ג'איפור העיר הורודה
ביום השלישי בעיר הורודה (שבאמת היא בצבע חמרה) התחברתי אליה. זה קרה כרגיל בגלל הקשר האישי. אחרי יומיים בהם הטרידו אותנו ציידים הולכי רגל ונהגי ריקשה הציע לנו הסעה מהמלון בחור צעיר עם ריקשה חדשה שזה עתה רכש. הוא לא ניסה לאנוס אותנו או להסיע אותנו למחוז חפצו במקום למחוז חפצנו, למקומות בהם הנהגים מקבלים עמלה מבעלי החנויות אליהן הם מביאים את קורבנותיהם. ציד התיירים עובד כך: ביציאה מתחנת הרכבת או האוטובוס או שדה התעופה מתנפלים על התיירים - טיילים המוני נהגי ריקשה שרוצים להסיע אותם לבית המלון המשלם להם עמלה וכשהתיירים מבקשים להגיע למלון מסוים שאינו חלק מהדיל הנהגים מסרבים, או טוענים שהמלון הזה נסגר או אם מתעקשים הם מכפילים או משלשים את המחיר. הנהגים שיש להם דיל עם המלון ״עובדים״ איתו בהסעות כשהם שוחרים לטרף בחזיתו ומתנפלים על התיירים ברגע שהם יוצאים ממנו. למדנו כבר על בשרינו שבעיר גדולה לא מקובל שתיירים הולכים ברגל בכלל, גם לא מרחקים קצרים בגלל שהערים מטונפות ומלאות מוקשים מקומיים מכל מיני סוגים: חיות, קבצנים, מה שהחיות משאירות אחריהן, בורות בכביש, ביוב פתוח וזורם וכל מה שבינהם.
הגענו למלון אחה"צ וניסינו לצאת ממנו לטיול רגלי רק כדי לראות את הסביבה ולהבין איפה אנחנו נמצאים. כל הנהגים התנפלו עלינו ורצו אחרינו כשהם מציעים לנו טיולי שקיעה שונים. ניסינו להתעקש אך לבסוף נכנענו ובקשנו מנהג ריקשה שייקח אותנו לעיר העתיקה. הוא הוריד אותנו בתוך החומה ועשינו טיול רגלי בבזארים המחולקים לתעשיות שונות: בגדים, בדים, כלי בית, אופנים, אלומיניום ואז גילינו את עקרונות צייד התיירים בג'איפור. אחד מבעלי החנויות מפנה אותך בחיוך רחב ובתנועת יד לרחוב קטן שאינו על אם הדרך וממליץ לבקר בו בלי להיות ספיציפי. ברחוב הזה הולך אחרייך מישהו שמצביע על מפגעים ולחילופין, על דברים מענינים הנמצאים בו ואז כבדרך אגב ממליץ לבקר בחנות התכשיטים (זה הקטע של ג'איפור - אבנים יקרות) שבה הוא יכול לסדר לך הנחה גדולה (אבל רק היום ורק עכשיו) ושבה יש אבני חן שאין בשום מקום אחר. אחרי שהתעלמנו מהציידים בעקביות, בחור אחד, כנראה אחד מהם, פתח איתנו בשיחה ושאל למה התיירים עוינים ולא ידידותיים. בגלל שכל מה שאתם רוצים זה למכור לנו משהו. הבחור שם פני נעלב : אתם חושבים שכל אחד שפונה אליכם רק רוצה למכור לכם משהו? כן ענינו לו. עד כה זה הנסיון שלנו. הוא ניסה גישה אחרת: אולי אתם רוצים לשתות ביחד צ׳אי? לא תודה, אין לנו זמן.
בבוקר יצאנו מהמלון עם תוכנית ליום טיול. לקחנו את נהג הריקשה הראשון שהתנפל עלינו ואמרנו לו לאן אנחנו רוצים. הוא ניסה לשכנע אותנו שאנחנו רוצים למקום אחר אבל התעקשנו. רוצים לבזאר. בסדר הוא נכנע אבל אני אחכה לכם ואז אקח אתכם לארמון המים ולבית הפילים ועוד מקומות שלא היו בתוכנית שלנו. ככה זה עובד. הנהגים שלוכדים אותך בבוקר מציעים / כופים את עצמם ליום שלם במחיר קבוע וכך מרויחים את היומית. בג׳איפור היינו לראשונה בטיול שלנו במלון שבו רק תיירים לבנים. בכל מקום שבקרנו בו בשלושת הימים הבאים פגשנו בתיירים מבית המלון שלנו עם הנהגים שהובילו אותנו תמול שלשום שחיכו לנו בכל אתר בזמן שאנחנו תרנו אותו.
בעיר העתיקה עלינו למגדל גבוה הצופה אל העיר. דמי הכניסה עשרים רופי לאדם. כרגיל כשנותנים שטר יותר גבוה מדמי התשלום לא מקבלים עודף. "אני אתן לכם עודף כשתרדו" אומר השומר בכניסה, עובד עיריה במדים. לזה כבר התרגלנו אבל פה קיבלנו כרטיס אחד למרות ששילמנו על שלושה כלומר את השאר הוא משלשל לכיסו. בקצה המגדל, שיש ממנו תצפית יפה לעיר, יש עוד שומר במדים. הוא שמח להסביר לנו מה אנחנו רואים ולאן כדאי לטייל, תמורת טיפ סמלי. כשאנחנו יורדים השומר הראשון שלא החזיר לנו עודף מראה לנו מקום יפה וכך מרויח את העודף שלא החזיר לנו. ההובי של יניב בהודו הוא להתווכח עם נהגי הריקשה על מחיר הנסיעה. קיבלנו מהמלון תעריף לדוגמה ויניב מתעקש עליו. הנהגים מסבירים לו שהתעריף ישן ולא אקטואלי. אנחנו מבקשים מהם להפעיל מונה, כולם אומרים שהמונה לא עובד.
אחרי יומיים, בהם נהגי ריקשה הכניעו אותנו יצאנו בזהירות מהמלון עם פרצוף של: אנחנו לא צריכים ריקשה. אחד הנהגים שהיה שם לא התנפל עלינו אלא שאל לאן פנינו מועדות ולקח אותנו לשם בלי להציע לנו הצעות מגונות. מיד הצענו לו לקחת אותנו לכל היום ולא הצטערנו. עשינו טיול יפה לשני מבצרים בפסגות ההרים, צפינו בעיר מלמעלה - יפה מאוד ולמדנו על הארכיטקטורה, התברר שהנהג החברמן שלנו הוא סטודנט להיסטוריה שעובד עכשיו על תעודת מדריך תיירים וכדי להתפרנס קנה אוטו ריקשה בו הרכיב מערכת סטריאו משוכללת ואורות שגורמים לריקשה שלו להיראות כמו דיסקוטק נוסע. הוא גם סידר לנו הסעה לדלהי עם בן דודו שאיתו התידדנו בדרך החתחתים הארוכה שעברנו יחד ושלו יניב שילם הרבה יותר ממה שסיכמנו בגלל שהוא הצטיין בנהיגה זהירה.
בלילה השני שלנו בג׳איפור הלכנו לבית קולנוע מפורסם. כשהגענו היינו הלבנים היחידים אבל לאט לאט הגיעו עוד תיירים. מיה ואני עמדנו בתור של הנשים (בכל מקום פה יש תור נפרד) כי הוא היה הרבה יותר קצר ושאלנו את המקומיות (כך חשבנו) איזה כרטיסים לקנות. הם מוכרים ארבע רמות: יהלום, אמרלד ועוד שתי רמות. הכי יקרה היא ביציע ולשם באים מלצרים במהלך הסרט ולוקחים הזמנות. הסרט היה בהינדי אבל אל דאגה - זו היתה קומדיה רומנטית טפשית אז הבנו את העלילה. הדבר הכי מענין בסרט היה הקהל ששאג בהתרגשות בכל פעם שהופיע על המסך שחקן מפורסם (כנראה). במשך הסרט הקהל השתתף באופן מלא ואפילו פרצה קטטה שלא הצלחנו להבין על מה ולמה. לפני שהסרט התחיל ההודים שהיו בקהל ביקשו להצטלם עם מיה ועם עוד כמה תיירים לבנים שהיו האטרקציה העיקרית. מיה עמדה לצד הודים שהתחלפו בינהם כשעשרות חבריהם מצלמים אותם איתה. בהפסקה הספיק לנו וברחנו. בבוקר פגשנו במסעדת המלון זוג אוסטרלים שעמד איתנו בתור לכרטיסים והם סיפרו לנו שהם נשארו עד הסוף אבל הקהל עזב לפני שהסרט נגמר.
תור לסרט
אנחנו יודעים שהתאקלמנו כי התחלנו לדבר אנגלית הודית, אנחנו נפטרים מכל מילות היחס ונשארים רק עם שמות העצם.
Possible eat lunch now? How you get to hotel ? You have beer?
השפה שלהם מדבקת כמו גם נענוע הראש ואנחנו מוצאים את עצמנו מנענעים כשאנחנו מדברים אנגלית הודית.
אתרי התיירות לא מתוחזקים גם כשהם ספינות הדגל של הלאום. הכל מוזנח ומלוכלך ומדי השומרים נראים כאילו לא כובסו מעולם. השומרים מסתובבים בהמוניהם בכל אתר ושורקים במשרוקיותיהם כמו מצילים בבריכה כשאינם נמים על משמרתם. בכל מקום יש בכניסה שומר (ושומרת הבודקת את הנשים) ומגלה מתכות אבל אנשים עוברים מימינו ומשמאלו וגם כשהוא מצפצף לא עוצרים אף אחד מלהיכנס. כשעמדנו בתור לאחד מאתיירי התיירות של ג׳איפור, ארמון הרוחות, ראינו חולדה מקפצת בין רגלינו. בכל מקום מסתובבות פרות עיזים ובערמות הזבל האינסופיות מתפלשים חזירים ענקיים המתפטמים מהן ומקפצים קופים. הכבישים הומים כלי רכב המזגזגים במיומנות וכולם בולמים כשבעל חיים עובר לאיטו. יש פה הרגשה שהיחס לחיות טוב הרבה יותר מהיחס לאנשים ובכל מקרה אלה וגם אלה מתפרנסים מערימות אשפה וביוב זורם.
הרחובות ההומים מלאים רכבים מכל הסוגים, בינהם אוטובוסים צהובים שבבוקר מסיעים ילדים לבית ספר ואחה׳צ ובסופי שבוע הופכים לאוטובוסים רגילים לכל דבר. בכל אוטובוס מקומי עומד בדלת הפתוחה תמיד שומר שתפקידו לאסוף את דמי הנסיעה והוא עומד בדלת הפתוחה וקורא לנוסעים לעלות לאוטובוס. האוטובוסים עמוסים נוסעים שממלאים את הספסלים וגם יושבים על הגג כמו שהם ממלאים את הריקשות (עשרה הודים בספסל לשניים) ואת הוספות (משפחה של ארבעה על וספה) ובקיצור הם צפופים ומצטופפים. שני המעמדות העיקריים פה הם מי שחיים או מתפרנסים מהרחוב ומי שרגלם לא דורכת ברחוב. אנחנו שוברים פה את החוק כשאנחנו רוצים ללכת ברגלינו ולא מצייתים לחוקים המקומיים. במקלחת יורד מאיתנו צבע שחור ודלי הכביסה ששמתי בו כמה חולצות הפך שחור בן רגע.
כדי להירגע מההמולה, מהטינופת ומהציידים קבענו מיה ואני תור למסאז׳ איורבדה (תורה הודית). בשעת אחה״צ הגיע נהג לקחת אותנו לספא שם הציעו לנו טיפולים שונים שלא יכולנו להחליט בינהם אז לקחנו את זה שכולל הכל. במשך שעה וחצי סכו אותנו שתי הודיות בשמנים ריחניים אחרי שהורו לנו להוריד הכל. אני כמעט סבתי על עקבי אבל בסוף החלטתי לזרום. הם לא עושים ענין מגוף האדם ומתיחסים אליו בטבעיות ראויה לקנאה. אחרי שהורו לנו להתפשט, השכיבו אותנו על מיטה ועיסו את גופנו פנינו ראשינו ושערינו בשמנים שונים. אחר כך הביאו מתקן שממנו נוטף שמן מיוחד על נקודה שבין העיניים והזליפו עליה שמן כחצי שעה ובסוף ניגבו אותנו במגבות שהושרו במים חמים עם עשבים ריחניים. כשיצאנו הרגשתי כמו מכונית שעברה טיפול עשרת אלפים. כשהגעתי למקלחת במלון שוב המים היו שחורים.
נמסטה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה