יום רביעי, 23 במאי 2012

לוחמה ביולוגית

בעבודתי כמורה לעברית לאנשי צבא וממשלה המיועדים בדרך כלל לעבוד בשגרירות האמריקנית בתל אביב כדיפלומטים אני משלבת בשיעור היבטים תרבותיים וחברתיים כדי להכין את הסטודנטים שלי לשוק התרבותי שהם עומדים לחוות עם הגיעם לארצנו. כל הסטודנטים ובעיקר אלה שטרם ביקרו בישראל מתרגשים לקראת הנסיעה והשהות בה, ורוצים לדעת על ישראל ועל הישראלים. "שמענו שבישראל לא עומדים בתור" הם אומרים לי בידענות. " אמרו לי שהישראלים מדברים בקול רם ", "חברים שלי שהיו שם אמרו לי שהישראלים פונים למפקדים שלהם בשמם הפרטי" הם אומרים מזועזעים. "אמרו לנו" , הם אומרים, "שהישראלים לא מחכים שכל הנוסעים ייצאו מהרכבת לפני שהם נכנסים אליה", "זה עוד כלום" אני עונה להם, "גם בכניסה למעלית הם לא מחכים שכל העולים והיורדים בה ייצאו לפני שהם נכנסים", "את צוחקת" הם אומרים לי , בחוסר אמונה. ואני באמת צוחקת כשאני רואה בדמיוני את כל נוסעי האוטובוס או הרכבת בתחנת תל אביב מרכז מחכים בשקט ובסדר מופתי עד שייצא אחרון הנוסעים לפני שהם מתחילים לעלות. "הם גם לא שומרים על המרחב הפרטי שלהם בקנאות, כמו פה", אני נזכרת. "מה זאת אומרת", הם שואלים. "זאת אומרת שאם שני אנשים הולכים אחד מול השני ברחוב, או בקניון, או במסדרון במקום העבודה, הם לא זזים ונדבקים לקיר כדי שחס וחלילה הם לא יעברו במרחב הפרטי של האחר", גם כשזה נמצא במרחב הציבורי, אני חושבת, ומתחילה להנות מהתרבות הבריונית שאני מייצגת בכבוד. "הם גם נוגעים" אני מזהירה. "נוגעים? מה זאת אומרת נוגעים? גם מתנשקים? בין גברים? כמו במדינות ערביות? שלוש פעמים על הלחי"? הם שואלים אותי בבהלה, מדמיינים את עצמם בטקס ממלכתי מתנשקים עם מפקד חיל האויר. "אל דאגה", אני מרגיעה אותם, "רק מי שרוצה להתנשק עם גברים מתנשק איתם, זו לא חובה".
"שמענו" אומרים לי ידענים אחרים, "שבישראל אנשים פחות אלרגים מאשר פה". האמריקנים אלרגים, אין מה לדבר. על כל מאכל שקונים פה יש רשימת כל המרכיבים שלו עד לפרט האחרון, על שקית הסיכר או הפסטה כתוב שהנ"ל נארזו במפעל שיכול להיות שיש בו שאריות מיקרוסקופיות של בוטנים, או ביצים. כל עוגת יום הולדת שהולכת עם הילד לגן או לבית הספר צריכה להכיל שלט המציין את כל המרכיבים שלה והמורה בודקת במירשם האוכלוסין של הכיתה מי אלרגי למה ומי לא יכול לקבל פרוסת עוגה, או גלידה. אצל יניב בעבודה, העובדים מתבקשים להביא אוכל קנוי למסיבות חברה כדי לא להסתבך עם האלרגים והאלרגנים.
הסירוב המנומס שלי בארוחות ערב או מסיבות לטעום מהעוגה או הגלידה בגלל שהן מכילות ביצים  נתקל בהבנה מלאה : "את אלרגית לביצים", משתתפים בצערי. לאחרונה התחילה מגיפה חדשה של אלרגיה לגלוטן, מקטן ועד גדול. "הכתובת היתה על הקיר כל השנים ולא ידענו לקרוא אותה" אומרות לי חברות המסתערות על מדפי החנויות העתירים עוגיות, פיצות, לחם ופסטה ללא גלוטן. 
אבל ההתגלות הפרטית שלי בקשר לפער תרבותי התרחשה בעת שיעור שבו לימדתי אוצר מילים הקשור לבית. בספר היתה תוכנית של דירה והסטודנטית שלי התבקשה לתאר מה שהיא רואה בה. 
"זה המטבח" היא אמרה ונקבה בשמות של המקרר, התנור, הכיריים. "אבל איפה מדיח הכלים" היא שאלה? "לא בכל דירה ישראלית יש מדיח כלים" עניתי. "זה חדר האמבטיה" היא המשיכה. "זו המקלחת, זה ארון וזה כיור. אבל אין פה שירותים" היא התפלאה. "ככה זה בהרבה דירות בישראל" אמרתי לה. "חדר האמבטיה לחוד והשירותים לחוד". "וזה חצי חדר אמבטיה"" היא אמרה, כי כך קוראים באמריקה לשירותים שאין בהם מקלחת, בניגוד לחדר האמבטיה הכולל תמיד אמבטיה או מקלחת ואסלה. "בעברית אנחנו לא אומרים חצי חדר אמבטיה" אמרתי לה "אלה השירותים" . "אבל חסר פה הכיור" היא אמרה. "לא בכל שירותים יש כיור" אמרתי, בלי לדעת לאן הדיון הולך. "מה זאת אומרת שירותים בלי כיור?" היא התעקשה, "נניח שאפשר לחיות בלי מדיח כלים במטבח ואסלה במקלחת אבל אחרי השימוש בשירותים איך רוחצים את הידיים?" המממ, גילגלתי בראש את התמונה שיש עכשיו לנציגת מעצמת ההגיינה הגדולה בעולם, עלינו, הישראלים. שירותים ללא כיור וברז לשטוף את הידיים לפני שיוצאים מהם. האמריקנים, שמפזרים בכל מקום סבון אנטיספטי (שמיה קוראת לו בחיבה אנטי-פסטי) בכניסה (וביציאה) לגן, בית ספר, אוניברסיטה, סופרמרקט, בנק, מסעדה, חדר כושר (שבו מפוזרים האנטיפסטים האלה בכל מקום והמתעמלים מתבקשים לחטא באמצעותם את המכשיר עליו עבדו בתום השימוש), כל בנין ציבורי, ופרטי, ובעיקר בשירותים כימיים המפוזרים בכל אתר תיירות ובניה (ועל זה בפעם אחרת) , הסבון הנוזלי בבקבוק הלחיץ הגדול והמוכר לכל מי שחי במדינה יראת טרור ביולוגי, עליו כתוב "לחץ אותי"  כמו על הבקבוק של עליזה בארץ הפלאות. איך לא חשבתי על זה עד היום, שאלתי את עצמי במבוכה. שירותים ללא ברז לשטוף ידיים זה באמת דבר שלא יעלה על הדעת. אנחנו יוצאים מהשירותים עם השאריות של מה שהשארנו שם על הידיים והולכים (במקרה הטוב) לחדר האמבטיה לשטוף ידיים ובדרך נוגעים לא רק בידית הדלת של השירותים (מבפנים, ומבחוץ) אלא גם בידית של חדר האמבטיה בטרם שטפנו את ידינו. יכולתי לראות את חוסר האמון של הסטודנית שלי ולא ידעתי איך להגן על כבודה של ארצי, שהאנשים בה חמים, ידידותיים ונוגעים בזרים, אחרי שהם יוצאים מהשירותים, אולי מבלי לשטוף ידיים. הייתי חייבת למצוא פיתרון דיפלומטי שיציל את משרד החוץ האמריקני מסירובה של נספחת חיל הנחתים לנסוע לעבוד במדינה לא אנטיפסטית ומלהתריע על מחסנים פוטנציאלים של נשק ביולוגי. יוריקה, מצאתי, "נכון שכשנכנסים בארה"ב לשירותים של מסעדות, יש שלט גדול על הקיר, המציין שהעובדים חייבים לשטוף את הידיים לאחר השימוש? זאת אומרת שאין חוק המחייב את מי שלא עובד במסעדה לשטוף ידיים אחרי השירותים, ורוב האנשים שגרים בדירה עם שירותים ללא כיור, לא עובדים במסעדה, אז הכל בסדר". וכדי להציל את כבודנו אני ממליצה לכל מי שיש לו בבית חצי שירותים ללא כיור, גם אם הוא לא עובד במסעדה להציב בהם בקבוק של קוקה קולה אנטיפסטי כמו שעושה רותי , המחטא גם את האסלה וגם את המשתמש בה (עיין ערך סלינו על כתפינו).  



2 תגובות:

  1. אני יכולה לשלוח לך תמונה של החצי שרותים, אסלה ללא כיור ולידה בקבוק הקוקה קולה. נהניתי מאוד מאוד, יישר כוחך והמשיכי לשעשע אותנו.
    רותי

    השבמחק
  2. שמעתי וראיתי שבישראל, ההורים של הילדים בכיתה, מטפסים על השולחנות כדי לסגור את הוילונות, כך שהשמש לא תפריע לצפות בסקייפ בילדים שבכיתה התאומה בטקסס. אבוי לאותה בושה.

    השבמחק