפון. "מה את רוצה ממני" ענתה לי שירה " זה בגללך. "את גם לא הלכת לטקסי הסיום שלך באוניברסיטה (את בית הספר לא סיימתי אז לא יכולתי להשתתף גם אם הייתי רוצה, ולא רציתי) אז נתת לנו להבין שזה לא משהו חשוב. "אבל זה אמריקה פה" נאנחתי ביגון "ארוע של פעם בחיים, לימוזינות, מסעדה, טוקסידו, פרח בדש, גלימה וכובע". "המשפחה שלנו לא מסורתית" אמרו לי שני הסרבנים "אז אי אפשר לבוא אלינו בטענות כשאנחנו לא רוצים לקחת חלק בטקסים מסורתיים. " את לימדת אותנו חשיבה עצמאית ובקורתית אז את יכולה לבוא בטענות רק אל עצמך". "אנחנו לא משפחה מסורתית"? נדהמתי. בודאי שאנחנו מסורתיים. יש לנו מסורת ארוכת שנים של ברדק, הליכה נגד הזרם וחוסר התחשבות בציווים חברתיים ותרבותיים, זוהי מסורת משפחתית רב דורית שאנחנו מעבירים לצאצאנו.
ביום חמישי הבא לא נכתת את רגלינו לבושים במחלצות לטקס הסיום, לא נשמע את המוסיקה של אלגר חוזרת על עצמה במשך שלוש שעות וגם לא נצטרף לרשימת ההורים המפרסמים בשבועיים האחרונים חדשות לבקרים תחינות בפורום הורי בית הספר: דרוש כרטיס לטקס הסיום לקרוב משפחה מטקסס, מי שיש לו שני כרטיסים שיתקשר ומייד נבוא לקחת. אנחנו כבר מזמן תרמנו את ששת הכרטיסים שלנו לטובת הנזקקים.
למרות היעדרותינו מהטקס הבעל"ט גם לנו היו רגעי נחת. ביום חמישי האחרון התקיים קונצרט הסיום של בית הספר שבו זכינו לראות ולשמוע את היצירה שאיתי חיבר לכבוד הארוע מבוצעת על ידי התזמורת הסימפונית ואת כל הקהל הגדול מריע למלחין הצעיר שלא יעבור בסך ולא יעיף את הכובע אבל קיבל באותו ערב בלתי נשכח את כל תשואות הקהל באופן בלעדי. זה לא היה אירוע מסורתי אבל בהחלט חד פעמי. www.youtube.com/watch?v=imle98On4eI
נראה לי שהרוחתם. פעם צפיתי בטקס של עפרה בשידור חי. העמידו אותם שעות בשמש הקופחת. מחקרים גילו שטקסים מסוג זה הם הגורם מספר אחד להפרעות קשב וריכוז.
השבמחקתמר "סידרה" לי שאקבל התראה על כל בלוג חדש, אבל לא קיבלתי אז לא ידעתי. באתי לבדוק משהו ואז גיליתי שיש שנים חדשים. נהניתי מאוד ונזכרתי בחלילנית שברחה מטקס הסיום של בי"ס בית הילד. אז באמת מה את רוצה ממנו? במשפחה שלנו לא אוהבים שבלונות
השבמחק