הודו לה' כי טוב : פרק ג' - פושקר , ספטמבר 2013

פושקר - שיעור בהינדואיזם על שפת אגם קדוש

כשם שאודיפור היא עיר הארמונות על שפת האגם כך פושקר, קטנה בהרבה ממנה, היא אתר עליה לרגל ועיר המקדשים.

גם פושקר בנויה סביב אגם קדוש ההופך אותה לעיר עליה לרגל. באגם יש חמישים ושניים ghats שהם מקווי  טבילה במים. העיר קדושה כי שוכן בה מקדש ברהמה שהוא אחד ויחיד וכל הינדו חייב לעלות אליו לרגל לפחות פעם בחייו ולטבול באגם הקדוש שנוצר כשברהמה בכבודו ובעצמו זרק אליו פרח לוטוס. בגלל שיש בה מאות מקדשים קטנים וגדולים העיר היא אבן שואבת לתיירים הינדים הבאים לבקר במקדשים ולטבול באגם ולתיירים זרים הבאים לחפש רוחניות ואוירה.

סביב האגם יש רחוב המהווה את מרכז העיר ובו חנויות לתיירים בתי קפה מסעדות ובתי הארחה לתרמילאים ובו שלטים בעברית המכריזים על מרכולתם: בית מרקחת, סוכנות נסיעות, בית קפה ומסעדות שמוכרים אוכל ישראלי עם המלצות של טיילים בעברית: פה תמצאו את המים הכי קרים בפושקר, זה הבית קפה הכי שאנטי בעיר, בית ספר לררכיבה, בית ספר לצורפות, פלאפל ג׳חנון ומלאווח פה, כאן שולחים חבילות לישראל אם לא יגיעו תוך עשרה ימים הוא יחזיר לכם את הכסף.

פה פגשנו לראשונה את תופעת הישראלים המציפים את הודו. כנראה שרובם מציפים את פושקר. הם בכל מקום, נוסעים על אופנועים, לבושים גופיות ומכנסים קצרים (בעיר הקדושה להינדים שבה כולם מתבקשים להתלבש באופן צנוע) קולניים, מחליפים חויות בצעקות, קוראים לכולם אח שלי, מתארגנים לטיולים וליעד הבא ומדווחים על מקומות מומלצים: הבחור הזה  מה זה זורם יאללה תורידו את הנעליים.

פה גם נתקלנו היום לראשונה בקיבוץ נדבות ותרומות אגרסיבי. מוכרים פה לעולי הרגל סל קטן עם פרחים אדומים ואיזשהו חטיף שנראה כמו כדורים לבנים אותם הם מניחים במקדשים בתום התפילה. כשעוברים ברחוב יש המנסים לתת / להציע / לדחוף לתיירים את הפרחים האלה ואז לדרוש בעדם כסף. כשיורדים מהרחוב למקווים הרבים במדרגות שנועדו לכך, כוהני דת מציעים לבצע איתך טקס תפילה עבורך ועבור בני משפחתך, שמים לך על היד צמיד מחוטים אדומים וצהובים ואז דורשים סכום גבוה אפילו במושגים מקומיים. את התשלום עבור הירידה לאגם דורשים רק מתיירים לבנים. 

בכניסה למקדש ברהמה מתבקשים להוריד נעליים ולאפסן אותם בתאים שנועדו לכך וכן להשאיר את תרמילי הגב והמצלמות אצל השומרים בחוץ. בתוך המקדש עולי הרגל מנשקים את המדרגות המובילות אל הבמה עליה יושב פסל האל בראהמה ומקבלים איזשהו ממתק / חטיף מכוהן דת לבוש כתום וצבוע פנים המדבר בסלולרי שלו בזמן שעושה את עבודתו הקדושה.

האגם מוקף הרים ובראשי כמה מהם יש מקדשים. החלטנו לטפס על אחד מהם. יצאנו בדרך היוצאת מהעיר בשביל עפר עליו התהלכו פרות וחזירי בר כשלפנינו ומאחורינו עוד כמה עולי רגל. שביל העפר מתחלף במדרגות העולות אל ההר ואלה נגמרות בחצי הדרך ואז מטפסים למעלה בשביל תלול. כשעלינו ירדה לקראתינו להקת חמורים נושאי סלים וכשהגענו למקדש פגשנו קבלן מודד ובנאים העובדים על הקמת רכבל. מן המקדש יש נוף מרהיב של העיר והאגם ושטחים חקלאיים מעובדים. בזמן שישבנו למעלה וצפינו, המחמר וחמוריו הספיקו לעלות ולרדת שוב כשהם מעלים לבנים, שקי חול וחומרי בנין לפרויקט הרכבל. כח אדם פה זול במיוחד שלא לדבר על חמורים לעומת מנופים וטרקטורים. בדרך למעלה פגשנו ילדים שניסו לקבץ מאיתנו נדבות וממתקים ואחד מהם ניגן על כלי מיתר מקומי. כשהגענו למטה הקביל את פנינו בחור נחמד שהציע לנו לבוא לשתות אצלו צ׳אי מיוחד שהוא רוקח בעצמו מאחד עשר תבלינים. כשהתישבנו מיוזעים ונוטפי זיעה התברר לנו שהוא מוסד והוא הראה לנו שני ספרי אורחים בהם מאות טיילים כתבו נפלאות ונצורות על תה הצמחים הפלאי שלו. הוא הראה לנו איך הוא מכין את התה ומייד ידענו שעלינו להלל ולשבח ולקלס ואמנם התה היה ראוי לכל שבח. הבחור כמובן מוכר את התה הזה. 

כשחזרנו לעיר בשעות הערב עלו קולות שירה אקסטטיים ריקודים תיפוף וצלילי גונג מכל המקדשים המוארים והמראה מהמסעדה בקומת הגג בה אכלנו היה מקסים ביופיו. עיר באמת קסומה וללא ספק היא שאנטי שאנטי. בתפריט המסעדות בפושקר יש מגוון אפשרויות למשקה הלאסי ההודי הנהדר. אחת מהם היא לאסי באנג או לאסי מיוחד. הייחוד שלו הוא שהוא מכיל סם קל שהוא חוקי בפושקר. האלכוהול לעומת זאת אסור בה כי היא עיר קדושה וכך גם אכילת בשר, זוהי עיר צמחונית טהורה על פי ההגדרה המקומית. עכשיו הבנו למה אלפי הישראלים משתכנים בה, שאנטי שאנטי, המגורים בישראל הקטנה, המושבה או הקיבוץ גרועים וזולים ואפשר לשתות סמים בכמה רופיות בכל מסעדה.

בלילה, בדרך חזרה למלון נעצר לידינו פתאום רוכב אופנוע בקריאת שמחה: מיה !!! זה היה המלצר הידידותי שלנו מהמלון בו אנחנו האורחים היחידים ומקבלים תשומת לב מיוחדת. הוא ביקש ממיה לרכב מאחוריו על האופנוע בחזרה למלון והתחנן מספיק עד שהתרצתה. בדרך הוא עשה סיבוב בעיר כדי להשויץ בה...אנחנו המשכנו ברגל ובדרך גילינו את בית חב״ד שהיה הומה אדם עד אפס מקום. אלמלא השלט : משיח: בית חב״ד, אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר באחד המקדשים המקומיים. גם משם עלו קולות שירה, תיפופים וריקודים אקסטטים (אך ללא גונג) שדמו לכל הטקסים שראינו היום וקודם לכן בכל המקדשים בהם ביקרנו. המשכנו ללכת בדרכנו למלון. בשביל שהוליך (כך חשבנו) למלון שלנו אבל אז נגמרו האורות והיה חושך מצרים והאנשים הבודדים שהלכו לצידנו ברכו אותנו בנמסטה, פנו לרחוב צדדי ונשארנו לבדינו בשביל החשוך. החלטנו לשוב על עקבותינו ולחפש אוטו ריקשה כי פחדתי ללכת בחושך לבד וללא פנס שמא נדרוך על פרה או נחליק על מה שהיא משאירה על הדרך או ניפול לאיזה בור ויניב אמר שמה שמדאיג אותו זה האם מיה הגיעה בשלום למלון. הסתובבנו  וחזרנו למקור האור שם פגשנו את המלצר החמוד שהוריד את מיה במלון ובא לאסוף אותנו. "מה קורה לכם" הוא שאל. "הבהלתם אותי, בכל העיר הסתובבתי לחפש אתכם". התברר שפנינו בשביל הלא נכון,  הכל נראה אותו דבר בלילה. סופסוף היתה ליניב ולי הזדמנות לנסוע שלושה על וספה כמו כל ההודים שאנחנו צופים בהם בהתפעלות כל הזמן. מיה לא האמינה למראה עיניה. בהודו התנהג כהודי אמרנו לה. שלושה על וספה, אוכל הודי על הבוקר 

ושאנטי שאנטי. בפושקר קיבלנו ביום אחד מינון גבוה של ספיריטואליזם, זה שבשבילו אנשים נוסעים להודו. למחרת בבוקר עת יצאנו ברגל מהמלון הקטן שלנו בפאתי העיר נתקלנו במנהל שחזר רכוב על האופנוע שלו מהשוק עם שק עגבניות (שתיירים לבנים ממילא לא נוגעים בהן כי הם מנועים מירקות טריים לא מבושלים). הוא שאל לאן פנינו מועדות ונתן לנו את ההרצאה הראשונה באותו יום על הפילוסופיה ההודית ותמציתה היא שיש להרבות את הטוב על ידי עשיית טוב ולהסתכל פנימה כדי לראות את האמת. אף אחד לא יודע מי אתה באמת חוץ מהעצמי שלך השוכן בתוכך ואותו אי אפשר לשקר. הטריגר היה שהוא רצה לדעת אם אנחנו מרוצים והסביר לנו שאם אנחנו מרוצים גם הוא מרוצה וככל שיותר אנשים מרוצים האושר בעולם גדל. למדנו על חשיבות התרומה ועוד יותר על התרומה האנונימית ושכל מה שאנחנו נותנים חוזר בסוף כי הנתינה שולחת שורשים והיא מעגלית ואם זה לא חוזר בעולם הזה זה יקרה בגלגול הבא.

קיבלנו ממנו המלצה ללכת לאגם הקדוש לתת תרומה ככל שנרצה לאחד הבראהמינים שיברך אותנו ובפושקר לנהוג כהודי. בדרך לאגם נכנסנו למקדש סיקי מפואר ולמדנו מהכהן שישב שם על עבודת השם שלהם. בארון הקודש שלהם שוכן ספר קדוש אותו הם משכיבים לישון על מיטה מפוארת בחדר המיועד לכך בכל ערב בטקס אשכבה ולפנות בוקר עם שחר מעבירים אותו לבימה באמצע המקדש. בכניסה היינו צריכים שנינו לכסות את הראש, חליצת נעליים כבר הפכה להרגל טבע ועוד לפני ההרצאה של הבוקר התרומה נעשתה לנו לטבע שני (או ראשון).   

הלכנו בשביל הסובב את האגם ובדרך נדבק אלינו צייד תיירים שהסווה את עצמו כסטודנט מקומי לטכנולוגיה. מאיפה אתם? מארצות הברית. אתם מכירים את ביל גייטס? הוא בדיוק בהפסקת צהרים מהקולג׳ מטייל מסביב לאגם. אחרי שיחה על הא ודא הוא הזמין אותנו לבוא בערב לשתות תה עם משפחתו ולהכיר את אבא שלו, חייט. המממממ. אנחנו לא יכולים, סירבנו בנימוס. עוד הא ודא והוא הבין שהקורבן הזה לא ניצוד ושאל אם אנחנו יכולים לתת לו כסף לאוכל. לאוכל - כמובן. יניב מכניס את היד לכיס שהוקצה למטרה הזאת עוד לפני שהפכנו להינדים. עלינו על הגשר המוביל למסלול סביב האגם שיש בו מדרגות היורדות לאגם לצורך טבילה. כצפוי פנה אלינו נזיר וביקש תרומה תמורת הכניסה למתחם. אחרי משא ומתן על גובהה, קיבלנו כמו שאר הלבנים ״פספורט לאגם״ צמיד חוטים אדום צהוב המוכיח כי שילמנו ״דמי כניסה״. הנזיר היה מרוצה מספיק בירך אותנו ואת  כל מי ומה שברשימת התפילות שלנו והבטיח לנו קארמה טובה (אם לא בחיים האלה אז בבאים אחריהם).  הירידה במדרגות לנהר מלאה אגני טבילה הדומים למקווי טהרה. יש הטובלים בהם ויש הטובלים ישר באגם חלקם ערומים וחלקם קושרים צעיף סביב חלציהם. האגם נחשב לנקי כי.... אסור להכניס למתחם נעליים, כמו בכל המקדשים פה. חלק מהמבקרים באו לפזר בו אפר של בני משפחתם אותו הביאו עימם צרור בשקית פלסטיק. גם אפרו של גנדי פוזר באגם פושקר.  

יצאנו מהאגם וטיפסנו למקדש גבוה הצופה עליו מלמעלה של העיר שם ישבנו והרהרנו על משמעות החיים. בדרך חזרה נתקלנו בקבוצת ישראלים קולנים בגילנו. בעוד שמטיילים מבוגרים עושים דרכם בעדינות, זוגות ישראלים מבוגרים הם צעקנים, קולניים, מתפרעים על אופנועים ומתנהגים כמו הילדים שלהם. על אחת החנויות היה שלט (בעברית) : פלאפל, ג׳חנון , מלאווח , הנחה לחיילים במדים...

בערב לעת שקיעה, ישבנו בקפה בשם סאן סט קפה (איך לא) וצפינו באגם שהלך והתמלא מאמינים שהדליקו נרות והמראה היה מרהיב. המלצר במסעדה הסביר שזו חגיגה אבל לא הצליח להסביר לכבוד מי ומה.

התחלנו לברר בכמה סוכנויות טיול כמה יעלה לנו לנסוע לג׳איפור, היעד הבא וקיבלנו תשובות שנעו על טווח רחב.

בעל המלון שלנו שנתן לנו בערב את שיעור ההינדו השני לאותו יום הציע להזמין לנו מונית עם מיזוג אויר במחיר שווה לכל נפש וביקש מאיתנו בכל לשון של בקשה לתת ציון למלון שלו בתנ"ך התיירים טריפ אדוויזר. בבוקר באנו לשלם לו. כדי לקבל מאיתנו תשלום בכרטיס אשראי הוא היה צריך לנתק את חוט הטלפון של האינטרנט ולחבר אותו למכונה ואז חיכינו עשר דקות עד שהמכונה התחברה לבנק ואחרי שלושה נסיונות נפל המטרה הושגה. בשיחות עם בעל המלון הספיריטואלי והעובדים החביבים שלו למדנו שעושרה של משפחה מהמעמד הבינוני בהודו נמדד על פי כמות האייפונים שברשותה. במשפחתו המורחבת של בעל המלון יש שבעה מכשירים... והמלצר שלנו שהתרוצץ כל היום סביב מיה הסתכל בעיניים כלות על השלושה שלנו. אבא שלו נהרג בתאונה (לא פלא איך שהם נוהגים פה) והוא מפרנס את עצמו ואת אחיותיו. הוא גר בבקתת בוץ וקש ומנסה לבנות חדר מלבנים בשעותיו הפנויות. הבוקר נודע לו שאחותו נפגעה בתאונת דרכים כשנסעה רכובה על אופנוע בכביש בינעירוני. מייד שלפנו את השטרות מהכיס של התרומה והשארנו אצלו משכורת שבועית (שלו, לא שלנו)

כשהגיע נהג המונית לא האמנו למראה עינינו. מכונית בשם אמבסדור שנראית כאילו יצאה משנות החמישים, עשויה מפלדה ונראית כאילו לא תוכל לשום נסיעה חיכתה לנו בכניסה. 

בעל המלון בדיוק היה צריך לעזוב כחצי שעה קודם לעניניו...כשהתחלנו לנסוע יניב שאל אם יש מיזוג והנהג ענה שאם רוצים מיזוג צריכים לשלם עוד כרבע מדמי הנסיעה. הפעם יניב לא ויתר ולא שלח ידו לכיס של הקארמה הטובה ואילף את הנהג שבדרך סיפר לנו שבלילה היתה קטטה בטמפל שלכם (בית חב"ד) כשהחוגגים שם שתו לשכרה (חגגו את שמחת תורה) והתקוטטו עם מקומיים. פושקר כזכור היא עיר יבשה ואסור לשתות בה. הנהג שהיתה לו אנגלית טובה הסביר לנו ש״החגיגה״ באגם עם הדלקת הנרות המרהיבה בערב היתה עצרת הזדהות עם קורבנות רעידת האדמה שהיתה באותו יום בפקיסטן. את הציון הטוב למלון נתנו למרות שסידרו אותנו עם הנהג כדי לשמור על הקארמה הטובה שלנו וכי מעשה טוב הוא כמו שורשים של עץ ותמיד יחזור אלינו אם לא בחיים האלה אז בבאים.

נמסטה.