ארור שפטרנו מעונשו של זה

בני הצעיר איתי היום בן שמונה עשרה. מבחינתו זה משמעותי מאוד. קודם כל הוא יצטרך ללכת למשרד הרישוי להחליף את רשיון הנהיגה "הקטין"  המאונך בצורתו לרשיון נהיגה של בגיר שנראה כמו כל רשיון נהיגה בעולם. בהיעדר תעודת זיהוי במקומותינו, רשיון נהיגה הוא תעודה מזהה לכל ענין וענין.
ולמה מבחינים אצלנו בין הרשיונות על פי הגיל? כדי שיידע כל מי שאוחז ברשיון המאונך שהנ"ל קטין, שאין למכור לו אלכוהול וסיגריות, שהוא לא יכול לנהוג בין חצות לשש בבוקר ושכל עבירה שהוא עושה בעת נהיגה היא באחריות הוריו. הרשיון "הרגיל" לא פוטר את בעליו מכל האיסורים. הוא יכול לנהוג בכל שעה משעות היממה, אפשר למכור לו סיגריות אך עדיין הוא אינו יכול לקנות או לשתות אלכוהול (אלא אם כן הוא מחזיק ברשיון נהיגה מזויף).
בעת הנפקת הרשיון החדש הוא יכול להירשם להצביע בבחירות ולמלא את חובתו האזרחית והציבורית והוא צריך להחליט האם הוא דמוקרט, רפובליקן או בלתי תלוי. לפני כמה ימים שלחתי מכתב לועד הבחירות של המחוז שלנו ובקשתי שיחליפו את הרישום שלי מדמוקרטית לבלתי תלויה, שלא יחשבו שאני בכיס שלהם ושלא יתקשרו אלי מעכשיו ועד הבחירות כדי להכניס את היד לכיס שלי. אגב, כשבאים פה להצביע לא צריכים להציג שום תעודה מזהה.
כניסתו של איתי לעולם הבוגרים מביאה איתה זכויות וחובות. מהיום הוא יכול ללכת לרופא ולהיבדק בלי שאני אדרש להיות נוכחת בחדר למבוכת שני הצדדים המעורבים (איתי ואני) . מהיום הוא גם יכול לכתוב בעצמו אישור לבית הספר שמסביר את איחוריו וחיסוריו הרבים בכך שלא הרגיש טוב, היה חולה, היה בטיפול יישור שיניים (שהסתיים לפני שנתיים) . הסיבה שבגללה הורים צריכים לשקר את מערכת החינוך באופן קבוע ולהמציא אישור מחלה לילדיהם הבריאים היא שחיסורים מעל המותר מביאים להורדת ציון בקורס. למרבה הצער נותרו לאיתי רק שלושה ימים להינות מהפריבילגיה להמציא לעצמו אישור רפואי כי בשבוע הבא הוא מסיים את הלימודים.

מהיום אני לא יכולה לנהל את איתי באופן רשמי, כשהוא שוכח להביא קבלה מהרופא אני לא יכולה להתקשר לביטוח הרפואי ולהסביר שהילד שכחן, כשהוא מסרב בתוקף ללכת לטכס סיום בית הספר שיתקיים באחד מאולמות הענק בוושינגטון בסוף החודש בו יצעדו כל התלמידים לבמה בגלימות וכובעים לקבל את התעודה הנכספת וללחוץ ידיים לכל המורים לצלילי מוסיקה שתנגן תזמורת בית הספר אני לא יכולה לדבר על ליבו ולשנות את החלטתו, כשהוא מתנהל בעצלתיים מול ברקלי קולג' ידיי כבולות - כל המכתבים מגיעים למר איתי יסעור - שקיבל כתובת דואר אלקטרונית מעוררת קנאה iyasur@berklee.edu - שם מציעים לו לפתוח חשבון בנק לסטודנט, לקחת הלוואה להוצאות שכר הלימוד, לפנות למתווכים בעניני דירות בבוסטון, להחליט איך הוא רוצה לשלם את שכר הלימוד בתשלום אחד או יותר, ואנחנו, ההורים, האחראים בלעדית על מימון הפרויקט הזה לא יכולים לדבר עם הרשויות שמהיום והלאה עושות ביזנס רק עם איתי. 

אבל הדבר שהכי קשה לי להתמודד איתו זה הסנדוויצ'ים. בימים אלה אני מכינה את ארוחות הצהרים האחרונות שנכנסות לשקית החומה שאיתי לוקח איתו לבית ספר. אותו הסנדוויץ שאין לעשות בו שינוים הוא חלק ממני, משגרת הבוקר שלי שבה אני קמה כל בוקר לפני השעה שש, מכינה לאיתי ארוחת בוקר, מביאה לו אותה על מגש לחדר כדי שיתעורר לניחוח מרק המיסו, קערת הפירות והדגנים ומיץ התפוזים הסחוט (על ידי מקסיקנים מפלורידה) והולכת להכין לו את ארוחת הצהרים שאותה הוא לוקח איתו. אני מביטה במארז השקיות החומות, בחטיפי הגרנולה, בקבוקי המים ומתחילה להתאבל כבר היום. מי יתנני להמשיך ולהכין סנדוויצ'ים, לכתוב אישור חיסורים, לנקות, לכבס, לגהץ, לתקן, להסיע, לקנות, לשלם (בעצם את זה אני אמשיך לעשות עוד ימים רבים) ולהחזיק אותו קרוב.
מזל טוב בני הצעיר וברכות הצלחה מהקן המתרוקן!