שימלה - עיר שאין דומה לה

אויר הרים צלול כיין וריח אורנים נישא ברוח הערביים עם קול פעמונים. שרויה בחלומה, העיר ההררית הציורית והפסטורלית נראית כמו הולוגרמה של דיסנילנד הנטועה למרגלות ההימליה שאין בינה ובין הודו שום דבר. מרכז העיר נמצא על רכס הררי שממנו יוצא משני צדדיו מדרחוב ארוך תלת מפלסי שבו חנויות שונות חנויות יוקרה בינלאומיות, שוק ירקות צבעוני, מסעדות, ארמונות מתקופת הבריטים המשמשים כמבני ציבור, מוזיאונים, אולם קונצרטים והכל נקי, מסודר ושקט. שלטים בכניסה למרכז העיר מזהירים מפני כניסת מכוניות, לכלוך, עישון ויריקה (להודים יש קטע עם יריקות) ומכריזים על קנסות שיוטלו על מפרי חוק. זו הפעם הראשונה שראינו עיר הודית שאין בה אוטו ריקשה אחד לרפואה. 

בבוקר קמנו לנוף הימליה עוצר נשימה ובעוד אנחנו מתפעלים מהמראה הנשקף מחלון החדר  נשמעה לפתע צפירה ארוכה. שאלתי את עצמי אם הבאתי לפה רוחות מלחמה והאם יש פה מרחב מוגן אבל האזעקה, מתברר, מודיעה לאנשי העיר על פתיחת יום העבודה ועל סיומו, כמו שבירושלים מודיעים על כניסת השבת.

יצאנו לטפס למקדש ג׳אקו הנמצא בראש גבעה תלולה בגובה 2 ק״מ, שבו יש פסל ענק של האל הקוף האנומן ומקדש היהדי המוקדש לו ולפועלו. שלט גדול מקדם את פני המטפסים ומודיע להם מה מצב הכושר הגופני שלהם לפי הגיל והזמן שיקח להם לעלות.

בדרך למעלה עקפו אותנו בקלות מקומיים רזים וזריזים שגרים במעלה ההר ועולים ויורדים בו כל יום כל היום שהציעו לי להסיר את המשקפים כשאגיע לפיסגה כי לקופים הרבים הנמצאים שם יש ענין מיוחד לחטוף משקפים. 

בכניסה למקדש חלצנו נעליים וחזינו במי שבא לקבל ברכה, סימן אדום בין העיניים, ממתקים לבנים בתפזורת ומים קדושים מהנזירים. בפנים - אסור לצלם. 

 מראש הגבעה יש תצפית יפה על העיר הבנויה על צלעות ההר.

כשירדנו הצטרף אלינו מדריך טיולים בשם אשרף מקשמיר שליוה אותנו במשך היום. למדנו על ההיסטוריה של שימלה כעיירת נופש בריטית שנבנתה על ההר כדי לתת לחברי הממשלה הבריטית ומשפחותיהם מפלט מהחום הנורא בדלהי בחודשי הקיץ ונבנתה בסגנון טיודורי שיזכיר להם את הבית. הבריטים גם בנו מסילת ברזל שאיפשרה להם להגיע לראש ההר ברכבת קיטור איטית המתפתלת במעלה ההר והעבידו בבניית העיר עשרות אלפי פועלים / עבדים הודים שהובילו את חומרי הבנין לעיר ורבים מהם מצאו את מותם בעבודת הפרך. הארמונות והאחוזות משמשים היום את הממשלה של מדינת הימצ׳ל פראדש ואת ממשלת המחוז של שימלה. באחד הארמונות נמצא כיום המכון ללימודים מתקדמים 

http://iias.org

שבו דוקטורנטים למדעי הרוח והחברה מקבלים מילגת מחקר לשנה המאפשרת להם לכתוב ולפרסם במסגרת המכון מחקר הנוגע בחברה ההודית. הצטרפנו לקבוצה שקיבלה הדרכה במקום ולמדנו שהמכון שוכן היום בבנין ששימש את המושל הבריטי וממשלתו. המדריך סיפר על הבנין עצמו על תקרות העץ המגולפות שהובאו במיוחד מקשמיר על כך שהיה מודרני לזמנו, והיה מחובר לחשמל ולמערכת כיבוי אש שהוקמה במיוחד כדי להגן על קירות העץ משריפות אולם החלק המרתק היה הפוליטי. באחד החדרים שבקרנו בהם נפלה ההחלטה על חלוקת הודו לשתי מדינות ב 1947. אחרי שהקבוצה התפזרה נשארנו יניב, אני, אשרף והמדריך לדיון היסטורי פוליטי בכיבוש הבריטי ובתחביב החלוקה שלו וגילינו שיש ביננו הרבה מן המשותף. 

אחרי הדיון הסוער יצאנו לטיול למפלים הנמצאים מחוץ לעיר ואשרף סיפר לנו על החיים בקשמיר והשאיפה לעצמאות וכמובן שהדיון התגלגל להשוואה המתבקשת בין קשמיר ופלסטין, הודו וישראל, מהו טרור, מיהו טרוריסט והקשר שבין פוליטיקה, טרמינולוגיה ויחסי כח ושליטה. אשרף שטח בפנינו את האני מאמין שלו בענין האיסלאם כדת של שלום ואת המניפולציה שעושות בה קבוצות אינטרסים, ובסוף היום הזמין אותנו לבקר אצל משפחתו בקשמיר בטיולנו הבא להודו אינשאללה. נפרדנו כידידים ותיקים אחרי ששתינו ביחד צ׳אי בעוד אנחנו דנים בסוגיות נבחרות בקוראן.

בערב פגשנו את צייד התיירים שבא לאחל לנו נסיעה טובה. אני לא מאמין שאתם ישראלים הוא אמר. כל כך נחמדים ובלי שום ״בלגן״. אמרתי לך שאנחנו מארה״ב אמר יניב, אבל אתה התעקשת.  אתם כל כך נחמדים, הוא חזר בהשתאות שמיד העלתה אצלי ספקות לגבי חבילת התיור שהוא תפר לנו.

אום שאנטי שאנטי שאנטי.

 

שימלה - הנה אנחנו מגיעים

 

יצאנו אתמול מהמלון בפונה בשלוש וחצי בבוקר עם נהג אגרסיבי שכמעט וגרם למותנו בטרם עת שלוש פעמים כשכפסע היה ביננו לבין מכונית אחרת שלפניה הוא עצר בחריקות בלמים שהפריעו את שנת הישרים של יניב. עם אור ראשון הגענו בנס לשדה התעופה במומבאי וברכנו הגומל. אחרי שעברנו את כל הבדיקות עלינו על טיסה מקומית לעיר צ׳אנדיגר וממנה לקחנו מונית ליעדנו הראשון בטיול, העיר שימלה, למרגלות ההימליה. המכונית העפילה במעלה ההר בכביש דו נתיבי שבו נוסעים אוטובוסים ומשאיות לרוב והנהג הצטיין בעקיפות כשהוא ועוקפים אחרים מצפצפים בהתמדה כדי להזהיר את היורדים בכביש שהם נוסעים במסלול שלהם. בספר התיירות היה כתוב שהכביש הזה נועד לבעלי קיבה חזקה במיוחד לצד המלצה לא לאכול לפני הנסיעה. הכביש התפתל במעלה ההר ואחרי כארבע שעות הגענו לשימלה, עיר נופש בריטית בה ישבו המושלים ומשפחותיהם ממרץ עד אוקטובר ונהנו ממזג אויר קריר ונעים. זוהי עיר הבנויה על צלעות ההר הנמצאת בסופו של  כביש צר שבו השתמשו הבריטים כדי להעלות לעיר את כל צרכיהם כולל חומרי הבניה ששימשו לבניית העיר על ארמונותיה ואחוזותיה בסגנון ארכיטקטורה טיודורית. גם כיום משמשת העיר לתיירות ונופש כשבמרכזה יש רחבה שממנה יוצא מדרחוב ארוך ומתפתל ובו כמה מפלסי רחוב המאכלסים חנויות, שווקים, מסעדות, מוזיאונים, וחנויות יוקרה אירופאיות ואמריקניות לתיירים ההודים המגיעים בהמוניהם בסופי שבוע וחגים. 

  

שמנו פנינו ללשכת התיירות הממשלתית כדי לברר פרטים בקשר לתוכנית הטיול שלנו כשפנה אלינו בחור חייכן ושאל מאיפה אנחנו. יניב המורגל בציידים עוד מטיולנו הקודם בהודו מייד ענה לו שאנחנו מארה״ב של אמריקה כשהבחור שלא התבלבל אמר לו : הייתי יכול להישבע שאתם ישראלים. לא, התעקש יניב, אנחנו מארה״ב. ארב״ב, ישראל, אפשר לעזור לכם שאל הזאב. לא, ענתה כיפה אדומה, אנחנו בדרך ללשכת התיירות. ומה אתם רוצים לדעת שאל הזאב. אנחנו רוצים לברר פרטים על המשך הטיול שלנו ענתה כפה אדומה. ולמה שלא תבואי אלי למשרד ותראו מה יש לי להציע לכם ענה הזאב שבמקרה הוא גם בעל סוכנות טיולים. לא לא לא ענתה כפה אדומה שמצאה את עצמה הולכת אחרי הזאב לסוכנות הטיולים שלו, שומעת מה יש לו להציע אחרי שפרסה לפניו את תוכניותיה וסוגרת איתו עיסקה הכוללת נהג עם ג׳יפ לשבועיים למסלול טבעתי וחוויתי אותו הכינונו מראש במקום להיגרר בתחבורה ציבורית ואקראית ולקוות שנספיק להגיע לכל מקום ואתר וכל זאת במחיר שווה לכל נפש (עוד לא ראינו את הנהג והג׳יפ אז לא נתהלל חוגרים כמפתחים) 

פונה - הכנסת אורחים

בערב האחרון שלנו בפונה הוזמנו לארוחת ערב אצל קולגה של יניב. הוא אסף אותהו במכוניתו ובדרך לביתו עשה לנו סיור בכל הנקודות הראויות לציון (שאני כבר ביקרתי בהם במשך השבוע אבל יניב לא זכה) ואז הגענו לדירתו בבנין דירות הצופה אל רחוב יוקרתי ( לפי החנויות והרשתות הבינלאומיות). חלצנו נעליים והמארחים אחרי שהציגו את עצמם הציעו לנו מים - לא מבקבוק. אההההם, נחנק יניב, אנחנו לא אמורים לשתות מים פה. אבל יש לנו בבית מכשיר טיהור אמרה בעלת הבית והלכה להחליף את המים בקוקה קולה. ישבנו לשולחן. הבת בת העשר נשלחה על ידי אמה לחלק לנו סלט ירקות. אההההם אמר יניב אנחנו לא אמורים לאכול פה ירקות לא מבושלים, אנחנו עלולים להיות חולים. אבל הירקות נשטפו במים המטוהרים הסבירה בעלת הבית ויניב השאיר את הירקות בצלחת. הכנתי ארוחת ערב קלה אנרה בעלת הבית. מנה ראשונה תבשיל המבוסס על חלב. החלב הורתח שאל יניב? לא אמרת להם שאני טבעונית שאלתי אותו בלחש זועם? הפאלפל בישראל נהדר אמר בעל הבית כדי להרגיע את האוירה. מה זה פלאפל שאלו האישה והבת? בסופו של דבר הצלחנו למצוא מכנה משותף. המשפחה היתה בטיול בחלק מהמקומות שעל המסלול שלנו אז דיברנו על האתרים שאנחנו מתכוונים להיות בהם ועל איך אנחנו מתכננים להתנייע בזמן שכולנו אכלנו אורז שעליו לא היו חילוקי דעות. הבת הראתה לנו את מחברותיה מביה״ס הפרטי וניהלנו שיחה על חינוך ואיכותו במקומות שונים בעולם.    בדירה, כמו בכל מקום, יש מקדש לאלים הקרובים לליבה של בעלת הבית הנמצא על מדף במטבח. הבית היה ריק מתמונות אבל מלא בפסלוני אלילים הינדואים. למדנו שהאשה שבאה לנקות כל יום ובטח גם לבשל ולכבס מרויחה 30 דולר לחודש שזה מעט גם ברופי ושהאיש המנקה את המכוניות המשפחתיות אחת לשבוע ומטפל בהן קבוע מרויח 6 דולר לחודש. למדנו גם שבפונה יש 55 קולג׳ים להנדסה ומליוני סטודנטים שלכולם מובטחת עבודה כנראה טובה, שהדיור יקר מאוד והצעירים לא יכולים להרשות לעצמם לגור בעיר,  שיש תחרות גבוהה על כניסה לאוניברסיטה טובה והילדים צריכים להצטיין מאוד כבר בביה״ס היסודי אם יש להם תוכניות ללימודים גבוהים ושבכיתה יושבים בין 40-50 תלמידים. לשאלתי על נישואים בשידוך ענה לי בעל הבית שכיום הדור הצעיר בוחר בעצמו את בן או בת הזוג וההורים צריכים להשלים עם המצב. בסוף הביקור העתירו עלינו מתנות וממתקים. 

פונה - על אדונים ומשרתים

אתמול כשנפרדתי לשלום מהמעסה האיורבדית שלי ונתתי לה טיפ מאוד נדיב (היתה לי השערה לא מבוססת שהיא לא מקבלת משכורת, כמו מלצרים בישראל מפני שבעל הבית המליץ להשאיר טיפ נוסח אמריקה, כלומר כ 20 איוז) שאלתי אותה מאיפה היא. מחבל סיקים בהימליה היא ענתה אבל היא הודית למרות שהיא נראית טיבטית. ומאיפה את היא שאלה. זה מסובך אמרתי לה. מארה״ב אבל במקור מישראל. את יודעת איפה זה? היה רגע שקט ואז אורו עיניה והיא אמרה, כן, זה ליד עזה, נכון? כן, אמרתי לה, ליד עזה. על הוספות ברחוב, כמו בעזה, רוכבות משפחות שלמות, אבא, אמא, שני ילדים ותינוק. על קסדות אף אחד לא שמע וגם לא על חוקי תנועה אולם בניגוד לשנה שעברה שבה מעולם לא תפסתי אף נהג עוצר באדום, השבוע הופתעתי בכמה צמתים בהם צייתו לרמזור, כנראה שיש אכיפה. אתמול בערב אכלנו במסעדת המלון (ליניב אין כח להיות תייר אחרי יום עבודה והוא שוקע אל הכורסא אחרי שההסעה שלו מורידה אותו במלון). לידינו התיישב זוג עם ילדה בת ארבע תינוק וה״איה״ שלהם, היא אשר על הטיפול בילדים ונראית בעצמה כמו ילדה בת 14. לאם היה יום הולדת והם באו לחגוג במסעדה שבה האוכל עולה כמו במסעדה יקרה בארה״ב וטעים הרבה פחות, גם ההודי. הזוג הביא איתו עוגה הדליק נר שר יום הולדת שמח עם הילדה בעוד האיה מערסלת את התינוק שהתחיל לבכות. התערבתי עם יניב שהם לא מזמינים לאיה אוכל  והוא היה בטוח שהוא עומד לנצח בגלל שברגע מסוים האיה התישבה ליד השולחן וקיבלה צלוחית עם שאריות העוגה. אבל למותר לציין שאני ניצחתי והאיה כבר תאכל או לא בבית ושום פיה של סינדרלה לא תציל אותה. בזמן שהזוג התענג על ארוחתו היא החזיקה את התינוק על ידיה ושיחקה עם הילדה שלא תפריע. כשהבנתי ששבוע הנופש שלי התפוגג לפני שהתחיל בקשתי מיניב שיברר במקום העבודה על המלצות למקומות שכדאי לבקר בהם. כל הנסיונות לחלץ מידע קוהורנטי ורלבנטי עלו בתוהו. הנשים שלחו אותי לקניונים (המערבים) ולאתרי נופש במרחק שעה או יוצר מהעיר, הגברים היעילים הציעו חברת תיירות השולחת נהג שהוא גם מדריך. אחרי שהתיאשתי יגעתי ומצאתי והאמנתי והצלחתי להיות במקומות שטרם בקרתי בהם בשנה שעברה ואז יניב חזר מהעבודה עם בשורה. אחד העובדים (לא ממעמד האדונים והמנהלים)  שגם אותו הוא שאל : לאן היית לוקח אורחים שבאו לעיר ליום יומיים (זה התחיל להישמע כמו הנסיך הקטן המבקש שיציירו לו כבשה), ענה ללא היסוס:  

Appa Balwant Chowk הידוע בכינויו ABC.

מתברר שבתוך שוק העיר העתיקה המחולק לאזורים על פי מרכולתם של הסוחרים: ירקות, בגדים, נחושת, עץ, אלקטרוניקה, פרזול, מכונאות ועוד ועוד, יש שוק אחד המשתרע על שני רחובות המוקדש לספרים, בעיקר ספרי לימוד. קילומטרים של דוכני ספרים בערבית בהינדי ובאנגלית פרוסים ברחוב , מכל הסוגים וכל המינים. חויה לכל חובב ספרים באשר הוא וכל הדוכנים מלאים ורועשים כאילו מכרו בהם גלידה ביום קיץ.

אום שאנטי שאנטי שאנטי.

הודו (לה׳ כי טוב) חזרנו אלייך שנית - פונה

השארתי את לבי בפונה ובדיוק שנה אחרי הגענו לפה שוב. יניב בא לעניני עבודה שאחריהם נצא לטיול בהימלאיה ההודית ואני זכיתי לזמן איכות עם העיר שחוברתי לה יחדיו. 

הפעם לא שיכנו אותנו במלון הסמוך לעיר הסייבר אלא ברשת היאט הפרושה בעיר לצד עוד מלונות יוקרה אמריקניים שבחזיתם מוצבים שוטרים וחיילים (מדים כחולים וחומים בהתאמה) המבצעים בכל מי שנכנס בשערי ההיכל חיפוש ומעבירים את תיקו במכונת השיקוף וכל זאת באדיבות ללא גבול. מתברר שכל המוסדות המשרתים אוכלוסיה מערבית עושים כך וגם כדי להיכנס לסניף הסטארבקס המקומי שנפתח פה זה מקרוב והמחירים בו זהים לאלה שבארה״ב ( קפה בשלושה דולר ומעלה) צריך לעבור שיקוף ובדיקה ידנית אצל שוטר ושוטרת המעבירים כלי לגילוי חומרי נפץ על גוף המבקרים והמבקרות בקודש הקודשים האמריקני המציע פרפוצ׳ינו עם קצפת על בסיס חלב סויה לכל מי שחפצה נפשו להתבשם בארומה של הארץ הנכספת ביותר בעולם. נכנסתי כדי להשתמש בשירותים המצוחצחים שלהם (אני ממילא לא שותה קפה) ולראות מי הלקוחות. נשים ממעמד גבוה וקבוצות צוהלות של צעירים, ככל הנראה סטודנטים מבתים עשירים. כולם מפטפטים באנגלית (עם מבטא) ומשחקים עם הקשיות של המשקאות שהזמינו, שאפשר לקבל רק כאן. אף אחד מהם לא מנדנד בראשו, מנהג שכנראה נפטרים ממנו כשעוברים מערביציה. הקפה נמצא באזור היוקרה koregaon park שבו מרוכזים המערביים בגלל שנמצא בו האשראם המפורסם של אושו המושך מליוני מבקרים מערביים כל שנה ומהווה מוקד להשקעות של עסקים המיועדים לקהל הרוצה להלך ברחובות בחלוקי הנזירים בצבע הבורדו שהם מדי חובה באשראם ולצרוך מוצרים מערביים. עד היום סיפק את הדרישה  לקפה נוסח המערב בית קפה פינתי הנמצא מול האשראם בשם המאפיה הגרמנית שבו אפשר לקבל ארוחה על טהרת הציויליזציה המערבית כולל עוגות שמרים, פיצה ואספרסו ומי יודע מה יעלה בגורלו משנפתח לא רחוק ענק הקפה האמריקני. ביום הראשון הסתובבנו שם כדי למצוא חנות טלפון סלולרי שתשמיש מחדש את כרטיס הסים שרכשתי בעמל רב לפני שנה (סיפור ארוך, ההודים כבר לא מאפשרים לזרים לרכוש כרטיס סים מקומי ללא מכתבי המלצה ועדות אופי מהמעסיק מטעמי בטיחות ובטחון). בעת ששוטטנו במשעולים היפים של השכונה המאכלסת את עשירי העיר, יש בה גנים, פארקים ומדרכות...אמנם לא בתחזוקה אבל אפשר להלך בה בלי חשש דריסה, גיליתי Spa של טיפולי Ayurveda בדיוק מה שחיפשתי לאחר שהתגלעה מחלוקת ביני ובין יניב על מעשי פה בזמן שהוא מכלה את יומו בעבודה. 

בחיפושי אחרי טיפולי איורבדה משולבים עם יוגה מצאתי בית הבראה לא רחוק מהעיר המשלב בריאות ונופש. אחרי החלפת כמה אימיילים עם הרופא האחראי, הודעתי ליניב שאני מתכוונת להזמין לעצמי שבוע של חופשה בריאותית. למרבה ההפתעה יניב, שבדרך כלל הוא נופת צופים ולבו רך כחמאת קוקוס, הביע מחאה נמרצת לרעיון ששוב ניפרד לאחר שזה עתה נפגשנו לאחר פרידה של חודש וחצי. מצד אחד הייתי מאוכזבת ומצד שני מאוכזבת מאוד אבל בהודו התנהג כהודי וראה את מה שיש ולא את מה שאין. כיון שכך, קניתי לי חבילת ספא איורבדית שחולקה על פני ימי השבוע לפי הטיפולים שמעולם קודם לא שמעתי את שמם אבל באופן עקרוני הם מבוססים על סיכת הגוף בשמנים מיוחדים שהם רוקחים, קרצופו בתבלינים מיוחדים (בכל פעם ששבתי מטיפול יניב רחרח אותי ואמר שאני מריחה כמו אוכל הודי וזו לא מחמאה) וגולת הכותרת: שכיבה במשך שעה על מיטה וטפטוף עקבי של שמן חם על צ׳אקרת המצח שהיא העין השלישית, בין העניים ומרכז הפיקוד, אחראית על כח המחשבה והשחרור מפחדים. במשך כל הטיפולים נשאלתי : are yoy comfotable mam? Is the room temrature alright mam? Are you feeling relaxed mam? אחרי שקיבלתי הוראות חד משמעיות : you have to take off your clothes mam, yes, all your clothes, you have to turn around mam, you have to take a shower now mam עדיין הרחתי כמו בישול הודי גם אחרי המקלחת. להודים אין זיקה מיוחדת לגוף ולפרטיות כפי שאנחנו תופסים אותו במערב והעיסוי לא מבחין בצנעת הפרט. יניב הזדעזע. היא נגעה לך בכל מקום? לא ב כ ל מקום אבל אין פה איסור נגיעה בשדי אישה. יניב עדיין לא היה רגוע ורצה לדעת עוד פרטים. לך תעשה עיסוי וסקרנותך תבוא על סיפוקה הצעתי לו אך כמובן שהצעתי לא התקבלה. 

עכשיו משהשתחררתי מהחרדות שלי החלטתי למצוא שיעורי יוגה. מצאתי את הגירסה המקומית של דפי זהב והתקשרתי. כן, יש לה שיעורים כל יום בבוקר ובערב, אני מוזמנת לבוא. איפה זה? ליד המרכז לשפות מול אתר האשפה והמחזור מקביל לגן שנמצא בין משעול אחד ושניים. יש פה שמות רק לרחובות הראשיים וגם הם לא כתובים בשום מקום חוץ מבמפה של תיירות. כשעוצרים נהג ריקשה צריך לדעת לאן רוצים להגיע באיזה אזור זה בעיר ואיך מגיעים לשם. הריקשה היא אמצעי התחבורה הציבורית היעיל ביותר למי שאין טוסטוס או וספה שנקראים פה two wheelers

וקשה להתנהל פה בכלי תחבורה יותר רחב ממכסחת דשא. כדי לצאת מהאזור של המלון ולהגיע למחוז חפצי, יהיה אשר יהיה, הם מפעילים מונה, הנסיעה עולה בדרך כלל 50 רופי שהם קצת פחות מדולר  ולוקחת כרבע שעה או יותר תלוי לאן רוצים להגיע. על הנסיעה חזרה בלילה, הם דורשים סכום קבוע, הנע מפי שתיים לפי ארבע. למדתי להגיע איתם לפשרה. אנחנו מסכימים על 80 ואני נותנת להם 100. 

בגלל חוסר ההתמצאות שלי באופן כללי אני מנסה ללכת ברגל כדי להבין איפה אני. לא נהוג פה ללכת ברגל כדי להגיע ליעד. המקומות היחידים שאנשים מסתובבים בהם ברגל הם קניונים, אוניברסיטאות (פונה היא האוקס-ברידג׳ של הודו) בתי חולים ופארקים ירוקים. יש פה צפיפות גבוהה של רכבים דו גלגליים וריקשות (וספה על שלושה גלגלים ומנוע של מכסחת דשא ומושב לשניים מאחור) והרוכבים נכנסים איתם עד פתח החנות או הדוכן. הצלחתי להגיע ברגל לטיפולי האיורבדה וגם ליוגה אחרי שעצרתי בדרך עוברים ושבים בכל פינת רחוב כולל שומר במועדון אקסקלוסיבי שהנחתי שהוא יודע אנגלית. סליחה שאלתי אותו, איך מגיעים למרכז זה וזה. רגע הוא עשה לי עם היד תנועה מוכרת והתקשר למישהו. שמעתי אותו אומר בהינדי הרבה מילים ומדי פעם מגניב את המילה english ואז אחרי דין ודברים נתן לי את השפופרת של טלפון מתקופת הבריטים. הלו? איך אפשר לעזור לך? תודה רבה אמרתי לאחראי שמירה אבל נראה לי מסובך, אני צריכה להגיע למקום זה וזה. אין בעיה הוא אמר. אני אעזור לך. תעמדי עם הגב לשער. תפני שמאלה תלכי עד שתגיעי לאנדרטה למלחמה, שם תפני שמאלה ותלכי עד שתגיעי לאוהל בצבע ירוק באי תנועה, זה מסגד. כדאי לך לבקר, הוא מאוד יפה. תמשיכי ללכת עד שתגיעי למכון לחקר השבטים ושם תפני שמאלה עד שתגיעי לשתי תחנות דלק. יש אמרתי לו, אני מכירה את צומת שתי תחנות הדלק. הגעתי לשיעור יוגה מתנשפת ומתנשמת. נמסטה אמרה לי המורה שלי מיגה שבהינדי זה ענן גשם. אמרתי לה שבעברית השם שלי הוא הילה שזה ... הילה והסברתי לה שכבר הרבה זמן לא עשיתי יוגה כמו שצריך. בשיעור היו עוד ארבעה מקומיים, שני גברים ושתי נשים, כולם די צעירים. סופסוף הבנתי למה משתלם לדעת את שם התנוחות בסנסקריט. למרות שנפלתי מכוכב אחר ביוגה אנחנו עם אחד וגם המורים חוזרים על אותן המנטרות בכל העולם אלא שפה מתחילים את השיעור בשלושה אוווום עמוקים ומסיימים אותו באווןם שאנטי שאנטי שאנטי ולכולם זה נראה אך טבעי. בשיעור המורה דיברה על פראניאמה (נשימות) ואיך לשלב אותן בתרגילים. בארה״ב ובישראל לוקחים קורסים של שנים על הנשימות האלה וכאן לכולם ברור על מה היא מדברת כי זה בשבילם אויר לנשימה... הייתי חניכה מצטיינת אז היתה לי מוטיבציה לשוב. בפעם השניה הופיעה בחורה צעירה שהסבירה שהיא עושה מחקר על הקשר בין יוגה ושביעות רצון והאם אני יכולה לענות לה על כמה שאלות. מתברר שהיא עושה תואר שני בפסיכולוגיה קלינית והאם ארצה לקבל את תוצאות המחקר שלה? בטח שארצה. השאלון האנונימי כלל שאלות דמוגרפיות. אחת מהן: איך תגדיר את מעמדך החברתי. נמוך בינוני או גבוה. אמרתי לה שזו שאלה תלוית תרבות ונכנסנו לדיון עמוק על השאלה. בסוף סימנתי בינוני. התחבטתי רבות בשאלות: אם היית צריכה לחיות את חייך שוב היית משנה הכל? הרבה? האם חייך קרובים לאידיאל שיש לך על החיים?  ביוגה מלמדים אותנו להיפטר מהאגו אז עניתי ביושר ואני מחכה לתוצאות. אתמול בבוקר בדקתי במפה של גוגל איפה נמצא מוזיאון מומלץ שרציתי לבקר בו. היה נדמה לי שאני יודעת איך להגיע והחלטתי ללכת (גוגל אמר חמישה ק׳מ שעה וקצת). כתבתי לי את ההוראות כי אי אפשר לסמוך פה על אינטרנט יציב, ויצאתי לדרך. בהתחלה עברתי בשכונות מגורים בהן נבנים מגדלי יוקרה ומסביבם חומה ושער. במגדלים יש שירותים מיובאים מארהב, מועדון כושר, רשת להכנה ללימודים פסיכומטרים, ביטוח רפואי היישר מאמריקה, ושירותים מקומיים נוסח אמריקה כמו גני ילדים בשיטת מונטסורי, סופרמרקטים בשם שדות ירוקים ועוד. מחוץ לשער ולחומה עובדים ומתגוררים ברחוב או לידו הבנאים, הגננים המנכשים את העשב בידיהם... המנקות, מבשלות, מטפלות, מטאטאות הרחוב המשתמשות באניצי קש מאוגדים. הרחובות רחבים, יש מדרכות, חנויות מתחת לבנינים ושמות הבנינים מעולם אחר: waterfront, on the water ועוד. המים, עליהם מדובר ועליהם משקיפים הבנינים הם נהר ביוב החוצה את העיר שלשפתו חיות משפחות ה slums החיים על הגדה ומתפרנסים מהזבל. על מישור יבש מתייבשת כביסה שנרחצה במימי הנהר (אני מקוה שהיא לא שלי) ודרי המקום אוספים זבל שט ומוכרים אותו לסוחרי הפלסטיק, מתכת, ונייר המתקיימים גם הם מהזבל. זוהי שרשרת המזון. העניים חיים מהזבל שמייצרים העשירים ובשרשרת הזאת יש רמות זבל שונות שיוצרות מעמדות זבל נבדלים. עברתי את הנהר ופניתי לעלות על גשר על פי ההוראות. בהתחלה לא שמתי לב לחריגותי אבל עד מהרה התברר לי שאני הולכת הרגל היחידה על הגשר שהוא בעצם מחלף יציאה ודרך מהירה והנהגים בין אם ברכב דו או תלת או ארבעי גלגלים לא רק נושפים בעורפי אלא מטפסים עלי מצפצפים לי בכעס ומתכוונים לדרוס אותי אם ייאלצו. הלב שלי התחיל לדפוק אבל הייתי באמצע לא לבלוע ולא להקיא. הגשר עובר מעל פסי הרכבת. הסתכלתי למטה לראות אם אני יכולה לרדת במדרגות שלפתע ראיתי שם אבל הן היו מלאות תרנגולות וגופי אנשים שזה להם ביתם והם מתפרנסים מהפסים ואולי מהזבל שהנוסעים זורקים (אין פחי אשפה ציבוריים) אז הדבקתי את גבי למעקה והמשכתי עקב לצד אגודל עד הסוף וברכתי את כל האלים הטובים ששמרו על חיי. זו היתה חויה מסוכנת ומכוננת. במוזיאון darshan על חייו של sadhu vaswani עברתי עוד חויה מכוננת. חייו של האיש שהקדיש את חייו לעשיית טוב, להקמת תנועת מירה ששיחררה את נשות הודו ( לא את כולן כמובן) ותמכה בלימודי נשים, ולמען הזולת מוצגים בפירוטכניקה שכמוה לא ראיתי במיטב המוזיאונים שבארה״ב. מופע אור קולי משולב וידאו, הולוגרמות, אמנות, מוסיקה, ספרות, פואטיקה - וכל זאת חינם אין כסף. בסוף המופע הגרנדיוזי אנחנו לומדים על הקרן הקרויה על שמו שתומכת בשני בתי חולים, קולג׳ים לבנות, טיפולי עיניים לב וסרטן בחינם לאנשי הכפרים המרוחקים ויש ביציאה קופסה שאפשר לשים בה או לא לשים בה בכסף, אף אחד לא מפעיל לחץ. בחוץ היתה אחת מעובדות הקרן איתה ניהלתי שיחה ארוכה והיא הזמינה אותי לסיור במרכז. היא חיתה הרבה שנים בבוסטון וחזרה לפונה כדי לעבוד בקרן על  שם הגורו שלה.  

אז מה היו לנו עד עכשיו? פונה, העיר השניה בגודלה במדינת מהרשטה, אחרי מומבאי והכרך האורבני השביעי בגודלו בהודו היא עיר מודרנית, שבה תעשיית הייטק גדולה ( בכל סיור בעיר אני רואה מיניבוסים של אמדוקס בצהוב וירוק אוספים ומורידים עובדים ברחבי הכרך) ביה״ס הגדול לסרטים וטלביזיה של תעשיית הבוליווד, עיר מתפתחת ומפותחת מבחינת בינוי, מגדלי יוקרה מלון פאר, קניוני ענק לצד העיר העתיקה ומרכז העיר העתיקה, עשירים גדולים לצד עניים מרודים וחסרי כל דרי הרחוב והביוב. בתי חולים מהטובים והמשוכללים בעולם, מרפאות שיניים ועיניים מאובזרות המציעות שירות לתיירי בריאות הבאים לעשות פה טיפולים לצד ספרים/ גלבים הנותנים שירות באמצע הכביש, מטאטאי הרחובות ואלה החיים עליהם ומהם. כולם מסבירי פנים וחייכנים!

הערב אנחנו מוזמנים לקולגה של יניב מהעבודה, בטח יהיה מענין. מחר אנחנו מצפינים. 

המשך יבוא

השיבה הביתה

זה לא כבר חזרתי לביתי בבירת העולם לאחר שהות ארוכה בארץ מולדתי. כשבוע לפני נסיעתי חזרה פשפשתי בניירותי וגיליתי להפתעתי הרבה שתוקף הדרכון הישראלי שלי פג כמה ימים קודם לכן. התקשרתי למשרד הפנים והנציג המנומס אמר לי שאני יכולה להשאיר אצלם את הדרכון אותו הם יחדשו וישלחו אלי בתוך 10 ימים (אפשרות שירדה מהפרק מפאת קוצר הזמן) או להשתמש בדלפק החירום שלהם בשדה התעופה, שם מנפיקים דרכון במקום תמורת סכום הגבוה פי ששה מהסכום אותו הייתי נדרשת לשלם במשרד הפנים על חידוש סטנדרטי. אחרי שהכיתי על חטא וייסרתי את עצמי (איך זה קרה לי, הבן אדם הכי מתוקתק בעולם) גמרתי אומר בנפשי להגיע מוקדם מהרגיל לשדה התעופה כדי להשאיר מספיק זמן למנהלה הזאת. אחרי שהבנתי שאני הולכת לשלם ביוקר על עוון ההזנחה שלי החלטתי לחסוך בקטנות והזמנתי מונית לשדה התעופה בחברת המוניות, הדר, המורשה להסיע נוסעים משדה התעופה לכל הארץ, ומציעה הנחה משמעותית לנוסעים לשדה. מומלץ ביותר. הגעתי לשדה התעופה יותר משלוש שעות לפני הטיסה ושאלתי את החבר'ה ברחבת בדיקת המזוודות איפה הדוכן של משרד הפנים. אף אחד לא יודע. שלחו אותי מפה לשם ומשם לפה נסעתי במעליות במעלה ובמורד השדה עד שהגעתי לקומה ובה דלפקים נטושים שעל אחד מהם היה כתוב משרד הפנים. דחפתי את העגלה עם המטען הכבד שלי אל הדלפק הנטוש ומצאתי שם פתק בכתב יד ועליו מספר טלפון אליו יש להתקשר במידת הצורך. התקשרתי וענתה לי בחורה בקול מנומנם. אמרתי לה שאני צריכה להוציא דרכון, היא שאלה אותי אם יש לי תמונות (היו לי) ואמרה לי לחכות רגע. כעבור פחות מדקה נפתחה דלת מאחורי הדלפק ובחורה מנומנמת מאוד שהיה ברור כי הפרעתי את שנתה נעמדה מולי. אמרתי לה שאני מצטערת שהערתי אותה לפני עלות השחר ושלא היתה לי ברירה , אחרת הייתי מחכה עד שהיא תקום משנתה. היא בקשה ממני את הדרכון שלי, דפדפה בו ושאלה אותי אם יש לי דרכון נוסף. עניתי לה שכן והיא אמרה שאם כך, היא תוציא לי אישור חד פעמי לצאת עם הדרכון שתוקפו פג, הפקידה בידי את האישור ושלחה אותי לבידוק.

כל כך שמחתי על הכסף שחסכתי שלא היה איכפת לי שאני צריכה לחכות שלוש שעות  לטיסה שלי, שכללה שתי עצירות ביניים, האחת במינכן והשניה בלונדון. את הטיסה למינכן הפעילה חברת התעופה שמעולם לא שמעתי עליה קודם, איירברלין. המטוס היה קטן, ישן ומלוכלך כמו שנראה אוטובוס המסיע תלמידים בסוף היום ורוב הנוסעים היו חבורת ישראלים שטסו למינכן למטרות עבודה או גיבוש. כשהגענו למינכן הדיילים לא נתנו הוראות למי שיש לו טיסת המשך וביציאה מהמטוס לא היה שילוט. טיסת ההמשך שלי היתה מיועדת לצאת בתוך פחות משעה אז התחלתי לחפש את דרכי. הלכתי קדימה, אחורה, עליתי במדרגות ירדתי במדרגות ואז למרבה הצער מצאתי את עצמי מעבר לדלת מסתובבת לכיוון אחד שהוציאה נוסעים לאשנבי ביקורת דרכונים בדרכם החוצה. כשהסתברה לי טעותי כבר לא יכולתי לחזור על עקבי. דפקתי על חלון הזכוכית של גברת שישבה מול מסכי מחשב אבל היא סירבה לפנות אלי והצביעה על הדלפקים של פקידי ביקורת הגבולות. אחד מהם ניהל באותו זמן שיח חרשים עם שתי נוסעות ישראליות. הצעתי את שירותי התרגום שלי וקניתי את עולמי בשעה אחת. אחרי שהנוסעות עברו את הבקורת הסברתי לשוטר שהיה עכשיו פחות חמור סבר שעפתי דרך הדלת המסתובבת, שאני צריכה להגיע לטיסת המשך של בריטיש איירוויז ושאני לא מצליחה למצוא את דרכי. השוטר שם את כובעו על ראשו, יצא מהדוכן שלו, נעל אותו בצרור מפתחותיו, פתח דלת נעולה, החזיר אותי לגשר עליו הייתי כשיצאתי מהמטוס ואמר לי שהוא לא ינוח ולא ישקוט עד שאגיע בשלום למחוז חפצי. אמרתי לו שלא צריך ותודה רבה ואני אסתדר אבל הוא התעקש. אחרי שהלכנו כברת דרך ולא הגענו לשום מקום הוא אמר לי בעצב שהטרמינל הזה לא ידידותי במיוחד. אחרי עוד כברת דרך הוא עצר ואמר לי שהוא צריך לחשוב. אחרי כברת דרך הוא שוב היה צריך לחשוב ואחרי מחשבה רבה הוא בקש את הדרכון שלי ואת הכרטיס והורה לי להישאר על מקומי ולא לזוז, פתח לעצמו כמה דלתות נעולות ונעלם. בדמיוני כבר ראיתי את עצמי מפסידה את טיסת ההמשך ותקועה בשדה התעופה של מינכן לעד, עם דרכון ישראלי שפג תוקפו ובלי הדרכון האמריקני שנלקח ממני. עוד אני שוקעת במחשבות נוגות על חיי בטרמינל הבלתי ידידותי והנה חזר השוטר שלי עם צרור מפתחות גדול מזה שהיה לו קודם, פתח לנו דלתות, הוריד אותנו במדרגות, העלה אותנו במעליות שקופות ואחרי מסע הרפתקאות שלא היה מבייש סרט מתח טוב הביא אותי לשער שממנו עמדה לצאת טיסתי הבאה. לחצתי את ידו בהתרגשות רבה, הודיתי לו מקרב לב על שעזב את משמרתו כדי להביא אותי ליעדי, עליתי על המטוס של בריטיש ללונדון ונשמתי לרווחה: אני באויר הטריטוריאלי של אנגליה, הללויה.

יצאתי מתל אביב בה הטמפרטורה היתה 20 מעלות והגעתי לוושינגטון שבה הטמפרטורה היתה מינוס 20 כששלג דאשתקד מלווה אותנו לאורך הדרך. בזמן שפרקתי את המטען שלי יניב הכין את הסעודה האחרונה שלו לאחר שלושה חודשים בהם היה השף הבלעדי והחזיר לי בשמחה את שרביט ניהול הבית. בבוקר התחלתי לפשפש בגבעת הניירות/חשבונות/מסמכים שנערמה, ולסדר אותה ומיד הבחנתי שהיא חסרה ולא ממצה. "איפה שמת את חשבונות החשמל" אני שואלת את בן זוגי שבעבודתו הוא מנהל מצטיין, מסודר ומתוקתק היכול למצוא ברגע כל אימייל קקיוני שמסתתר בערימת השחת של המחשב שלו אך בחייו הפרטיים הוא המפוזר מכפר אזר. "היו חשבונות חשמל"? הוא שואל בפליאה. "חשבתי שכל החשבונות מקוונים. "איפה חשבונות כרטיסי האשראי" אני מנסה שוב בתקוה. "ואיפה המסמכים שאנחנו צריכים להגיש למס הכנסה בתום השנה" אני שואלת בקול ענות חלושה כשהתקוה כבר פסה."תשאלי את איתי" הוא אומר לי."איתי היה אחראי על החשבונות, אני על דואר הזבל". ניסיתי את מזלי אצל איתי. "נתתי ליניב את כל החשבונות אחרי שהודעתי לך את הסכום ותאריך התשלום עונה לי הבן יקיר לי". בצעד נואש אני פונה שוב לבעל הבית ומבקשת שיפשפש בזכרונו אם לא בשולחנו. "תשמעי" הוא אומר לי בנחת. "יש מחיר על היעדרות ארוכה מהבית". "בחייאת רבאק, אחי" אני אומרת לו, "מה עשית עם הניירות, אכלת אותם"? "גרסתי" הוא עונה, "גורס הניירות המחורבן שקנית נפח את נשמתו באמצע אכילת הדואר שלנו". אהה, הבנתי, הניירות שמצאתי היו שארית הפליטה שלא אוכלה/עוכלה. התברר שגריסת המסמכים היתה אמצעי לחימה אחד של בעל הבית במלחמתו ביריביו ברדק ולכלוך. אמל"ח אחר שגיליתי הוא ארגזי קרטון מלאי אשפה שנדחפו מתחת למיטה. "יש מחיר…." הוא התחיל לומר שוב כשראה אותי סוקרת וסורקת מגירות מדפים וארונות שהתערבב בהם מין בשאינו מינו. לקחתי נשימת יוגה עמוקה והזכרתי לעצמי לשאוף את הרגע ואת ההווה ולנשוף את כל המחשבות השליליות. בזמן שנשפתי אותן נכנסתי לחשבונות שלי במחשב וביקשתי להדפיס את דוחות המס שאנחנו צריכים להגיש אוטוטו. המדפסת סירבה להגיב, בקשתי ממנה לשאוף את הרגע ולשתף פעולה כאן ועכשיו כשהסתבר לי שהדיו נגמר.

"תגיד" שאלתי את בעל הבית (במיל). "איך נגמר הדיו במדפסת חדשה שקניתי בטרם נסיעתי"? "אנא עארף, התייבש, לא היית פה כמה חודשים", יש מחיר וכו'…. "אבל אם את כבר הולכת לעשות קניות, אז צריך עוד דברים".  "הו", נאנחתי אנחת יגעים, זה לא הולך להיגמר בטיול לחנות השכונתית שלי, זה הולך להיות מסע קניות מהסוג התקופתי. נכנסתי לאפליקצית רשימות באייפון ויצאתי למסע ספירת מלאי בבית. בצד החוסרים בתחום ההגיינה רשמתי משחת שיניים, סבון, שמפו, נייר טואלט, שקיות אשפה, שקיות פלסטיק ועוד. בזמן שרשמתי מה צריך גיליתי שבעל הבית (במיל.) לקח יוזמה ורכש חומרי ניקוי מכווני מטרה כגון מטליות ניקוי חד פעמיות אנטי בקטריאליות. כשבדקתי את המזווה גיליתי בצד החוסרים מוצרי יסוד כמו פסטה, אורז, תפוחי אדמה, בצל , זיתים ובצד המלאי (הבלתי נדלה) אורז מיוחד לסושי בשקית עשויה נייר אורז, יין סאקה, שלושה בקבוקי חומץ אורז, שלוש שפורפרות וואסבי וזנגויל כבוש. אם מישהו רוצה להכין סושי בזמן הקרוב וחסרים לו חומרים שידפוק על דלתנו ויבקש כוס חומץ אורז.

יצאתי למסע קניות אותו נאלצתי לפזר בכמה חנויות, אחת מהן היא מחסני הענק  Costco שם קונים הקמעונאים כאילו היו סיטונאים ולשם שולחים אותנו ידידינו שזה לא מכבר עזבו את ארה"ב או ביקרו בה לקנות להם הכל בגדול. יניב נוהג לעשות לתיירים המבקרים בביתנו סיור במזווה שלי ולהראות להם את שקי הקמח (25 קילו) ואורז שאני סוחבת משם אבל הפעם לא באתי להצטייד במצרכי היסוד שאונר"א מחלקים לפליטים בעזה. את הכסף שחסכתי על הדרכון שלא הייתי צריכה לחדש בדלפק של משרד הפנים, השארתי בקופת החנות וביציאה נזכרתי מחדש למה נעים לקנות באמריקה. א. הקופאי/ת לא מתקיף אותך במילה "מועדון"?כשהכוונה לשאול אם יש לך כרטיס של החנות. ב. הוא או היא ידידותיים ומנסים לגלגל איתך שיחה. "אנחנו חוגגים משהו"? אני תוקעת בו את המבט שיניב מכנה המבט התמה והחשדני שלי והוא אומר "24 בקבוקי יין בטח יש מסיבה". "לא" אני עונה לו "אני שותה רק בנסיבות לא חברתיות". ג. כשמגיעים לסוף המסלול יש מי שאורז את המצרכים מהצד השני , מסדר אותם בעגלה לפי הסוג ושואל : את רוצה עזרה להכניס את המצרכים למכונית? (זה לא אישי, שואלים גם את מי שעגלתו לא מתפקעת). בדרך נזכרתי למה נעים להיות צרכן בישראל. א. לשום דבר אין מחיר גם כשהמחיר כתוב. ערב אחד נכנסתי לחנות למוצרי אלקטרוניקה כדי לבדוק מחירים של מכשיר קפה. "אפשר לעזור לך?" שאלה המוכרת שבאה לקראתי ותפסה אותי משחקת עם הטלפון שלי. "כנראה שלא" אמרתי לה. "המכונה הזאת עולה פה אלף שקל אבל עכשיו אני רואה שאם אני קונה אותה דרך האינטרנט היא תעלה לי שבע מאות". "אין בעיה" אומרת המוכרת, "אני יכולה למכור לך אותה בשבע מאות". ב. השירותים של בעלי מקצוע מתומחרים בהתאם לאמצעי התשלום. "איך את משלמת"? שואל החשמלאי? "מה האפשרויות"? אני רוצה לדעת. "אם תשלמי במזומן אני מוריד את המחיר וכותב מחיר מופחת על הקבלה לצורך מע"מ". ג. אפשר להתמקח על מחירים של שירותים מתומחרים. בוקר אחד התקשרתי לסלקום והבעתי אי שביעות רצון מהמחיר אותו משלמת שירה. "כמה את רוצה לשלם"? שאלו אותי. "בגולן אני מקבלת את אותה החבילה בחצי המחיר" עניתי להם. "אין בעיה, ניתן לך את המחיר שלהם" ענתה הנציגה ללא ויכוחים.

בערב התקשרה אלי מיה, שעברה לגור בלוס אנג׳לס עם בחיר ליבה. "רציתי לספר לך שאנחנו נוסעים מחר ללאס וגאס, להתחתן". הידיעה לא נפלה עלי כרעם ביום בהיר, זה היה בתוכנית אבל בכל זאת זו חדשה מרעישה. בררנו באיזה מלון הזוג מתאכסן, התקשרנו לשרות החדרים בדיוק כשהטקס היה בעיצומו ובקשנו שישלחו לחדר סל מלא כל טוב וברכות לרגל המאורע המרגש. "אין בעיה" ענה לנו אחד הקונסרייז׳ים, באתר של שירות החדרים, תמצאו סלים שונים, תבחרו את התכולה ותשלחו לנו את ההזמנה באימייל. עשינו כמצוותו.  למחרת כשדיברנו עם מיה כדי לשמוע חויות מהטקס שבו אלביס חיתן אותה http://gracelandchapel.reachlocal.net
למדנו שלמרבה הצער, סל הביכורים שניסינו לשלוח לחדר שלהם לא הגיע ליעדו. "בטח יחייבו את כרטיס האשראי שלנו למרות שהם לא קיבלו את הסל" אמר יניב, שבדרך כלל אינו מטריד את ראשו בזוטות כמו כסף וגורס את כל דאגותיו עוד לפני שהן מטרידות אותו אבל המגרסה, כזכור, התקלקלה. בדקתי את מצב חשבון האשראי שלי וראיתי שאמנם, המלון חייב את החשבון בשירות החדרים שלא היה ולא נברא.

לאחר תרגול היוגה שלי, שאפתי את הרגע, את הכאן ועכשיו ונשפתי את כל הדאגות והמחשבות המטרידות ונכנסתי לחשבון הבנק, בדקתי את החיובים והתכוונתי לשלוח אימייל מאובטח כפי שמציעה האפליקציה. לפתע קפץ חלון ששאל האם ארצה לבצע שיחת און ליין עם נציג שלהם. לחצתי על החלון המפעיל את השיחה ומייד קיבלתי הודעה בזו הלשון: שלום לך, למרבה המזל את עומדת לשוחח עם הנציגה המושלמת שתפתור לך את כל הבעיות, שמי פמליה סינתיה קרוז, במה אוכל לעזור לך. שוחחנו לנו כה וכה והסברתי לפמליה (שתוך כדי שיחה למדתי שהיא רובוט ולא נציגה אמיתית כשהתקלתי אותה במשפטים לא צפויים, עליהם היא המשיכה לענות כהרגלה: מעולה, הילה, יש עוד משהו שאני יכולה לעזור לך בו היום?) מה הבעיה והיא לקחה על עצמה לטפל בענין והבטיחה לי לטפל בעניני.

הבוקר קמתי ליום בהיר שבו הכל בא על מקומו בשלום. פמליה הרובוטית מהשיחה בבנק החזירה לי את הכסף על שירות החדרים שלא היה, רובוט אחר איתו ניהלתי שיחה און-ליין בחלון של חברתAT&T, ממנו בקשתי להוריד לי את מחיר החבילה החודשית שלי, אמר לי שישמח להיענות לדרישתי, גם נציג שירות של החברה המספקת לנו שירותי אינטרנט שמח להוריד את המחיר ושיבח אותי על היותי לקוחה ותיקה ונאמנה שלהם, הדרכון החדש שלי הגיע בדואר מהיר מהקונסוליה הישראלית במחיר חידוש סטנדרטי, במתכון טבעוני לקפונטה דרומית http://vegansontop.co.il/caponata/ נדרשתי לשלוש כפות חומץ אורז ,שהיה לי במזווה, וכשנכנסתי לחשבון המשכנתא שלי כדי להדפיס מחדש את הדו"ח השנתי שנגרס בטרם עת במגרסת הנייר ששבקה חיים ולא זכרתי את השאלה הסודית שלי, הרובוט הידידותי שלח לי אותה לתא הדואר שלי - בית הוא איפה שיניב נמצא.

הודו לה' כי טוב : פרק ה' - דלהי , אוקטובר 2013

Delhi - Belly

לדלהי הגענו אחרי נסיעה ארוכה מאוד מג׳איפור. אחרי שהתלבטנו כל שהותינו שם האם לנסוע ברכבת או באוטובוס, יניב, שונא ידוע של תחבורה ציבורית על כל גווניה, הכריע את הכף והחליט על מונית, לאחר שקראנו במדריך הלונלי פלנט, שאנחנו מקללים כל יום בגלל אינפורמציה לא נכונה ולא מעודכנת, שזמן הנסיעה בערך חמש וחצי שעות. הנהג הנחמד שבילינו איתו ביום האחרון בג׳איפור המליץ לנו על בן דודו, נהג גם הוא וקבענו שהוא יאסוף אותנו מהמלון באחת עשרה בבוקר. אחד הדברים המפתיעים בטיול הזה הוא שהכל דופק כמו שעון. הנהגים באים בזמן, או לפני הזמן, הרכבות יוצאות בזמן ומגיעות בזמן והכל מתנהל למופת. נכנסנו למונית, הפעם לא סידרו אותנו עם מכונית משנות החמישים ויצאנו לדרך. 

ג׳איפור עיר גדולה ואחרי שעת נסיעה עדיין היינו בתחומה. אחרי עוד שעה עלינו על דרך המלך (שאמנם שימשה בעבר את מלך אנגליה) עברנו בסוכת התשלום של כביש האגרה ונתקענו בפקק תנועה של שעה וחצי יחד עם מאות נהגי משאיות רגוזים. הסיבה: עבודות בכביש שחסמו את התנועה לחלוטין ולא איפשרו מעבר מכוניות. כשנפתחה הדרך לנסיעה הכביש היה משובש וחלקו לא היה סלול. שאלנו את הנהג שלנו איך זה שכביש אגרה במצב כל כך גרוע והוא הסתכל עלינו בתמיהה. הכביש, כך הסביר לנו, ציר תנועה עיקרי המוביל לעיר הבירה, נתפס על ידי גורמים פרטיים שהפכו אותו לכביש אגרה תמורת הבטחה לתחזק אותו והם משלשלים את הכסף לכיסם ומנערים את חוצנם ממנו. ברוכים הבאים להודו הוא אמר לנו, ארץ השחיתות הבלתי מוגבלת. אחרי שעברנו את הבדיקה הראשונית from which country למדנו מהנהג שלנו שהישראלים הם כמו אגוז קוקוס קשים מבחוץ אבל רכים מבפנים.

אחרי כארבע שעות נסיעה הצענו לו לעצור והזמנו אותו לאכול איתנו בפונדק דרכים שלא עבר בדיקות סניטציה לאחרונה. מיה סיפרה לנו שאחד מנהגי הריקשה הצמודים למלון סיפר לה שדלהי זכתה לכינוי דלהי- בלי (Delhi Belly) כי התיירים שנוחתים בה וטועמים לראשונה את האוכל בהודו חוטפים שם את קלקול הקיבה הראשון שלהם ביבשת אבל אנחנו מגיעים לדלהי אחרי שבועיים וחצי של אוכל הודי אז התחלנו לקחת סיכונים. בחמש וחצי בערב נכנסנו לדלהי אחרי מסע מפרך ובשש וחצי התקשרנו למלון לבקש עזרה אחרי שלא הצלחנו למצוא אותו ונתקענו עם האוטו בתוך שוק צר מלהכיל את המונית, נהגי הריקשות, הוספות ושאר מירעין בישין. לזכותו של הנהג יש לציין שגם אחרי חמש שיחות טלפון עם פקיד הקבלה, פקקי תנועה בלתי אפשריים ושעון שדופק לרעתו הוא שמר על רוח טובה ושאל אותנו מדי פעם מה איבדנו בדלהי. בשבע בערב, אחרי שמונה שעות הגענו למלון שלנו שכנראה נמצא בפרבר קצת שכוח (לנו המקום נראה הומה כמו כל מקום אחר בעיר) ויניב שלח את מיה ואותי לקבלה בזמן שהוא מצ׳פר ומתגמל את הנהג שלנו.

ביום שלמחרת קרה לנו מה שקרה לנהג שלנו: לא הצלחנו למצוא את המלון שלנו. מיה שחזרה לפנינו לבדה, הצליחה להגיע אליו אחרי שכמה אנשים טובים עזרו לה ואחרי שיניב ואני לא הצלחנו למצוא את דרכינו היא באה יחד עם פקיד הקבלה לחפש אותנו. המלון שלנו בדלהי הוא קטן ומתיימר להיות bed and breakfast אבל הוא לא באמת. יש בו הרבה צ׳יפים אבל אין אינדיאנים... הבעלים מכנים את עצמם מייסד, נשיא, סגנית נשיא באתר האינטרנט של המלון. בדרך למלון למדנו שבדלהי יש מטרו חדיש חדש ויעיל. בבוקר כשיצאנו מהמלון והתנפלו עלינו נהגי הריקשה אמרנו להם בחיוך ממזרי: לא תודה אנחנו הולכים למטרו. בבקשה התחנן אחד מהם ליניב, זה הסיפתח שלי, עוד לא היה לי היום אף לקוח, אני אקח אתכם לאן שאתם רוצים בשלושים רופי. יניב נכנע לתחנונים והנהג מייד הפך את עורו והיה לצייד. חג היום, הכל סגור, חוץ ממקום טוב לעשות בו קניות אני אקח אתכם לשם. לא רוצים לקנות שום דבר אבל הוא בשלו. ככה זה עובד בדלהי. נהגי הריקשה עטים על התיירים מסבירים להם שהמקום אליו הם רוצים להגיע סגור או לא קיים יותר או שיש עבודות בכביש ומחשבים מסלול מחדש הכולל קומפלקס חנויות המשלם להם עמלה. צייד התיירים משוכלל יותר ממה שראינו קודם. בכל מקום שבו מזהים תייר עומד, חושב, מביט במפה, לא יודע בדיוק לאן הוא צריך מתנפלים עליו ״אנשים טובים״ שמציעים עזרה עם המפה, כיוונים וכל דבר כשהם משכנעים אותו לשנות את המסלול ושולחים אותו למחוז חפצם אחרי שקוראים לריקשה שתיקח אותו לשם. כשהלכנו אתמול בכיכר במרכז העיר ראינו שלט שעליו כתוב לשכת תיירות. אנשים שהתגודדו בחוץ הזמינו אותנו להיכנס במאור פנים. בפנים יושבים מאחורי שולחן ומחשב עובדי המשרד שמציעים לנו לשנות את התוכנית שלנו ולקבל את התוכנית שלהם הכוללת נסיעה וטיולים במונית תיירות ממשלתית לאן שהם רוצים שניסע. כשהבנו שגם פה אנחנו קורבן יצאנו החוצה והגברים שהתגודדו בחוץ אמרו לנו שזה לא משרד תיירות ממשלתי (את זה כבר הבנו) וניסו להטות אותנו לכיוון מי שמשלם את עמלתם.

או אז החלטנו לעשות מעשה. חיפשנו את תחנת המטרו הקרובה ונמלטנו על נפשינו. המטרו של דלהי מודרני מצוחצח אוטומטי ולא נופל מזה שלנו בוושינגטון. אפשר לקנות כרטיס חכם, להטעין אותו בכסף ולעבור בין הקוים השונים. יש תורים מסודרים ושעון אלקטרוני המודיע על מועד כניסת הרכבות לתחנה ובתוך הקרון מסך אלקטרוני מודיע באיזה תחנה נמצאים באמצעות מערכת של אורות מהבהבים. באחת הנסיעות פתח איתנו בשיחה איש מבוגר שסיפר לנו שהמטרו נבנה ומופעל על ידי חברה יפנית פרטית כמו פרויקטים רבים אחרים בהודו. הוא הוקם בסגנון המטרו ביפן ומתפקד ביעילות מירבית. אחרי כמה נסיעות הבנו איך יש סדר בכאוס ההודי הרגיל. המטרו מעסיק מאות שומרי סדר ופקחים בכל תחנה המסתובבים עם אלה ארוכה ולא מהססים להכות פורעי סדר (לאו דוקא חוק). שלטים מודיעים מה אסור לעשות במטרו, לירוק, לאכול, לשתות , ללכלך ובמדינה שבה לכלוך הוא אינהרנטי המטרו מצוחצח והמליונים הנוסעים בו כל יום בקרונות עמוסים עד אפס מקום עומדים בתור מול הדלתות הנפתחות אוטומטית ומחכים עד שייצאו הנוסעים לפני שהם עולים, כמו באמריקה.

משפחת יסעור ישראלי סוף סוף הביסה את נהגי הריקשה. יצאנו בתחנת הממשלה ועשינו טיול יפה לעת שקיעה בשדרה היפה המתחילה בשער הודו ומסתיימת בבית הפרלמנט. השדרה דומה מאוד למול בוושינגטון כשלצד מבנים לאומיים יש מומומנטים ומוזיאונים אבל היא  יותר ירוקה ומטופחת. בגלל שהיה אתמול חג לאומי - יום ההולדת של גאנדי - המוני אדם הציפו את השדרה ערכו פיקניקים במדשאות הרבות ואכלו בכל המזללות שקמו לאורך הכביש שנסגר לתנועת מכוניות. על הנקיון אחראית שרשרת המזון האנושית בהודו. המבקרים משליכים את הזבל שהם מייצרים לפחים ומייד מופיעים אנשים המרוקנים את הפחים לשקים, מפרידים אותם לחומרים מהם הם עשויים ומעבירים אותם לסוחרי זבל המסיעים אותם על עגלות הרתומות לאופניים כנראה לסוחרי זבל גדולים מהם. התוצאה- קריה נקיה. בדלהי חיים מליונים רבים של אנשים ולמרות זאת הצלחנו לפגוש בכל המקומות שהיינו בהם את התיירים שהיו איתנו במלון בג׳איפור. כולם על מסלול הקרוי משולש הזהב...חלקם ישראלים. גם בדלהי כל נהג ריקשה יודע כמה מילים בעברית וכולם יודעים שישראל היא מעצמת על. ההודים חושבים שהודו היא הריכוז השני הגבוה של ישראלים מחוץ לישראל.

אגב מעצמת על, היום הפתיע אותנו מוכר כובעים כשהסביר לנו שהכובע המסוים שהוא ניסה למכור לנו הוא מאיכות יוצאת דופן. הוא מיוצר בסין. כשניסינו לרדת לעומק הענין התברר שמה שמיוצר בסין נחשב פה לאיכותי בניגוד למה שמיוצר בהודו. הארוע התרחש כשהלכנו על פי עצת המדריך המקולל שלנו למסגד מוסלמי סופי לשמוע את המתפללים מזמרים ושרים. אטרקציה מספר אחת במדריך התיירים. הגענו עם שקיעה כפי שיעצו לנו ומצאנו את עצמנו בתוך שוק מוסלמי המוביל כנראה למיסגד. הוקפנו בהמוני מתפללים שנהרו לתפילה בנחשול ענקי של בני אדם שסחף איתו קבצנים ילדים תינוקות נכים ואימהות, בשוק ראינו לראשונה אטליזים עם פרות שחוטות (סיבה עיקרית לקונפליקטים בין ההינדים שעבורם פרות הן קדושות לבין המוסלמים האוכלים אותן). כששאלו אותנו מאיפה אנחנו שיחקנו אותה לא מבינים אחרי שהסתכלנו סביב וראינו שאנחנו התיירים היחידים בין אלפי גברים מוסלמים השועטים לתפילה ובין אלפי ידיים מושטות לתרומה למסגד או לנדבה שמושכות אותנו מכל הכיוונים. מיה ואני ראינו כבר בדמיוננו איך עורכים בנו לינץ׳ ותולים את גופותינו באיטליז, משכנו את יניב וסבנו על עקיבנו כשאנחנו מפלסים את דרכינו החוצה בתוך ההמונים ששעטו בכיוון ההפוך. כשהצלחנו לצאת לרחוב תפסנו את נהג הריקשה הראשון ובקשנו ממנו שיסיע אותנו למטרו. אנחנו לא פראיירים.

בשעות הערב המוקדמות המטרו מוצף בעשרות אלפי נוסעים והקרונות צפופים עד אפס מקום. אי אפשר היה להיכנס. הקרון הראשון שמור לנשים בלבד אז נפרדנו. מיה ואני נדחפנו לקרון של הנשים ויניב נדחף לאחד הקרונות וקבענו להיפגש בתחנה היעודה שם עברנו לקו הצהוב וממנו לכחול כדי להגיע למלון שלנו וכל זה כדי לנצח במלחמה נגד נהגי הריקשה. במקדש שביקרנו בו מוקדם יותר היום ראינו הרבה סמלי מגן דוד על הבנין כפי שכבר ראינו פה פעמים רבות על בנינים חנויות ומכוניות. זהו סמל הודי עתיק כמו גם צלב הקרס שאנחנו רואים בכל מקום. היום ראיתי לראשונה צלב קרס על שלט של חנות לצד הכיתוב : סווסטיקה (צלב קרס בנסקריט). להרבה חנויות ומפעלים קוראים פה צלב קרס שהוא הסמל המסחרי שלהם. פה צלב הקרס ומגן דוד דרים בכפיפה אחת וחיים בשלום זה לצד זה.

בלילה הלכנו לשתות בבר שמצאנו ליד המלון שלנו אחרי ששוב לא הצלחנו למצוא אותו כשיצאנו מהמטרו. בבר היתה מסיבה פרטית והמארח הזמין אותנו להיכנס ולהצטרף (זו הפריבילגיה של האדם הלבן). חברת נכסי דלא ניידי ערכה שם מסיבה לעובדים, אולי כדיי לחגוג רבעון מוצלח. בעל החברה שוחח איתנו וסיפר לנו על כך שדלהי היא מקום מצוין להשקיע בו. דירות במגדלי יוקרה עולות כמו בתל אביב. הוא סיפר לנו שיש לו אח החי באמריקה אותו הוא ביקר כמה פעמים אך החליט לחיות בהודו שם רמת החיים יותר גבוהה. בעוד שבאמריקה אפשר לחיות טוב עם משכורת גבוהה, בהודו אפשר לחיות כמו מלך, להעסיק צבא משרתים, לחיות במגדלי פאר ולטעום ממנעמי העולם וגם לנסוע לטייל בו. ההודים הזמינו וויסקי ואני הזמנתי ג׳ין וטוניק. כשהמלצר בא הוא שאל : עם קרח? וכשאמרתי כן ראיתי שיניב ומיה מסתכלים בזעזוע ומנענעים את ראשם אבל לא בהודית. שכחתי את הכלל הראשון בטיול להודו: אסור לשתות עם קרח

כי עושים אותו מהמים שלהם שאנחנו לא שותים. יהיה בסדר אמרתי. הג׳ין ינקה את הזיהום ואם לא אז תהיה לי Delhi Belly

דלהי היא בית למקדשי כל הדתות (כמעט)  והמאמינים חיים זה לצד זה בשלום (בדרך כלל) ומקיימים טקסים הנראים דומים למתבונן מן הצד. העיר היתה בעבר מרכז איסלמי חשוב ויש בה מסגדים רבים. אחרי שברחנו מהמסגד  שבו שרים הסופים את המנוניהם בתפילת הערב בקרנו אתמול במסגד יום ששי (זה שמו), המסגד הגדול ביותר בהודו היכול להכיל עשרים וחמישה אלף איש. למרבה המזל לא היתה בו כמות כזאת של אנשים כשאנחנו היינו בו אבל שוב מצאנו את עצמנו מוקפים באלפי מאמינים מוסלמים שבאו לתפילת יום הששי. כאן, בניגוד למסגד של הסופי לא ראינו את ההשפעה ההינדית ומחוץ למסגד לא התגודדו מוכרי פרחים ופסלוני תרפים אלא עשרות חיילים ושוטרים ומאות קבצנים בינהם אימהות עם תינוקות, ילדים, נכים, קטועי איברים וחסרי בתים הגרים, כך נראה מתחת ליריעות פלסטיק בשוק המוביל אל המסגד. אל המסגדים מובילים שווקים מוסלמים ובהם עיזים (במצב חי אך כנראה זמני) תשמישי קדושה כמו כיפות לבנות, שטיחי תפילה, חרוזים, אטליזים המציגים חיות שחוטות, אני מניחה שהן לא פרות אחרת היו שוחטים את בעלי האטליז ודוכני מזון המציעים שיש קבב, תופעה חריגה מאוד במזון הרחוב שהוא תמיד צמחוני. המסגד היה על המפה שלנו בגלל שיש לו מגדל עם תצפית על כל דלהי. בכניסה עצר אותנו בחור צעיר ובקש  שנוריד את הנעליים ודרש דמי כניסה שערוריתיים. ניסינו להתווכח כי ראינו שאף אחד אחר לא משלם וגם לא נאמר בשום מקום שצריך לשלם אבל הוא היה יותר עקשן ואמר לנו שהכרטיס הפרוביזורי כולל דמי עליה למגדל. כשהגענו לכניסה למגדל בקשו מאיתנו דמי כניסה למגדל. הפעם אנחנו התעקשנו ואני הייתי מוכנה לקרוא לחיילים ההודים אם צריך. ויתרו לנו. עלינו קומה אחת והגענו לרחבה ממנה עולים למגדל עצמו שיש בו 121 מדרגות לוליניות, ספרתי. מזל שבחדר הכושר אני עובדת על המכשיר המדמה מדרגות. ליד המדרגה הראשונה יושב מאמין הקורא עיתון ודורש להפקיד אצלו את הנעליים שנשאנו בידינו ולשלם לו דמי פיקדון. נכנענו. מהמגדל אמנם רואים את כל העיר, העתיקה והישנה, המכוערת והיפה, את שכונות העוני לצד גורדי השחקים, את הטינופת לצד השטחים הירוקים. מראה מרהיב.

לצד המסגדים הרבים  עומדים בתפארתם מקדשים סיקים ביננם המקדש הסיקי הגדול עם כיפות הזהב שגם הוא מושך אלפי מאמינים המכסים את ראשם ורוחצים את רגליהם במים לפני הכניסה, מקדשי כל האלים ההינדים, מקדש בודהיסטי, כמה כנסיות, מקדש בהאיי ועוד דתות שאנחנו לא שמענו עליהן. המקדשים ההינדים יפים צבעוניים ומלאי פרחים סגולים וכתומים אותם אוספים לזרים יפהפיים מוכרי הפרחים בשווקים. בכל מקום צריך לחלוץ נעליים ובחלק מהמקומות צריך כיסוי ראש.

ההודים אנשים מאמינים, המקדשים שלהם מפוזרים בכל מקום, בתוך שווקים, על הכביש הראשי, באמצע או בפינת הרחוב, בתחנת הרכבת במטרו ובבתים והם נעצרים מולם ומתפללים או שבאים להתפלל בהם במיוחד. אוצר המילים היומיומי שלהם כולל מילים שאנחנו משייכים לניו אייג׳ כמו גלגול נשמות, מדיטציה, קארמה, אום.

באותה טבעיות שאנחנו תופסים כרוחניות והארה ובגללה נוהרים להודו, הם צדים קורבנות, משקרים, גונבים ומסדרים. כמעט בכל האינטראקציות שלנו ניסו לסדר אותנו, להוליך אותנו שולל, לסובב אותנו בכחש ולעשות עלינו קופה קטנה כגדולה ונזכיר רק חלק מהציידים: נהגים, עובדי בתי מלון, עוברי אורח, מלצרים, טבחים, שומרים, שוטרים, נזירים, מאמינים, מוכרים: כולם רואים את התיירים / צרכנים, זרים ומקומיים דרך עדשות הכסף והעמלה, השוחד והבקשיש.

עשרות האנשים שפגשנו ושוחחנו איתם סיפרו לנו על עצמם ועל חייהם אבל אף אחד לא שאל אותנו אף פעם עלינו. כפי שמיה סיכמה הם לא רואים אותנו כבני אדם אלא רק ככספומט.

כשנתקלנו פעמים ספורות במי שלא רצה מאיתנו כלום והיה הוגן והגון כל כך הופתענו שהענקנו לו מכל טוב בלי שיבקש. למרות האמור לעיל,

כל הציידים והמלקטים שפגשנו היו נחמדים וידידותיים וגם כשלא קיבלו את מבוקשם כיוונו אותנו ועזרו לנו להגיע עד הלום.

נמסטה!