אודייפור : עיר קסומה וארמונות סביב לה - ספטמבר , 2013
לפני יומיים הגענו בטיסה קצרצרה מפונה לאודייפור שבמדינה הצפונית מערבית רג׳סטן הגובלת בפקיסטן. שדה התעופה הנמצא בשולי העיר קטן וקצת עזוב ונראה שכל הטיסות הנוחתות בו הן תיירותיות. יצאנו מהשדה, נכנסנו למונית (אגב לכל המכוניות שנתקלנו בהן עד כה מקטנה ועד גדולה ומהודרת תיבת הילוכים לא אוטומטית) והתחלנו בנסיעה קצרה לכיוון העיר והמלון (חצי שעה) כשלפתע, נפתחו ארובות המונסון וכמעט צללנו כעופרת במים אדירים. הכביש נשטף במבול הפתאומי ואנשים שהלכו בצדדיו מצאו את עצמם בתוך אגם. המכוניות התיזו מים רבים על נהגי ונוסעי הריקשות, כל נוסעי הווספות נרטבו עד לשד עצמותיהם וכל הרכבים התיזו מים רבים על הולכי הרגל ( שרשרת המזון בתעבורה). הנהג הסביר לנו שזה הגשם הראשון מזה חודש ושזו ברכה לעיר וגם שהמונית שלו לא תוכל להביא אותנו עד המלון בגלל השעה, התנועה, הגשם, העליות, הסמטאות, ובקיצור לא תוכל. אחרי שהגענו בשלום לתוככי העיר בנסיעה בגשם כבד שבה אף נהג לא רואה כלום, נהג המונית העביר אותנו לאוטוריקשה למאתיים המטר האחרונים של הנסיעה ומצאנו את עצמנו בארמון (לשעבר, היום הוא מלון) יפהפה לבן וגדול בן כמה קומות שמטפסים אליהן בגרמי מדרגות צרים מאבן ובהן חלונות קמורים, הצופים אל האגם, המנוקד בארמונות יפהפיים ששימשו בעבר כמעונות מגורים של מלכים ונסיכים והיום הם כולם בתי מלון.
האגם מוקף הרים שבראשם מקדשים והמראה מכל מקום מרהיב, במיוחד בערב, כשכל האורות מנצנצים מכל הארמונות שעל שפת האגם. העיר עצמה בנויה על הר ויש בה סמטאות צרות שבעבר הלכו בהן אנשים וחמורים שנשאו משאות אבל היום טסות בהן וספות וריקשות ומכוניות, המנסות לעבור בהן, נזקקות לסיוע של הולכי רגל שיכוונו אותן כדי שיצליחו לנווט בסמטאות הצרות.
אחרי שהראו לנו את החדרים שלנו במלון וקיבלנו את הסיסמא של הווי-פיי most importantly כפי שאומרים פה יצאנו לתור את האזור. המלון, ארמון לשעבר, נטוע מעל האגם במעלה סימטה צרה עשויה מאבנים וצמודות לו חנויות לתיירים. "אפשר להראות לך כמה חליפות אדוני? לא עכשיו? אז מחר? תבואו מחר, כן?
סוכנויות טיולים ונהגי ריקשה אורבים לכל אורח היוצא מהמלון. אמרנו לכולם בנימוס לא תודה (מצמידים ידיים בתנו נמסטה ומהנהנים ) וירדנו לשפת המים שם התרחצו כמה נערים בזמן שהאימהות שלהם עשו כביסה (אולי לאורחי המלון) עם קוביות סבון על המדרגות שיורדות לאגם. אלה קרויות גהאט ומשמשות את המאמינים היורדים לטבול באגם אבל פה הכל מעורבב : קודש וחול
בתי המלון מציעים שירותי כביסה ואלה מתבצעים על ידי כובסות וכובסים המכבסים ביד במקור מים את כל כביסת העיר ותולים אותה בכל מקום, ועל כל גדר. עבודת הכובסים זולה והמים בחינם בניגוד לחשמל שהוא נדיר, מופרט ויקר ולכן הרבה יותר זול להעסיק כח אדם ממכונות. את המלון מחזיקים עשרות אנשים שלכל אחד מהם תפקיד אחד בלבד: גנן, מטאטא, שומר, כובס, וכדי לקבל עבודה קבועה במלון צריך להיות לפחות בוגר תיכון ולדעת אנגלית. נקיון וטאטוא העיר נעשה בעזרת נצרי קש אגודים יחד אך ללא מקל והמטאטאים תמיד עובדים מכופפים כשהם מעיפים את האשפה החוצה מהם ולא אוספים אותה. את כל האשפה שמייצרת תעשיית התיירות יחד עם זו שמייצרת העיר זורקים במרכז העיר שם החיות ( פרות עיזים חמורים כלבים סנאים) אוכלות את הפסולת האורגנית והעניים אוספים את הפסולת הלא אורגנית, מפרידים אותה ומוכרים אותה לסוחרי פסולת. במרכז העיר עוברת תעלת ביוב פתוחה ונשים אוספות את הפסולת המוצקה שעוברת בתעלה ומעמיסות אותה על חמורים ומי יודע לאן הן משליכות אותה. כאמור, כח האדם הרבה יותר זול ממכונה.
ליד המים צד אותנו צייד התיירים הראשון באודייפור שתפס אותנו לא מוכנים. בפונה, שם היינו שבוע, היינו התיירים היחידים, לא הכינו לנו מלכודת תיירים ולא נפלנו בה אבל כאן עוד לא הפנמנו אתתרבות הצייד . "איזו חולצה יפה אתה לובש אדוני" הוא פנה ליניב, היא מאיכות מעולה (פחחחח לא איכות ולא בטיח) "מאיפה היא? אה מישראל? סבבה, שלום" (כך בעברית) ומתפתחת שיחה שבסופה הוא מזמין אותנו רק לראות את חנות הבגדים פה ליד שבה כדאי לנו מאוד שיתפרו ליניב חליפה במחיר מציאה. מתברר שזה עובד כך: הציידים ניגשים לקורבן ומתחילים בשיחת רעים: מאיפה אתם? מייד הם שולפים מילים ומשפטים בעברית או בשפה אחרת (תלוי בקורבן) ומתחילים להתרועע. אחר כך הם מציעים לשתות יחד צ׳אי - תה שזה סמל לידידות ואז מנסים למכור לקורבן את מרכולתם.
ציידים אחרים סיפרו לנו שמחר או עוד שבוע הם נוסעים לישראל כדי לפתוח בשיחה, אחד מהם שתום עין נוסע לקיבוץ קליה שם יש לו חבר שהזמין אותו. פה יש לו בית ספר לציור מיניאטורות על משי ואם יש לנו דקה הוא רק יראה לנו עבודות של סטודנטים שעולות הרבה פחות מאלה של המורים. במיוחד סטודנטים ישראלים. השני הציע לנו תה במסעדה של חבר שלו שהוא השף וכדאי לנו לחזור מחר ולאכול שם. אחרי שני מסעות ציד הבנו את השיטה ופיתחנו אסטרטגית התנגדות. מאיפה אתם? מארץ רחוקה. "תגיד שאנחנו מפלסטין" אני אומרת ליניב הם יעזבו אותנו בשקט. "מפלסטין" הוא אומר. "אה, מישראל" אומר הצייד השלישי "אני מכיר את המבטא, מה נשמע אחי, סבבה?"
במסעדת המלון המלצרים מקדמים אותנו בבוקר טוב ושואלים אותנו מה לשים בצלחת (בעברית). כשאנחנו הולכים הם אומרים תודה ולהתראות ושוב המילה המנצחת היא סבבה. כולם מאוד נחמדים ידידותיים ועוזרים, בכללם הציידים, עובדי בית המלון, המוכרים היושבים בפתחי החנויות או סתם עוברי אורח.
מדריך הטיולים להודו שהבאנו איתנו לא הוכיח את עצמו במקומות קטנים אז אנחנו שואלים את אחד מאנשי הקבלה במלון (הם באים בשלשות וכשהם עושים את החשבון כל אחד מחזיק מחשבון והם מעבירים את החשבונות בינהם כדי לאמת את הסכום הסופי) לאן כדאי ללכת. הוא נותן לנו מפה תיירותית עליה הוא מצייר את המקומות שכדאי לבקר בהם. המלצר שהתידדנו איתו מסמן לנו לבוא. תצאו פה מהאזור התירותי ותלכו לשוק הירקות וכלי הכסף, סבבה ?
בדרך עברנו במקדש שבו התפללו בשירה רמה ובצלילי גונג כמה עשרות אנשים בהתלהבות עצומה כשהם עומדים מול וילון סגור שנראה כמו ארון התורה בבית הכנסת והם מנפנפים מקלות שבקצותיהם מברשות או מניפות כמו לולבים. לפני רגע השיא הם עוברים מול מישהו שמחזיק נר בוער והם לוקחים וירטואלית את אור הנר ומקרבים לפנים כמו טקס הדלקת נרות בערב שבת. בקליימקס נפתח הוילון ורואים פסל גדול של האל וישנו יושב על בימה ואדם מבוגר שנראה כנזיר עולה על הבמה וזורק ממתקים או משהו אכיל אל הקהל שמחזיק את ידיו בתנועת נמסטה ומתפלל עם דבקות במטרה כשחלק ממנו זורק פרחים אל הפסל. בכל מקום פזורים מקדשים, באמצע הרחוב, בנקודות תיירותיות, בקצה הר גבוה, בבתי מלון ובבתים. הם באים בכל המינים והגדלים, לחלקם אפשר להיכנס ובקטנים שנראים כמו מודל אפשר לצפות או להתיישב לפניהם ולהתפלל. בכולם מצופים להשאיר תרומה אצל הנזירים. אלה יזרזו את התקבלות הבקשה ואת מילויה. השגחה פרטית.
באחד הימים עלינו ברכבל למרום גבעה שממנה יש נוף נפלא של העיר והאגם. המערכת המעמדית עובדת בכל מקום, וכפי שאפשר לקנות כרטיס רכבת במחלקה ראשונה שניה שלישית, עממית או מחלקת תיירים זרים, כך אפשר לקנות כרטיסים לרכבל בקרון פרטי ולא להתערבב עם כל העמך. הקרון הפרטי (לשניים או ארבעה או ששה) מבטיח למי ששילם שהוא לא יעמוד בתור וכך מעבירים את מי ששילם הרבה מהר וביעילות כשמי ששילם מעט מחכה בתור. קנינו כרטיס לקרון של ארבעה ובקשנו מהאחראי שיצרף אלינו עוד אנשים מהתור הרגיל אך הוא סירב בכל תוקף. לא מערבבים פה מין בשאינו מינו. עלינו לפיסגה ונתקלנו בדרך בשני מקדשים. כדי לעבור ולהמשיך לטפס צריך לתת תרומה ולחלוץ נעליים. הקומפלקס כולל גן יפה שנקרא נקודת השקיעה ובכל מקום משלמים דמי כניסה. בגן מסתובבים קופים ובכניסה מוכרים למבקרים בננות להאכילם
ביציאה מכל מקום ציידי הריקשות מתנפלים על העוברים ושבים ומציעים להם הסעה. אתר התיירות
הגדול של העיר הוא ארמון גדול שהיה פעם של ראג׳ עשיר. בכל מקום דמי הכניסה הנפרדים למקומיים ותיירים אינם כוללים כרטיס למצלמה או טלפון סלולרי אותו צריך להציג כשמצלמים. מדריכי תיירים צדים את הקורבנות בכניסה וגם בפנים. השומרים במדים הם עובדי ממשלה ואז רואים גם נשים בתפקיד, במגזרים אחרים לא רואים נשים בתפקידי שירותים אלא אם כן הן מוכרות בשוק. טיול בסירה שלוקחים מהארמון מוביל את התיירים לארמון שנמצא על אי באמצע האגם השייך לאותו בעלים שהארמון שבקרנו בו שייך לו. התיירים יכולים לבקר בגני הארמון ולאכות במסעדת הגן שלו. כשחזרנו עם הסירה לנקודת המוצא השמיים התקדרו פתאום וגשם מונסון ניתך עלינו כשאין לנו איפה להסתתר. השומר בכניסה הזמין לנו ריקשה במחיר מונסון ומילט אותנו מהמקום. הפעם אנחנו היינו בתחתית שרשרת התעבורה ומים רבים ניתזו עליהם כשמכוניות שנסעו לידינו השפריצו עלינו. למרבה המזל כבר התרגלנו לג׳יפא ואנחנו חיים בשלום עם הזוהמה, הביוב הזורם בחוץ, הזבל בכל מקום ואפילו יש בהם חן מסוים
בטיול שלנו בשווקים המקומיים הלכנו לצד וספות, ריקשות, פרות, עיזים, סנאים וכלבים משוטטים. החנויות קטנות, המוכרים יושבים על מזרונים וכולם כל הזמן מתעסקים בסלולרי שלהם. נשים מוציאות ארנקי כסף מהחזיה גם כשהן קונות וגם כשמוכרות. בחנויות המקורות יש בגדים, בדים, כלי כסף, סלים ונשים הטוות אותם מקש, תבלינים, תה, שקי אורז כלי בית מאלומיניום ופלסטיק ובשוק הלא מקורה יושבים על שטיח פלסטיק אנשים ונשים המוכרים ירקות ופירות. בגלל שחיתות בממשלה, כך הסבירו לנו, מחיר הבצל, שהוא אוכל בסיסי פה, טיפס משלושה רופי לקילו לשבעים וחמישה והעניים לא יכולים לעמוד בו. השוק מרהיב בצבעיו וילדים קטנים אומרים לנו ״הלו״ שזו המילה היחידה שהם יודעים באנגלית ומסתכלים עלינו כמו שאנחנו מסתכלים עליהם. כשארובות השמיים נפתחות הביוב מייד עולה על גדותיו ומציף את הרחוב ופסולת מסוגים שונים נשפכת במורד ונאספת בסופו של היום על ידי ציידי הפסולת. בבתי קפה, שפה קוראים להם מאפיות גרמניות, יושבים תיירים מערביים שרוצים אוכל וקפה מהבית ואת הפקקים של בקבוקי המים צריך
לבדוק כי ציידי הפסולת אוספים את הבקבוקים הריקים וממלאים אותם במים שאינם ראויים לשתית תיירים. במסעדה מראים לנו את בקבוק המים כמו שמראים בקבוקי יין ואנחנו בודקים את הפקק
נמסטה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה