ביום רביעי לפני שבוע נחתתי בנמל התעופה בן גוריון בארבע אחרי הצהרים. נהג המונית שלקח אותי לתל אביב התענין לדעת מאיפה אני באה וסיפר לי שזה עתה חיסלנו את הרמטכ"ל של החמאס.
הבנתי ששוב עשיתי את זה. חברתי בותינה התקשרה לאחל לי נסיעה טובה והזהירה אותי שלא לחרחר ריב בביקורי בארץ אבל נראה ששוב הבאתי איתי רוחות מלחמה כפי שעשיתי ב 2008, ומייד אחרי הנחיתה שלי התחילו לנחות עשרות טילים בדרום שהשביתו שם את החיים, כשבשאר חלקי הארץ, עולם כמנהגו נהג. במיוחד בתל אביב, עיר שבה הזמן לא עומד מלכת. למחרת היום דחפתי את עילוש בעגלה והלכתי לבקר את חברתי שוש, הגרה במרכז תל אביב. בסוף הביקור היא הציעה ללוות אותי ובהזדמנות להוציא את הכלבה. כמה שניות אחרי שיצאנו מבנין המגורים המגודר והשמור אל הרחוב הפתיעה אותנו צפירת אזעקה. "מה זה" שאלה אותי שוש. "צפירת אזעקה" עניתי לה. "אז מה צריכים לעשות" היא שאלה אותי. "להיכנס לחדר מדרגות" עניתי לה. ניסינו לפתוח שערים של כמה מהבנינים אך הם היו נעולים. בינתיים שמענו קול פיצוץ . "מה נעשה" שאלה שוש. " נחזור לבית שלך" אמרתי לה. מיהרנו בחזרה לבנין אותו עזבנו דקה קודם והשומר שליוה אותנו קודם לשער, רץ לפתוח לנו אותו. עמדנו בלובי של הבנין שבו התכנסו כמה דיירים, עובדי השגרירות האמריקנית, שירדו מדירותיהם לראות מה קרה. כל נסיונותי להתקשר לשירה ויאיר ההורים המודאגים של התינוק עלו בתוהו כשכל מערכות הטלפון הסלולרי קרסו. אחרי שהתעשתנו ואחרי שהסברתי להוא מהשגרירות שגם עילוש וגם אני אזרחים אמריקנים ושיקחו אותנו בחשבון ולא ישאירו אותנו בעלטה מודיעינית, ואחרי שהצלחתי לדבר עם הבנות שלי ולשמוע ששלום להן לקחתי את העגלה ויצאתי לרחוב ההומה שלא נודע כי באה אזעקה אל קרבו והעסקים בו כרגיל והשבתי אבידה (תינוק) לבעליה (הוריו).
בדרך לבית של מיה, ברחוב המלך ג'ורג', על המדרכה ראיתי אנשים מתגודדים, ניידות משטרה ושוטרים, וחשבתי שאולי היה פיצוץ נוסף. כשהתקרבתי ראיתי שמדובר בהפגנה נגד המבצע, שקיבל את השם עמוד ענן, סמל להתגלות האלוהית, שאורגנה על ידי מפלגת חד"ש והמפגינים נופפו שלטים ודיקלמו סיסמאות כמו : "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים", "בעזה ובשדרות ילדים רוצים לחיות", "נתניהו וברק עוד נפגוש אתכם בהאג". חברתי בותינה שלחה לי אימייל שאלה אותי :"מה עשית" והפצירה בי לשמור על עצמי ומשפחתי.
פיקוד העורף שעד לרגע זה הדגיש את חשיבות הציות להוראות כניסה למרחבים מוגנים ומקלטים באוזני תושבי הדרום, נאלץ להתחיל ולכלול בהוראותיו גם את תושבי תל אביב והסביבה שאינם מצוידים בחדרים מוגנים ולרובם אין מקלטים בבתיהם או בקרבת מקום מגוריהם וניתנה הוראה לבעלי דירות בבנינים מגודרים ושמורים לא לנעול את שערי הבנין. בערב שמעתי בחדשות את השר יעלון מבטיח שכל הטילים ארוכי הטווח הושמדו ולא יהיו עוד טילים על תל אביב. רווח לנו.
למחרת, יום ששי בצהרים נסענו, שירה עילוש ואני במכונית, ברחוב המלך ג'ורג', כשנשמעה צפירת אזעקה. אנחנו עוד נתחשבן עם השר יעלון. הוראות פיקוד העורף למקרה של אזעקה באזור לא ממוגן הן להיכנס לחדר מדרגות ובמקרה של אזעקה בשעת נהיגה הן לצאת מהמכונית ולשכב על הכביש. עצרנו את המכונית בצד הכביש הוצאנו את עילוש מהכיסא שלו, רצנו לבנין הקרוב ונכנסנו לחדר המדרגות שם נתקלנו במשפחה שישבה בין הקומות וניסתה לברר את הוראות הפיקוד. "זה לא טוב לשבת פה" אמרה אחת הילדות "יש פה חלונות ואמרו להתרחק מחלונות" "ההוראות הן להיות בחדר מדרגות" אמר אחד המבוגרים. עוד אנחנו מקשיבים לשיח הלוחמים הזה ונשמע בום גדול. "זהו, היה פיצוץ, אפשר לצאת" אמרנו שירה ואני. "אסור לצאת" אמרה אחת הנשים "אמרו לחכות 10 דקות מרגע הישמע הפיצוץ". "15 דקות" אמרה הילדה. ניצלנו את הויכוח הפנימי כדי לצאת החוצה. "אני מקוה שלא קיבלתי קנס על חניה במקום אסור" אמרה שירה. למחרת שמענו על מישהי שמצאה קנס על שמשת המכונית כשחנתה אותה ויצאה לחפש מחסה בזמן שנשמעה אזעקה. שמענו גם על מישהו שהשאיר את המכונית עם המפתח בפנים וכשחזר מהמחסה לא מצא אותה.
אחרי יומיים של התקפת טילים על תל אביב התחילו להישמע קולות, תחילה שקטים ובהמשך פחות, של שמחה לאיד, מצד האוכלוסיה הכללית. הנה אפילו התל אביבים בבועה שלהם שכל היום שותים אספרסו בבתי הקפה אינם חסינים מפני טילים. התל אביבים מצידם הפכו באחת לחלק מהעם ונאנחו אנחת רווחה. זה הגיע גם לכאן, איזה מזל, עכשיו לא יבואו אלינו יותר בטענות ולא יצפו מאיתנו לארח את תושבי שדרות. כולנו עם אחד, עם אספרסו או נס קפה מאבקה.
"אחד אחד" קרא בקול בן דודי רן בתגובה לידיעה על אזעקה ונפילת טיל בירושלים בערב שבת.
בשבת החלטנו להתארח אצל תושבי הדרום ונסענו לבקר את ההורים שלי בלהבים, ליד באר שבע. בדרך שיננו את הוראות פיקוד העורף לצאת מהמכונית ולשכב על הכביש במקרה של אזעקה והגענו ללא אירועים מיוחדים. בילינו בנעימים את שעות הבוקר ואחרי הצהרים התחילו אזעקות ופיצוצים. תרגלנו כניסה מהירה למקלט, שמיעת פיצוץ ויציאה ממנו. אחרי כל אזעקה התקשרה אחותי נורית מגרמניה המקשיבה לרדיו ישראלי ויודעת בזמן אמיתי על כל שיגור וצפירת אזעקה. "למה את מרימה את הטלפון" היא נוזפת באמא שלי. היא יודעת שהטלפון מחוץ למקלט. "אם את לא רוצה שארים את הטלפון למה את מתקשרת" שואלת אותה אמא שלי.
לפנות ערב השארנו במרחב המוגן את שירה ועילוש ונסענו תחת אש לנחם את חברי יוסי היושב שבעה על אמא שלו ביישוב עומר. כשהגענו יוסי סיפר לנו שחברים שלו שהיו בדרך מירושלים התקשרו אליו מהדרך והוא בקש מהם להסתובב ולחזור הביתה. "שלחת את החברים שלך בחזרה הביתה ולי נתת לסכן את חיי כדי לבוא לפה"? שאלתי בעלבון. "בשבילי את לא חברים" אמר לי יוסי "את משפחה, ולמשפחה אין הנחות". אם אצליח לצאת בשלום משטח האש אני אתיחס לזה כאל מחמאה.
ביום ראשון לקחתי את עילוש והלכתי למשחקיה בקומת הקרקע של גן העיר במרכז תל אביב. חברתי מירה התקשרה אלי לשאול מה שלומי ודקה אחר כך נשמעה אזעקה. לקחתי את עילוש והלכתי לחפש מרחב מוגן. עשרות אימהות עם תינוקות בעגלה עמדו בתור לירידה במדרגות לחניון, המשמש בימים אלה מרחב מוגן לקניון, כשהן מתעקשות לרדת עם העגלה, סותמות את המעברים ויוצרות פקק תנועה שלא מאפשר להגיע לחניון. בינתיים נשמעו שני פיצוצים והאימהות הנושאות את העגלות הפכו את הכיוון וחזרו לקניון.
בצהרים בקרתי את חברתי גיא במרכז תל אביב. הבן שלה, שנולד בארה"ב והוא אזרח אמריקני סיפר, שהוא קיבל אימייל מהשגרירות האמריקנית המורה לאזרחים אמריקנים החיים דרומה מהרצליה לא לשלוח את ילדיהם לבתי הספר. "אני לא יכול ללכת לבית ספר" הוא אמר "אני אמריקני". הבת שלה, לא אזרחית אמריקנית, ששיחקה עם עילוש, סיפרה על הירידה של כל הכיתות למקלט בבוקר בזמן האזעקה. "רצתם"? שאלתי. "לא, אסור לרוץ".
בערב קבעתי להיפגש עם חברתי דולי. הוצאתי את עילוש שנרדם בדרך מהעגלה והעברתי אותו לספה נוחה באחד מבתי הקפה. חברתי מירה התקשרה אלי לשאול מה שלומי וצפירת אזעקה שנשמעה כמה דקות אחר כך אילצה אותי לקטוע את שנת הלוחם של עילוש. לקחתי אותו על הידיים ושאלתי בבית הקפה איפה המרחב המוגן שלהם. העובדים משכו בכתפיהם. אחת הנשים שישבו קודם בחוץ רעדה בכל גופה ולא היתה יכולה לעמוד על הרגליים. דולי, פסיכולוגית מאמנת ויועצת הרגיעה אותה בקולה השלו. הכל יהיה בסדר. "מה בסדר"? אמרתי לה "אין להם מרחב מוגן". "הי את עם הילד" קרא אחד העובדים. "תיכנסי למטבח" עילוש, שזה עתה פקח את עיניו ולא הבין איפה הוא, שלח ידיים לכלים התלוים והתאכזב כשהיה צריך לעזוב את מגרש המשחקים החדש והמענין אחרי ששמענו בום. בחוץ שמענו קולות של התרגשות. "איזה יופי" "מדהים" "זיקוקים" קראו מי שניצלו את היעדר המרחב המוגן כדי לצפות בזמן אמיתי ביירוט של כיפת הברזל. אחרי שהענינים חזרו למסלולם טיילנו בנמל ועילוש נהנה מאוד לצפות במטוסים ממריאים ונוחתים בשדה דב וחיפש אותם בשמים. "עוד מעט יבוא טיל מעזה ויאיר את השמיים" הבטחתי לו אבל המיכסה לאותו יום התמלאה ולא היו עוד. חברתי מירה שלחה לי הודעה בטלפון שהיא לא תתקשר אלי יותר כי אחרי כל שיחה שלנו יש פיצוץ בתל אביב.
אחרי שהשבתי אבידה (תינוק) לבעליה (הוריו) פגשתי את מיה, ששבה זה עתה מעבודתה בבית מלון בוטיק, דה רוטשילד, בו מתאכסנים בעיקר תיירים מחו"ל וסיפרה חוויות. "אני רוצה לראות רופא" אמר לה אחד האורחים. "אני חושב שיש לי התקף לב". "אדוני, אין לך התקף לב, זה התקף חרדה" הסבירה לו מיה "אתה יכול לסמוך עלי, אני מבינה בזה, יש לי הרבה בני משפחה שסובלים מחרדה". בית המלון קבע את המרחב המוגן שלו במרתף היינות. "יין למברוסקו מצוין לפיצוצים ולחרדה" היא אמרה לאורחי המלון שרצו למטה בבהלה בחלוקיהם ונעלי הבית שלהם, "הבה נשתה ונרגע". האורחים החרדים שתו לרוויה ולרגיעה על חשבון בעל הבית הנדיב.
ביום שלישי בצהרים האזור שליד השגרירות האמריקנית נסגר לתנועה בגלל חילופי יריות בין מאבטח לאדם שניסה לפרוץ למתחם.
"אל תרדו לחוף" אמרה מיה לאורחים, יש יריות
בטלביזיה כתשו השדרנים את הציבור בפטפטת אינסופית, ניבויים, תחזיות ותמונות מהשטח.
כתב הערוץ השני בבאר שבע ראיין את יפה שסיפרה שמרוב פחד לא יצאה מהבית מתחילת המבצע. היום עם הדיבורים על הפסקת אש היא יצאה לראשונה מהבית. לשאלת הכתב איך היא מרגישה ענתה יפה : "יש לנו צבא נהדר ואין לנו מה לפחד". "אבל זה עתה אמרת שלא יצאת שבוע מהבית בגלל הפחד" הזכיר לה הכתב. "נכון", אמרה יפה, "אין לי ברירה יש לי תור אצל רופא".
בתוכנית הבוקר הציע השדרן לילדים אפליקציה מיוחדת לישיבה במרחבים מוגנים ובמקלטים העוזרת לשפר את הקשב והריכוז ולהירגע באמצעות תרגילים קוגניטיביים. כנראה הם לא שמעו על כך שלמברוסקו מצוין לפיצוצים וחרדות.
בטיולי היומיים לאורך החוף ראיתי איך הוא הולך ומתרוקן מאדם, כמו גם רחובות תל אביב ומסעדותיה. עילוש ואני מצאנו את עצמנו לבד בגני המשחקים כשכל הנדנדות והמגלשות עומדות לרשותנו.
ביום רביעי בבוקר התקשרה אלי חברתי עליזה מבאר שבע, סיפרה לי שהיא צריכה לנוח מהירי האינטנסיבי על העיר והציעה להיפגש בתל אביב. ישבנו בבית קפה כשלפתע שמעתי בום. "זה מוזר", אמרתי לה, היה פיצוץ אבל לא היתה אזעקה". אחרי כמה דקות שמענו כבאיות, ניידות ואמבולנסים שועטים ברחוב אבן גבירול ומפעילים צופרים. רוני, שהתקשר לעליזה סיפר לה שזה עתה היה פיצוץ באוטובוס לא רחוק מהמקום בו ישבנו. "תראי מה זה" אמרה עליזה, "אני מביאה את זה איתי לאן שאני הולכת".
המשטרה הודיעה שהמחבל לא נתפס ובשמיים הסתובב מסוק כל שעות היום לשמחתו הרבה של עילוש. האוטובוסים שחלפו על פנינו נסעו ריקים מאדם, והרחובות התרוקנו מאנשים.
ביום שלישי בערב ההצהרות על הפסקת אש קרובה התפוגגו באויר כעורבא פרח, כשטיל פגע פגיעה ישירה בבית דירות בראשון לציון וגרם לנזק כבד ולבהלה גדולה במרכז הארץ. בדרום נהרג חיל מפצצת מרגמה. באחת מתוכניות החדשות עלתה שאלה האם הציבור הישראלי יכול להכיל פגיעה באזרחים אך אינו מוכן להכיל פגיעה בחיילים. עשרים וארבע שעות אחר כך נכנסה לתוקפה הפסקת האש. שעה אחר כך נפל טיל בלהבים, מאה וחמישים מטר מהבית של ההורים שלי.
בסוף השבוע התקיימו בכל הארץ הפגנות נגד הפסקת האש ובעד המלחמה. זר לא יבין.
פיקוד העורף שעד לרגע זה הדגיש את חשיבות הציות להוראות כניסה למרחבים מוגנים ומקלטים באוזני תושבי הדרום, נאלץ להתחיל ולכלול בהוראותיו גם את תושבי תל אביב והסביבה שאינם מצוידים בחדרים מוגנים ולרובם אין מקלטים בבתיהם או בקרבת מקום מגוריהם וניתנה הוראה לבעלי דירות בבנינים מגודרים ושמורים לא לנעול את שערי הבנין. בערב שמעתי בחדשות את השר יעלון מבטיח שכל הטילים ארוכי הטווח הושמדו ולא יהיו עוד טילים על תל אביב. רווח לנו.
למחרת, יום ששי בצהרים נסענו, שירה עילוש ואני במכונית, ברחוב המלך ג'ורג', כשנשמעה צפירת אזעקה. אנחנו עוד נתחשבן עם השר יעלון. הוראות פיקוד העורף למקרה של אזעקה באזור לא ממוגן הן להיכנס לחדר מדרגות ובמקרה של אזעקה בשעת נהיגה הן לצאת מהמכונית ולשכב על הכביש. עצרנו את המכונית בצד הכביש הוצאנו את עילוש מהכיסא שלו, רצנו לבנין הקרוב ונכנסנו לחדר המדרגות שם נתקלנו במשפחה שישבה בין הקומות וניסתה לברר את הוראות הפיקוד. "זה לא טוב לשבת פה" אמרה אחת הילדות "יש פה חלונות ואמרו להתרחק מחלונות" "ההוראות הן להיות בחדר מדרגות" אמר אחד המבוגרים. עוד אנחנו מקשיבים לשיח הלוחמים הזה ונשמע בום גדול. "זהו, היה פיצוץ, אפשר לצאת" אמרנו שירה ואני. "אסור לצאת" אמרה אחת הנשים "אמרו לחכות 10 דקות מרגע הישמע הפיצוץ". "15 דקות" אמרה הילדה. ניצלנו את הויכוח הפנימי כדי לצאת החוצה. "אני מקוה שלא קיבלתי קנס על חניה במקום אסור" אמרה שירה. למחרת שמענו על מישהי שמצאה קנס על שמשת המכונית כשחנתה אותה ויצאה לחפש מחסה בזמן שנשמעה אזעקה. שמענו גם על מישהו שהשאיר את המכונית עם המפתח בפנים וכשחזר מהמחסה לא מצא אותה.
אחרי יומיים של התקפת טילים על תל אביב התחילו להישמע קולות, תחילה שקטים ובהמשך פחות, של שמחה לאיד, מצד האוכלוסיה הכללית. הנה אפילו התל אביבים בבועה שלהם שכל היום שותים אספרסו בבתי הקפה אינם חסינים מפני טילים. התל אביבים מצידם הפכו באחת לחלק מהעם ונאנחו אנחת רווחה. זה הגיע גם לכאן, איזה מזל, עכשיו לא יבואו אלינו יותר בטענות ולא יצפו מאיתנו לארח את תושבי שדרות. כולנו עם אחד, עם אספרסו או נס קפה מאבקה.
"אחד אחד" קרא בקול בן דודי רן בתגובה לידיעה על אזעקה ונפילת טיל בירושלים בערב שבת.
בשבת החלטנו להתארח אצל תושבי הדרום ונסענו לבקר את ההורים שלי בלהבים, ליד באר שבע. בדרך שיננו את הוראות פיקוד העורף לצאת מהמכונית ולשכב על הכביש במקרה של אזעקה והגענו ללא אירועים מיוחדים. בילינו בנעימים את שעות הבוקר ואחרי הצהרים התחילו אזעקות ופיצוצים. תרגלנו כניסה מהירה למקלט, שמיעת פיצוץ ויציאה ממנו. אחרי כל אזעקה התקשרה אחותי נורית מגרמניה המקשיבה לרדיו ישראלי ויודעת בזמן אמיתי על כל שיגור וצפירת אזעקה. "למה את מרימה את הטלפון" היא נוזפת באמא שלי. היא יודעת שהטלפון מחוץ למקלט. "אם את לא רוצה שארים את הטלפון למה את מתקשרת" שואלת אותה אמא שלי.
לפנות ערב השארנו במרחב המוגן את שירה ועילוש ונסענו תחת אש לנחם את חברי יוסי היושב שבעה על אמא שלו ביישוב עומר. כשהגענו יוסי סיפר לנו שחברים שלו שהיו בדרך מירושלים התקשרו אליו מהדרך והוא בקש מהם להסתובב ולחזור הביתה. "שלחת את החברים שלך בחזרה הביתה ולי נתת לסכן את חיי כדי לבוא לפה"? שאלתי בעלבון. "בשבילי את לא חברים" אמר לי יוסי "את משפחה, ולמשפחה אין הנחות". אם אצליח לצאת בשלום משטח האש אני אתיחס לזה כאל מחמאה.
ביום ראשון לקחתי את עילוש והלכתי למשחקיה בקומת הקרקע של גן העיר במרכז תל אביב. חברתי מירה התקשרה אלי לשאול מה שלומי ודקה אחר כך נשמעה אזעקה. לקחתי את עילוש והלכתי לחפש מרחב מוגן. עשרות אימהות עם תינוקות בעגלה עמדו בתור לירידה במדרגות לחניון, המשמש בימים אלה מרחב מוגן לקניון, כשהן מתעקשות לרדת עם העגלה, סותמות את המעברים ויוצרות פקק תנועה שלא מאפשר להגיע לחניון. בינתיים נשמעו שני פיצוצים והאימהות הנושאות את העגלות הפכו את הכיוון וחזרו לקניון.
בצהרים בקרתי את חברתי גיא במרכז תל אביב. הבן שלה, שנולד בארה"ב והוא אזרח אמריקני סיפר, שהוא קיבל אימייל מהשגרירות האמריקנית המורה לאזרחים אמריקנים החיים דרומה מהרצליה לא לשלוח את ילדיהם לבתי הספר. "אני לא יכול ללכת לבית ספר" הוא אמר "אני אמריקני". הבת שלה, לא אזרחית אמריקנית, ששיחקה עם עילוש, סיפרה על הירידה של כל הכיתות למקלט בבוקר בזמן האזעקה. "רצתם"? שאלתי. "לא, אסור לרוץ".
בערב קבעתי להיפגש עם חברתי דולי. הוצאתי את עילוש שנרדם בדרך מהעגלה והעברתי אותו לספה נוחה באחד מבתי הקפה. חברתי מירה התקשרה אלי לשאול מה שלומי וצפירת אזעקה שנשמעה כמה דקות אחר כך אילצה אותי לקטוע את שנת הלוחם של עילוש. לקחתי אותו על הידיים ושאלתי בבית הקפה איפה המרחב המוגן שלהם. העובדים משכו בכתפיהם. אחת הנשים שישבו קודם בחוץ רעדה בכל גופה ולא היתה יכולה לעמוד על הרגליים. דולי, פסיכולוגית מאמנת ויועצת הרגיעה אותה בקולה השלו. הכל יהיה בסדר. "מה בסדר"? אמרתי לה "אין להם מרחב מוגן". "הי את עם הילד" קרא אחד העובדים. "תיכנסי למטבח" עילוש, שזה עתה פקח את עיניו ולא הבין איפה הוא, שלח ידיים לכלים התלוים והתאכזב כשהיה צריך לעזוב את מגרש המשחקים החדש והמענין אחרי ששמענו בום. בחוץ שמענו קולות של התרגשות. "איזה יופי" "מדהים" "זיקוקים" קראו מי שניצלו את היעדר המרחב המוגן כדי לצפות בזמן אמיתי ביירוט של כיפת הברזל. אחרי שהענינים חזרו למסלולם טיילנו בנמל ועילוש נהנה מאוד לצפות במטוסים ממריאים ונוחתים בשדה דב וחיפש אותם בשמים. "עוד מעט יבוא טיל מעזה ויאיר את השמיים" הבטחתי לו אבל המיכסה לאותו יום התמלאה ולא היו עוד. חברתי מירה שלחה לי הודעה בטלפון שהיא לא תתקשר אלי יותר כי אחרי כל שיחה שלנו יש פיצוץ בתל אביב.
אחרי שהשבתי אבידה (תינוק) לבעליה (הוריו) פגשתי את מיה, ששבה זה עתה מעבודתה בבית מלון בוטיק, דה רוטשילד, בו מתאכסנים בעיקר תיירים מחו"ל וסיפרה חוויות. "אני רוצה לראות רופא" אמר לה אחד האורחים. "אני חושב שיש לי התקף לב". "אדוני, אין לך התקף לב, זה התקף חרדה" הסבירה לו מיה "אתה יכול לסמוך עלי, אני מבינה בזה, יש לי הרבה בני משפחה שסובלים מחרדה". בית המלון קבע את המרחב המוגן שלו במרתף היינות. "יין למברוסקו מצוין לפיצוצים ולחרדה" היא אמרה לאורחי המלון שרצו למטה בבהלה בחלוקיהם ונעלי הבית שלהם, "הבה נשתה ונרגע". האורחים החרדים שתו לרוויה ולרגיעה על חשבון בעל הבית הנדיב.
ביום שלישי בצהרים האזור שליד השגרירות האמריקנית נסגר לתנועה בגלל חילופי יריות בין מאבטח לאדם שניסה לפרוץ למתחם.
"אל תרדו לחוף" אמרה מיה לאורחים, יש יריות
"There is shooting"
"או, מצלמים שם סרט שאלו התיירים"?
"Oh, they are shooting a movie"?
"לא, יש יריות בתוך השגרירות.
"No, there is shooting at the embassy"
בטלביזיה כתשו השדרנים את הציבור בפטפטת אינסופית, ניבויים, תחזיות ותמונות מהשטח.
כתב הערוץ השני בבאר שבע ראיין את יפה שסיפרה שמרוב פחד לא יצאה מהבית מתחילת המבצע. היום עם הדיבורים על הפסקת אש היא יצאה לראשונה מהבית. לשאלת הכתב איך היא מרגישה ענתה יפה : "יש לנו צבא נהדר ואין לנו מה לפחד". "אבל זה עתה אמרת שלא יצאת שבוע מהבית בגלל הפחד" הזכיר לה הכתב. "נכון", אמרה יפה, "אין לי ברירה יש לי תור אצל רופא".
בתוכנית הבוקר הציע השדרן לילדים אפליקציה מיוחדת לישיבה במרחבים מוגנים ובמקלטים העוזרת לשפר את הקשב והריכוז ולהירגע באמצעות תרגילים קוגניטיביים. כנראה הם לא שמעו על כך שלמברוסקו מצוין לפיצוצים וחרדות.
בטיולי היומיים לאורך החוף ראיתי איך הוא הולך ומתרוקן מאדם, כמו גם רחובות תל אביב ומסעדותיה. עילוש ואני מצאנו את עצמנו לבד בגני המשחקים כשכל הנדנדות והמגלשות עומדות לרשותנו.
ביום רביעי בבוקר התקשרה אלי חברתי עליזה מבאר שבע, סיפרה לי שהיא צריכה לנוח מהירי האינטנסיבי על העיר והציעה להיפגש בתל אביב. ישבנו בבית קפה כשלפתע שמעתי בום. "זה מוזר", אמרתי לה, היה פיצוץ אבל לא היתה אזעקה". אחרי כמה דקות שמענו כבאיות, ניידות ואמבולנסים שועטים ברחוב אבן גבירול ומפעילים צופרים. רוני, שהתקשר לעליזה סיפר לה שזה עתה היה פיצוץ באוטובוס לא רחוק מהמקום בו ישבנו. "תראי מה זה" אמרה עליזה, "אני מביאה את זה איתי לאן שאני הולכת".
המשטרה הודיעה שהמחבל לא נתפס ובשמיים הסתובב מסוק כל שעות היום לשמחתו הרבה של עילוש. האוטובוסים שחלפו על פנינו נסעו ריקים מאדם, והרחובות התרוקנו מאנשים.
ביום שלישי בערב ההצהרות על הפסקת אש קרובה התפוגגו באויר כעורבא פרח, כשטיל פגע פגיעה ישירה בבית דירות בראשון לציון וגרם לנזק כבד ולבהלה גדולה במרכז הארץ. בדרום נהרג חיל מפצצת מרגמה. באחת מתוכניות החדשות עלתה שאלה האם הציבור הישראלי יכול להכיל פגיעה באזרחים אך אינו מוכן להכיל פגיעה בחיילים. עשרים וארבע שעות אחר כך נכנסה לתוקפה הפסקת האש. שעה אחר כך נפל טיל בלהבים, מאה וחמישים מטר מהבית של ההורים שלי.
בסוף השבוע התקיימו בכל הארץ הפגנות נגד הפסקת האש ובעד המלחמה. זר לא יבין.
