עוף גוזל או הכן ילדך לקולג'

לפני שבוע משפחתנו המצומצמת פה בנכר עברה טקס חניכה תרבותי והפכה באחת לאמריקנית.
זה לא היה הראיון ברשות ההגירה לשם קבלת האזרחות, וגם לא טקס האזרחות עצמו, אותו עברנו לפני שנתיים, לא עמדנו בשלוש לפנות בוקר לפני חנות שמציעה מבצע הוזלות ענק בין שש לשבע בבוקר וגם לא השתתפנו בבר-ב-קיו מסורתי לכבוד חג "יום העבודה" בסוף השבוע הראשון בספטמבר.

האירוע המעצב שבו הפכנו לחלק אינטגרלי מהעם האמריקני היה ליווי הילד לקולג', שזה הדבר הכי קרוב לליווי הילד לבקו"ם, יחי ההבדל הקטן. המתגייסים הטריים יודעים שתוך שבוע, מקסימום שבועיים, הם ישובו הביתה עם הקיטבג שלהם, ימסרו את הכביסה להורים עם הוראות תיקון, קיצור וגיהוץ ויצאו לבלות עם החברה בסופשבוע. הסטודנטים עוברים טירונות מסוג אחר ורובם לא ישובו הביתה עד סוף הסמסטר למעט סופשבוע ארוך בחג ההודיה, בסוף נובמבר, שלושה חודשים אחרי תחילת הלימודים.

כל החברים של איתי כבר עזבו את הבית באמצע אוגוסט בדרכם לקולג' והוא נשאר לבדו בודד במערכה ממתין בייאוש לתאריך ההתיצבות שלו. כפי שאמר המשורר (ביאליק) "כולם נשא הרוח,  כולם סחף האור, שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה, ואני גוזל רך, נשתכחתי תחת כנפי השכינה". אף אחד לא נמצא בעיר, אפילו הסטודנטים שלומדים באוניברסיטת המדינה שלנו, הנמצאת  פה מעבר לפינה אינם. רובם ככולם גרים במעונות ורוצים לעבור את מה שקרוי במקומותינו: חויית הקולג' , the college experience . הילד לא הולך לצבא, אבל הוא מתגייס לצבא הסטודנטים הממלאים בימים אלה בהמוניהם את הקמפוסים, הקפיטריות,  מעונות הסטודנטים, החדרים, הדירות, והבתים השכורים.

לא מזמן הייתי עדה לשיחה בין כמה אימהות, כולן זה עתה שילחו את גוזליהן מהקן, כולן מנגבות דמעה או יותר מעינהן. אחת מהן סיפרה בעצב על סוף השבוע האחרון בו היא ובעלה הסיעו את הבת לקולג'. היא נאנחה ואמרה שהבת תחסר לה, שהיא מרגישה שהיא איבדה את החברה הכי טובה שלה ושיהיה לה קשה מאוד בלעדיה. "לאן הסעתם אותה?" שאלה אחרת. "לאוניברסיטה הקתולית". האוניברסיטה הקתולית בוושינגטון הבירה נמצאת במרחק חצי שעת נסיעה מהבית, כולל פקקים. האוניברסיטאות מעמידות בפני הסטודנטים הטירונים בשנה א' שתי אפשרויות. הם יכולים לגור במעונות תחת עינם הפקוחה של הרס"רים, סטודנטים בוגרים שתפקידם לשמור על הסדר , או שהם יכולים להישאר ולגור בבית ההורים. הסטודנטים הגרים קל"ב לא רוצים הנחות, כולם רוצים לגור בבסיס סגור ולעבור את החוויה האוניברסיטאית המעצבת את חיי הצעיר האמריקני , שאינה שלמה ללא המגורים במעונות, היחסים המיוחדים והנצחיים הנוצרים בין שותפים לחדר, המסיבות , ההתהוללות, וכל מרכיבי הזהות המיוחדים לאוניברסיטה זו או אחרת ששמה יצא למרחוק.

בניגוד לליווי המתגיסים לאוטובוס המסיע אותם לבקו"ם, הליווי של הסטודנט לאוניברסיטה לא מסתכם בהסעה. מרגע שהורי הסטודנט שילמו את המקדמה על חשבון שכר הלימוד תיבת הדואר הפיזית והאלקטרונית שלהם עולה על גדותיה מרוב מידע בנושא "הכן את ילדך לקולג'"  הנשלח מבית הספר ומכיל עצות מועילות. בקטגוריית "הכן את ילדך ליציאה מהבית"  בחוברת המקוונת הנושאת את השם : להיות הורים מוצלחים לסטודנטים בקולג' , מופיעה רשימה של שינוים מהותיים אותם יאלצו הסטודנטים לעשות בחייהם וקשיים העומדים בפניהם: לגור בחדר אחד עם אנשים לא מוכרים שאותם הם לא בחרו, להשתמש בשירותים ומקלחת משותפת, להסתדר לבד בעיר חדשה, להיות לראשונה מחוץ לבית זמן ממושך, להתנהל מול אנשים מבוגרים ולנהל בעצמם את זמנם ואת עניניהם, לנהל תקציב וכסף, לבשל ולדאוג לצרכיהם, לשלם חשבונות, ללמוד חוקים חדשים ובנוסף ללמוד, להכין שיעורים,  להמשיך להשתתף בפעילויות כמו ספורט, מוסיקה, אמנות, והתנדבות. קטגוריות אחרות של עצות מועילות המכינות את ההורים ואת הסטודנטים שהם משלחים לקראת המעבר הצפוי עוסקות בסוף השבוע של הליווי והמעבר, התמודדות עם סטודנטים המתגעגעים הביתה, תמיכה ועזרה לסטודנט בסמסטר הראשון, הכנה לקראת ביקור  ההורים הראשון , כחודש אחרי תחילת הלימודים (את הדמיון לצבא כבר הזכרנו?). לצד המידע המועיל המרוכז בחוברת להורים פורסמה התוכנית לסוף השבוע הראשון הכוללת קבלת פנים, הרשמה, סידורים, מפגשים עם בעלי תפקידים שונים בקולג', סיורים בבוסטון ועוד.

מצוידים בכל המידע הדרוש התחלנו בהכנות למסע הנפשי, רגשי וגיאוגרפי. במהלך החופש הגדול עשינו כמצוות היועצים והעברנו אל איתי אחריות לניהול עניניו. לראשונה בחייו הוא סידר את החדר שלו, למד לנקות שירותים (הוא אמר ששיעור אחד מספיק לו), הכין לעצמו כמה ארוחות מ"ספר הבישול לסטודנט המורעב", ששירה שלחה לו , פתח חשבון בנק שיש לו סניפים רבים בבוסטון, הצטיד בכרטיס אשראי, ניהל את עניניו מול הקולג', פנה לרופא כדי לקבל את האישורים הרפואים והחיסונים הדרושים (כבר אמרתי שהקולג' מזכיר תהליך גיוס, לא?) , לקח את כל הבגדים שלו למכבסה שהחזירה אותם נקיים, מגוהצים ותלוים על קולב כדי לחסוך מעצמו את הטיפול בהם בביתו החדש, שמח מאוד לקבל מתנות ושוברי מתנה מחברים שלנו שבאו לאחל לו דרך צליחה והכין את עצמו לקראת המעמד.

בערב שלפני הנסיעה, העמסנו על המכונית שלנו תיקים, קופסאות וכלי נגינה, ונוכחנו לדעת שהפסנתר החשמלי (מקלדת כפי שאומרים במקומותינו) לא נכנס לתא המטען. ""תביאו את הפסנתר איתכם כשתבואו לביקור הורים" אמר איתי. "בסדר" אמר יניב. "מה בסדר"? שאלתי אני. הפסנתר לאיתי הוא כמו אייפון לאחיותיו, שד לתינוק, מכונת התפירה לרותי, מים לצמח, מכחול לאמן, רובה לחייל, אי אפשר להפריד בינהם, בעיקר לא בתקופת ההסתגלות. בזמן שאנחנו מדסקסים את הבעיה, איתי, כהרגלו, יושב עם אוזניות ודופק על הקלידים של הפסנתר הסורר.
יניב ואני מחליפים מבטים. אולי עוד נספיק ללכת לסוכנות השכרת רכב ולשכור אוטו גדול?  לא, מאוחר מדי. "יש לי רעיון" אמרתי. אני אחפש כרטיס טיסה לאחד וכך נפנה את המושב האחורי לפסנתר. "אני לא טס" אמר איתי, שונא טיסות ידוע. "אני לא נותן לך לנהוג את כל הדרך לבד" אמר יניב, אביר ידוע. וכך בחצות, קניתי לעצמי כרטיס טיסה וחסכתי לעצמי שמונה שעות נסיעה (לא כולל פקקים).

עם הגיעם לפאתי בוסטון נתקעו הגברים מאחורי מאות טנדרים, ומשאיות להובלה עצמית, כולם עושים את דרכם אל ובתוך העיר שהיתה כמרקחה. כל שנה באחד בספטמבר, היום בו מתחילים הלימודים באוניברסיטאות וכשמונים אחוז מחוזי השכירות בעיר, כרבע מליון סטודנטים מסתערים על העיר המאכלסת כשישים מכללות ואוניברסיטאות, נכנסים לדירות, עוברים מדירה לדירה או עוזבים אותן כשהם משאירים ברחובות ערימות של פריטי ריהוט שהם צריכים לפנות מהן לטובת סטודנטים אחרים שלוקחים משם את מה שדרוש להם. נתקלנו בתופעה המרתקת הזאת כשעברנו לארה"ב לפני 15 שנים ויחד עם משפחות אחרות שהגיעו לשנה או שנתיים נברנו בערמות הענק האלה ונעזרנו בהן לריהוט דירתנו. 

האחד בספטמבר מכונה על ידי התושבים "חג המולד של אלסטון" על שם השכונה בה מרוכזים רוב הסטודנטים והחברות המשכירות את משאיות ה UHaul לנהיגה והעמסה עצמית מזהירות את השוכרים מפני נסיעה בכבישים מסוימים המיועדים למכוניות אך לא למשאיות.
בשדה התעופה נתקלתי בחויה דומה, מאות סטודנטים שהגיעו באותו יום גדשו את השדה על מזוודותיהם ותיקיהם, וחסמו את המושבים ואת המעברים באוטובוסים וברכבת התחתית.

השארנו את איתי במעונו החדש ונפגשנו איתו למחרת בבוקר בקולג' , שם היתה צפויה לנו תוכנית עמוסה. כל האזור המה סטודנטים חדשים, בני משפחה וסטודנטים ותיקים שקיבלו את פניהם בשירה ונגינה כמו גם נציגי חברות ומוסדות שחילקו מידע בנושא בריאות, ביטוח, בנקים, והכי חשוב : אוכל! קדימה אוכל.

סטודנטים הגרים במעונות חייבים לקנות מה שקרוי במקומותינו : תוכנית האכלה (food plan)  מלאה המקנה להם שלוש ארוחות ביום באולם האוכל / קפטריה של האוניברסיטה כדי להבטיח שהם יאכלו גם כשהם לא גרים בבית. חדר האוכל פועל בשיטת אכול כפי יכולתך, מה שמסביר את הסטטיסטיקה לפיה סטודנטים בשנתם הראשונה בקולג' מעלים 7 קילו במשקל. סטודנטים שאינם גרים במעונות יכולים לקנות תוכנית ארוחות בהתאם לסדר היום שלהם והם יכולים לבחור בין חבילה של 60, 120 ו 200 ארוחות לסמסטר במחיר מציאה של $6 לארוחה.                                                          

הסטודנטים ובני משפחותיהם הוזמנו לאכול בחדר האוכל שהציע להם באותו יום  דוגמאות מארוחות בוקר צהרים וערב כדי שיתרשמו מההיצע וייצרו ביקושאם יש 1000 סטודנטים חדשים בשנה א',  ולכל אחד היו בממוצע כשני אורחים באותו יום, ביה"ס האכיל ללא תשלום כ 3000 פיות, כפי יכולתם. אם איתי יאכל לפי יכולתו, לנו זה יעלה יותר.

אחרי הצהרים הוזמנו לאולם הקונצרטים של בית הספר שם  קיבלו את פני הסטודנטים החדשים בברכות נשיא בית הספר, נציגים של הסגל האקדמי, הסטודנטים וסטודנטים לשעבר, שהם המאגר החשוב ביותר באוניברסיטאות אמריקניות כי הם מהווים את המקור העיקרי לתרומות.
קבוצת מתופפים אנרגטית הובילה את האורחים החשובים, שהצטרפו בשמחה לשירה אל הבמה.

לאחר הנאומים התקיים קונצרט שבו שלושה אנסמבלים של סטודנטים הציגו את הרב תרבותיות של המוסד כשהם מנגנים ושרים מוסיקה הודית מודרנית, מוסיקה אונגרדית וג'אז.

בסוף היום, כל הסטודנטים החדשים קיבלו את כרטיס הסטודנט המגנטי שלהם, המאפשר להם כניסה לספריות, לחדרי אימון שניתן לטעון אותו בכסף ולהשתמש בו לתשלום תכנית האכלה, קניית ספרים בחנות הקמפוס, קניית ציוד מוסיקה בחנות הסמוכה לקמפוס,  קונצרטים ועוד וגם את מערכת השעות לסימסטר הראשון. ההורים קראו שוב את הפרק בחוברת ההכנה להורות מוצלחת העוסק בפרידה מהסטודנט : החליטו מראש על שעת הפרידה, אל תמתחו את הרגע הקשה, עשו משהו נחמד עם הסטודנט שלכם לפני שאתם עוזבים, אל תעירו לו על הבלגן בחדר, הפסיקו להתנהג אליו כאל ילד, התחילו להתנהג אליו כאל בוגר, אל תדברו בשמו ואל תענו במקומו כשמישהו שואל אותו משהו ותסמכו עליו שיידע לנהל את עניניו.
לפני שנפרדנו לשלום הזכירו לנו שצריך לתת לגוזלים לגדל כנפיים,  לשחרר אותם לחופשי ו....לחזור בעוד חודש ל ביקור הורים מאורגן מסודר ומתוקתק כמו כל דבר באמריקה.

עוף גוזל!

להיות ישראלי בארצות הברית של אמריקה

הישראלים באמריקה הם קבוצה הטרוגנית הבאה ממקומות שונים למטרות שונות לפרק זמן שונה. קשה לדעת כמה ישראלים חיים בארצות הברית. סקרים שונים, אמריקנים וישראלים מעריכים שיש כחצי מליון מהגרים ישראלים בארה"ב וקנדה ועוד כמאה מאתיים אלף שלא מגדירים עצמם כמהגרים, כלומר הם באו שלא על מנת להישאר. עם כל השונות המבדילה בינהם, יש לישראלים מאפיינים המייחדים אותם כקבוצה.

להיות ישראלי באמריקה זה :

לנהל מלון אורחים לכל בני המשפחה והחברים הבאים לבקר ולפעמים גם לחברים שלהם.

לשאול כל ישראלי שפוגשים : כמה זמן אתם פה ולכמה זמן באתם.

לשחק במשחק : "נחש מי ישראלי" בקהל גדול, ובדרך כלל להיות צודק.

לפנות למישהו שלא מכירים בעברית, רק בגלל ששומעים שהוא ישראלי או שהוא מדבר עברית.

להשתמש במילה "כושי" כשמדברים על שחורים למרות שבאנגלית לא יעלה על הדעת לומר את
ה N word

לקנות בחנות מחסן ענקית טלביזיה ורהיטים כשמגיעים לארה"ב ולהחזיר אותם לחנות לפני החזרה הביתה כאילו שהם היו בשכירות.

לומר לילדים הפונים להוריהם באנגלית : אני לא מבין מה שאת/ה אומר/ת.

לשים עיתון ישראלי כדף הבית במחשב.

לקבל התרעות מישראל בטלפון הסלולרי כמו התקפת טילים על עוטף עזה.

לשמוע כמה הארץ נהדרת מיהודים שהיו שם שבוע שבועיים או שנה באיזו תוכנית של הסוכנות.

כשיהודים אמריקנים ששומעים שאתה מישראל פונים אלייך במבטא אמריקני כבד ואומרים את משפט המחץ הידוע : "אני מדבר קצת עברית".


לא להשתייך לבית כנסת ולא לשלוח את הילדים לבית ספר יום ראשון כי א. אנחנו ישראלים ולא צריכים לעבוד על הזהות היהודית שלנו ו ב. מה פתאום שנשלם על שירותי דת.

לשלוח את הילדים ללמוד לבר מצווה בחב"ד כי הם נותנים את השרות חינם , או כמעט חינם.

ללכת פעם בשנה לבית כנסת, ביום כיפור, בדרך כלל בבית חב"ד, כי זה המקום היחיד שלא דורש תשלום על ההשתתפות בחגי תשרי.

להיפגש עם עוד ישראלים בריקודי עם ולהתכנס עם עוד ישראלים לשירה בציבור.

לדבר בעברית גם כשבחדר נוכחים אנשים שלא מדברים עברית.

לנסוע לארץ כל שנה או בכל חופש גדול.

להתלונן על האוכל ולומר שאין אוכל טעים כמו בארץ.

להתלונן על הקשרים החברתיים ולומר שאין חברים כמו בארץ.

לספר את אותו הסיפור: באנו לשנתיים ונשארנו.

לבחון את הפוליטיקה המקומית לפי הקריטריון: האם זה טוב לישראל.

לשאול ולהחליף ספרים בעברית עם חברים שחזרו מהארץ והביאו מלאי חדש.

למצוא ולהמליץ על יועץ מס / רואה חשבון ישראלי יצירתי , היודע למצוא פרצות בחוק ולדאוג שהלקוח יקבל צ'ק ממס הכנסה ולא להיפך, או שישלם את התשלום המינימלי.

לשלוח חברים לבעלי מקצוע ועסקים ישראלים.

לקבל שירותים מבעלי מקצוע או עסקים ישראלים גם כשללקוח זה עולה יותר.

לשלם על כרטיס חבר אחד לרשת חנויות מחסן קמעונאית ולפזר אותו בין כמה משפחות כדי לחסוך את דמי החברות השנתית.

לא להפנים את המנהג המקומי של התנדבות ותרומה לארגונים בקהילה  ובכלל זה בתי הספר של הילדים.

לשבת על סיר הבשר הקפיטליסטי ולדבר בזכות הסוציאליזם ומדינת הרווחה.

לומר שזה נורא פה שלכל כך הרבה אנשים אין ביטוח בריאות ומערכת תמיכה.

לבדוק את אופציית החזרה לארץ לעיתים מזומנות אך לא לממש אותה.

לבקש מאנשים, גם זרים, לקחת איזו חבילה קטנה לישראל, כששומעים שמישהו נוסע.לבקש שמישהו יביא מישראל חבילה קטנה אם הוא כבר בארץ.

לבקש מחברים הסעה לשדה התעופה ובחזרה כשטסים לארץ.

לנסוע לישראל עם מזוודות מלאות מתנות ולהחזיר משם מזוודות מלאות באוכל ישראלי, תבלינים, פיצוחים.

ללכת לחנויות היהודיות הכשרות המייבאות מוצרי מזון מישראל לא כדי לקנות שם בשר כשר אלא  שקדי מרק של אוסם, במבה וממרח שוקולד "השחר".

לארח ולהתארח בארצות הברית אצל משפחה וחברים ולא במלון כמו  מנהג בני המקום.

להמשיך את דפוס הבילוי הישראלי על פיו יוצאים באמצע השבוע, בשעה מאוחרת (9:30) לחברים (כי כל מקומות הבילוי נסגרים בין 9-10 בלילה).

לשלוח את הילדים ל"צופים הישראלים" אם יש כאלה במקום המגורים אבל להניא אותם מלנסוע לארץ ולהתגייס לצבא עם גרעין  הצופים של בני המהגרים.

לענות: "זה מהארץ" כשמקבלים מחמאה על בגדים, ולומר "אין מה להשוות, בארץ יש דברים כל כך יפים".

להחליף באופן תמידי את חברת טלפון לזו שנותנת את העיסקה הכי טובה לשיחות לארץ.

לשלב מילים באנגלית בשיחה בעברית לאו דווקא בגלל שחסרה המילה בעברית.

להתחבר עם אנשים רק בגלל שהם ישראלים גם כשברור שבמקום אחר ובזמן אחר החברות הזאת לא היתה מחזיקה.

לומר : "אני הייתי חוזרת לארץ מזמן אבל בעלי לא רוצה"

לעבוד בהוראת עברית בגלל שקשה או אי אפשר למצוא עבודה במקצוע שלך או כי לא למדת פה.

להתגאות בכל הישג של כל ישראלי באשר הוא ולחשוב שאנחנו מעצמת השכלה.

לחשוב וגם לומר שהאמריקנים מטומטמים, יש להם ראש קטן, והם לא יודעים לפתור בעיות.

לדבר על הפוליטיקה....הישראלית.

לארגן רשתות חברתיות/מקצועיות לישראלים.

לייסד ולהשתמש באתרי אינפורמציה, חדשות ועבודה בעברית לישראלים באמריקה.

להיכנס למתח מהחגים בגלל שאין לנו פה משפחה ולא ברור אם יזמינו אותנו, או שמי שאנחנו נזמין לא יוכל לבוא כי מישהו אחר כבר הזמין אותו קודם.

לדבר על דברים שלא מקובל לדבר עליהם באמריקה כמו כמה משכנתא משלמים וכמה מרויחים.

לתת לחברים את כל מה שלא לוקחים לישראל ואת כל מה שלא מצליחים למכור בגראז' סייל כשעוזבים.


לשמש תיבת דואר קבועה לחבילות של חברים שחזרו לישראל או כאלה שמבקרים פה.

להתבקש לקנות, לשלוח או להביא דברים לחברים שחזרו לארץ ולא יכולים לחיות בלי מוצרים הכרחיים שקונים פה בקמעונות כמו שקיות סנדוויץ' רוכסן, צלוטייפ באריזה של 5, נוזל שטיפת פה, ממתקים וצנוברים באריזות גדולות, וכל מה שנופל בקטגוריה: רק באמריקה.

מישהו צריך משהו? שקיות רוכסן? חמוציות, שמן זית במיכל של חמישה ליטר? שני ליטר דבש לראש השנה? דיו למדפסת? אנחנו פה, אותה הכתובת כבר 12 שנים, יאללו תשלחו. בן דוד של חברים טס לארץ בשבוע הבא, אנחנו יכולים לבקש ממנו להביא.

אמריקה : איזו מדינה - America: what a country

באחד באוגוסט מלאו חמש עשרה שנים למעבר שלנו מהארץ המובטחת לארץ המבטיחה.  משפחתנו שמנתה חמש נפשות עם הגעתנו נקרעה פעמיים כששתי בנותינו שבו ארצה בזו אחר זו והשאירו אותנו יושבים על סיר הבשר ואוכלים לחם שובע בסוף מערב כשליבנו במזרח.

זה הזמן לעשות סיכום ביניים - רשימה חלקית של מה אמריקני בעיני(נו):

כששומעים באמצעות הרדיו או הטלביזיה אתרעה על מצב חירום - זה תמיד קשור למזג אויר, סופות בכלל, הוריקאן וטורנדו בפרט.

שיחת טלפון למוקד חירום 911 - מזעיקה את כל צוותי ההצלה ולפני שמספיקים לומר ג'ק רובינסון, מגיעים ניידת משטרה, אמבולנס וכבאית המחליטים בינהם מי מיותר ומי נשאר.

כשרכב הצלה נוסע ומפעיל את הצופר כל המכוניות בכביש נעצרות ומפנות לו את המסלול  גם כשהרמזור ירוק.

בערים קטנות ופריפריאליות אי אפשר למצוא מסעדה פתוחה אחרי שש וחצי בערב, בערים הגדולות (להוציא את ניו יורק) שעת הסגירה היא עשר עד עשר וחצי בימי השבוע, אחת עשרה בסוף השבוע.

אפשר לפנות ימינה ברמזור אדום (אלא אם כן יש איסור מפורש) ומי שעומד במסלול השמאלי יכול  לפנות שמאלה בירוק ללא חץ בלי לחשוש לחייו.

החמישה עשר באפריל הוא יום מס הכנסה שבו כל אזרח אמריקני, עצמאי, שכיר, גימלאי או סטודנט צריך לשלוח את דו"ח המס שלו שמילא בעצמו או בעזרת רואה חשבון. אם יצא חייב, הוא יצרף לדו"ח צ'ק, אם המדינה יצאה חייבת הוא יקבל צ'ק תוך כמה ימים.

יום הזיכרון בסוף חודש מאי הוא יום של חג והנחות בחנויות והוא פותח את עונת הרחצה. יום העבודה (תחליף אמריקני לאחד במאי) בתחילת ספטמבר הוא יום של חג, הנחות ענק בחנויות והוא סוגר את עונת הרחצה.

בין יום הזיכרון ליום העבודה, כלומר בשלושת חודשי הקיץ, נהוג ללבוש בגדים לבנים, אחרי יום העבודה לא יעלה על הדעת ללבוש לבן.

יש יותר מאלף שש מאות תחנות רדיו נוצריות דתיות המשדרות חלקן רק בימי ראשון וחלקן כל יום כל היום.

ההפרש בין מחירי הדלק בין תחנה אחת לשניה באותו כביש יכול להגיע לדולר.

אנשים נוהגים יותר מחצי שעה לתחנת דלק כדי לקנות יותר בזול, החיסכון - בין שניים לשלושה דולר על מיכל מלא.

אפשר לרהט בית שלם במשכורת חודשית אחת (או שתיים).

כשנכנסים לגור בבית או דירה (קנוי/ה או שכור/ה) וכשיוצאים לא מעבירים את מכשירי החשמל (מקרר, תנור, מדיח, מכונת כביסה ומייבש) שהם חלק בלתי נפרד מהבית, מה שהופך את המעבר להרבה יותר פשוט.

ל 44 מליון אמריקנים אין ביטוח בריאות, ולעוד 40 מליון יש ביטוח חלקי שאינו מכסה את צרכיהם. שמונה מתוך עשרה אמריקנים ללא ביטוח בריאות הם אנשים עובדים או בני משפחתם.

חג המולד ויום העצמאות הם החגים היחידים שמועדם קבוע ולא ניתן לשנוי. את כל שאר החגים הלאומיים מסדרים ומזיזים ליום שני כך שיווצר סופשבוע ארוך, חג ההודיה נופל תמיד ביום חמישי האחרון של נובמבר ומסדר (לרוב האנשים) סופשבוע של ארבעה ימים.

בדצמבר אנשים שולחים ומקבלים כרטיסי שנה טובה אותם הם תולים על חוט המתוח בחדרי הבית כמו כביסה על חבל.  כל מי שיש לו ילדים קטנים שולח כרטיס ברכה עם תמונה שלהם לכל מכריו.

בגיל 18 אפשר להתגייס, ללכת לאוניברסיטה, להתחתן, לרכוש נשק, להצביע בבחירות ולעשן סיגריות אבל אסור לשתות אלכוהול עד גיל 21.

על פי התיקון השני לחוקה המתיר לשאת נשק להגנה עצמית יכול כל אחד לקנות נשק בחנות, בסופרמרקט או באינטרנט, אקדחים וגם רובים.

אם השכנים לא מרוצים מהרעש בזמן שיש אצלך מסיבה בבית הם מזמינים את המשטרה במקום לדפוק בדלת ולבקש להוריד את הווליום, העיקר לא להיכנס לקונפליקט. למחרת הם יחייכו אלייך כאילו לא קרה דבר.

בשתים עשרה בצהרים כולם עוזבים הכל והולכים לאכול ארוחת צהרים. משרדים לא מקבלים קהל בין 12-1 ועובדים רבים היוצאים לקנות להם ארוחת צהרים, יושבים לבד על ספסל ברחוב, או בגינה ואוכלים אותה. יש הנוסעים במכונית לקנות את ארוחתם ברשתות מזון מהיר ואוכלים אותה כשהם יושבים לבד במכונית.

כל מי שנפצע בבית שלך יכול לתבוע את הביטוח שלך כולל פורץ שנפגע בעת מעשה, אם הפציעה התרחשה על אדמתך, אתה אחראי.

בגלל תרבות התביעות והפחד מתאונה בבית, מסיבות לילדים נערכות בפארקים ציבוריים ומשחקיות. מתקשרים לרשות הפארקים ומזמינים סככה ושולחן ליום המיועד ושולחים הזמנות למשפחה וחברים עם מספר הסככה. לפעמים נערכות כמה מסיבות זו לצד זו.

מסיבת יום הולדת של ילדים חייבת לכלול עוגה וגלידה, כל השאר הוא אופציה.

אין דבר שהאמריקנים מעריכים יותר מארוחת חינם. אתה יכול לקנות את עולמך בשעה אחת אם תציע "מסיבת פיצה" לגדולים כקטנים כצ'ופר, כפרס על הישגים או כדי לאסוף אנשים להרצאה או ארוע מכירה - ההשתתפות מובטחת.

יש מילים שאסור להגיד בציבור. השלוש הכי מפורסמות מתחילות באותיות F, N, S. בגלל שהן אסורות אני לא יכולה להגיד מה הן. רמז : בגלל שאסור להגיד את המילה שמתחילה ב N הוציאו את הספר הקלברי פין, העוסק בעבדות ובעבדים וקורא לכושי בשמו, מתוכנית הלימודים.

בניו יורק ובטלביזיה בכבלים שומעים את המילים האלה ללא הפסק.

סוציאליסט היא מילת גנאי ולהיות קומוניסט זה מחוץ לחוק. בראיון לקבלת אזרחות מתחייבים המתאזרחים להצהיר שלא היו ואינם חברים במפלגה קומוניסטית.

הזמנה לחתונה מקבלים חצי שנה עד שנה מראש, כדי שאפשר יהיה להתכונן ולהזמין כרטיסי טיסה וחדר במלון, ולה מצורפת רשימת מתנות לבחירה מכמה חנויות אליהן נרשם הזוג. כל אחד יכול לקנות לפי ראות עיניו וגודל הכיס שלו, הרעיון הוא לא לכסות את ההוצאות אלא לתת כפי יכולתך.

כל מה שקונים אפשר להחזיר לחנות ולקבל את הכסף. מגדילים לעשות מי ש"קונים" חליפה ושמלה לערב אחד ומחזירים אותם לחנות אחרי הארוע. לא צריך למדוד בחנות, אפשר לקחת שק הביתה ולהחזיר כל מה שלא רוצים.

נשים בכל גיל הולכות במכנסים קצרים, גם לכנסיה. כל הנשים כמעט ללא יוצא מן הכלל צובעות את צפורני הרגליים.

ענפי הספורט מתחלקים על פי עונות השנה. המשתתפים בסוגי הספורט השונים והאוהדים צריכים לחלק את הקשב שלהם. הכדורגל האמריקני הוא הספורט הכי פופולרי.

לכדורגל קוראים פה soccer והוא נחשב ספורט של בנות.

אמריקנים תורמים עד עשרה אחוזים מהכנסתם השנתית (התרומות מוכרות במס) ורובם מתנדבים באירגונים שונים.

מחזור החיים בכנסיה ובבתי הכנסת: ילדים הולכים לבית ספר יום ראשון ופעם או פעמיים בשבוע לשיעור נוסף אחרי הצהרים. אחרי הבר מצוה (אצל יהודים) וקונפירמיישן (אצל נוצרים ויהודים רפורמים)  רוב בני הנוער לא חוזרים לכנסיה / בית הכנסת. לאחר שהם מקימים משפחה והילדים מגיעים לגיל בית ספר, ההורים שבים לחיק הדת כי זה "חשוב לילדים".

אסור בקבוק ומוצץ במעון / גנון אחרי גיל שנה.

נשים אחרי לידה שואבות את החלב שלהן באופן כמעט מסחרי וקונות מקררים מיוחדים לאיחסון חלב האם למשך חצי שנה אבל הן לא מניקות את התינוקות, החלב ניתן לתינוק בבקבוק בגלל הערך התזונתי שלו לא בגלל ההתקשרות.

המנקה או צוות הניקוי באים במכונית ומביאים את כל חומרי ומכשירי הניקוי איתם כולל שואב אבק גדול.

בעלי מקצוע העובדים בבית ומחוצה לו, (מנקים, גננים, סיידים, אינסטלטורים, מכווני פסנתרים וכו') לא שותים ולא אוכלים בבית ובמידת האפשר גם לא משתמשים בשירותים. הם יוצאים בצהרים וקונים להם ארוחה, אותה הם אוכלים במזנון המהיר או במכוניתם.

כל הילדים המשתתפים במישחק ספורט תחרותי מקבלים גביע, לא רק המנצחים.

המורה אומרת Good Job בכל מקרה ואנשים מצפים לקבל את הפידבק האוניברסלי הזה גם בעבודה.

כשמישהו מפוטר, הוא שולח למעביד ולחברה ולעיתים גם לכל העובדים מכתב בו הוא מודה להם על העסקתו ועל ההזדמנות המופלאה והזכות שנפלה בחלקו לעבוד עבורם.

כל שיחת טלפון לבן זוג או בן משפחה מסתיימת בצמד המילים : Love You ללא קשר לתוכן ולטון שלה.

רופאים מפרישים חלק ניכר מהכנסתם לתשלום ביטוח תביעות על רשלנות רפואית כאשר רופאי משפחה משלמים את המינימום, מנתחים באמצע ורופאים מיילדים וגניקולוגים את המקסימום (במדינות מסוימות למעלה מ $120,000 לשנה)

המקבילה האמריקנית ל"האם זה טוב ליהודים" היא : האם זה באינטרס הלאומי שלנו, המצדיק כל מדיניות חוץ והתערבות בינלאומית.

ליד כל בית כנסת יש שלט שאומר : We support Israel

לא נהוג לדבר על דת ופוליטיקה - שני נושאים שנויים במחלוקת - אלא אם כן כל הנוכחים נמצאים באותו צד של המחלוקת.

כשאנשים נפגשים ביום שני הם שואלים זה את זה : איך היה סוף השבוע שלך ומצפים שישאלו אותם בחזרה. ואז הם מחליפים כמה מילים על המשחק אתמול. תמיד ביום ראשון משודר איזה משחק ספורט שכולם צופים בו.

דגל המדינה כאקססורי : על בגדים, בגדי ים, סנדלים, צלחות, כוסות, מפות שולחן, עוגות, בלונים שמשיה לים, מגבות בריכה, ועוד.

בסופרמרקט יש מדף מיוחד למיץ תפוזים ואפשר לבחור כמה ציפה רוצים (Pulp) : הרבה, מעט או בכלל לא.

מבוגרים כילדים שותים כמה כוסות חלב ביום, מבחירה.

בין מליון וחצי לשני מליון ילדים מתחנכים בביתם ולא במערכת החינוך הציבורית או הפרטית, כמספר החיילים בצבא האמריקני.

התפיסה הרווחת שאנחנו (האמריקנים) הכי טובים בעולם בכל דבר.

תלבושת כמעט אחידה המאפשרת לזהות אמריקנים בכל מקום בעולם. גברים: כובע בייסבול, חולצת פולו, מכנסי ג'ינס או חאקי ארוכים או עד הברך, גרבי ספורט לבנים ונעלי ספורט. נשים: חולצת פולו או  T , מכנסי ג'ינס או חאקי, ארוכים, קצרים, עד הברכיים או עד הקרסוליים, נעלי ספורט, או כפכפים.

אנשים הולכים עם חולצות וסווטשירטים עם שם האוניברסיטה בה למדו ושמים על המכונית מדבקה תואמת.

בוגרי אוניברסיטאות תורמים מדי שנה לאוניברסיטה בה הם למדו מי (הרבה) יותר ומי פחות.

למורים ומורות אסור לגעת בתלמידים או לחבק אותם. מגיל ארבע אסור לגננת להיכנס עם ילד לשירותים מחשש לתביעה על הטרדה מינית.

במעונות וגנונים מחליפים לתינוקות חיתולים עם כפפות.

בכל מקום ציבורי יש סבון אנטיספטי, האמריקנים הם עם ירא חיידקים. בבית הספר מלמדים את הילדים להשתעל ולהתעטש לתוך פנים המרפק כדי להקטין את פיזור החיידקים.

הדוור מביא חבילות, לא רק מכתבים עד לדלת הבית ומשאיר אותם על הסף. דרי הפרברים משאירים בחצר הקדמית צעצועי ילדים, כלי גינה , אופניים, ללא חשש, ברוב המקרים בצדק.

את השכנים פוגשים בסופי שבוע באביב ובקיץ כשעובדים בגינה ובחורף כשמפנים את השלג.

בכניסה לאתרי תירות ושמורות טבע, לפעמים יש שלט המבקש מהמבקרים להשאיר את דמי הכניסה בקופה המיועדת לכך אם השומר, הגובה אותם לא עומד על משמרתו. המבקרים משאירים את הכסף בקופה.

למשמע מבטא זר (שלנו) : אני נורא אוהב(ת) מבטאים זרים, מאיפה שלך? או : מאיפה המבטא שלך או: מאיפה אתם?

בבית הספר בשעת מבחן המורה מעמיד קלסר באמצע השולחן כדי שהתלמידים לא יוכלו להעתיק. בהמשך חייהם האקדמיים התלמידים מפנימים את המסר ומעמידים את הקלסר בעצמם.

כל מי שעובד במקום עבודה המעסיק הרבה עובדים עובר אחת לכמה חודשים השתלמות בשם : הדרכה בשונות ורב תרבותיות diversity training שם הוא לומד על הטרדה ואפליה על רקע דת, גזע, מין, משקל, גיל, צרכים מיוחדים ואיך להימנע ממצב שעובד יתבע את המנהל או את האירגון.

לפני שמפטרים עובד צריך לאסוף ראיות נגדו ולמה רוצים לפטר אותו כדי להימנע מתביעה המבוססת על אפליה או הטרדה מינית.

בהרבה מקומות עבודה אסור לעובדים / קולגות לפתח יחסים רומנטים כדי שלא יווצר בסיס לתביעה נגד המעביד.

אמריקנים אוהבים להגיב ובאריכות. באפליקציות המדרגות מסעדות, בתי מלון, חברות תעופה ועוד הם משאירים תגובות ארוכות כאורך הגלות שמעידות על המשתמש יותר מאשר על השירות.

על השאלה, אולי אתה רוצה עוד קפה/עוגה/מיץ וכו' אמריקנים עונים : אני בסדר I am fine במקום לומר "לא תודה".

ביום ששי שאחרי חג ההודיה, אנשים עושים קמפינג מחוץ לחנויות הגדולות הפותחות את דלתותיהן בשעת הדמדומים שבין הלילה לבוקר ומוכרות במחירים מגוחכים כמות מוגבלת של מוצרים כשכל הקודם זוכה. בשנתיים האחרונות אנשים נדרסו למוות כשגל הקונים הסתער על פתח החנות.

המוכרים בחנות מקדמים את פני הנכנסים בשאלה: מה שלומך/כם היום? ואת היוצאים ב: שיהיה לכם יום נעים.

הקופאים בסופרמרקט מוסיפים לברכת השלום: האם מצאת את כל מה שחיפשת והאם אתה צריך עזרה למצוא משהו?  בקופה עובדים שניים: קופאי ואורז המכניס את המוצרים לתיקים שהבאת איתך או שקיות של החנות ומסדר אותם בעגלת הקניות.

לא נהוג להסתכל לאנשים בעינים, אם העיניים נפגשות במקרה, שני הצדדים מחייכים ומפטירים מה נשמע מנומס.

אנשים מספרים לך את הדברים הכי אינטימיים שלהם בפגישה מקרית במעלית או נסיעה בתחבורה ציבורית ואז נעלמים לעד.

אנשים צעירים לא קמים ולא נותנים את מקומם למבוגרים, לנשים בהריון או עם תינוק על הידיים במטרו.

באופן כמעט גורף כל דבר יותר זול לקנות חדש מאשר לתקן.

האמריקנים מתיחסים בכבוד ובהערכה לכסף ולעבודה, כל עבודה. רוב הנערים (והנערות) מגיל 16 ומעלה עובדים בחופשים ולפעמים במשך השנה ומצופים לשלם את הוצאותיהם בעצמם, גם את הדלק והביטוח למכונית, ולפעמים גם על המכונית.

אפשר לקנות מכונית באלפיים דולר.

הורים מהמעמד הבינוני גבוה מצופים לשלם את שכר הלימוד של ילדיהם באוניברסיטה, שנע בין $100,000-$250,000 תלוי באוניברסיטה והאם היא פרטית או ציבורית אבל הם לא מצופים לעזור בקניית דירה.

מועדוני ספר מאוד פופולריים ואנשים נפגשים פעם בחודש לדון בספר אותו קראו לכבוד הפגישה.

לא מתקשרים לאנשים מבוגרים אחרי השעה תשע בערב.

מי שגר בבית פרטי ויש לו פיסת דשא קטנה או גדולה צריך לטפל בה, על פי החוק. הזנחה ואי כיסוח עלולים לגרור לקנסות מהעיריה (השכנים מתלוננים).

כשמכסחים את הדשא בין שני בתים כל שכן מיישר קו לפי תחום החלקה שלו כך שהוא לא יעבור את קו הגבול של השכן, מה שגורם להבדלים בגובה הדשא על פי מועד הכיסוח.

על פי כללי הטקס והמסורת, הורי הכלה משלמים את הוצאות החתונה.

אין להשאיר ילדים בגיל בית הספר היסודי לבד או עם אחים קטנים בבית.

כשרוצים לומר על אנשים שהם מגזע אחר, או שהם N אומרים : יש להם ערכים שונים משלנו. באנגלית זה נשמע יותר טוב they don't share our values

רשת מקדונלדס הנאבקת בפרסומים השליליים האיכות הירודה של האוכל, עברה מטמורפוזה והתחילו להגיש בה בנוסף לג'אנק קפה טוב ואוכל בריא.

בני משפחה הגרים במדינות שונות הנמצאות במרחק טיסה, נפגשים לעיתים רחוקות, בדרך כלל בחג ההודיה ובחג המולד כשכל המשפחה מתכנסת.

לפני חג ההודיה וחג המולד הרדיו והעיתונים משדרים ומפרסמים כתבות על איך לשרוד את הפגישה המשפחתית החד שנתית.  

ביום שאחרי חג המולד יש התנפלות המונית על החנויות (בקנדה קוראים לזה יום הקופסאות) כדי להחזיר את כל המתנות הלא רצויות.

חנוכה באמריקה הוא חג גדול ועצום המתחרה בחג המולד שכל הילדים רוצים לחגוג כי הילדים היהודים מקבלים פי שמונה מתנות, אחת לכל נר.

ארצות הברית היא המדינה היחידה בעולם המערבי שיש בה עונש מוות, ושאין בה ביטוח בריאות ממלכתי.

כאמור : רשימה לא ממצה ולא מוציאה. תגובות ותוספות יתקבלו בברכה.  

Love You

אולימפיאדה 2012 - הגביע הוא שלנו

על נהר הפוטומק ישבנו גם בכינו בזוכרינו את ציון עת צפינו בשידור הלא ישיר של האולימפיאדה מלונדון. אין דין צפיה במשחקים האולימפים כפי שקוראים להם במקומותינו כדין צפיה בהם מישראל, או ממקומות אחרים בעולם.

הצגת התכלית של הלוקאל פטריוטיות האמריקנית החלה בשידור טקס הפתיחה. כחמש שעות לאחר שהעולם צפה בו בשידור חי, אזרחי אמריקה קיבלו את "חבילת השידור האולימפית" שכללה פטפטת שדרנים רגילה, חמש דקות פרסומות על כל שבע דקות שידור, בניית מתח לקראת הארוע עצמו ואז הדבר האמיתי, ובכן, כמעט. מתברר שהרשת הזכיינית שלנו, החליטה לחתוך חלק מהארוע התרבותי שכלל שש דקות של קטע אמנותי, מחווה לחללי פיגוע הטרור במערכת התחבורה הציבורית של לונדון ביולי 2005 ופשוט לא שידרה אותו. לא היינו יודעים שצינזרו לנו חלק מהטקס אלמלא קראנו על כך למחרת. אמנם הופעלה צנזורה והריקוד האיטי המלווה בשירה נוגה נחתך ולא שודר, אולם כמו במדינות טוטליטריות אחרות, הרבה אמריקנים מצאו דרך לעקוף את מגבלת ה"שידור הממלכתי" ולצפות במשחקים בשידור חי באמצעות האינטרנט דרך אתר ה BBC ורשתות אירופאיות אחרות וכך גילו שהשידור האמריקני לקה בחסר. בתגובה לביקורת שנמתחה על הרשת הציע הדובר שלה את ההסבר הבא: "אנו "תופרים" את התוכניות והשידורים שלנו לקהל אמריקני וחשבנו שהקהל שלנו לא יתענין בקטע שחתכנו מפני שהוא מיועד לקהל הבריטי"... כך, חד וחלק. בזמן ששאר העולם חזה בקטע הריקוד, הצופים בצד הזה של האטלנטי צפו בראיון של 6 דקות עם השחיין הדגול מייקל פלפס (הוא שלנו), המיועד להיות האלוף האולימפי הגדול בכל הזמנים. נציגי הרשת הציעו שהמחווה האמנותית לנפגעי הטרור אינה רלבנטית לקהל האמריקני מפני שאינה מדגישה ואינה מתמקדת בטרגדיה אמריקנית. האם חסכו לנו את שידור המחווה לחללי הפיגוע בלונדון בגלל התפיסה לפיה הקהל האמריקני ישתעמם וחס וחלילה, יזפזפ וייעלם, מה שיכעיס עד מאוד את המפרסמים, המממנים את שידור המשחקים ומכתיבים את תנאי השידור, או שמא הקטע צונזר כדי לגמד את ארוע הטרור הבריטי ולהשכיח אותו מלב האומה האמריקנית שאירועי הטרור של  ה 11 בספטמבר עיצבו ומעצבים את ההתנהלות הכוללת שלה בעשר השנים האחרונות ולא משאירים מקום לטרור של אומה אחרת. כך או כך NBC חסכה מהצופים האמריקנים את מה שהגדירה כקטע תרבותי מקומי ולא אוניברסלי אך שידרה את כל שאר הקטעים שהציגו לראווה... תרבות בריטית לא אוניברסלית. 

NBC ,הרשת הזכיינית, משדרת חלקית בשעות היום תחרויות ומשחקים אזוטריים ובלילה, בשעות צפיית השיא אנחנו מקבלים ארבע שעות של תמצית אירועי היום כשהקריטריון לשידור הוא  השתתפות ספורטאים אמריקנים בתחרות. אם לוקחים בחשבון שיש לנו  529 נציגים (המתחלקים חצי חצי בין המינים) , המתחרים ב 25 ענפי ספורט וקוטפים מדליות אפשר להבין את התפיסה הלוקל פטריוטית הרואה ומשדרת רק מי שלובש וחובש כחול אדום לבן (עם פסים וכוכבים). יש לנו מספיק נציגים כדי למלא את כל שעות השידור. כשהמתעמלת הצעירה, גבי דאגלס, הכוכבת העולה בנבחרת התעמלות הנשים, הגיעה לאחת מתחרויות היחידים לבושה בבגד ורוד ונוצץ, שדרנית רשת פוקס, מתחה עליה בקורת קשה ואמרה שהתלבושת שלה מעידה על היותה אנטי אמריקנית ולא פטריוטית. למחרת טקס הפתיחה התחלנו לצפות באירועי הספורט, אך כאמור, רק באלה שנציגינו משתתפים בהם ובדרך כלל רק ברגעי השיא והתהילה שלהם. תמונות מספורט אזוטרי כמו דרסאג' זכינו לראות בחטף בגלל שהסוס של מיט רומני השתתף (והפסיד) בתחרות ותחרויות שבהן ספורטאים אמריקנים לא הגיעו לגמר נחסכו מאיתנו. המצלמה העבירה תמונות מהבריכה רק כששחיינים שלנו התחרו או הגיעו לגמר. את מקצה הארבע מאות מטר ריצה ואת זה של מאה ועשרה מטר משוכות גברים זכינו לראות רק בגלל שהתרחשה שם דרמה אוניברסלית שהצדיקה לדעת הרשת את השידור. אוסקר פיסטוריוס, האצן חסר הרגליים מדרום אפריקה ריכז אליו את המצלמות כשהגיע אחרון במקצה עד כדי כך שלא זכינו לראות מי הגיע ראשון או שני. גם את שיאנג ליו הסיני שנפצע עת עבר את המשוכה הראשונה זכינו לראות מדדה על רגל אחת לקו הסיום, שוב ושוב ושוב, דרמה זה שם המשחק וספורטאי הנחוש להתגבר על כל מכשול הוא החלום האמריקני של הספורטאים, הצופים והמפרסמים כאחד. 

בעוד NBC משדרת לנו בערב את אירועי היום שהיה, שדריה מקפידים לגלות לנו טפח אך לכסות טפחיים כשהם מספרים לנו בעת שידורי וחדשות היום על ארועי הספורט מלונדון (הישארו איתנו הלילה כדי לצפות בגמר כדור עף חופים בין שתי נבחרות הנשים האמריקניות, לא נגלה לכם מי מהן זכתה בגמר, תצטרכו להיאזר בסבלנות), הגמר כבר היה והתוצאות ידועות מראש אך לא לנו, אלא אם כן הסקרנות דוחפת אותנו לחפש במופלא מאיתנו באתרים המודיעים על התוצאות בזמן אמת. אצלנו אי אפשר לצפות במשחקים באמצעות האינטרנט כי לרשת יש זכיינות בלעדית על השידורים והפרסומות. מכיון שאין טעם לצפות לעת ערב (בתחרויות הפחות חשובות) ובאמצע הלילה (בתחרויות החשובות), בתחרויות שתוצאותיהן ידועות מראש, אנחנו משתפים פעולה עם הרשת ומפרסמיה וצופים בהתרגשות במשחקים ובתחרויות שהסתיימו שעות רבות קודם לכן, והמתח נשמר כשהמצלמה מעבירה אותנו מהספורטאי על המסלול, על הקורה, על המגרש, על המקפצה לבני משפחתו היושבים על הספסלים, מקפצים, צווחים, צועקים, שורקים כשהם תוחבים ארבע אצבעות לפה, מחביאים את ראשם בין הברכיים כשהם לא יכולים לעמוד במתח, בוכים, צוחקים, מעודדים ומפגינים את מיטב ההתנהגות אמריקנית. תפקיד השדרנים לייצר את המתח וליצור אופרת סבון כדי להחזיק את הקהל צמוד לערוץ המשדר את המשחקים. השדרנים בנו לכל אחד מהשחיינים סיפור נוגע ללב שהפך את השתתפותם בתחרות לארוע של גבורה לאומית. איכשהו, לכל גיבורי הספורט שלנו יש אירוע טרגי בעברם ואנחנו שומעים שוב ושוב, לפני ואחרי הפרסומות, על אבא של האחד  או אמא של האחר הגוססים או שזה לא מכבר נפטרו ממחלה חשוכת מרפא ארוע, המטיל צל כבד על הספורטאי ומצדיק את אי הצלחתו להשיג מדליה או מאיר אותו באור יקרות אם הצליח להעפיל לגמר, לעמוד על הבימה, כמה שיותר גבוה יותר טוב, ולשיר את ההמנון בעיניים דומעות.

בשבוע הראשון עצרנו את נשימתנו מול השחיינים המופלאים וקבוצת המתעמלות,שהביאו לנו את מדליות הזהב בקבוצות וביחידים ושמענו את צמד המילים TEAM USA מאות פעמים. אלה וגם אלה רואיינו באולפן הטלביזיה בלונדון פעמים רבות, בקבוצה וביחידים והרשת שידרה לנו סרטים שהכינה על כל אחד מהם בסביבה הביתית שלו. הכרנו כל אחד מהם באופן אישי, את משפחתו, חבריו לבית הספר, הזמר האהוב עליו, וליבנו יצא אליהם, כיחידים וכקבוצה. השחיינית דנה וולמר שזכתה במדליית זהב ועשתה שיא עולמי במאה מטר פרפר התראיינה מייד לאחר שיצאה מהבריכה: "Oh My God, הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא שאיבדתי את כובע השחיה שלי באמצע המשחה" כשברקע אנחנו רואים תמונה של הכובע שוקע עם הדגל האמריקני ושמה של השחיינית עליו. המראיינת לכוכבת הטריה מיסי פרנקלין: "אני חייבת לראות את תעודת הלידה שלך, אני לא מאמינה שאת רק בת שבע עשרה" פונה למצלמה ואומרת: "רק לפני כמה חודשים הורידו לה את הגשר מהשיניים". כשהזמר הפופולרי ג'סטין ביבר (מי זה?) הכין סרטון ובו בירך את תותחית העתיד של השחייה האמריקנית מיסי פרנקלין על הישגיה המופלאים. תגובתה (בשידור לא ישיר) : "זה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים" כשהיא מתיחסת לברכה של הזמר, לא להישגיה בבריכה. כשנשאלה על אלה ענתה: "אלוהים ברך אותי ונתן לי לנצח". השחיין מאט גריברס הגדיל את אחוזי הצפיה כשהציע נישואין לארוסתו על הפודיום שבו זכה במדליית הזהב.  הדרמה הגיעה לשיאה כשנשיאנו התקשר בכבודו ובעצמו ממטוסו Air Force 1 לברך את פלפס, השחיין המצטיין ואת נבחרת הבנות שבאופן בלתי צפוי ניכסה לעצמה את מדליית הזהב הקבוצתית בקרב רב. הנשיא ברך את חמש המתעמלות על הניצחון שלהן ושאל אותן שאלות על ההישג המזהיר."אמרתי לבנות הצעירות כשברכתי אותן שאני לא מבין איך הן לא דופקות את הראש בכל פעם שהן מתהפכות על הקורה, אני לא הייתי יכול ללכת על זה" נאום הנשיא. 

לקראת סוף המשחקים NBC מפעילה שירותי גמילה ומצמצמת את זמני השידור בערב. הפחד לאבד את הקהל שמתחיל לאבד ענין במשחקים אחרי שבוע וחצי אינטנסיבי, ועובר לתחנות אחרות עומד מאחורי הקיצוצים הללו. עד היום קיבלנו ארבע שעות שידור (בניכוי הפרסומות), כל ערב משמונה עד חצות, אתמול הפסיקו את שידורי הספורט באחת עשרה בלילה ובמקומן שודר הפרק הראשון בסדרה חדשה של NBC . הבונוס למי שנשאר לצפות בו היה שהוא שודר ללא הפרעה של פרסומות וזאת על מנת להבטיח שיהיו צופים לפרק השני, שישודר אחרי סיום האולימפיאדה, עם הרבה פרסומות. לקהל הסובל גם כך מהפרעות קשב וריכוז כבר נמאס מהמשחקים האלה ממילא והוא כבר מוכן לדבר הבא, הועדות הגדולות של שתי המפלגות שיתכנסו בקרוב והקרב רב בין המועמדים לנשיא וסגניהם שישודרו ללא זכיינית בשידור חי בטלביזיה וגם באינטרנט.

טלפון דור שלישי לגיל השלישי

כקוראת כפייתית שעיניה נמשכות לאותיות ומילים בכל מרחב ויזואלי משכו את תשומת ליבי שתי מודעות על לוח הספריה השכונתית שלי.  באחת היה כתוב : דרושים מתנדבים קשישים לעזרה בשיעורי בית לבני נוער. במקומותינו מהדרים פני זקן וקוראים להם Senior Citizens כלומר אזרחים בכירים, הגדרה שיש בה כבוד בניגוד לקשיש או ישיש, שהן הגדרות המרמזות לא רק על גיל אלא גם על כשירות (או היעדרה) . בשניה, בקצה השני של לוח המודעות נכתב : דרושים מתנדבים בני נוער להדרכת קשישים בשימוש באייפאד ומחשבי לוח אחרים (טאבלטים) בספריה. לוח המודעות כמשל?

ההתנדבות משני צידי המתרס של הגיל נעשית בתחומי הספריה. התלמידים מקבלים עזרה פרטנית בשיעורי בית ממתנדבים, אנשים מבוגרים, בעלי ידע בתחומים שונים, שזמנם בידם וקריירה מקצועית מאחוריהם או בצידי הדרך שלהם, הנפגשים עימם פעם או פעמיים בשבוע ואזרחים בכירים, בעלי ידע וקריירה מקצועית בשלב זה או אחר המתקשים להתמודד עם חידושים טכנולוגים בכוחות עצמם מקבלים הדרכה קבוצתית מצוות הספריה, המבקש לתגבר אותה בעזרה פרטנית, בהורדת ספרים אלקטרונים מושאלים למכשירי קריאה אלקטרונים כמו קינדל,  אייפאד וטאבלטים למיניהם. 

מי שראה אותי נאבקת באתר הספריה כדי להוריד ספר מושאל לקינדל שלי או בקינדל עצמו כדי להגדיל את האותיות או להשתמש באופצית התרגום שלו יעיד עלי שלמרות שאני עוד לא עונה לקריטריון של קשישה (או בכירה) , אני בנזקקות תמידית לתמיכה טכנית. בן הזקונים  שלי הוא סרבן תמיכה, לטענתו, אני מקרה אבוד (את ההסברים שלי שבאופן יחסי המצב שלי לא כל כך אנוש הוא לא מקבל). את תסכולי אני מפנה ליניב, איש מחשבים נודע לתהילה בכל קצוות תבל, הפוכר ידיו ביאוש ומסביר לי בפעם האלף שלמרות שהוא מהנדס תוכנה, או כפי שמעיד על עצמו ידידנו ערוד, סבל ביטים, הוא מבין בפלאי הטכנולוגיה השימושית כמו חמור במרק פירות. הישועה שלי מגיעה ממעצמת ההיי טק הישראלית מעבר לים, משם,  באמצעות טלפון או שיחת וידאו, בתי הצעירה שירה מובילה אותי בנבכי ונפתולי יישומי המחשב ולעיתים כשמגיעים מים עד נפש היא צוללת לתוך מעמקי המחשב שלי  ואני יושבת נפעמת מול המסך וצופה בפלאי הטכנולוגיה המתרחשים לנגד עיני. היא נכנסת לקבצים, מזיזה, מארגנת, פותחת תיקיות חדשות, מסדרת בהן את כל הבלגן שאני יוצרת. כמה חבל שאני לא יכולה להציע קפה ועוגה ליד הארוכה שלה המגיעה מקצה העולם לתוך המחשב העומד על שולחן האוכל שלי.

העולם ללא ספק שייך לצעירים היכולים בעת ובעונה אחת לסמס, לחפש, לנווט בעזרת GPS, לקנות באינטרנט, להוריד אפליקציות, לשחק, לדרג את הסרט שזה עתה יצאו ממנו, לעדכן את הסטטוס שלהם בפייסבוק וטוויטר ולהעלות תמונות. אני, שהחזקתי מעצמי מולטי-טסקינג (אך לא עוד, אוי לאותה בושה) מוצאת את עצמי במצבים סופר מביכים שכאן המקום לפרטם. התקשרתי למרפאה כדי לבקש הפניה לרופא והאחות החזירה לי טלפון בדיוק בזמן שערכתי את קנייתי השבועית בסופר, בקשה ממני להתקשר לדוקטור לוין (כמובן, עוד לא נתקלתי פה ברופא לא יהודי)  ואמרה לי לרשום את מספר הטלפון שלו. "אה", אמרתי לה, "זה קצת בעייתי, אני לא בבית ואין לי כלי כתיבה". "באיזה טלפון את משתמשת" היא שאלה אותי. "באייפון" עניתי. "אז מה הבעיה" היא שאלה אותי. הבעיה היא שאני האבלה אבל איך אני אסביר את זה למי שלא באה מהמזרח התיכון. "אין בעיה" היא אמרה. "אני אסביר לך מה לעשות". "תפתחי את אפליקצית הפנקס הצהוב (והיד רושמת) ותקישי את המספר שאני אומרת לך ואז כשתעמדי עם הסמן על המספר שהיקשת שם הטלפון יחייג אותו אוטומטית". "אין בעיה", עניתי, למרות שזה היה שקר מוחלט. עדיין לא פתרתי את חידת המולטי טאסקינג. איך אני יכולה לעשות שני דברים בטלפון באותו זמן : לקחת את המספר ולהקיש אותו בפנקס הוירטואלי. המתנדבים הפוטנציאלים לעזרה לקשישים במצוקה לא יבינו. "אה, טוב, תגידי לי את המספר" אני אומרת לה. והיא מתחילה להכתיב לי מספר בן עשר ספרות, כנהוג במקומותינו. הלב שלי דופק מהר ואני חושבת מה לעשות. את שלוש הספרות הראשונות אני לא צריכה לזכור בגלל שזה אזור החיוג שלנו ואני יודעת אותו, עכשיו אני צריכה שיטה לזכור רק שבע ספרות. "את יכולה לחזור?" שאלתי אותה כשלוש פעמים עד שפיתחתי את שיטת הזכירה ואז מיהרתי להודות לה, לחצתי על סיום שיחה, מיהרתי לפתוח את הפנקס הצהוב באייפון וניסיתי לשחזר את המספר. הו, לא, אין סיכוי. שבע ספרות במספר באנגלית. מי שעוסק בהוראת שפה (או למידתה) יודע שהדבר הכי קשה בשפה זרה הוא המספרים שבאופן טבעי באים לנו בשפת אמנו. כל פעם שאני צריכה לשנן מספר ארוך  אני מגיירת אותו אחרת אין לו זכות קיום. מה זה היה בסוף, 3374 או 3473. זה אבוד, בראש שלי יש סלט של מספרים. אבל לא אשה כמוני תיכנע. סיימתי את קניותי, נסעתי הביתה, הלכתי לאינטרנט וחיפשתי דוקטור לוין, רופא. מייד מצאתי אותו ובדקתי אם המספר דומה למה שזכרתי. דומה אך לא זהה. עכשיו משהיה בידי המספר הנכון, התקשרתי בלב קל, לא מהאפליקציה של הפנקס הצהוב, אלא מהטלפון הביתי שלי וקבעתי פגישה למחרת היום.  באותו רגע התקשרה אלי מיה, בתי הבכורה. "תגידי מיה" שאלתי אותה "איך מדברים בטלפון וכותבים מספר באותו הזמן"? וסיפרתי לה את קורותי האחרונות. "יא האבלה" היא אמרה לי, "כבר הסברתי לך כמה פעמים" (אמנם נכון הדבר) "את שמה את הטלפון שלך על רמקול, פותחת את האפליקציה, שומעת את המספר ומקישה אותו , יש יותר פשוט מזה"?  כנראה שלא, בתנאי שאת לא האבלה. "איפה הרמקול" אני שואלת אותה? "אני צריכה ללכת" היא עונה לי, ואני מניחה שהיא מצמידה אקדח וירטואלי לרקתה.

למחרת בסוף שיעור יוגה, אני יורדת במעלית מהקומה השש עשרה (בה נמצא הסטודיו) יחד עם בחורה שהיתה איתי בשיעור. במקומותינו נהוג להחליף חיוך או כמה מילים, מה שקרוי פה small talk כשנתקעים יחד במרחב סגור ומצומצם כדי לא להיחשב גס רוח. אני מחייכת חיוך קטן. הבחורה מתעסקת  בטלפון שלה ואז מפטירה "אני מקוה שלא קיבלתי דו"ח חניה, אני מנסה להאריך את זמן החניה, תיכף נראה אם הגעתי למקסימום" היא אומרת. "ואיך את עושה את זה?" היא  מסתכלת עלי ושוקלת איך להתיחס אלי. "את מכירה את אפליקצית החניה לאייפון"? היא שואלת. "בטח" אני עונה. "יש לי אותה , אני מתקשרת למספר על המדחן ומקישה את המקום והזמן". "לא צריך להתקשר" היא אומרת לי, עושים את הכל באמצעות האפליקציה, וכשאת מגיעה למכונית את עוצרת את הזמן ולא משלמת על זמן שלא חנית". זו לא אשמתי, אני חושבת לעצמי, הורדתי את האפליקציה לאייפון, זה מספיק טוב, לא? אני מגיעה למכונית ומחפשת את האפליקציה על האייפון אך זו נעלמה. אני מתקשרת לאיתי "תגיד, איפה אני מוצאת את אפליקצית החניה Park Now באייפון"? אני שומעת את האנחה שלו. "תלכי לחיפוש" הוא אומר ביגון. "רגע" אני אומרת לו, " אני אשים אותך על הרמקול".

צבא העם האמריקני

לפני שבוע נסענו לשדה התעופה בבולטימור לקבל את פני שירה ועילי שנחתו שם לפנות ערב. כשהתקרבנו לאולם מקבלי הפנים שמענו רעש והמולה ומחיאות כפיים קצובות. הנחנו שהגיעה אישיות רמת דרג או שנחת איזה סלב או שאולי כל ההמולה הזאת היא סביב הגעתם של בתנו ונכדנו אולם להפתעתנו, מחיאות הכפיים היו לכבוד חיילנו במדים ששבו בשלום מבסיסיהם באירופה, דרום אסיה או ארצות הברית.  כל חייל שעבר את המכס ויצא לאולם הנוסעים הנכנסים זכה לתשואות, מחיאות כפיים ולשקית של דברים מתוקים ממתנדבים. מתברר שבנמל התעופה הזה פועלים מתנדבים בשירות ארגון הכוחות המאוחדים (USO = United Service Organization)   הגירסה האמריקנית של הועד למען החייל , ואחד מהשירותים שהם נותנים הוא קבלת פניהם של החיילים השבים ממשימותיהם במחיאות כפיים וכיבוד.

 קבלת הפנים המופלאה הזאת באולם קבלת הפנים של נמל תעופה שמהווה צינור תעבורה עיקרי לחיילים יוצאים ונכנסים היא רק חלק משיח פוליטי המתנהל על גבם של החיילים.
לפני שמלחמת בני אור המערבים בבני החושך המזרח תיכונים איבדה מזוהרה וחיילים אמריקנים נכנסו ויצאו בשערי שדות תעופה בדרך לבסיסי הענק שלהם בגרמניה, משם הם התפזרו לאפגניסטן ועירק יצא לנו להתקל בקבלת פנים חמה שערכו חברות התעופה לחיילים בבטן  המטוס. הדיילים סיפרו לנו שעל הטיסה נמצא/ים חייל(ת), סמל(ת), או קצין(ה), אנשינו ונשינו במדים, הנמצאים בדרך למשימותיהם כדי להגן על חרותינו.  התבקשנו למחוא להם כפיים, אולי לתרום מושב במחלקת עסקים ובהחלט לתת להם לרדת מהמטוס ראשונים. לא תמיד היה נוח לאנשינו במדים להיות במרכז תשומת הלב של כל הנוסעים והרבה פעמים נראה שכל מה שהם רוצים זה להגיע הביתה בשקט בלי המולה לחופש של שבועיים - שלושה לפני שהם מוטסים שוב למזרח הקרוב או הרחוק כדי לשמור על חירותינו.
לא בכדי התגייסו חלק מחברות התעופה לוועד למען החייל. קדמה לכך תרעומת על הגזירות שהן גזרו על הציבור בענין מטען שאין הצבא יכול לעמוד בהן. החיילים האמריקנים מבלים זמן רב מהשירות שלהם מחוץ לארצות הברית כיאה לחיילי מעצמת על השולטת על יבשות וימים באמצעות בסיסים, צוללות ונושאות מטוסים המפוזרים בכל העולם. אל יעדם והביתה הם מגיעים בטיסות אזרחיות, שהן זולות בהרבה מתעבורה אוירית צבאית. ארוע ה-11 בספטמבר הביא את חברות התעופה למשבר שהתרחש בד בבד עם פריסת הכוחות באפגניסטן ומאוחר יותר בעירק ואת המחיר שלו - צפיפות יתר במטוסים, הגבלות קשות על המטען, הפסקת שירותי האכלה בטיסות פנים יבשתיות ותשלומים מתשלומים שונים - שילמו החיילים כמו גם האזרחים. פנייה של משרד ההגנה לחברות התעופה (יחד עם איום מרומז בענין מכרזים להטסת חיילים) גרמה להן לחשוב מחדש על מעשיהן הנלוזים ולהתחרות על הטסת החיילים וכך נולדו קבלות הפנים על המטוס, שהלכו והדלדלו ככל שהמלחמה הולכת ומתארכת ולהתארגנויות אזרחים מקבלים פני חיילים שבאחת מהן חזינו במו עינינו.

 לא כל האמריקנים אוהבים את הצבא שלהם, המונה 1.7 מליון חיילים, קצינים ואנשי מילואים ומהווה כחצי אחוז מאוכלוסיית ארצות הברית, במיוחד לא האמידים והמבוססים שבינהם. כיוון שהצבא הוא צבא מתנדבים מקצועי ואין בו שירות חובה, הוא מפעיל משמרות של חיילים שתפקידם לפרסם את הצבא בקרב צעירים, בעיקר תלמידי תיכון ואוניברסיטה ולגייס אותם לשורותיו וכיוון שהצבא הוא מעסיק ככל המעסיקים, המגייסים משתתפים בירידי תעסוקה ומעמידים דוכנים המזמינים מועמדים פוטנציאלים להצטרף לשורות הצבא. בפרבר הוושינגטוני שבו אנחנו גרים קמה תנועת מחאה של הורים נגד מגייסים בבתי הספר התיכוניים. על פי המנהג במקומותינו, אוניברסיטאות מכל רחבי היבשת שולחות נציגים, גם הם מגייסים, לבתי הספר כדי לדבר על ליבם של תלמידי כיתות י"א וי"ב לשקול להירשם אליהן. כל אוניברסיטה הרוצה בכך מקבלת חלון של שעת לימודים באודיטוריום ביום ובשעה שבית הספר קבע לה וכל התלמידים המעוניינים לשמוע מה יש לה להציע באים לשמוע ולקבל אינפורמציה. מלבד ההרצאה "מגייסי" האוניברסיטאות מקימים דוכנים במסדרון בית הספר ומחלקים אינפורמציה לסטודנטים. המגייסים הצבאיים עושים אותו דבר ומקימים דוכנים שונים לחילות השונים שם הם מציגים תמונות, סרטונים, משחקי מלחמה בוידאו שנועדו למשוך את תשומת לבם של מי שמחפשים ריגושים ומציעים להם "ספורט אתגרי, מחנאות, תנאי שדה, נסיעות בעולם" ועוד כיופים המדברים אל ליבם של ילדים בגיל ההתבגרות.

ההורים שנבהלו מהרעיון שהבנים היקרים שלהם (תרתי משמע) יתפתו למשחקי המלחמה יפסיקו להיות ממוקדים במרוץ להצלחה אקדמית, יתגייסו חס וחלילה לצבא העם, יישלחו למלחמות אמיתיות מעבר לים ויסכנו את חייהם ואת גופם התארגנו למחאה אזורית ודרשו שבתי הספר יאסרו על הצבא להציב דוכנים לצד אלה של האוניברסיטאות. ההורים במקומותינו הם קבוצת לחץ בעלת כח כלכלי פוליטי ואלקטורלי ובתוך זמן קצר התארגנה מחאה שבאה לידי ביטוי בעצומה בה התבקשנו לחתום על טופס שבו אנחנו דורשים שבית הספר לא ייאפשר את כניסת הצבא לשטח בית הספר. הדבר עורר מייד סערת תגובות באתר של ההורים ולכל אחד היה מה להגיד ...נגד האפשרות שמיטב הנוער שלנו עלול להתפתות. כמה הורים שניסו להסביר ששירות בצבא הוא שירות העם והמדינה הושתקו באגרסיביות על ידי הורים ליברלים תאבי חירות.

בתי הספר נכנעו לדרישה אך הצבא מצידו לא טמן ידו בצלחת והתלונן בממשל על האפליה נגדו. המימשל פנה לרשות המקומית ואיים להפסיק לתקצב את בתי הספר אם לא יתנו הזדמנות שווה לצבא. הרשות המקומית נאנקה תחת לחצם של שני אדונים מממנים ובסופו של דבר הגיעו לפשרה. בבית הספר שלנו הדוכן של הצבא נמצא באגף של התלמידים הפחות טובים, אלה שממילא עשויים לבחור להתגייס בגלל מחסור בכישורים אקדמיים או כדי לממן את לימודיהם. את מיטב בנינו אנחנו שומרים למקצועות החופשיים.

 את היחס האמביוולנטי של העם לצבא אפשר לראות גם באמצעות קבוצה נוספת שלא מקבלת את אנשינו ונשינו במדים בסבר פנים יפות למרות שהיא בקצה הדתי, שמרני, לוחמני, פטריוטי. מדובר באחת הכנסיות הבפטיסטיות בקנזס ששמה לה למטרה לחלל את זכרם של החיילים הנופלים. הם נוסעים בין בתי הקברות הצבאיים ומפגינים בקול גדול נגד הצבא בגלל שהוא מאפשר להומוסקסואלים לשרת בשורותיו, דבר הנוגד את מצוות אלוהים.

הם נושאים שלטים עליהם כתוב תודה לאל על חיילנו המתים, אלוהים שונא את אמריקה, כולכם תלכו לגיהנום, ועוד שלטי נאצה והם מחוללים מהומה בבית הקברות בעת הלויה הצבאית. ארגונים שונים ניסו להפסיק את מחזה הזוועה הזה, מדינות שונות אסרו על המפגינים להיאסף בשטח בית הקברות אבל הקבוצה עתרה לבית המשפט העליון בשם התיקון הראשון לחוקה : חופש הדיבור. הרכב של תשעה שופטים קבע ברוב של שמונה נגד אחד שאין לשלול את הזכות להפגין בשל העיקרון למרות שללא ספק מעשיה של הקבוצה גורמים עוגמת נפש, בלשון המעטה להורים, בני משפחה, חברים, חיילים ואזרחים מזועזעים.

על דבר אחד יש הסכמה כללית בעם. ביום הזיכרון לחללי כל המלחמות מברכים פה "חג זיכרון שמח" וסוף השבוע של יום הזיכרון בסוף מאי פותח את הקיץ ואת עונת הרחצה.
בעודנו שוכבים על שפת הים או הבריכה, עורכים מסיבות ברבקיו, עטים על החנויות המציעות מבצעי חג ונהנים מיום החופשה שזכינו בו,
אנחנו זוכרים את אלה ששילמו בחייהם כדי להגן על חירותינו, בינהן חופש הדיבור והחופש להפגין נגד הצבא וחייליו.
!America, what a country

וושינגטון מנותקת מהעולם

ביום ששי שעבר בצהרים קיבלנו באמצעות SMS אזהרת מזג אויר לגבי סופת ברקים שתעבור מעל מקומותינו מתישהו בלילה. אנחנו לא מתרגשים מסופות ומאזהרות מפני שזו שיגרת חיינו מאז עברנו לגור במדינה מוכת אסונות טבע ומזג אויר שבה במהלך החורף אנחנו נהנים ובסופו של דבר סובלים מסופות שלג המשביתות אותנו מעבודה, לימודים ועיסוקים מהנים אחרים ובמהלך הקיץ אנחנו סובלים לעיתים מהוריקנים, סופות טורנדו ושטפונות ולעיתים קרובות מסופות ברקים ורעמים המשבשות את אספקת החשמל לבית, לרחוב, לשכונה ולעיתים לכל אגד הערים הסובב את בירת העולם שאנו גרים בפרבריה. בכל פעם שמתריעים על סופה מתקרבת יניב ואני מתערבים האם נאבד את אספקת החשמל ולכמה זמן. בין הסופות אנחנו מזכירים לעצמנו להוסיף לרשימת הקניות נרות, בטריות, רדיו טרנזיסטור, מטען טלפון למכונית, ואולי הגיע הזמן לרכוש גנרטור. לעיתים רחוקות כשאנחנו מסתובבים בחנויות אלטרוניקה לצורך זה או אחר אנחנו מבררים כמה עולה גנרטור (הרבה), האם יש במלאי (עכשיו כן) וכמה קילווואט הוא מספק (תלוי בגודל ובמחיר), מביטים זה בזה ומחליטים שיש צרכים יותר דחופים ופחות יקרים. זה בגלל שהפסקות החשמל האלה הן כמו לידה, הן כואבות בזמן התרחשותן ונשכחות מלב כשאנחנו רואים את האור בקצה הכבל.  

בשעה עשר בלילה בערב שבת התרגשה עלינו סופת ברקים חריגה שנראתה כמו מופעה זיקוקים מרהיב. המראה היה כל כך מרשים ומדהים שהוא השכיח מאיתנו את הדאגה מתופעות הלואי שבאו בעקבותיו. אחרי עשרים דקות של מופע אורות וברקים ורוחות שחלפו עברו אותנו במהירות של 145 קילומטר בשעה מלוות ברעמים מצמררים, כבו האורות וכל מכשירי החשמל בבית ומחוצה לו. זה לא הפתיע אותנו כי כאמור ההאפלות הכפויות הללו מתרחשות לעיתים די קרובות ואנחנו יודעים שמתישהו באמצע הלילה או לפנות בוקר או הכי גרוע בצהרי היום הבא נשמע את קולה הנעים של תזמורת צפצופי המכשירים האלקטרונים המעידים על חזרתם לחיים. 

אחרי ששבה נשימתנו שנעתקה קודם לכן מעוצמת הקולות והמראות, ואחרי שבדקנו שהבית עומד על תילו, שאנחנו לא עפנו איתו לקנזס ולא נתונים לחסדיו של הקוסם מארץ עוץ שלחנו SMS לאיתי שבאותה שעה ניגן בתזמורת של המחזמר "כנר על הגג" בעיר סמוכה ושאלנו אותו האם שלום לו. הוא ענה שכן. הסופה תפסה אותו באמצע ההצגה. הקהל נשאר  במקומו, ההצגה חייבת להימשך, בעלי כלי הנגינה האקוסטים שלא מחוברים למערכת ההגברה מנגנים שירי עם, שחקני ההצגה רוקדים על הבמה וכולם נהנים מפרץ היצירתיות הספונטני. כשאיתי שב הביתה הוא סיפר לנו שלא רק שההאפלה טוטלית ואין אור אלא שהרחובות חסומים בגלל עצים שנעקרו והסופה העיפה אותם, עמודי חשמל וטלפון שנפלו והפילו איתם את הכבלים המתוחים בינהם. אז זהו, פה המקום להסביר שפה, באמריקה של ראשית המאה העשרים ואחת, כל הכבלים המעבירים לנו חשמל ותקשורת מתוחים בין עמודים הנטועים בצידי הרחובות והכבישים, בדרך כלל ליד עצים גבוהים ועתיקים המתמוטטים וממוטטים את כל מה שבינם ומתחתם בכל פעם שסופה עוברת אצלנו בדרכה צפונה או מערבה, בחורף ובקיץ. כך נראה גג ביתם של השכנים שלנו לאחר שעץ נפל עליו  וחדר לתוך הבית. לא היו נפגעים אך נגרם נזק למבנה ולרכוש.

בחצות ליל שבת האחרון היו באזור וושינגטון, וירג'יניה ומרילנד 1.8 מליוני בתים ללא חשמל ושלוש החברות המרכזיות המספקות חשמל הודיעו באמצעות אינטרנט, טלפון ורדיו שהשבת החשמל היא תהליך שיכול לקחת שבוע בגלל עוצמת הפגיעה. אחרי לחצים שהופעלו עליהן הן הזמינו  צוותי תגבור שהגיעו מצפון ארה"ב וקנדה ועבדו כפי שנמסר לציבור סביב השעון. 

אחת מתחנות שאיבת המים ניפגעה גם היא והתחלנו לקבל אזהרות באמצעות הטלפון הסלולרי לא להשתמש במים ולהרתיח את מי השתיה. בתחנות הדלק אי אפשר היה למלא דלק ותורים של שעות התהוו בחמש התחנות הפתוחות עליהן הוכרז ברדיו.

גל החום הפוקד את מקומותינו והיעדר מיזוג גרמו לכך שבימים הבאים החלו דיירי הרחוב שלנו  להיעלם והעיר נראתה כמו תל אביב בעיצומה של מלחמת המיפרץ, כל מי שיכול היה, נס על נפשו. 

אנחנו גרים באזור תיירות וסביבנו יש בתי מלון רבים, שבתוך עשרים וארבע שעות ממועד הסופה הם התמלאו עד אפס מקום. כשהלכתי לבקר את חברתי קרול, שהיא ובעלה ראו את הנולד והזמינו לעצמם חדר במלון מריוט בזמן שרבים אחרים עוד היו אופטימיים, ראיתי תור מתנחשל מדלפק הקבלה של המלון עד לחום הלוהט בחוץ כשיחידים ומשפחות רבים על הזכות לשלם מאתיים וחמישים דולר ללילה או יותר. מתוך המכוניות אנשים הוציאו לעגלת המלון תכולה שנראתה כאילו יצאה מהמזוודה של מרי פופינס. קומקום, מיקרו גל, אוכל שאפשר לחמם, בקבוקי שתיה, יין, מחשבים, צעצועים. מי שלא עלה בידו להשיג חדר במלון מצא לעצמו מזור באחד הקניונים שלא נותקו מהרשת או שפעלו באמצעות גנרטורים ענקיים שם טענו כל פליטי הפסקת החשמל את הטלפונים והמחשבים שלהם.

 מאחד מבתי הקפה יצא המנהל אל הקהל הצובא על השקעים ובקש מאנשים לעזוב עם המחשבים   שלהם כי המסעדה לא עומדת בעומס. בחנות הספרים

Barnes & Noble היתה מלחמה על שקעי החשמל וזמן ההטענה.

בינתיים עברו יומיים ולא נראה שיש אור בקצה האפילה הזאת. ראשי חברת החשמל התראיינו בכל תוכניות הרדיו והטלביזיה והסבירו שהם לא יכולים לקבור את הכבלים מתחת לאדמה בגלל העלות הגבוהה של הפרויקט (ארבעה מיליארד דולר הסביר אחד מהם למראיינת) וממילא יש להם זכיינות על התשתיות ודיוידנדים על הרוחים (אמרה לו המראיינת). באחת מתוכניות הדיבורים נאמר שידם של ראשי חברת החשמל נמצאת עמוק בתוך הכיס של ראשי הרשויות המקומיות והם דואגים לפרנס את מערכת הבחירות של כל המועמדים כדי להבטיח את החוזה שלהם לנצח נצחים.  במרכז הקניות הסמוך לביתינו צצו משאיות מסחריות שמחובר להן גנרטור נייד, שסיפקו שירותי האכלה כמו פיצה ושירותי בנקאות כמו כספומט וברדיו הזהירו אותנו מהרעלת מזון מקולקל, ציוו עלינו להשליך לפח כל אוכל שעמד במקרר שלא מקרר יותר מחמש שעות ובמקפיא שלא מקפיא יותר מעשרים וארבע שעות. מומחים למצבי חירום שלחו אותנו ל"מרכזי התקררות" שהם מקומות ציבוריים שפועל בהם מיזוג אויר, לשם בקשו שנביא קשישים ותינוקות, התבקשנו להיות סולידריים, לבדוק מה קורה עם השכנים, להיות ערים לסכנות חום והתיבשות, לשתות הרבה מים (שוב מזכיר את מלחמת המפרץ) להימנע מלצאת החוצה, מפעילות גופנית ולשמור על טמפרטורת הגוף שלא תעלה. 

ביום שני, תחילת שבוע העבודה, הענינים לא היו כרגיל, ברדיו הכריזו על המשך מצב חירום, עובדים קיבלו אישור לא להגיע לעבודה, בתי ספר וקייטנות לא פעלו, כמליון בתים עדיין היו מנותקים מרשת החשמל, עצים כרותים עדיין היו מוטלים בכבישים וברחובות אבל אפשר היה כבר לראות צוותי עבודה בפעולה שואבים את פסולת העצים ועובדים על רשת החשמל.                        זה הבית של השכנים שלנו לפני ואחרי. אפשר לראות את הכבלים מתנדנדים ונופלים.

חברת החשמל שלנו שהתשתיות שלה מהגרועות בעולם (השלישי) תומכת ללא בעיה בתשתית טכנולוגית סופר מתקדמת שבה הלקוח מתקשר או מתחבר דרך האינטרנט ומקבל מפת אמת של התקדמות העבודה כולל הערכת זמן  להתחברות לרשת. עד ליום שלישי, ההערכה הכללית חזרה ואמרה שעד סוף השבוע החשמל ישוב לתשעים אחוז מהלקוחות וביום שלישי התחלנו לקבל הערכה אישית באפליקצית של חברת החשמל בטלפון לפיה צוותים עובדים על התקלה הספיציפית שלנו ויחברו אותנו בשלוש וחצי בבוקר. 

אחרי כמה שעות כשבדקנו שוב היתה הודעה שהחברה עושה הערכת מצב מחודשת אבל החיבור לחשמל לא יידחה. כשבדקתי בארבע בבוקר את מצב הענינים (ממילא אי אפשר היה לישון בחום ובלחות הנוראים) המערכת קרסה ולא היה שום מידע. עם קריסת המערכת קרסתי גם אני. ציפיות גבוהות מדי הן אויב המין האנושי. אחרי ארבעה ימים של קמפינג על רצפת המרתף שלנו (המקום הכי קר בבית) סחיבת שקיות קרח מהסופר והשלכתן לצידנית שהלכה והתרוקנה מאוכל והלכה והתמלאה בבירה הסבלנות שלי פקעה. 

הזכרתי לעצמי שיש דברים נוראיים מחום מהביל ושאנשי עמק הירדן חיו בלי מיזוג ואף עבדו בחוץ אבל לא התנחמתי. 

יום רביעי, הארבעה ביולי, יום העצמאות ה 236 של ארצות הברית, מעצמת על, אימפריה שאין דומה לה, ואנחנו נמסים נמקים בחום, בלב וושינגטון, ללא חשמל כבר חמישה ימים. 

זהו, אמרתי ליניב, נהיה כאחד האדם, יאללה לקניון. להצטופף עם כולם, לטעון את הטלפון ולעמוד בתור למסעדה יחד עם כל מי שעדיין לא מחובר. אויר הרים צלול כיין קידם את פנינו, תצטרכו לחכות חצי שעה אמרו לנו במסעדת הפיצה שבימים כתיקונם לא היינו שמים שם את כף רגלינו. "אפשר להביא לכם משהו לשתות"? שאל המלצר הנחמד. "כן", אמר לו יניב, "תה קר, בכוס של אמריקאים".  "ולי יין", אמרתי לו. "חצי כוס או כוס"? הוא שאל. "בקבוק" אמרתי לו. "בקבוק"? הוא שאל באי אמון. "בקבוק" אמרתי. "באמת"? הוא חזר ושאל. "תשמע" אמרתי לו, "זהו חג עצמאותינו, אנחנו עצמאים מתענוגות הנפש והגוף, נגמלנו השבוע מהרגלי הצריכה שלנו, לא נגעתי במחשב, לא שמעתי רדיו, לא ברחתי לבית מלון כמו שאר הפחדנים, נשארתי לשמור על הבית, קראתי ספר עם דפים, מנייר, כמו פעם, אני עצמאית ואני רוצה לחגוג". 

בזמן שהטלפון נטען בשקע שלידינו, יניב ואני ירדנו על בקבוק יין אדום, ועל פיצה דקת בצק. 

לפני שיצאנו בדקנו את מצב הפסקת החשמל האישית שלנו בטלפון. "חוברתם בחזרה לרשת החשמל" אמרה ההודעה. "הללויה" ! חזרנו הביתה. לא הלכנו לראות זיקוקים - כבר היו לנו מספיק זיקוקים השבוע.
חברתי קרול, אגב, עדיין לא שבה לביתה. בעיצומו של החום היא אמרה לי שהיא מקוה שהחשמל לא ישוב לביתה לעולם ושהיא תישאר לגור במריוט המפואר, חמש דקות מהבית, כל ימי חייה.  אלה החיים הטובים, היא אמרה בשביעות רצון. 

פה המקום להביע רגשי תודה עמוקים לחברתי דבורה, שהזמינה אותנו לגור אצלה מייד עם נפילת הזרם המרכזי, לחברינו בות'יינה וסולימאן שהזמינה אותנו להתקרר אצלם ככל שנרצה, לחברתי קרול שהזמינה אותי לבלות איתה את היום במלון, לחברותינו אורנה ושרון שהזמינו אותנו אליהן ברגע שהמתג שלהם חזר למקומו ולאבנר וונדי שפתחו בפנינו את ביתם. אנו מודים לכם מקרב לב ואנחנו שומרים את ההזמנות הנדיבות לפעם הבאה, שבטח תגיע במהרה בימינו, הלילה צפויה סערת ברקים ורעמים. America, what a country!