הודו לה' כי טוב : פרק ד' - ג'איפור ספטמבר, 2013

ג'איפור העיר הורודה

ביום השלישי בעיר הורודה (שבאמת היא בצבע חמרה) התחברתי אליה. זה קרה כרגיל בגלל הקשר האישי. אחרי יומיים בהם הטרידו אותנו ציידים הולכי רגל ונהגי ריקשה הציע לנו הסעה מהמלון בחור צעיר עם ריקשה חדשה שזה עתה רכש. הוא לא ניסה לאנוס אותנו או להסיע אותנו למחוז חפצו במקום למחוז חפצנו, למקומות בהם הנהגים מקבלים עמלה מבעלי החנויות אליהן הם מביאים את קורבנותיהם. ציד התיירים עובד כך: ביציאה מתחנת הרכבת או האוטובוס או שדה התעופה מתנפלים על התיירים - טיילים המוני נהגי ריקשה שרוצים להסיע אותם לבית המלון המשלם להם עמלה וכשהתיירים מבקשים להגיע למלון מסוים שאינו חלק מהדיל הנהגים מסרבים, או טוענים שהמלון הזה נסגר או אם מתעקשים הם מכפילים או משלשים את המחיר. הנהגים שיש להם דיל עם המלון ״עובדים״ איתו בהסעות כשהם שוחרים לטרף בחזיתו ומתנפלים על התיירים ברגע שהם יוצאים ממנו. למדנו כבר על בשרינו שבעיר גדולה לא מקובל שתיירים הולכים ברגל בכלל, גם לא מרחקים קצרים בגלל שהערים מטונפות ומלאות מוקשים מקומיים מכל מיני סוגים: חיות, קבצנים, מה שהחיות משאירות אחריהן, בורות בכביש, ביוב פתוח וזורם וכל מה שבינהם.

הגענו למלון אחה"צ וניסינו לצאת ממנו לטיול רגלי רק כדי לראות את הסביבה ולהבין איפה אנחנו נמצאים. כל הנהגים התנפלו עלינו ורצו אחרינו כשהם מציעים לנו טיולי שקיעה שונים. ניסינו להתעקש אך לבסוף נכנענו ובקשנו מנהג ריקשה שייקח אותנו לעיר העתיקה. הוא הוריד אותנו בתוך החומה ועשינו טיול רגלי בבזארים המחולקים לתעשיות שונות: בגדים, בדים, כלי בית, אופנים, אלומיניום ואז גילינו את עקרונות צייד התיירים בג'איפור. אחד מבעלי החנויות מפנה אותך בחיוך רחב ובתנועת יד לרחוב קטן שאינו על אם הדרך וממליץ לבקר בו בלי להיות ספיציפי. ברחוב הזה הולך אחרייך מישהו שמצביע על מפגעים ולחילופין, על דברים מענינים הנמצאים בו ואז כבדרך אגב ממליץ לבקר בחנות התכשיטים (זה הקטע של ג'איפור - אבנים יקרות) שבה הוא יכול לסדר לך הנחה גדולה (אבל רק היום ורק עכשיו) ושבה יש אבני חן שאין בשום מקום אחר. אחרי שהתעלמנו מהציידים בעקביות, בחור אחד, כנראה אחד מהם, פתח איתנו בשיחה ושאל למה התיירים עוינים ולא ידידותיים. בגלל שכל מה שאתם רוצים זה למכור לנו משהו. הבחור שם פני נעלב : אתם חושבים שכל אחד שפונה אליכם רק רוצה למכור לכם משהו? כן ענינו לו. עד כה זה הנסיון שלנו. הוא ניסה גישה אחרת: אולי אתם רוצים לשתות ביחד צ׳אי? לא תודה, אין לנו זמן.

בבוקר יצאנו מהמלון עם תוכנית ליום טיול. לקחנו את נהג הריקשה הראשון שהתנפל עלינו ואמרנו לו לאן אנחנו רוצים. הוא ניסה לשכנע אותנו שאנחנו רוצים למקום אחר אבל התעקשנו. רוצים לבזאר. בסדר הוא נכנע אבל אני אחכה לכם ואז אקח אתכם לארמון המים ולבית הפילים ועוד מקומות שלא היו בתוכנית שלנו. ככה זה עובד. הנהגים שלוכדים אותך בבוקר מציעים / כופים את עצמם ליום שלם במחיר קבוע וכך מרויחים את היומית. בג׳איפור היינו לראשונה בטיול שלנו במלון שבו רק תיירים לבנים. בכל מקום שבקרנו בו בשלושת הימים הבאים פגשנו בתיירים מבית המלון שלנו עם הנהגים שהובילו אותנו תמול שלשום שחיכו לנו בכל אתר בזמן שאנחנו תרנו אותו.

בעיר העתיקה עלינו למגדל גבוה הצופה אל העיר. דמי הכניסה עשרים רופי לאדם. כרגיל כשנותנים שטר יותר גבוה מדמי התשלום לא מקבלים עודף. "אני אתן לכם עודף כשתרדו" אומר השומר בכניסה, עובד עיריה במדים. לזה כבר התרגלנו אבל פה קיבלנו כרטיס אחד למרות ששילמנו על שלושה כלומר את השאר הוא משלשל לכיסו. בקצה המגדל, שיש ממנו תצפית יפה לעיר, יש עוד שומר במדים. הוא שמח להסביר לנו מה אנחנו רואים ולאן כדאי לטייל, תמורת טיפ סמלי.  כשאנחנו יורדים השומר הראשון שלא החזיר לנו עודף מראה לנו מקום יפה וכך מרויח את העודף שלא החזיר לנו. ההובי של יניב בהודו הוא להתווכח עם נהגי הריקשה על מחיר הנסיעה. קיבלנו מהמלון תעריף לדוגמה ויניב מתעקש עליו. הנהגים מסבירים לו שהתעריף ישן ולא אקטואלי. אנחנו מבקשים מהם להפעיל מונה, כולם אומרים שהמונה לא עובד.

אחרי יומיים, בהם נהגי ריקשה הכניעו אותנו יצאנו בזהירות מהמלון עם פרצוף של: אנחנו לא צריכים ריקשה. אחד הנהגים שהיה שם לא התנפל עלינו אלא שאל לאן פנינו מועדות ולקח אותנו לשם בלי להציע לנו הצעות מגונות. מיד הצענו לו לקחת אותנו לכל היום ולא הצטערנו. עשינו טיול יפה לשני מבצרים בפסגות ההרים, צפינו בעיר מלמעלה - יפה מאוד ולמדנו על הארכיטקטורה, התברר שהנהג החברמן שלנו הוא סטודנט להיסטוריה שעובד עכשיו על תעודת מדריך תיירים וכדי להתפרנס קנה אוטו ריקשה בו הרכיב מערכת סטריאו משוכללת ואורות שגורמים לריקשה שלו להיראות כמו דיסקוטק נוסע. הוא גם סידר לנו הסעה לדלהי עם בן דודו שאיתו התידדנו בדרך החתחתים הארוכה שעברנו יחד ושלו יניב שילם הרבה יותר ממה שסיכמנו בגלל שהוא הצטיין בנהיגה זהירה.

בלילה השני שלנו בג׳איפור הלכנו לבית קולנוע מפורסם. כשהגענו היינו הלבנים היחידים אבל לאט לאט הגיעו עוד תיירים. מיה ואני עמדנו בתור של הנשים (בכל מקום פה יש תור נפרד) כי הוא היה הרבה יותר קצר ושאלנו את המקומיות (כך חשבנו) איזה כרטיסים לקנות. הם מוכרים ארבע רמות: יהלום, אמרלד ועוד שתי רמות. הכי יקרה היא ביציע ולשם באים מלצרים במהלך הסרט ולוקחים הזמנות. הסרט היה בהינדי אבל אל דאגה - זו היתה קומדיה רומנטית טפשית אז הבנו את העלילה. הדבר הכי מענין בסרט היה הקהל ששאג בהתרגשות בכל פעם שהופיע על המסך שחקן מפורסם (כנראה). במשך הסרט הקהל השתתף באופן מלא ואפילו פרצה קטטה שלא הצלחנו להבין על מה ולמה. לפני שהסרט התחיל ההודים שהיו בקהל ביקשו להצטלם עם מיה ועם עוד כמה תיירים לבנים שהיו האטרקציה העיקרית. מיה עמדה לצד הודים שהתחלפו בינהם כשעשרות חבריהם מצלמים אותם איתה. בהפסקה הספיק לנו וברחנו. בבוקר פגשנו במסעדת המלון זוג אוסטרלים שעמד איתנו בתור לכרטיסים והם סיפרו לנו שהם נשארו עד הסוף אבל הקהל עזב לפני שהסרט נגמר.

תור לסרט

אנחנו יודעים שהתאקלמנו כי התחלנו לדבר אנגלית הודית, אנחנו נפטרים מכל מילות היחס ונשארים רק עם שמות העצם.

Possible eat lunch now? How you get to hotel ? You have beer?

השפה שלהם מדבקת כמו גם נענוע הראש ואנחנו מוצאים את עצמנו מנענעים כשאנחנו מדברים אנגלית הודית.

אתרי התיירות לא מתוחזקים גם כשהם ספינות הדגל של הלאום. הכל מוזנח ומלוכלך ומדי השומרים נראים כאילו לא כובסו מעולם. השומרים מסתובבים בהמוניהם בכל אתר ושורקים במשרוקיותיהם כמו מצילים בבריכה כשאינם נמים על משמרתם. בכל מקום יש בכניסה שומר (ושומרת הבודקת את הנשים) ומגלה מתכות אבל אנשים עוברים מימינו ומשמאלו וגם כשהוא מצפצף לא עוצרים אף אחד מלהיכנס. כשעמדנו בתור לאחד מאתיירי התיירות של ג׳איפור, ארמון הרוחות, ראינו חולדה מקפצת בין רגלינו. בכל מקום מסתובבות פרות עיזים ובערמות הזבל האינסופיות מתפלשים חזירים ענקיים המתפטמים מהן ומקפצים קופים. הכבישים הומים כלי רכב המזגזגים במיומנות וכולם בולמים כשבעל חיים עובר לאיטו. יש פה הרגשה שהיחס לחיות טוב הרבה יותר מהיחס לאנשים ובכל מקרה אלה וגם אלה מתפרנסים מערימות אשפה וביוב זורם.

הרחובות ההומים מלאים רכבים מכל הסוגים, בינהם אוטובוסים צהובים שבבוקר מסיעים ילדים לבית ספר ואחה׳צ ובסופי שבוע הופכים לאוטובוסים רגילים לכל דבר. בכל אוטובוס מקומי עומד בדלת הפתוחה תמיד שומר שתפקידו לאסוף את דמי הנסיעה והוא עומד בדלת הפתוחה וקורא לנוסעים לעלות לאוטובוס. האוטובוסים עמוסים נוסעים שממלאים את הספסלים וגם יושבים על הגג כמו שהם ממלאים את הריקשות (עשרה הודים בספסל לשניים) ואת הוספות (משפחה של ארבעה על וספה) ובקיצור הם צפופים ומצטופפים. שני המעמדות העיקריים פה הם מי שחיים או מתפרנסים מהרחוב ומי שרגלם לא דורכת ברחוב. אנחנו שוברים פה את החוק כשאנחנו רוצים ללכת ברגלינו ולא מצייתים לחוקים המקומיים. במקלחת יורד מאיתנו צבע שחור ודלי הכביסה ששמתי בו כמה חולצות הפך שחור בן רגע.  

כדי להירגע מההמולה, מהטינופת ומהציידים קבענו מיה ואני תור למסאז׳ איורבדה (תורה הודית). בשעת אחה״צ הגיע נהג לקחת אותנו לספא שם הציעו לנו טיפולים שונים שלא יכולנו להחליט בינהם אז לקחנו את זה שכולל הכל. במשך שעה וחצי סכו אותנו שתי הודיות בשמנים ריחניים אחרי שהורו לנו להוריד הכל. אני כמעט סבתי על עקבי אבל בסוף החלטתי לזרום. הם לא עושים ענין מגוף האדם ומתיחסים אליו בטבעיות ראויה לקנאה. אחרי שהורו לנו להתפשט, השכיבו אותנו על מיטה ועיסו את גופנו פנינו ראשינו ושערינו בשמנים שונים. אחר כך הביאו מתקן שממנו נוטף שמן מיוחד על נקודה שבין העיניים והזליפו עליה שמן כחצי שעה ובסוף ניגבו אותנו במגבות שהושרו במים חמים עם עשבים ריחניים. כשיצאנו הרגשתי כמו  מכונית שעברה טיפול עשרת אלפים.  כשהגעתי למקלחת במלון שוב המים היו שחורים.

נמסטה!    

הודו לה' כי טוב : פרק ג' - פושקר , ספטמבר 2013

פושקר - שיעור בהינדואיזם על שפת אגם קדוש

כשם שאודיפור היא עיר הארמונות על שפת האגם כך פושקר, קטנה בהרבה ממנה, היא אתר עליה לרגל ועיר המקדשים.

גם פושקר בנויה סביב אגם קדוש ההופך אותה לעיר עליה לרגל. באגם יש חמישים ושניים ghats שהם מקווי  טבילה במים. העיר קדושה כי שוכן בה מקדש ברהמה שהוא אחד ויחיד וכל הינדו חייב לעלות אליו לרגל לפחות פעם בחייו ולטבול באגם הקדוש שנוצר כשברהמה בכבודו ובעצמו זרק אליו פרח לוטוס. בגלל שיש בה מאות מקדשים קטנים וגדולים העיר היא אבן שואבת לתיירים הינדים הבאים לבקר במקדשים ולטבול באגם ולתיירים זרים הבאים לחפש רוחניות ואוירה.

סביב האגם יש רחוב המהווה את מרכז העיר ובו חנויות לתיירים בתי קפה מסעדות ובתי הארחה לתרמילאים ובו שלטים בעברית המכריזים על מרכולתם: בית מרקחת, סוכנות נסיעות, בית קפה ומסעדות שמוכרים אוכל ישראלי עם המלצות של טיילים בעברית: פה תמצאו את המים הכי קרים בפושקר, זה הבית קפה הכי שאנטי בעיר, בית ספר לררכיבה, בית ספר לצורפות, פלאפל ג׳חנון ומלאווח פה, כאן שולחים חבילות לישראל אם לא יגיעו תוך עשרה ימים הוא יחזיר לכם את הכסף.

פה פגשנו לראשונה את תופעת הישראלים המציפים את הודו. כנראה שרובם מציפים את פושקר. הם בכל מקום, נוסעים על אופנועים, לבושים גופיות ומכנסים קצרים (בעיר הקדושה להינדים שבה כולם מתבקשים להתלבש באופן צנוע) קולניים, מחליפים חויות בצעקות, קוראים לכולם אח שלי, מתארגנים לטיולים וליעד הבא ומדווחים על מקומות מומלצים: הבחור הזה  מה זה זורם יאללה תורידו את הנעליים.

פה גם נתקלנו היום לראשונה בקיבוץ נדבות ותרומות אגרסיבי. מוכרים פה לעולי הרגל סל קטן עם פרחים אדומים ואיזשהו חטיף שנראה כמו כדורים לבנים אותם הם מניחים במקדשים בתום התפילה. כשעוברים ברחוב יש המנסים לתת / להציע / לדחוף לתיירים את הפרחים האלה ואז לדרוש בעדם כסף. כשיורדים מהרחוב למקווים הרבים במדרגות שנועדו לכך, כוהני דת מציעים לבצע איתך טקס תפילה עבורך ועבור בני משפחתך, שמים לך על היד צמיד מחוטים אדומים וצהובים ואז דורשים סכום גבוה אפילו במושגים מקומיים. את התשלום עבור הירידה לאגם דורשים רק מתיירים לבנים. 

בכניסה למקדש ברהמה מתבקשים להוריד נעליים ולאפסן אותם בתאים שנועדו לכך וכן להשאיר את תרמילי הגב והמצלמות אצל השומרים בחוץ. בתוך המקדש עולי הרגל מנשקים את המדרגות המובילות אל הבמה עליה יושב פסל האל בראהמה ומקבלים איזשהו ממתק / חטיף מכוהן דת לבוש כתום וצבוע פנים המדבר בסלולרי שלו בזמן שעושה את עבודתו הקדושה.

האגם מוקף הרים ובראשי כמה מהם יש מקדשים. החלטנו לטפס על אחד מהם. יצאנו בדרך היוצאת מהעיר בשביל עפר עליו התהלכו פרות וחזירי בר כשלפנינו ומאחורינו עוד כמה עולי רגל. שביל העפר מתחלף במדרגות העולות אל ההר ואלה נגמרות בחצי הדרך ואז מטפסים למעלה בשביל תלול. כשעלינו ירדה לקראתינו להקת חמורים נושאי סלים וכשהגענו למקדש פגשנו קבלן מודד ובנאים העובדים על הקמת רכבל. מן המקדש יש נוף מרהיב של העיר והאגם ושטחים חקלאיים מעובדים. בזמן שישבנו למעלה וצפינו, המחמר וחמוריו הספיקו לעלות ולרדת שוב כשהם מעלים לבנים, שקי חול וחומרי בנין לפרויקט הרכבל. כח אדם פה זול במיוחד שלא לדבר על חמורים לעומת מנופים וטרקטורים. בדרך למעלה פגשנו ילדים שניסו לקבץ מאיתנו נדבות וממתקים ואחד מהם ניגן על כלי מיתר מקומי. כשהגענו למטה הקביל את פנינו בחור נחמד שהציע לנו לבוא לשתות אצלו צ׳אי מיוחד שהוא רוקח בעצמו מאחד עשר תבלינים. כשהתישבנו מיוזעים ונוטפי זיעה התברר לנו שהוא מוסד והוא הראה לנו שני ספרי אורחים בהם מאות טיילים כתבו נפלאות ונצורות על תה הצמחים הפלאי שלו. הוא הראה לנו איך הוא מכין את התה ומייד ידענו שעלינו להלל ולשבח ולקלס ואמנם התה היה ראוי לכל שבח. הבחור כמובן מוכר את התה הזה. 

כשחזרנו לעיר בשעות הערב עלו קולות שירה אקסטטיים ריקודים תיפוף וצלילי גונג מכל המקדשים המוארים והמראה מהמסעדה בקומת הגג בה אכלנו היה מקסים ביופיו. עיר באמת קסומה וללא ספק היא שאנטי שאנטי. בתפריט המסעדות בפושקר יש מגוון אפשרויות למשקה הלאסי ההודי הנהדר. אחת מהם היא לאסי באנג או לאסי מיוחד. הייחוד שלו הוא שהוא מכיל סם קל שהוא חוקי בפושקר. האלכוהול לעומת זאת אסור בה כי היא עיר קדושה וכך גם אכילת בשר, זוהי עיר צמחונית טהורה על פי ההגדרה המקומית. עכשיו הבנו למה אלפי הישראלים משתכנים בה, שאנטי שאנטי, המגורים בישראל הקטנה, המושבה או הקיבוץ גרועים וזולים ואפשר לשתות סמים בכמה רופיות בכל מסעדה.

בלילה, בדרך חזרה למלון נעצר לידינו פתאום רוכב אופנוע בקריאת שמחה: מיה !!! זה היה המלצר הידידותי שלנו מהמלון בו אנחנו האורחים היחידים ומקבלים תשומת לב מיוחדת. הוא ביקש ממיה לרכב מאחוריו על האופנוע בחזרה למלון והתחנן מספיק עד שהתרצתה. בדרך הוא עשה סיבוב בעיר כדי להשויץ בה...אנחנו המשכנו ברגל ובדרך גילינו את בית חב״ד שהיה הומה אדם עד אפס מקום. אלמלא השלט : משיח: בית חב״ד, אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר באחד המקדשים המקומיים. גם משם עלו קולות שירה, תיפופים וריקודים אקסטטים (אך ללא גונג) שדמו לכל הטקסים שראינו היום וקודם לכן בכל המקדשים בהם ביקרנו. המשכנו ללכת בדרכנו למלון. בשביל שהוליך (כך חשבנו) למלון שלנו אבל אז נגמרו האורות והיה חושך מצרים והאנשים הבודדים שהלכו לצידנו ברכו אותנו בנמסטה, פנו לרחוב צדדי ונשארנו לבדינו בשביל החשוך. החלטנו לשוב על עקבותינו ולחפש אוטו ריקשה כי פחדתי ללכת בחושך לבד וללא פנס שמא נדרוך על פרה או נחליק על מה שהיא משאירה על הדרך או ניפול לאיזה בור ויניב אמר שמה שמדאיג אותו זה האם מיה הגיעה בשלום למלון. הסתובבנו  וחזרנו למקור האור שם פגשנו את המלצר החמוד שהוריד את מיה במלון ובא לאסוף אותנו. "מה קורה לכם" הוא שאל. "הבהלתם אותי, בכל העיר הסתובבתי לחפש אתכם". התברר שפנינו בשביל הלא נכון,  הכל נראה אותו דבר בלילה. סופסוף היתה ליניב ולי הזדמנות לנסוע שלושה על וספה כמו כל ההודים שאנחנו צופים בהם בהתפעלות כל הזמן. מיה לא האמינה למראה עיניה. בהודו התנהג כהודי אמרנו לה. שלושה על וספה, אוכל הודי על הבוקר 

ושאנטי שאנטי. בפושקר קיבלנו ביום אחד מינון גבוה של ספיריטואליזם, זה שבשבילו אנשים נוסעים להודו. למחרת בבוקר עת יצאנו ברגל מהמלון הקטן שלנו בפאתי העיר נתקלנו במנהל שחזר רכוב על האופנוע שלו מהשוק עם שק עגבניות (שתיירים לבנים ממילא לא נוגעים בהן כי הם מנועים מירקות טריים לא מבושלים). הוא שאל לאן פנינו מועדות ונתן לנו את ההרצאה הראשונה באותו יום על הפילוסופיה ההודית ותמציתה היא שיש להרבות את הטוב על ידי עשיית טוב ולהסתכל פנימה כדי לראות את האמת. אף אחד לא יודע מי אתה באמת חוץ מהעצמי שלך השוכן בתוכך ואותו אי אפשר לשקר. הטריגר היה שהוא רצה לדעת אם אנחנו מרוצים והסביר לנו שאם אנחנו מרוצים גם הוא מרוצה וככל שיותר אנשים מרוצים האושר בעולם גדל. למדנו על חשיבות התרומה ועוד יותר על התרומה האנונימית ושכל מה שאנחנו נותנים חוזר בסוף כי הנתינה שולחת שורשים והיא מעגלית ואם זה לא חוזר בעולם הזה זה יקרה בגלגול הבא.

קיבלנו ממנו המלצה ללכת לאגם הקדוש לתת תרומה ככל שנרצה לאחד הבראהמינים שיברך אותנו ובפושקר לנהוג כהודי. בדרך לאגם נכנסנו למקדש סיקי מפואר ולמדנו מהכהן שישב שם על עבודת השם שלהם. בארון הקודש שלהם שוכן ספר קדוש אותו הם משכיבים לישון על מיטה מפוארת בחדר המיועד לכך בכל ערב בטקס אשכבה ולפנות בוקר עם שחר מעבירים אותו לבימה באמצע המקדש. בכניסה היינו צריכים שנינו לכסות את הראש, חליצת נעליים כבר הפכה להרגל טבע ועוד לפני ההרצאה של הבוקר התרומה נעשתה לנו לטבע שני (או ראשון).   

הלכנו בשביל הסובב את האגם ובדרך נדבק אלינו צייד תיירים שהסווה את עצמו כסטודנט מקומי לטכנולוגיה. מאיפה אתם? מארצות הברית. אתם מכירים את ביל גייטס? הוא בדיוק בהפסקת צהרים מהקולג׳ מטייל מסביב לאגם. אחרי שיחה על הא ודא הוא הזמין אותנו לבוא בערב לשתות תה עם משפחתו ולהכיר את אבא שלו, חייט. המממממ. אנחנו לא יכולים, סירבנו בנימוס. עוד הא ודא והוא הבין שהקורבן הזה לא ניצוד ושאל אם אנחנו יכולים לתת לו כסף לאוכל. לאוכל - כמובן. יניב מכניס את היד לכיס שהוקצה למטרה הזאת עוד לפני שהפכנו להינדים. עלינו על הגשר המוביל למסלול סביב האגם שיש בו מדרגות היורדות לאגם לצורך טבילה. כצפוי פנה אלינו נזיר וביקש תרומה תמורת הכניסה למתחם. אחרי משא ומתן על גובהה, קיבלנו כמו שאר הלבנים ״פספורט לאגם״ צמיד חוטים אדום צהוב המוכיח כי שילמנו ״דמי כניסה״. הנזיר היה מרוצה מספיק בירך אותנו ואת  כל מי ומה שברשימת התפילות שלנו והבטיח לנו קארמה טובה (אם לא בחיים האלה אז בבאים אחריהם).  הירידה במדרגות לנהר מלאה אגני טבילה הדומים למקווי טהרה. יש הטובלים בהם ויש הטובלים ישר באגם חלקם ערומים וחלקם קושרים צעיף סביב חלציהם. האגם נחשב לנקי כי.... אסור להכניס למתחם נעליים, כמו בכל המקדשים פה. חלק מהמבקרים באו לפזר בו אפר של בני משפחתם אותו הביאו עימם צרור בשקית פלסטיק. גם אפרו של גנדי פוזר באגם פושקר.  

יצאנו מהאגם וטיפסנו למקדש גבוה הצופה עליו מלמעלה של העיר שם ישבנו והרהרנו על משמעות החיים. בדרך חזרה נתקלנו בקבוצת ישראלים קולנים בגילנו. בעוד שמטיילים מבוגרים עושים דרכם בעדינות, זוגות ישראלים מבוגרים הם צעקנים, קולניים, מתפרעים על אופנועים ומתנהגים כמו הילדים שלהם. על אחת החנויות היה שלט (בעברית) : פלאפל, ג׳חנון , מלאווח , הנחה לחיילים במדים...

בערב לעת שקיעה, ישבנו בקפה בשם סאן סט קפה (איך לא) וצפינו באגם שהלך והתמלא מאמינים שהדליקו נרות והמראה היה מרהיב. המלצר במסעדה הסביר שזו חגיגה אבל לא הצליח להסביר לכבוד מי ומה.

התחלנו לברר בכמה סוכנויות טיול כמה יעלה לנו לנסוע לג׳איפור, היעד הבא וקיבלנו תשובות שנעו על טווח רחב.

בעל המלון שלנו שנתן לנו בערב את שיעור ההינדו השני לאותו יום הציע להזמין לנו מונית עם מיזוג אויר במחיר שווה לכל נפש וביקש מאיתנו בכל לשון של בקשה לתת ציון למלון שלו בתנ"ך התיירים טריפ אדוויזר. בבוקר באנו לשלם לו. כדי לקבל מאיתנו תשלום בכרטיס אשראי הוא היה צריך לנתק את חוט הטלפון של האינטרנט ולחבר אותו למכונה ואז חיכינו עשר דקות עד שהמכונה התחברה לבנק ואחרי שלושה נסיונות נפל המטרה הושגה. בשיחות עם בעל המלון הספיריטואלי והעובדים החביבים שלו למדנו שעושרה של משפחה מהמעמד הבינוני בהודו נמדד על פי כמות האייפונים שברשותה. במשפחתו המורחבת של בעל המלון יש שבעה מכשירים... והמלצר שלנו שהתרוצץ כל היום סביב מיה הסתכל בעיניים כלות על השלושה שלנו. אבא שלו נהרג בתאונה (לא פלא איך שהם נוהגים פה) והוא מפרנס את עצמו ואת אחיותיו. הוא גר בבקתת בוץ וקש ומנסה לבנות חדר מלבנים בשעותיו הפנויות. הבוקר נודע לו שאחותו נפגעה בתאונת דרכים כשנסעה רכובה על אופנוע בכביש בינעירוני. מייד שלפנו את השטרות מהכיס של התרומה והשארנו אצלו משכורת שבועית (שלו, לא שלנו)

כשהגיע נהג המונית לא האמנו למראה עינינו. מכונית בשם אמבסדור שנראית כאילו יצאה משנות החמישים, עשויה מפלדה ונראית כאילו לא תוכל לשום נסיעה חיכתה לנו בכניסה. 

בעל המלון בדיוק היה צריך לעזוב כחצי שעה קודם לעניניו...כשהתחלנו לנסוע יניב שאל אם יש מיזוג והנהג ענה שאם רוצים מיזוג צריכים לשלם עוד כרבע מדמי הנסיעה. הפעם יניב לא ויתר ולא שלח ידו לכיס של הקארמה הטובה ואילף את הנהג שבדרך סיפר לנו שבלילה היתה קטטה בטמפל שלכם (בית חב"ד) כשהחוגגים שם שתו לשכרה (חגגו את שמחת תורה) והתקוטטו עם מקומיים. פושקר כזכור היא עיר יבשה ואסור לשתות בה. הנהג שהיתה לו אנגלית טובה הסביר לנו ש״החגיגה״ באגם עם הדלקת הנרות המרהיבה בערב היתה עצרת הזדהות עם קורבנות רעידת האדמה שהיתה באותו יום בפקיסטן. את הציון הטוב למלון נתנו למרות שסידרו אותנו עם הנהג כדי לשמור על הקארמה הטובה שלנו וכי מעשה טוב הוא כמו שורשים של עץ ותמיד יחזור אלינו אם לא בחיים האלה אז בבאים.

נמסטה.

הודו לה' כי טוב : פרק ב' - אודייפור, רג'סטאן

אודייפור : עיר קסומה וארמונות סביב לה - ספטמבר , 2013

לפני יומיים הגענו בטיסה קצרצרה מפונה לאודייפור שבמדינה הצפונית מערבית רג׳סטן הגובלת בפקיסטן. שדה התעופה הנמצא בשולי העיר קטן וקצת עזוב ונראה שכל הטיסות הנוחתות בו הן  תיירותיות. יצאנו מהשדה, נכנסנו למונית (אגב לכל המכוניות שנתקלנו בהן עד כה מקטנה ועד גדולה ומהודרת תיבת הילוכים לא אוטומטית) והתחלנו בנסיעה קצרה לכיוון העיר והמלון (חצי שעה) כשלפתע, נפתחו ארובות המונסון וכמעט צללנו כעופרת במים אדירים. הכביש נשטף במבול הפתאומי ואנשים שהלכו בצדדיו מצאו את עצמם בתוך אגם. המכוניות התיזו מים רבים על נהגי ונוסעי הריקשות, כל נוסעי הווספות נרטבו עד לשד עצמותיהם וכל הרכבים התיזו מים רבים על הולכי הרגל ( שרשרת המזון בתעבורה). הנהג הסביר לנו שזה הגשם הראשון מזה חודש ושזו ברכה לעיר וגם שהמונית שלו לא תוכל להביא אותנו עד המלון בגלל השעה, התנועה, הגשם, העליות, הסמטאות, ובקיצור לא תוכל. אחרי שהגענו בשלום לתוככי העיר בנסיעה בגשם כבד שבה אף נהג לא רואה כלום, נהג המונית העביר אותנו לאוטוריקשה למאתיים המטר האחרונים של הנסיעה ומצאנו את עצמנו בארמון (לשעבר, היום הוא מלון) יפהפה לבן וגדול בן כמה קומות שמטפסים אליהן בגרמי מדרגות צרים מאבן ובהן חלונות קמורים, הצופים אל האגם, המנוקד בארמונות יפהפיים ששימשו בעבר כמעונות מגורים של מלכים ונסיכים והיום הם כולם בתי מלון.

האגם מוקף הרים שבראשם מקדשים והמראה מכל מקום מרהיב, במיוחד בערב, כשכל האורות מנצנצים מכל הארמונות שעל שפת האגם. העיר עצמה בנויה על הר ויש בה סמטאות צרות שבעבר הלכו בהן אנשים וחמורים שנשאו משאות אבל היום טסות בהן וספות וריקשות ומכוניות, המנסות לעבור בהן, נזקקות לסיוע של הולכי רגל שיכוונו אותן כדי שיצליחו לנווט בסמטאות הצרות.

אחרי שהראו לנו את החדרים שלנו במלון וקיבלנו את הסיסמא של הווי-פיי most importantly כפי שאומרים פה יצאנו לתור את האזור. המלון, ארמון לשעבר, נטוע מעל האגם במעלה סימטה צרה עשויה מאבנים וצמודות לו חנויות לתיירים. "אפשר להראות לך כמה חליפות אדוני? לא עכשיו? אז מחר? תבואו מחר, כן?

   

סוכנויות טיולים ונהגי ריקשה אורבים לכל אורח היוצא מהמלון. אמרנו לכולם בנימוס לא תודה (מצמידים ידיים בתנו נמסטה ומהנהנים ) וירדנו לשפת המים שם התרחצו כמה נערים בזמן שהאימהות שלהם עשו כביסה (אולי לאורחי המלון)  עם קוביות סבון על המדרגות שיורדות לאגם. אלה קרויות גהאט ומשמשות את המאמינים היורדים לטבול באגם אבל פה הכל מעורבב : קודש וחול

בתי המלון מציעים שירותי כביסה ואלה מתבצעים על ידי כובסות וכובסים המכבסים ביד במקור מים את כל כביסת העיר ותולים אותה בכל מקום, ועל כל גדר. עבודת הכובסים זולה והמים בחינם בניגוד לחשמל שהוא נדיר, מופרט ויקר ולכן הרבה יותר זול להעסיק כח אדם ממכונות. את המלון מחזיקים עשרות אנשים שלכל אחד מהם תפקיד אחד בלבד: גנן, מטאטא, שומר, כובס, וכדי לקבל עבודה קבועה במלון צריך להיות לפחות בוגר תיכון ולדעת אנגלית. נקיון וטאטוא העיר נעשה בעזרת נצרי קש אגודים יחד אך ללא מקל והמטאטאים תמיד עובדים מכופפים כשהם מעיפים את האשפה החוצה מהם ולא אוספים אותה. את כל האשפה שמייצרת תעשיית התיירות יחד עם זו שמייצרת העיר זורקים במרכז העיר שם החיות ( פרות עיזים חמורים כלבים סנאים) אוכלות את הפסולת האורגנית והעניים אוספים את הפסולת הלא אורגנית, מפרידים אותה ומוכרים אותה לסוחרי פסולת. במרכז העיר עוברת תעלת ביוב פתוחה ונשים אוספות את הפסולת המוצקה שעוברת בתעלה ומעמיסות אותה על חמורים ומי יודע לאן הן משליכות אותה. כאמור, כח האדם הרבה יותר זול ממכונה.

ליד המים צד אותנו צייד התיירים הראשון באודייפור שתפס אותנו לא מוכנים. בפונה, שם היינו שבוע, היינו התיירים היחידים, לא הכינו לנו מלכודת תיירים ולא נפלנו בה אבל כאן עוד לא הפנמנו  אתתרבות הצייד . "איזו חולצה יפה אתה לובש אדוני" הוא פנה ליניב, היא מאיכות מעולה (פחחחח לא איכות ולא בטיח) "מאיפה היא? אה מישראל? סבבה, שלום" (כך בעברית) ומתפתחת שיחה שבסופה הוא מזמין אותנו רק לראות את חנות הבגדים פה ליד שבה כדאי לנו מאוד שיתפרו ליניב חליפה במחיר מציאה. מתברר שזה עובד כך: הציידים ניגשים לקורבן ומתחילים בשיחת רעים: מאיפה אתם? מייד הם שולפים מילים ומשפטים בעברית  או בשפה אחרת (תלוי בקורבן) ומתחילים להתרועע. אחר כך הם מציעים לשתות יחד צ׳אי - תה שזה סמל לידידות ואז מנסים למכור לקורבן את מרכולתם.

ציידים אחרים סיפרו לנו שמחר או עוד שבוע הם נוסעים לישראל כדי לפתוח בשיחה, אחד מהם שתום עין נוסע לקיבוץ קליה שם יש לו חבר שהזמין אותו. פה יש לו בית ספר לציור מיניאטורות על משי ואם יש לנו דקה הוא רק יראה לנו עבודות של סטודנטים שעולות הרבה פחות מאלה של המורים. במיוחד סטודנטים ישראלים. השני הציע לנו תה במסעדה של חבר שלו שהוא השף וכדאי לנו לחזור מחר ולאכול שם. אחרי שני מסעות ציד הבנו את השיטה ופיתחנו אסטרטגית התנגדות. מאיפה אתם? מארץ רחוקה. "תגיד שאנחנו מפלסטין" אני אומרת ליניב הם יעזבו אותנו בשקט. "מפלסטין" הוא אומר. "אה, מישראל" אומר הצייד השלישי "אני מכיר את המבטא, מה נשמע אחי, סבבה?"

במסעדת המלון המלצרים מקדמים אותנו בבוקר טוב ושואלים אותנו מה לשים בצלחת (בעברית). כשאנחנו הולכים הם אומרים תודה ולהתראות ושוב המילה המנצחת היא סבבה. כולם מאוד נחמדים ידידותיים ועוזרים, בכללם הציידים, עובדי בית המלון, המוכרים היושבים בפתחי החנויות או סתם עוברי אורח.

מדריך הטיולים להודו  שהבאנו איתנו לא הוכיח את עצמו במקומות קטנים אז אנחנו שואלים את אחד מאנשי הקבלה במלון (הם באים בשלשות וכשהם עושים את החשבון כל אחד מחזיק מחשבון והם מעבירים את החשבונות בינהם כדי לאמת את הסכום הסופי) לאן כדאי ללכת. הוא נותן לנו מפה תיירותית עליה הוא מצייר את המקומות שכדאי לבקר בהם. המלצר שהתידדנו איתו מסמן לנו לבוא. תצאו פה מהאזור התירותי ותלכו לשוק הירקות וכלי הכסף,  סבבה ?

בדרך עברנו במקדש שבו התפללו בשירה רמה ובצלילי גונג כמה עשרות אנשים בהתלהבות עצומה כשהם עומדים מול וילון סגור שנראה כמו ארון התורה בבית הכנסת והם מנפנפים מקלות שבקצותיהם מברשות או מניפות כמו לולבים. לפני רגע השיא הם עוברים מול מישהו שמחזיק נר בוער והם לוקחים וירטואלית את אור הנר ומקרבים לפנים כמו טקס הדלקת נרות בערב שבת. בקליימקס נפתח הוילון ורואים פסל גדול של האל וישנו יושב על בימה ואדם מבוגר שנראה כנזיר עולה על הבמה וזורק ממתקים או משהו אכיל אל הקהל שמחזיק את ידיו בתנועת נמסטה ומתפלל עם דבקות במטרה כשחלק ממנו זורק פרחים אל הפסל. בכל מקום פזורים מקדשים, באמצע הרחוב, בנקודות תיירותיות, בקצה הר גבוה, בבתי מלון ובבתים. הם באים בכל המינים והגדלים, לחלקם אפשר להיכנס ובקטנים שנראים כמו מודל אפשר לצפות או להתיישב לפניהם ולהתפלל. בכולם מצופים להשאיר תרומה אצל הנזירים. אלה יזרזו את התקבלות הבקשה ואת מילויה. השגחה פרטית.

באחד הימים עלינו ברכבל למרום גבעה שממנה יש נוף נפלא של העיר והאגם. המערכת המעמדית עובדת בכל מקום, וכפי שאפשר לקנות כרטיס רכבת במחלקה ראשונה שניה שלישית, עממית או מחלקת תיירים זרים, כך אפשר לקנות כרטיסים לרכבל בקרון פרטי ולא להתערבב עם כל העמך. הקרון הפרטי (לשניים או ארבעה או ששה) מבטיח למי ששילם שהוא לא יעמוד בתור וכך מעבירים את מי ששילם הרבה מהר וביעילות כשמי ששילם מעט מחכה בתור. קנינו כרטיס לקרון של ארבעה ובקשנו מהאחראי שיצרף אלינו עוד אנשים מהתור הרגיל אך הוא סירב בכל תוקף. לא מערבבים פה מין בשאינו מינו. עלינו לפיסגה ונתקלנו בדרך בשני מקדשים. כדי לעבור ולהמשיך לטפס צריך לתת תרומה ולחלוץ נעליים. הקומפלקס כולל גן יפה שנקרא נקודת השקיעה ובכל מקום משלמים דמי כניסה. בגן מסתובבים קופים ובכניסה מוכרים למבקרים בננות להאכילם             

ביציאה מכל מקום ציידי הריקשות מתנפלים על העוברים ושבים ומציעים להם הסעה. אתר התיירות

הגדול של העיר הוא ארמון גדול שהיה פעם של ראג׳ עשיר. בכל מקום דמי הכניסה הנפרדים למקומיים ותיירים אינם כוללים כרטיס למצלמה או טלפון סלולרי אותו צריך להציג כשמצלמים. מדריכי תיירים צדים את הקורבנות בכניסה וגם בפנים. השומרים במדים הם עובדי ממשלה ואז רואים גם נשים בתפקיד, במגזרים אחרים לא רואים נשים בתפקידי שירותים אלא אם כן הן מוכרות בשוק. טיול בסירה שלוקחים מהארמון מוביל את התיירים לארמון שנמצא על אי באמצע האגם השייך לאותו בעלים שהארמון שבקרנו בו שייך לו. התיירים יכולים לבקר בגני הארמון ולאכות במסעדת הגן שלו. כשחזרנו עם הסירה לנקודת המוצא השמיים התקדרו פתאום וגשם מונסון ניתך עלינו כשאין לנו איפה להסתתר. השומר בכניסה הזמין לנו ריקשה במחיר מונסון ומילט אותנו מהמקום. הפעם אנחנו היינו בתחתית שרשרת התעבורה ומים רבים ניתזו עליהם כשמכוניות שנסעו לידינו השפריצו עלינו. למרבה המזל כבר התרגלנו לג׳יפא ואנחנו חיים בשלום עם הזוהמה, הביוב הזורם בחוץ, הזבל בכל מקום ואפילו יש בהם חן מסוים

בטיול שלנו בשווקים המקומיים הלכנו לצד וספות, ריקשות, פרות, עיזים, סנאים וכלבים משוטטים. החנויות קטנות, המוכרים יושבים על מזרונים וכולם כל הזמן מתעסקים בסלולרי שלהם. נשים מוציאות ארנקי כסף מהחזיה גם כשהן קונות וגם כשמוכרות. בחנויות המקורות יש בגדים, בדים, כלי כסף, סלים ונשים הטוות אותם מקש, תבלינים, תה, שקי אורז כלי בית מאלומיניום ופלסטיק ובשוק הלא מקורה יושבים על שטיח פלסטיק אנשים ונשים המוכרים ירקות ופירות. בגלל שחיתות בממשלה, כך הסבירו לנו, מחיר הבצל, שהוא אוכל בסיסי פה,  טיפס משלושה רופי לקילו לשבעים וחמישה והעניים לא יכולים לעמוד בו. השוק מרהיב בצבעיו וילדים קטנים אומרים לנו ״הלו״ שזו המילה היחידה שהם יודעים באנגלית ומסתכלים עלינו כמו שאנחנו מסתכלים עליהם. כשארובות השמיים נפתחות הביוב מייד עולה על גדותיו ומציף את הרחוב ופסולת מסוגים שונים נשפכת במורד ונאספת בסופו של היום על ידי ציידי הפסולת. בבתי קפה, שפה קוראים להם מאפיות גרמניות, יושבים תיירים מערביים שרוצים אוכל וקפה מהבית ואת הפקקים של בקבוקי המים צריך 

לבדוק כי ציידי הפסולת אוספים את הבקבוקים הריקים וממלאים אותם במים שאינם ראויים לשתית תיירים. במסעדה מראים לנו את בקבוק המים כמו שמראים בקבוקי יין ואנחנו בודקים את הפקק

 נמסטה

הודו לה' כי טוב : פרק א' - פונה

הפוסטים הבאים מתארים את טיולנו להודו, גם שם זר לא יבין.

פונה -Pune:  ביקור בסייבר סיטי ומחוצה לה - ספטמבר 15-20, 2013

הגענו למומבאי בחצות הלילה באמצע ספטמבר. כשיצאנו משדה התעופה לא מצאנו את הנהג ששלחו לנו עומד עם שלט עליו כתוב השם שלנו. בזמן שחיכינו לו התוודענו לראשונה לארץ וליושביה ובעיקר לכל הנהגים שניסו לצוד אותנו בזמן שחיכינו להסעה המוזמנת שלנו. כשהנהג הגיע הוא התנצל מעומק ליבו על האיחור, מה שקרה הוא שהטיסה שלנו הקדימה, העמיס אותנו על המכונית החדישה והנוחה שלו ויצאנו לדרך עמוסת התנועה שבה ציות לחוקי התנועה הוא אפילו לא בגדר המלצה. הנהגים נוהגים את כל כלי הרכב שלהם (מכוניות, ריקשות, שהן מוניות על בסיס של אופנוע עם מנוע של מכסחת דשא , אופנועים, וספות, עגלות רתומות לחיות משא ועוד כהנה וכהנה). הדרך חשוכה, אין בה מסלולים וכלי הרכב הרבים מזגזגים בה כשהם צופרים, עוקפים, כמעט משייפים את הרכב הנוסע לצידם, ונכנסים למסלול של הרכב הבא ממולם. אחרי כשעה שבה יצאנו ממומבאי עלינו על דרך המלך, כביש אגרה בדרך לפונה, העיר שבה לאמדוקס יש מרכז פיתוח גדול ובו כששת אלפים עובדים היושבים בשני מגדלים בשכונת ההי טק הקרויה סייבר סיטי וכשמה כן היא.

בכניסה לעיר הדרך המהירה הסתיימה וחלקנו את הכביש עם כמה פרות שהילכו עליו בעצלתיים.

בשלוש בבוקר הגענו למלון, הנטוע בתוך סייבר סיטי ונראה כמו כל מלון מערבי כולל מוזיקת מעליות מעצבנת שמתחילה לנגן כשלוחצים על הכפתור המזמין את המעלית. למרות שפקיד הקבלה לא היה מעודכן בשינויים בהזמנת החדר הוא טיפל בנו באדיבות ובמהירות. ממרפסת המלון ראיתי את המגדלים בהם חיים אנשי ההיי טק בכולם מותקנים דודי שמש על הגגות (חשמל הוא מצרך מופרט ויקר בהודו) ושמעתי את הצפירות הבלתי פוסקות של כל כלי הרכב לסוגם המגיעות עד לקומה השמינית של המלון ברעש קבוע שנתרגל אליו במהירות ונפסיק לשים לב אליו. 

בבוקר יניב הלך למשרד הנמצא באחד המגדלים במרחק כמה מאות מטרים מהמלון.

מיה הגיעה בצהרים ומייד יצאנו לעיר שמעבר לשכונה המסוגרת.  פקיד הקבלה הנחמד במלון הסביר לנו על פי בקשתינו איך להגיע לשני יעדים ששאלנו עליהם. האחד, חנות טלפון סלולרי שבה נוכל להשמיש את כרטיס הסים שרכשתי מבעוד מועד (ההודים מערימים קשיים על רכישת כרטיס סים לטלפון) והשני חנות בגדים (אחרי שמיה, שבפעם הקודמת שהיתה בהודו בילתה על חוף הים הבינה שמה שהביאה איתה לא ייצלח לטיול הנוכחי ויפה שעה אחת קודם לכסות את הזרועות ואת הרגליים) . הפקיד המליץ  לנו לקחת אוטו ריקשה למרות שטען ששתי החנויות ממוקמת במרחק של קילומטר או פחות מהמלון, זו לצד ימין וזו לצד שמאל. כשיצאנו מסייבר סיטי ו"נפלנו" לרחוב הראשי הבנו למה. ההליכה ברגל אינה ספורט ואנשים שידם משגת לשלם כמה פרוטות לנהגי ריקשות לא מלכלכים את הרגליים שלהם ומשתדלים לא ללכת לאן שאפשר לנסוע. המדרכות (אם קיימות בכלל) מלאות דוכני אוכל וממכר, עוברי אורח על ארבע (בעיקר פרות חוצות) לכלוך, בתים זמניים לדרי הרחוב והכבישים עמוסים צפופים מרעישים ובלתי ניתנים לחצייה. גם כשהאור ירוק להולכי רגל (בהנחה שיש רמזור) כלי הרכב ממשיכים לנסוע ולא עוצרים. אחרי כמה ימים למדנו לעבור בזיגזג בין כלי רכב נוסעים אבל ביומנו הראשון ניסינו להבין איך לחצות את הכביש. לרחובות אין שמות וכששאלנו אנשים איך להגיע לחנות קיבלנו הסברים עם אמצעי המחשה. הולכים עד שרואים חנות של חלקי חילוף של טויוטה עוברים גשר על נהר וסופרים שלושה בנינים.

בסופו של דבר הגענו לכוך שנראה כמו חור בקיר שם ישבו באפלולית שלושה צעירים מאחורי צגי מחשב. התחלתי להסביר לנציגת השרות הראשונה שישבה עטופה בסארי מול הצג שאני צריכה להטעין כסף על כרטיס הסים שלי והיא עשתה איזו תנועת יד שהבנתי אותה כהפניה לנציג שרות אחר. כשעברתי לבחור בסוף השורה לא יכולתי להסיר ממנו את מבטי. הוא היה טרנסג'נדר לבוש כגבר עם איפור וציפורניים מטופחות. הוא היה מאוד נחמד, בהתחלה הוא אמר לי not possible המשפט שנשמע בטיול הזה עשרות פעמים ביום אבל אחר כך התרצה ועשה כמיטב יכולתו. בסופו של דבר הוא הודיע לי בשמחה שהסים שלי עובד אבל צריך להטעין עליו כסף (דא…) ואצלם אין כרטיסי טעינה, לכן אצטרך למצוא חנות אחרת והוא היה אדיב והסביר לנו איפה החנות האחרת. כשהגענו לחנות האחרת, דוכן אזבסט, היא היתה סגורה. אנשים שישבו על המדרכה ממול סיפרו לנו שהמוכר הלך לאכול משהו ויחזור מתישהו. החלטנו לוותר כי בינתים גם אנחנו רצינו לאכול משהו. הסתובבנו וחזרנו בדרך שבה באנו וראינו בדרך כמה מסעדות ברחוב שאי אפשר היה לעמוד על טיבן ומיה הציעה שנלך לאכול במלון כדי שלא נחלה ביום הראשון שלנו בהודו. שוב סיכנו את חיינו בחציית הכביש הראשי ועשינו את דכינו בין כל שאר הדברים קטנים כגדולים שנעו איתנו המדרכה. בדרך צדו עיני קיוסק קטן שעליו התנוסס שם חברת הסלולרי שאחריה התחלתי במצוד באותו ביום. המוכר מכר לי כרטיס נייר קטנטן שעליו מספר שאותו אני צריכה להכניס לטלפון כדי להתקשר אבל התברר שהתקשורת ביננו לא עבדה למרות שהוא אמר לי no problem וגם possible. הכרטיס שהוא מכר לי היה של חברה אחרת בעלת שם דומה מאוד אז אני לא מטילה עליו את האחריות לטעות. למחרת עשינו טיול לצד השני של הרחוב ושם גילינו להפתעתינו קניון מערבי מודרני גדול שלעומתו מחוירים כל הקניונים בעירנו ושבו רשתות בינלאומיות, מסעדות, בתי קפה, סופר גדול, חניון ענק ולונה פארק לילדים סובבים גנים פורחים ויפים. מייד ניגשנו למשימה ומצאנו חנות סלולרית גדולה, יפה, ממוזגת ומוארת שבה נציגי שירות במדי החברה בקשו מאיתנו לקחת מספר להזין את מספר הסלולרי שלנו לצג מחשב בכניסה ולהמתין. בתוך כמה דקות קיבלתי הודעה לטלפון שתורי הגיע. מתברר שאמנם הבעיה לא היתה טריביאלית ומנהל החנות נקרא לעזור אך הוא פתר את הבעיה בתוך כחמש דקות, וסידר לי תוכנית הכוללת שיחות, הודעות ואינטרנט במאתיים רופי (שלושה וחצי דולר).

בסיורנו בעיר ביומיים הראשונים קלטנו שאין עוד אדם לבן חוץ מאיתנו ובכל נדודינו ברגל, ובאוטו-ריקשה היינו הלבנות היחידות. ביום השני נסענו מיה ואני לתחנת הרכבת לנסות ולקנות כרטיסים להמשך הטיול. כשהגענו לתחנה ראינו עם רב שנראה כי הוא מתגורר בה. משפחות שלמות על ילדיהן וטפיהן וזקניהן סועדות את ליבן, ישנות על הרציפים או עומדות בתור. עברנו בין המון האדם היושב / שוכב על הרצפה ומצאנו את הקופה שנראתה לנו מתאימה לנו עליה היה תלוי שלט : כרטיסים לנסיעות בעתיד. ראינו שכל מי שקונה כרטיסים ממלא טפסים כאילו הוא רושם את ילדיו במשרד הפנים וביטוח לאומי לצורך קבלת קצבה כלשהי וכשהגיע תורינו הבנתי שאני לא מצליחה להבין איזה כרטיס אני צריכה לקנות ואיך לבחור את הרכבת המתאימה מבין כל האפשרויות. הפקידה יושבת מאחורי צג מחשב ישן מאוד (הכרטיסים הנקנים מראש מונפקים על ידי מדפסת הפולטת נייר מנוקב) ושואלת מאיפה ולאן אני צריכה להגיע. אני נותנת לה את שם שתי הערים (מי יודע אם אין עוד ערים בשמות האלה ברחבי המדינה) ואת היום והשעה בגדול והיא נותנת לי על נייר רשימה של כמה רכבות (מהירות ומאספות) עם קרונות שמורים (בהם אפשר להזמין מקום) אבל התקשורת ביננו לא טובה והתור מאחור הולך וגדל ואני מחליטה לקחת את הנייר ולחזור ביום אחר. כשיצאנו מהתחנה חשבנו שנוכל ללכת ברגל לאתר שנראה לנו שהוא באזור לפי מדריך הטיולים שלנו אך בחור נחמד עצר אותנו והמליץ לנו לקחת ריקשה ואף קרא לנהג וקבע את מחיר הנסיעה ואמר לנו אותו מראש. נסענו לפארק קורגאון, שכונת מעמד בינוני בעיר פונה המפורסמת בעיקר בגלל האשראם של אושו שמושך אליו תיירים רבים מכל העולם. גם אנחנו הסתקרנו ושם בפעם הראשונה והאחרונה בשבוע שלנו בפונה פגשנו את האדם הלבן, לבוש גלימה סגולה, לבוש חובה, אותה רוכשים בנוסף לדמי הכניסה הגבוהים, אותה הוא מחליף בגלימה לבנה (לבוש חובה בערב) שגם אותה רוכשים בנוסף לדמי הכניסה. בקרנו אצל פקידי הקבלה שאינם מרשים להציץ באשראם בטרם משלמים להם דמי כניסה יומית או שבועית או חודשית ולמדנו שנצטרך לעבור בדיקת HIV בטרם נורשה להיכנס, נשלם כמאה דולר לא כולל גלימות, מצנפת, ארוחות במסעדה המקומית (שמותר לנוכחים לאכול רק בה) ודמי מדיטציה בסדנאות השונות בהן נבחר להשתתף.  מיה שקלה לשוב לשם למחרת אבל בלילה קראנו מה אנשים כתבו על המקום הזה -Cashram מלשוןAshram והחלטנו לוותר על החוויה. בדרכנו חזרה למלון לקחנו אוטו ריקשה והנהג הפעיל מונה, זו היתה תחושת ניצחון שאין דומה לה.

ביום השלישי שלנו פה היה חג גדול לכבוד האל גנאש. הפסטיבל נמשך עשרה ימים ומסתיים בחגיגות ותהלוכות בהן מובילים את האל גנאש שהוא איש שמן עם ארבע זרועות ופנים של פיל למקוה מים ועושים לו הטבלה או תשליך. הטקס נראה כמו ערבוב של יום העצמאות וחג ביכורים בקיבוץ. פסלים ענקיים של האל מוקמים על במות בכל רחבי העיר המקושטות בזרי ושרשרות פרחים כתומים וצהובים וביום האחרון של החג, הבמות מועלות על עגלות של טרקטורים,  תזמורת או רקדנים מנגנים ומקפצים לפניהן והתהלוכה יוצאת לדרך כשאנשים מלווים אותה בשמחה ובמחולות.

מדי פעם היא עוצרת באמצע הרחוב ומצטרפים עוד אנשים שבאים לתת כבוד לאל באמצעות תשורות או כסף והם מעלים לבמה פסלים קטנים של גנאש שהביאו איתם מהמקדש הפרטי בביתם. התהלוכה מסתובבת במשך שעות ארוכות, בכל מקום היא עוצרת, הקהל המאסף שלה הולך וגדל, המתנות שהאל מקבל מצטברות ומדי פעם האחראי על טובתו של האל מחלק לקהל מכל השפע שהצטבר כמו בננות וממתקים. בכל עצירה כשנוסף קהל מתפללים לאל ומבקשים ממנו בקשות שונות. כשהקהל מתקרב לבמה הוא נוגע בה ומנשק כמו שעושים עם ספר התורה שעובר בבית הכנסת. נשים מוציאות כסף תוך החזיות שלהן ונותנות לשומר הראש או האחראי על הבמה לשים אותו בידיו הרבות של האל שבאחת מהן תקועה קטורת, בשניה פרח ובנותרות התקרובת והמתנות. בכל מקום שהבמה עוצרת גברים יוצאים במחול דבקה אקסטטי לקול המוסיקה הרועשת העולה מהרמקול של הבמה.

יניב שאל את חבריו לעבודה לאן כדאי ללכת לצפות בתהלוכה והם ענו לו שהם מסתגרים ביום הזה בבית כי אי אפשר לצאת , העיר סגורה למכוניות ויש רעש המולה וצפיפות אפילו יותר מבדרך כלל והציעו לו שאם הוא רוצה לראות גירסת לייט שבה לא ידרסו וימעכו אותנו הם מציעים ללכת לסייבר סיטי שם, בצורה מאורגנת תצא תהלוכה מהפארק באמצע מגדלי ההיי טק שתסתובב רק בשכונת המגורים המקיפה את הפארק, יעני הבמות של סביון. הלכנו. בשעה היעודה קהל קטן הסתופף באמפי תיאטרון בפארק מול הבמה וכשהחצוצרות פצחו בתרועה אנשים התקרבו לבמה השילו נעליהם בירכו / התפללו וגם צילמו. הבמה הועלתה על עגלת טרקטור והתהלוכה יצאה לדרך בהתחלה בקול ענות חלושה אך בכל תחנה שבה עצרה הצטרפו עוד אנשים והיא הלכה וגדלה כשהיא אוספת אליה אנשים ששמעו את ההמולה, יצאו מהבתים והצטרפו. לפתע פתאום נפתחו ארובות השמיים וגשם כבד של מונסון ירד ללא אזהרה. האיש האחראי על האש מייד שלף מטריה והגן על האל שלו כששאר האנשים שסביבו נרטבים עד לשד עצמותיהם. עם כל הנאמנות שלנו לטקס ולתיעודו ברחנו משם לפני שהאייפונים שלנו יסיימו את חייהם כמו האלילים העומדים להיות מושלכים לנהר.

בערב היתה הפוגה בגשם ויצאנו לראות איך נראה החג מחוץ לקריית סייבר. במלון יעצו לנו לקחת אוטו ריקשה ולא ללכת ברגל  ואנחנו שוב התעלמנו מהעצה, יצאנו לעיר פנינו לרחוב הראשי שהיה סואן ועדיין התקיימו בו כמה תהלוכות. הגשם שטף את הכבישים ומעטה של בוץ הציף אותם והבנו למה אנשים נוסעים באוטו ריקשה מרחקים של כמה מאות מטרים אבל התעקשנו והמשכנו ללכת עד שראינו שעשינו סיבוב מחוץ לפארק התעשייה והגענו לשער המרכזי שלו מהצד השני שמולו הזדקרו שני קניונים מודרנים ענקיים זה מול זה בעלי שמות באנגלית. נכנסנו כדי לחזות במו עיננו בפלא הזה ועברנו דרך מכונת שיקוף כמו בשדה התעופה. אגב פה כשמגיעים עם מכונית לקניון צריכים לפתוח גם את הבגאז׳ וגם את מכסה המנוע. הקניון נראה כמו כל קניון אמריקני עם אותן רשתות, חנויות, מסעדות, אטרקציות וגם אותם המחירים. שני הקניונים האלה,  מפוארים ויפים מקיפים חצר ירוקה ומרהיבה ובתוכה מזרקה, נמצאים כמו פארק תעשיית ההיי טק בתוך רחוב מלוכלך רועש ללא מדרכות עם פחונים וחורבות המשמשים למגורים לחנויות ולדוכני מזון ונראים כמו מבנים שנפלו מכוכב אחר בתוכם מתקיימים חיים אחרים, אנשים חונים בחניון תת קרקעי במכוניות מפוארות ויוצאים ישר לתוך סופר ענקי שאת העגלות אליו לוקחים ביציאה מהחניון והם יכולים לחיות את החיים המקבילים שלהם בלי לגעת באויר המזוהם.

האוויר אמנם מזוהם ומיה מדווחת לי על הריח כי אני , למזלי פה, תתרנית ולא יכולה להריח. המראה השכיח הוא גברים ונשים על וספות וטוסטוסים שהם אמצעי התחבורה הכי הגיוני פה ואנחנו רואות גברים הלובשים ממחטות אף על פניהם כמו שודדים ונשים שראשן עטוף בצעיף כך שרואים רק את העיניים שלהן. בהתחלה הנחנו שהן מוסלמיות אבל אחרי שראינו שהן הולכות בזרועות חשופות הבנו שהממחטות והצעיף נועדו להגן על הפנים והשיער מזיהום האוויר הכבד פה. בנוסף לזיהום יש פה מנהג מגונה של גברים ונשים כאחד לירוק במרץ. במשרדי ממשלה ומבני ציבור יש שלט המבקש מאנשים לא לירוק פה, כלומר שירקקו להם בכל מקום אחר אבל לא לפני הפקיד. הריקשות נוסעות על מנוע של מכסחת דשא או טוסטוס והנהגים מתניעים אותן במשיכה. בפקקים הם מכבים אותן כדי לא לבזבז דלק. לריקשות האלה יש מונה בצד שמאל, הנהג יושב באמצע כי הן דומות לאופנוע סירה ויש לו (לפעמים) מראות בשני הצדדים ומראה כמו של מכונית באמצע בעזרתן הוא מנווט את הזיגזוגים שלו בכבישים הרחבים והצרים שתמיד הומים,  בין הוספות, האופניים המכוניות והאוטובוסים.כשהנהג מתכוון לפנות לכביש אחר הוא מאותת ביד כמו רוכבי אופניים בלילה כלי רכב רבים לא מדליקים אורות והריקשות שחורות וקשה לראות אותן.

אתמול יצאנו לתור את מרכז העיר ביום שאחרי החג. לקחנו אוטו ריקשה לרחוב שיש בו חנויות רבות של בגדים ושווקים שונים. הנהג הוריד אותנו בפיתחו של אתר היסטורי ארכיאולוגי אז החלטנו לבקר בו. המקומיים משלמים חמישה רופי זרים משלמים מאתיים וככה זה בכל מקום שיש בו דמי כניסה אם רוצים לצלם צריך לשלם עוד ( איך הם יודעים מי זר יש פה מליוני תיירים הודיים, כנראה שזר הוא כל מי שאינו הודי). מבצר בן כמה מאות שונים שבליבו חומה ובאמצע רחבה גדולה וירוקה שהיתה בעבר מחנה ועכשיו היא טלאי ירוק באמצע העיר. אשה נמוכה עם שק עשב על ראשה קצרה את העשב הגבוה במגל. אני חשבתי שהיא אוספת עשב אולי לפרה או עז שיש לה אבל מיה הציעה שהיא עובדת באתר בכיסוח הדשא. עשינו סיבוב על החומה, בכל נקודה עומדים שוטרים או חיילים ומשגיחים על הביטחון ומייד הרגשנו בבית. גם באתר התיירות הזה מצאנו את עצמנו הלבנות היחידות כמו בשלושת הימים הקודמים כשכולם נועצים בנו עיניים. כשיצאנו מהמבצר שאלתי את השומר בכניסה איפה יש שירותים והוא הצביע על מבנה ממול, שירותים ציבוריים. עומדים בתור גברים בצד אחד נשים בצד שני, מפקידים את התיק אצל שומר הסף שגם גובה שני רופי דמי כניסה, מחכים שיתפנה, הייתי אחרי גברת זקנה שיצאה ברגליים רטובות, לא לא זה לא מה שזה נראה, השירותים : חור ברצפה ולידם בכל מקום  גם בבתי מלון מודרניים יש ברז עם צינור המחליף את נייר הטואלט או נוסף לו תלוי במקום. שם היה רק צינור וגם לא היתה דלת לא עושים שם ענין גדול מצרכי הגוף וילדים עושים אותם בכל מקום בכל זמן, יכול להיות שגם מבוגרים אבל טרם יצא לנו לחזות במחזה הזה.

בחוץ יש ברזי מים לשטוף את הידיים ואת הרגליים, כולם בכפכפים או נעלי אצבע שמתלבשים על הרגל  ויוצאים ממנה בקלות כי צריכים לשטוף את הרגליים לעיתים קרובות ולחלוץ את הנעליים בכניסה למקדשים הרבים המפוזרים בכל העיר שם אנשים באים לבקש ולהתפלל כל היום. משם המשכנו לשוק הבגדים הצבעוני והיפהפה וקנינו ליניב חליפה לבנה להמשך הטיול הקרויה קורתה פיג׳מה.  בחוברת שמצאנו במלון ראינו שאנחנו קרובות למזיאון מומלץ מאוד אז הלכנו לחפש אותו. לרחובות יש שמות אבל הם לא כתובים בשום מקום וקשה מאוד למצוא מקום לפי המפה אבל האנשים סופר נחמדים ועזרו לנו להגיע למחוז חפצנו. במוזיאון מצאנו אוסף חפצים ענקי של אספן הודי שהוריש אותו למוזיאון על  שמו. 

כשיצאנו מהמאפיה הגרמנית (שם כולל לכל בית קפה המשרת את האדם הלבן והודים שאימצו אורחי אכילה מערביים) ראינו שלט גדול המבשר את בוא המשיח על מבנה שבחזיתו היתה בריקדה של אבנים וחמישה חיילים שומרים על הכניסה והצלחנו לראות סכך של סוכה. בית חב״ד בפונה. עברנו את מצבת השומרים ובעלת הבית יצאה לקדם את פנינו בחג שמח. אמרנו לה שעברנו בסביבה וראינו סכך של סוכה אז החלטנו להיכנס והיא מייד בירכה על גורלה הטוב וציינה את ההשגחה הפרטית ששלחה לה אושפיזין לסוכה ליום הראשון של החג והזמינה אותנו להיכנס לבית שבו התרוצצו על הרצפה ילדים ואפרוחים גם יחד. היא והרב, בגילנו, חיים בפונה כבר 13 שנים כשאת כל עשרת ילדיהם שלחו לישראל בגיל 13 כדי שילכו לישיבה או אולפנה ורק בנם הצעיר שנולד בפונה עדיין איתם. נכדיהם שבאו לבקר עם בתם ובעלה מילאו את הבית שמחה. הרבנית היתה מאוד מופתעת מכך שלא ידענו על המקום והגענו במקרה וסיפרה לנו שהבית הוקם בסמוך לאשראם של אושו כדי להחזיר את הנפשות התועות לדרך הישר ובסופו של דבר החבדניקים נחלו ניצחון כי מספר הישראלים הבאים לאשראם הולך ופוחת וכמעט נעלם כליל וכל זה בגלל שהאור ניצח את החושך. בירכנו על הלולב ועל האתרוג ונענענו את הלולב, הדלקנו נרות וניהלנו שיחה ארוכה על השגחה פרטית מול כללית, על משפחות ברוכות ילדים, חינוך והשירותים שבית חב"ד מציע לעשרים ושמונה המשפחות שאמדוקס שלח לרילוקיישן לפונה והרבנית עושה לילדיהם קייטנות צהרונים ומה לא ועם הרב ניהלתי שיחה על זרמים ביהדות ועבודה זרה ( כל מה שההודים עושים) כשמיה והבן הקטן של החב"דניקים דיברו על ספרים וקומיקס חרדי. הם הפצירו בנו ללכת לבית חב"ד בעוד שבוע לחוג את שמחת תורה כשגילו שבדיוק נהיה בעיר ששם יש להם עוד שליח והרבנית שרצתה לתת לנו את האימייל שלה אך לא היתה יכולה לכתוב בגלל קדושת החג נתנה לנו ספר של שיחות של הרבי שתמונתו הענקית מצוירת על קיר ביתם שם מופיעה כתובתם. לפני שעזבנו היא נתנה לנו כמה טיפים על חנויות בגדים  ונפרדנו כידידים ותיקים, לא לפני שהם סיפרו לנו איך בנם בן השמונה נוסע לבד באוטו ריקשה להביא חלב מרפת מקומית ואיך הם מסתדרים עם עניני הכשרות והאכלת כל המבקרים שלהם וגם על צרותיהם הכספיות ועל כך שהישראלים המקבלים את השירותים שלהם לא מודעים לכך שאין להם מקור הכנסה מלבד תרומות אז כל מי שרוצה מוזמן לתרום לבית חבד בפונה.

 !נמסטה

שנה חדשה באה לכל

הקיץ עבר החום הגדול. סוף אוגוסט תחילת ספטמבר היא תקופה המכונה במקומותינו חזרה לבית הספר : Back to school. התלמידים חוזרים ללימודים והסטודנטים נעלמים מכל המסעדות, החנויות, בתי הקפה וכל מקומות העבודה אותם מילאו במשך הקיץ, ממלאים את הכבישים במכוניותיהם, או המכוניות של הוריהם, העמוסות עד להתפקע בציוד אישי ודוהרים אל האוניברסיטאות והקולג'ים. כמה מחברי ליוו את ילדיהם לראשונה למסע הכומתה הזה, המותיר אצל ההורים המשלחים את הגוזלים מן הקן תחושות מעורבות של עצב, געגוע, דאגה וגם...הקלה. במחוזותינו נהוג לומר : ברוך שפטרני מעונשו של זה לא ביום בר המצוה אלא בגיל 18, ולשלח את הילדים לדרכם באוניברסיטה או בחיים כשברור לשני הצדדים שאין החלפות ואין החזרות. בביקור שערכתי במרפאה ניהלתי שיחת חולין עם האחות, בה סיפרנו זו לזו על הילדים שלנו שהתברר, שהם בני אותו גיל. "אנחנו מוכרים את הבית שלנו" היא סיפרה "ועוברים לדירה קטנה. כך אנחנו תופסים שתי ציפורים במכה אחת. גם נפטרים מהמשכנתא וגם מוודאים שהילדים לא יוכלו לחזור הביתה בצר להם ויצטרכו לדאוג לעצמם בעת צרה". בדרך הביתה עברתי ליד קבוצה של אימהות שחיכו עם הילדים שלהם להסעה לבית הספר ביום הראשון ללימודים ואפשר היה לחוש את ההתרגשות שעמדה באויר. האוטובוס הצהוב הגיע ובלע לתוכו את הילדים כשהאימהות מנפנפות בידיהן  לשלום ומפריחות נשיקות באויר. כשהאוטובוס פנה ונעלם משדה הראיה, כל האימהות קפצו כאחת קפיצה גדולה באויר הניפו את זרועותיהן למעלה בתנועת ניצחון והריעו ביחד : "יש!!! , סופסוף התחיל החופש". 

אפרופו מחזור החיים והתחלות,  אתמול נסעתי לניו יורק כדי להשתתף בטקס הנישואין של דנה ואסף שחתונתם נערכה באביב בתל אביב אך לא כדת משה וישראל ואתמול הם נישאו אצל פקיד העיריה העושה את עבודתו נאמנה אך ללא שמץ של שמחה. יצאתי בחצי הלילה באוטובוס הסיני כפי שהוא קרוי פה היוצא מצ׳יינה טאון בוושינטון ומגיע לצ׳יינה טאון בניו יורק וכשעליתי על האוטובוס הבנתי שאני האדם הלא נכון במקום הלא נכון. הנוסעים סביבי וגם הנהג נראו כמי שיצאו זה עתה מהסרטת סצינת פשע בסרט אימה. שמתי את נפשי בכפי וחיבקתי את התיק שלי חיבוק אמיץ כל הנסיעה שארכה שעתיים יותר מהצפוי בגלל הפקקים העצומים בכניסה לעיר לכבוד האחד עשר בספטמבר. הגעתי לקריית הממשלה בניו יורק בבוקר ישר לתוך טקס מרשים של תלמידי האקדמיה לשוטרים שהחליפו משמרות ברצינות השמורה ללובשי מדים וחובבי טקסים במחוזותינו, כשכל בניני הממשלה מסביב נערכים לטקסים שונים שהתקיימו בהם במהלך היום. או אז הבנתי שבגלל ההיסטריה שלי בזמן הנסיעה נתתי לסוללה של הטלפון לרוץ פול גז בניוטרל ואני צריכה להטעין אותו כדי שאוכל לצלם את הטקס שבגללו סיכנתי  את חיי. נכנסתי לבית העיריה, מצאתי שקע פנוי, תקעתי לתוכו את הטלפון וביליתי את הזמן במחקר אנתרופולוגי מרתק. הדבר הראשון ששמתי לב אליו הוא שמספר הזוגות החד מיניים היה שווה או גבוה ממספר הזוגות הסטרייטים. הדבר השני ששמתי לב אליו הוא שהזוגות הסטרייטים שבאו להינשא היו נציגי כל העולם, צעירים, מבוגרים, לבושים בגדי יום יום או חליפות חתונה, שמלות ערב לצד שמלות יום קצרות, שמלות חתונה לצד שמלות עבודה או בוקר, נעלי עקבים לצד כפכפי אצבע, מלווים במשפחה או לא, הכל בכל מכל כל. לפתע יצאו מאחד מחדרי הטקס שני גברים לבושים טוקסידו, פרח ציפורן לבן בדשם, מחייכים באושר וכשיצאו מהאולם היו תלויים על גבם שני שלטים just married (זה עתה נישאו) .  אחריהם יצא זוג מעורב (ככה נהוג להגדיר במקומותינו בני זוג שאחד מהם אישה והשני ....גבר) היא לבושה בהידור מסוים וצועדת על נעלי עקב גבוהות מאוד. לפני דלת היציאה הוא הוריד את התרמיל מהגב, הוציא ממנו שקית שלף מתוכה כפכפי אצבע נתן לאשתו ואיפסן בתרמילו את זוג נעלי העקב הבלתי אפשריות להליכה.

בדיוק כשהטלפון שלי היה טעון מחדש הגיעו דנה ואסף, הציגו את המסמכים שקיבלו יום קודם ונשלחו לחכות לטקס שלהם. ביושבם על הספסל דנה הוציאה מהתרמיל שקית עם נעלי עקב גבוהות והחליפה את הנעליים הנמוכות שלה בנעליים שהגביהו את קומתה בשיעור ניכר. בזמן שהיא התעסקה עם הנעליים נגשה אלי מישהי שהיתה בתור אחריהם ושאלה אותי בדחילו ורחימו אם אהיה מוכנה להיות עדה בטקס שלה ושל זוגתה בעשרים ושתיים השנים האחרונות. הן מפלורידה שם זוגות חד מיניים לא יכולים להתחתן ועשו את כל הדרך לניו יורק אחרי שהקיץ בית המשפט העליון חיסל באבחת הצבעה את  הצעת ההחלטה  של חלק מדינות לאסור בחוק את האפשרות להעברת חוק המאפשר נישואים חד מיניים. המשמעות העיקרית של החלטת בית המשפט היא שהממשל הפדרלי מכיר מעתה בנישואים חד מיניים בכל 13 מדינות בהן הם חוקיים כיום והנישאים בהן יכולים להינות מכל ההטבות המגיעות לזוגות נשואים.  בנות הזוג, בגילי, סיפרו לנו שהן מתרגשות מאוד, אחת מהן קתולית מפורטו ריקו והשנייה מוסלמית אבל הן הצהירו : אלוהים הוא אחד ואוהב את כולנו, אלוהים הוא אחת, אמרתי להם, אבל באנגלית זה לא עובד אז ניסחתי מחדש : אלוהים היא אחת והן נענעו את ראשיהן בשמחה. הן שאלו מה לי ולכלה והסברתי להן שאני מכירה אותה עוד בטרם נולדה וסיכמנו שאם כך אנחנו משפחה גם אם לא ביולוגית. הן צילמו אותנו ואנחנו צילמנו אותן והחלפנו אימיילים והיתה אוירת חג. הגיע הרגע שלו חיכינו וקראו לזוג הנשוי אך לא כדין לתת פרטים ולהתגבר על בעיה ביורוקרטית, דנה כבר הוסיפה את שם משפחתו של אסף לשמה והפקידה חושבת שהם כבר נשואים ולא מבינה למה הם מתחתנים שוב. ההסבר הניח את דעתה והתקדמנו לחדר ההמתנה משם הם נקראו לחדר שבו ניצב דוכן ואליו נכנס פקיד ששם את הטקסט שלו על הדוכן ופצח בטקס חדגוני שנמשך דקה ושבע שניות במהלכו דנה התפוצצה מצחוק, ואסף נראה הלום. בנות הזוג שביקשו ממני להיות עדה נתקעו בדיוק בתוך הפסקת הצהרים המקודשת של הפקידים. הן שיחררו אותי מתפקידי ומצאו זוג נשים אחר שישמשו להן עדות ונפרדנו כחברות ותיקות. דנה החליפה את
נעלי העקב המחודדות בסנדלים נמוכים ונוחים והלכנו לשתות קפה קר ביום חם מאוד עד שהתעודות והמסמכים יהיו מוכנים. נכנסנו לסניף של סטארבאקס האהוב על דנה מאוד כי הוא מספק wi-fi למי שמסתובב בניו יורק עם טלפון ישראלי שלא מחובר לרשת האינטרנט. היתה שעת צהרים והיה צפוף ומלא כמעט עד אפס מקום. דנה שאלה איש עסקים מחולף שתפס ספסל אם אפשר לחלוק איתו שולחן והוא מיד ענה בעברית אמריקנית טובה שהוא ישמח להתחלק איתנו ובעודנו מצטופפים הוא חיפש ומצא בטלפון תמונות של בנו החייל הגיבור המשרת בנח״ל כחיל בודד ואוהב את הארץ בכל מאודו. דנה רצתה להציע את אחותה לשידוך אבל האב הגאה אמר שיש לבן שלו חברה וכולנו נאנחנו אנחת שביעות רצון.
אחרי שהמסמכים היו בידינו היו לנו עוד שתי תחנות, בית המשפט העליון שהחתים את התעודה ומשרד החוץ שבו מקבלים אישור נישואין בעל תוקף בינלאומי שאחריו אפשר להירשם במשרד הפנים גם אם לא נישאים כדת משה וישראל. במחלקה היעודה  במשרד החוץ חיכינו עם עוד כמה זוגות ( מעורבים) שהכרנו מהתור בעיריה. הפקיד שלא הצליח לבטא את השמות קרא : אלה שמחכים לאישור לצ׳כיה יתכבדו ויבואו לקחת את המסמכים שלהם. לפנינו עמד גבר שחיכה לאישור שונה. אחרי דין ודברים עם הפקיד הוא סינן בעברית צחה: כוס אמק הישראלים המזוינים האלה, אף פעם הם לא אומרים לך בדיוק מה אתה צריך וסוף סוף הרגשנו בבית אחרי היום הביורוקרטי המנומס ומלא המעצורים שבו אף אחד מעשרות פקידים שתפקידם להשיא ולטפל בנישואין לא חייך ולא בירך אבל כולם ממלאים את תפקידם לשביעות רצון הממונה.
אייסאף, קרא הפקיד שלא הצליח לבטא את השם אסף, שרון, הוא ניסה שוב כשהוא מבטא את שם המשפחה של אסף כמו השם הפרטי Sharon באנגלית ובמילעיל. כך או כך - הזוג הצעיר רץ את המרתון בארבע שעות בהן הספיק להירשם, לחכות בחמישה תורים, להינשא (דקה ושבע שנית) להעביר מסמכים ממשרד למשרד לעבור בבית המשפט העליון ובמשרד החוץ ולהגיע לקו הגמר עייף מיוזע ומרוצה.
מזל טוב, שנה טובה וגמר חתימה טובה!