יום חמישי, 22 בנובמבר 2012

פיצוציה בתל אביב


ביום רביעי לפני שבוע נחתתי בנמל התעופה בן גוריון בארבע אחרי הצהרים. נהג המונית שלקח אותי לתל אביב התענין לדעת מאיפה אני באה וסיפר לי שזה עתה חיסלנו את הרמטכ"ל של החמאס.  
הבנתי ששוב עשיתי את זה. חברתי בותינה התקשרה לאחל לי נסיעה טובה והזהירה אותי שלא לחרחר ריב בביקורי בארץ אבל נראה ששוב הבאתי איתי רוחות מלחמה כפי שעשיתי ב 2008, ומייד אחרי הנחיתה שלי התחילו לנחות עשרות טילים בדרום שהשביתו שם את החיים, כשבשאר חלקי הארץ, עולם כמנהגו נהג. במיוחד בתל אביב, עיר שבה הזמן לא עומד מלכת. למחרת היום דחפתי את עילוש בעגלה והלכתי לבקר את חברתי שוש, הגרה במרכז תל אביב. בסוף הביקור היא הציעה ללוות אותי ובהזדמנות להוציא את הכלבה. כמה שניות אחרי שיצאנו מבנין המגורים המגודר והשמור אל הרחוב הפתיעה אותנו צפירת אזעקה. "מה זה" שאלה אותי שוש. "צפירת אזעקה" עניתי לה. "אז מה צריכים לעשות" היא שאלה אותי. "להיכנס לחדר מדרגות" עניתי לה. ניסינו לפתוח שערים של כמה מהבנינים אך הם היו נעולים. בינתיים שמענו קול פיצוץ . "מה נעשה" שאלה שוש. " נחזור לבית שלך" אמרתי לה. מיהרנו בחזרה לבנין אותו עזבנו דקה קודם והשומר שליוה אותנו קודם לשער, רץ לפתוח לנו אותו. עמדנו בלובי של הבנין שבו התכנסו כמה דיירים, עובדי השגרירות האמריקנית, שירדו מדירותיהם לראות מה קרה. כל נסיונותי להתקשר לשירה ויאיר ההורים המודאגים של התינוק עלו בתוהו כשכל מערכות הטלפון הסלולרי קרסו. אחרי שהתעשתנו ואחרי שהסברתי להוא מהשגרירות שגם עילוש וגם אני אזרחים אמריקנים ושיקחו אותנו בחשבון ולא ישאירו אותנו בעלטה מודיעינית, ואחרי שהצלחתי לדבר עם הבנות שלי ולשמוע ששלום להן לקחתי את העגלה ויצאתי  לרחוב ההומה שלא נודע כי באה אזעקה אל קרבו והעסקים בו כרגיל והשבתי אבידה (תינוק) לבעליה (הוריו).
בדרך לבית של מיה, ברחוב המלך ג'ורג', על המדרכה ראיתי אנשים מתגודדים, ניידות משטרה ושוטרים, וחשבתי שאולי היה פיצוץ נוסף. כשהתקרבתי ראיתי שמדובר בהפגנה נגד המבצע, שקיבל את השם עמוד ענן, סמל להתגלות האלוהית, שאורגנה על ידי מפלגת חד"ש והמפגינים נופפו שלטים ודיקלמו סיסמאות כמו : "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים", "בעזה ובשדרות ילדים רוצים לחיות", "נתניהו וברק עוד נפגוש אתכם  בהאג". חברתי בותינה שלחה לי אימייל שאלה אותי :"מה עשית" והפצירה בי לשמור על עצמי ומשפחתי.

פיקוד העורף שעד לרגע זה הדגיש את חשיבות הציות להוראות כניסה למרחבים מוגנים ומקלטים באוזני תושבי הדרום, נאלץ להתחיל ולכלול בהוראותיו גם את תושבי תל אביב והסביבה שאינם מצוידים בחדרים מוגנים ולרובם אין מקלטים בבתיהם או בקרבת מקום מגוריהם וניתנה הוראה לבעלי דירות בבנינים מגודרים ושמורים לא לנעול את שערי הבנין. בערב שמעתי בחדשות  את השר יעלון מבטיח שכל הטילים ארוכי הטווח הושמדו ולא יהיו עוד טילים על תל אביב. רווח לנו.
למחרת, יום ששי בצהרים נסענו, שירה עילוש ואני במכונית, ברחוב המלך ג'ורג', כשנשמעה צפירת אזעקה. אנחנו עוד נתחשבן עם השר יעלון. הוראות פיקוד העורף למקרה של אזעקה באזור לא ממוגן הן להיכנס לחדר מדרגות ובמקרה של אזעקה בשעת נהיגה הן לצאת מהמכונית ולשכב על הכביש. עצרנו את המכונית בצד הכביש הוצאנו את עילוש מהכיסא שלו, רצנו לבנין הקרוב ונכנסנו לחדר המדרגות שם נתקלנו במשפחה שישבה בין הקומות וניסתה לברר את הוראות הפיקוד. "זה לא טוב לשבת פה" אמרה אחת הילדות "יש פה חלונות ואמרו להתרחק מחלונות" "ההוראות הן להיות בחדר מדרגות" אמר אחד המבוגרים. עוד אנחנו מקשיבים לשיח הלוחמים הזה ונשמע בום גדול. "זהו, היה פיצוץ, אפשר לצאת" אמרנו שירה ואני. "אסור לצאת" אמרה אחת הנשים "אמרו לחכות 10 דקות מרגע הישמע הפיצוץ". "15 דקות" אמרה הילדה. ניצלנו את הויכוח הפנימי כדי לצאת החוצה. "אני מקוה שלא קיבלתי קנס על חניה במקום אסור" אמרה שירה. למחרת שמענו על מישהי שמצאה קנס על שמשת המכונית כשחנתה אותה ויצאה לחפש מחסה  בזמן שנשמעה אזעקה. שמענו גם על מישהו שהשאיר את  המכונית עם המפתח בפנים וכשחזר מהמחסה לא מצא אותה.
אחרי יומיים של התקפת טילים על תל אביב התחילו להישמע קולות, תחילה שקטים ובהמשך פחות, של שמחה לאיד, מצד האוכלוסיה הכללית. הנה אפילו התל אביבים בבועה שלהם  שכל היום שותים אספרסו בבתי הקפה אינם חסינים מפני טילים. התל אביבים מצידם הפכו באחת לחלק מהעם ונאנחו אנחת רווחה. זה הגיע גם לכאן, איזה מזל, עכשיו לא יבואו אלינו יותר בטענות ולא יצפו מאיתנו לארח את תושבי שדרות. כולנו עם אחד, עם אספרסו או נס קפה מאבקה.
"אחד אחד" קרא בקול בן דודי רן בתגובה לידיעה על אזעקה ונפילת טיל בירושלים בערב שבת.
בשבת החלטנו להתארח אצל תושבי הדרום ונסענו לבקר את ההורים שלי בלהבים, ליד באר שבע. בדרך שיננו את הוראות פיקוד העורף לצאת מהמכונית ולשכב על הכביש במקרה של אזעקה והגענו ללא אירועים מיוחדים. בילינו בנעימים את שעות הבוקר ואחרי הצהרים התחילו אזעקות ופיצוצים. תרגלנו כניסה מהירה למקלט, שמיעת פיצוץ ויציאה ממנו. אחרי כל אזעקה התקשרה אחותי נורית מגרמניה המקשיבה לרדיו ישראלי ויודעת בזמן אמיתי על כל שיגור וצפירת אזעקה. "למה את מרימה את הטלפון" היא נוזפת באמא שלי. היא יודעת שהטלפון מחוץ למקלט. "אם את לא רוצה שארים את הטלפון למה את מתקשרת" שואלת אותה אמא שלי.
לפנות ערב השארנו במרחב המוגן את שירה ועילוש ונסענו תחת אש לנחם את חברי יוסי היושב שבעה על אמא שלו ביישוב עומר. כשהגענו יוסי סיפר לנו שחברים שלו שהיו בדרך מירושלים התקשרו אליו מהדרך והוא בקש מהם להסתובב ולחזור הביתה. "שלחת את החברים שלך בחזרה הביתה ולי נתת לסכן את חיי כדי לבוא לפה"? שאלתי בעלבון. "בשבילי את לא חברים" אמר לי יוסי "את משפחה, ולמשפחה אין הנחות". אם אצליח לצאת בשלום משטח האש אני אתיחס לזה כאל מחמאה.
ביום ראשון לקחתי את עילוש והלכתי למשחקיה בקומת הקרקע של גן העיר במרכז תל אביב. חברתי מירה התקשרה אלי לשאול מה שלומי ודקה אחר כך נשמעה אזעקה. לקחתי את עילוש והלכתי לחפש מרחב מוגן. עשרות אימהות עם תינוקות בעגלה עמדו בתור לירידה במדרגות לחניון, המשמש בימים אלה מרחב מוגן לקניון, כשהן מתעקשות לרדת עם העגלה, סותמות את המעברים ויוצרות פקק תנועה שלא מאפשר להגיע לחניון. בינתיים נשמעו שני פיצוצים והאימהות הנושאות את העגלות הפכו את הכיוון וחזרו לקניון.
בצהרים בקרתי את חברתי גיא במרכז תל אביב. הבן שלה, שנולד בארה"ב והוא אזרח אמריקני סיפר, שהוא קיבל אימייל מהשגרירות האמריקנית המורה לאזרחים אמריקנים החיים דרומה מהרצליה לא לשלוח את ילדיהם לבתי הספר. "אני לא יכול ללכת לבית ספר" הוא אמר "אני אמריקני". הבת שלה, לא אזרחית אמריקנית, ששיחקה עם עילוש, סיפרה על הירידה של כל הכיתות למקלט בבוקר בזמן האזעקה. "רצתם"? שאלתי. "לא, אסור לרוץ".
בערב קבעתי להיפגש עם חברתי דולי. הוצאתי את עילוש שנרדם בדרך מהעגלה והעברתי אותו לספה נוחה באחד מבתי הקפה. חברתי מירה התקשרה אלי לשאול מה שלומי וצפירת אזעקה שנשמעה כמה דקות אחר כך אילצה אותי לקטוע את שנת הלוחם של עילוש. לקחתי אותו על הידיים ושאלתי בבית הקפה איפה המרחב המוגן שלהם. העובדים משכו בכתפיהם. אחת הנשים שישבו קודם בחוץ רעדה בכל גופה ולא היתה יכולה לעמוד על הרגליים. דולי, פסיכולוגית מאמנת ויועצת הרגיעה אותה בקולה השלו. הכל יהיה בסדר. "מה בסדר"? אמרתי לה "אין להם מרחב מוגן". "הי את עם הילד" קרא אחד העובדים. "תיכנסי למטבח" עילוש, שזה עתה פקח את עיניו ולא הבין איפה הוא, שלח ידיים לכלים התלוים והתאכזב כשהיה צריך לעזוב את מגרש המשחקים החדש והמענין אחרי ששמענו בום. בחוץ שמענו קולות של התרגשות. "איזה יופי" "מדהים" "זיקוקים" קראו מי שניצלו את היעדר המרחב המוגן כדי לצפות בזמן אמיתי ביירוט של כיפת הברזל. אחרי שהענינים חזרו למסלולם טיילנו בנמל ועילוש נהנה מאוד לצפות במטוסים ממריאים ונוחתים בשדה דב וחיפש אותם בשמים. "עוד מעט יבוא טיל מעזה ויאיר את השמיים" הבטחתי לו אבל המיכסה לאותו יום התמלאה ולא היו עוד. חברתי מירה שלחה לי הודעה בטלפון שהיא לא תתקשר אלי יותר כי אחרי כל שיחה שלנו יש פיצוץ בתל אביב.
אחרי שהשבתי אבידה (תינוק) לבעליה (הוריו) פגשתי את מיה, ששבה זה עתה מעבודתה בבית מלון בוטיק, דה רוטשילד, בו מתאכסנים בעיקר תיירים מחו"ל וסיפרה חוויות. "אני רוצה לראות רופא" אמר לה אחד האורחים. "אני חושב שיש לי התקף לב". "אדוני, אין לך התקף לב, זה התקף חרדה" הסבירה לו מיה "אתה יכול לסמוך עלי, אני מבינה בזה, יש לי הרבה בני משפחה שסובלים מחרדה". בית המלון קבע את המרחב המוגן שלו במרתף היינות. "יין למברוסקו מצוין לפיצוצים ולחרדה" היא אמרה לאורחי המלון שרצו למטה בבהלה בחלוקיהם ונעלי הבית שלהם, "הבה נשתה ונרגע". האורחים החרדים שתו לרוויה ולרגיעה על חשבון בעל הבית הנדיב.
ביום שלישי בצהרים האזור שליד השגרירות האמריקנית נסגר לתנועה בגלל חילופי יריות בין מאבטח לאדם שניסה לפרוץ למתחם.
"אל תרדו לחוף" אמרה מיה לאורחים, יש יריות
"There is shooting" 
"או, מצלמים שם סרט שאלו התיירים"?
"Oh, they are shooting a movie"?
"לא, יש יריות בתוך השגרירות.
"No, there is shooting at the embassy" 

בטלביזיה כתשו השדרנים את הציבור בפטפטת אינסופית, ניבויים, תחזיות ותמונות מהשטח.
כתב הערוץ השני בבאר שבע ראיין את יפה שסיפרה שמרוב פחד לא יצאה מהבית מתחילת המבצע. היום עם הדיבורים על הפסקת אש היא יצאה לראשונה מהבית. לשאלת הכתב איך היא מרגישה ענתה יפה : "יש לנו צבא נהדר ואין לנו מה לפחד". "אבל זה עתה אמרת שלא יצאת שבוע מהבית בגלל הפחד" הזכיר לה הכתב. "נכון", אמרה יפה, "אין לי ברירה יש לי תור אצל רופא".
בתוכנית הבוקר הציע השדרן לילדים אפליקציה מיוחדת לישיבה במרחבים מוגנים ובמקלטים העוזרת לשפר את הקשב והריכוז ולהירגע באמצעות תרגילים קוגניטיביים. כנראה הם לא שמעו על כך שלמברוסקו מצוין לפיצוצים וחרדות.

בטיולי היומיים לאורך החוף ראיתי איך הוא הולך ומתרוקן מאדם, כמו גם רחובות תל אביב ומסעדותיה. עילוש ואני מצאנו את עצמנו לבד בגני המשחקים כשכל הנדנדות והמגלשות עומדות לרשותנו. 


ביום רביעי בבוקר התקשרה אלי חברתי עליזה מבאר שבע, סיפרה לי שהיא צריכה לנוח מהירי האינטנסיבי על העיר והציעה להיפגש בתל אביב. ישבנו בבית קפה כשלפתע שמעתי בום. "זה מוזר", אמרתי לה, היה פיצוץ אבל לא היתה אזעקה". אחרי כמה דקות שמענו כבאיות, ניידות ואמבולנסים שועטים ברחוב אבן גבירול ומפעילים צופרים. רוני, שהתקשר לעליזה סיפר לה שזה עתה היה פיצוץ באוטובוס לא רחוק מהמקום בו ישבנו. "תראי מה זה" אמרה עליזה, "אני מביאה את זה איתי לאן שאני הולכת".
המשטרה הודיעה שהמחבל לא נתפס ובשמיים הסתובב מסוק כל שעות היום לשמחתו הרבה של עילוש. האוטובוסים שחלפו על פנינו נסעו ריקים מאדם, והרחובות התרוקנו מאנשים.
ביום שלישי בערב ההצהרות על הפסקת אש קרובה התפוגגו באויר כעורבא פרח, כשטיל פגע פגיעה ישירה בבית דירות בראשון לציון וגרם לנזק כבד ולבהלה גדולה במרכז הארץ. בדרום נהרג חיל מפצצת מרגמה. באחת מתוכניות החדשות עלתה שאלה האם הציבור הישראלי יכול להכיל פגיעה באזרחים אך אינו מוכן להכיל פגיעה בחיילים. עשרים וארבע שעות אחר כך נכנסה לתוקפה הפסקת האש. שעה אחר כך נפל טיל בלהבים, מאה וחמישים מטר מהבית של ההורים שלי.
בסוף השבוע התקיימו בכל הארץ הפגנות נגד הפסקת האש ובעד המלחמה. זר לא יבין.


יום חמישי, 8 בנובמבר 2012

בחירות 2012: הבית הלבן (שוב) בידינו ! (ואני שותפה)

כמו הנשיא, שנבחר השבוע לכהונה נוספת, והכין שני נאומים, על כל צרה שלא באה, הכנתי שתי כותרות לפוסט הזה. האחת, זו שלמעלה, והשניה : הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת, ואני שמחה מאוד שאני לא צריכה להשתמש בה. 
מערכת הבחירות שהסתיימה אתמול בניצחון גורף נוסף לנשיא התחילה בדיוק לפני ארבע שנים. מייד אחרי המפץ הגדול שהתרחש עם בחירתו ההיסטורית של נשיא שחור, מתנגדיו הלבנים, ימנים, שמרנים ודתיים החזירו את הגזענות לשיח הציבורי, תוך שהם עוקפים את המילים גזע וצבע ומחליפים אותן בסוציאליסט וליברל, שתי קללות גסות שהאוזן והדעת אינן סובלות במקומותינו. אחרי שעברו את שלב ההכחשה והבינו שאובמה פה כדי להישאר הם הטילו ספק במקום לידתו, בכישוריו, בקשריו, בדתו ובמניעיו, ועשו כל שביכולתם כדי להכשיל אותו ואת מדיניותו. אובמה מצידו נקט בגישה ממלכתית בלתי מפלגתית וניסה, לשוא, לרצות את נציגי שתי המפלגות בבית הנבחרים ולהבטיח להם שהוא נשיא העם כולו. מתנגדיו הגיבו באלימות מילולית וגייסו לעזרתם תורמים, שדרי רדיו וטלביזיה ימניים ולוחמניים שהכפישו את הנשיא את פועלו בהווה ותוכניותיו לעתיד השכם והערב ולא נתנו לו אפילו יום אחד של חסד. הבריונות השתלמה ושנתיים אחר כך, אחרי שאובמה הצליח להעביר את חוק הבריאות השנוי במחלוקת בעור שיניו וסבל בשל כך התקפה חסרת מעצורים ומשולחת כל רסן, התקימו בחירות לקונגרס, בהן איבדה המפלגה הדמוקרטית את הרוב שהיה לה בו. בשנתיים הבאות הגבירו מתנגדי הנשיא את ההתקפות האישיות נגדו והשתמשו בכל האמצעים העומדים לרשותם, כשרים או לא, לנגח אותו, ולהציג אותו כאויב העם, כשהם טוענים שהוא לא אמריקני, לא פטריוט, לא נוצרי, לא ערכי, והשם ישמור- קומוניסט, כשהם זורקים עליו בוץ ורפש אך נזהרים מלומר את המילה שחור. עם תחילתה של מערכת הבחירות כל המחסומים נפרצו וחיילי צבא ההתנגדות עשו שימוש בכל כלי המלחמה. ההשתלחות הגיעה לשיאה כשסנדרה פלוק, סטודנטית למשפטים ופעילת זכויות אזרח מאוניברסיטת ג'ורג'טאון שבמקומותינו, השתתפה בדיון על חוק הבריאות והשלכותיו ודיברה בעד הדרישה מחברות הביטוח הרפואי לכלול בסל הבריאות גלולות למניעת הריון. בתוכנית הרדיו שלו הגיב ראש לימבו (Rush Limbaugh) על דבריה ואמר למאזיניו שסנדרה פלוק היא שכבנית הרוצה לממן את אמצעי המניעה שלה על חשבון משלם המיסים. ההערה הזאת, שבאה מייד אחרי יריית הפתיחה של מערכת הבחירות פתחה את תיבת הפנדורה השמרנית והעלתה לסדר היום את יחסם העוין של נוצרים-ימנים-שמרנים-דתים לסקס, אמצעי מניעה, הפלות ונישואים חד מיניים. הנשיא שעד אז ישב על הגדר הממלכתית נאלץ לרדת ממנה וללכלך את ידיו. אחרי שדרש מחברות הביטוח לכלול אמצעי מניעה בסל הבריאות ללא דרישה להשתתפות עצמית  הוא נדחף על ידי סגנו, שהצהיר בריש גלי על תמיכה בנישואין חד מיניים, ללכת בעקבותיו ולהצהיר על תמיכתו הוא.
כדי ליצור הבחנה ברורה בינם לבין הנשיא ותומכיו, בקשו המתמודדים על הנשיאות ועל מושבים בסנאט מטעם המפלגה הרפובליקנית להיות יותר קדושים מהאפיפיור והשמיעו קול גדול בכל הקשור לסקס. כולם מתנגדים לחוק הבריאות שנועד לכסות את מליוני האמריקנים שכיום לא יכולים להרשות לעצמם לרכוש ביטוח רפואי בסיסי, לנישואים חד מיניים ולהפלות. המתמודים שהתחרו בינם לבין עצמם מי יותר ימני-שמרני-דתי וקיצוני הגדילו לעשות כששללו הפלות מכל וכל תוך שהם מפגינים ידע מדעי ומסבירים לקהל הרחב שאין להתיר הפלה גם במקרה של אונס כי גוף האישה חכם ואינו מאפשר הריון במקרה כזה והריון כתוצאה מאונס מעיד על כך שהאונס היה לגיטימי. ההערות שהעידו על בורות וסקסיזם הצליחו סופסוף להעיר את קהל הבוחרים (ובעיקר הבוחרות) משנתם והנשיא, שבתפקידו הקודם היה רכז ומארגן קהילתי, קם מתרדמתו הממלכתית והתחיל להניע את המנגנון המשומן, המאורגן והממומן, שסיפק לו את הסחורה כמו אז גם עתה. 
ואיפה אני בסיפור הזה? 
אחרי השמחה הגדולה שקפצה עלינו במפתיע ב 2008 כשאמריקה שיחקה אותה, ושמה איש שחור בבית הלבן, התאכזבתי כמו רבים אחרים מהנשיא, שהסביר לנו שאנחנו יכולים (yes we can) והבטיח לנו שינוי אבל בפועל המשיך את המדיניות של קודמו, והוכיח שנאה דורש אך לא נאה מקיים. מדיניות החוץ שהוא נקט לצד המדיניות הכלכלית שהוא לא נקט הרגיזה אותי עד כדי כך שנשבעתי קבל עם ועדה שבבחירות הבאות, לא אצביע בשבילו. כשמערכת הבחירות נכנסה להילוך גבוה וכל יום הייתי חשופה, כמו שאר האוכלוסיה להצהרות אנטי חברתיות, אנטי נשים,  מהגרים, שחורים, הומואים, ארגוני זכויות אדם ואזרח, שוחרי שלום  ועוד, החלטתי להתגייס לצבא הפעילים ולהגן על המולדת. 
בערב יום כיפור הלכתי לבית הכנסת, התרתי את הנדר שלי לא להצביע לאובמה ובמוצאי החג נכנסתי לאתר של קמפיין אובמה כדי לבדוק במה אני יכולה להועיל ולמדתי שצבא הפעילים והמתנדבים משתמש בסלנג המיוחד למערכות שינוע אנשים. הפעילות המרכזית בחודשים האחרונים שלפני הבחירות נקראת Canvassing מלשון קנבס, אריג צפוף, שמטרתה לפרוס רשת פעילים רחבה, לכסות מרחבים גיאוגרפים, וליצור קשר בלתי פורמלי עם התושבים והיא מתחלקת לשתי תת פעילויות: האחת - דלת לדלת, פעילים נשלחים לשכונות לפי מפה גיאוגרפית דמוגרפית, דופקים על דלתות של תושבים המסומנים כאוהדים ויוצרים איתם אינטראקציה והשניה - צלצל בטלפון,  פעילים מתקשרים לכל מי שגר באזור המסומן. המטרה היא לברר למי התושבים מתכוונים להצביע, לזהות בוחרים פוטנציאלים המזדהים עם הקמפיין, לחלק מידע, לגייס כספים וחברים, לעודד תומכים להירשם כדי שיוכלו להצביע, וליצור בסיס נתונים של אוהדים שיאפשר לחזור לבתים שזוהו במבצע כדי "להוציא את הבוחר להצביע" , מה שקרוי פה Get out the vote עם התקרב מועד הבחירות. 
נרשמתי לעשות "קנבסינג" וחתמתי אלקטרונית על טופס המסביר את טיב הפעילות שבה אשתתף (דלת לדלת) וממליץ לנקוט במספר אמצעי זהירות. מומלץ להביא קפה, מים וחטיפים, נקבל מפה במקום אולם רצוי להביא ג'י פי אס, רצוי לא לבוא בחולצות עם מסר פוליטי או תמונה של אובמה ולהביא חולצה נוספת במידה ונידרש להחליף, להפעיל שיקול דעת ולא להסתכן, לא להיכנס לחצרות שיש בהם כלבים, אם מזג האויר סוער לא להיות בחוץ, לא להיענות להזמנות להיכנס לבית פנימה, לא להיכנס לויכוח ולא לנסות לשכנע, אם פונים אלי בגסות לחייך ולומר : שיהיה לכם יום טוב. זה לא זמן לסגת עכשיו, אמרתי לעצמי, יש לי היסטוריה של פעילות פוליטית ועמידה בצמתים, אני יכולה לעמוד בסכנות הגלומות במבצע הקש בדלת. אין דין עמידה בצומת כבישים ישראלית כדין כניסה למבצרם השמור של אמריקנים עניתי לעצמי כשהחשש התחיל לכרסם בי. אני לא עושה את זה בשביל עצמי אמרתי לעצמי, זה בשביל המדינה. התגברתי כארי והתיצבתי למשמרת הראשונה ביום ראשון בשמונה בבוקר בבסיס הקליטה והמיון במגרש חניה של אחד מבניני המשרדים באזורינו. במקום פגשתי כעשרה אנשים שהביאו את הקפה שלהם מהבית בכוס אוגרת חום והצמידו לדש בגדיהם כפתורים שעליהם מחייך אובמה. מאחורי שולחן מתקפל עמדו שני פעילים שבדקו שכל מי שנרשם לפעילות הגיע ונרשם כהלכה. קצינת המיון פנתה אלינו והסבירה שאנחנו עומדים לנסוע לוירג'יניה. "וירג'יניה?" שאלתי. "מה פתאום וירג'יניה? מה רע במרילנד, מדינתנו האהובה?" "זו פעם ראשונה שלך?" שאל אותי הבחור שעמד לידי. "כן" אמרתי לו. "פעם ראשונה בבחירות האלה או בכלל?" "פעם ראשונה" אמרתי לו. "אפילו לא ישבת במטה והתקשרת לאנשים?" הוא שאל בתמיהה הולכת וגוברת. "פעם ראשונה" אמרתי לו. הוא הסתכל עלי בחשד ואמר לי :"אנחנו לא עובדים במרילנד". "למה לא"? שאלתי ומיד חשבתי שקופחתי כי לא נרשמתי בזמן, או בגלל שיש לי מבטא. "מרילנד דמוקרטית" הסביר לי הבחור בסבלנות אנחנו לא עושים קנבסינג במרילנד כי לא צריך, פה הניצחון שלנו מובטח, אנחנו הולכים למדינות מאבק כדי לנסות להשפיע שם. באנגלית זה נשמע יותר טוב המאבק הזה battle ground states. וירג'יניה, חשבתי לעצמי. לא נורא, עבדתי שם, יש לי שם חברים, הם אפילו מצביעים לאובמה. "אני מכירה טוב את מחוזות ארלינגטון ופיירפקס" אמרתי לו " אני עובדת שם שנים". "אנחנו לא נוסעים לצפון וירג'יניה" התחיל הבחור לאבד את הסבלנות, צפון וירג'יניה שלנו. "או קי, חבר'ה" פנתה אלינו הקצינה. חילקנו את הגזרה שלנו היום לשתיים ויש לכם שתי אפשרויות. אתם יכולים לבחור להיכנס לעומק הגזרה מרחק שעתיים וחצי נסיעה מפה או לגזרה הרדודה מרחק שעה וחצי נסיעה. אנחנו נודה למי שמוכן לנסוע לדרום העמוק כי העבודה שלנו שם ממש חשובה. אנחנו מבקשים שתתחלקו לזוגות ותודיעו לנו לאן החלטתם לנסוע. אני הכנתי את בת הזוג שלי מבעוד מועד והיא החליטה לא להיכנס לעומק. קיבלנו דף הוראות ובו מפה שמסבירה איך להגיע למרכז הקליטה שלנו בגזרה הרדודה ויצאנו לדרך. עברנו את הגשר לוירג'יניה עלינו על הכביש המהיר ונסענו מערב. אחרי כשעה המרכזים העירוניים היו מאחורינו ומרחבים חקלאיים, פרות רועות, ערימות חציר לצדדנו. הגענו לעיר קטנה בפאתי עמק השננדואה ומצאנו את מרכז הגיוס המקומי ממנו פועלת המפלגה הדמוקרטית. מראה הבית מבחוץ לא מסגיר את הפעילות המבצעית האינטנסיבית המתרחשת בין כתליו. קיבלנו מפה, רשימת תושבים וניירת עליה אנחנו מתבקשים לסמן את תוצאות השיחה וגם תסריט של מה שאנחנו אמורים לומר. "שלום שמי.............האם XXXXXXX בבית? מה שלומך היום?  אנחנו מהקמפיין של אובמה. באנו לשאול האם אתה מתכוון להצביע בבחירות הקרובות. האם אתה מתכוון להצביע לנשיא? האם אתה מתכוון להצביע לסנטור הדמוקרטי קיין?" הבחירות לסנאט מהותיות בוירג'יניה כי הן יכולות להפוך על פיו את הרוב הדמוקרטי הקיים בו והן חשובות לצבא הפעילים אף יותר מן הבחירות לנשיאות.  יצאנו לדרך. יום ראשון, עשר בבוקר הרחובות ריקים, בטח כולם בכנסיה. בחניות הבתים חונים טנדרים המצביעים על משלח היד של בעליהם (אבל לא על הפוליטיקה שלהם התברר בדיעבד) ולידם חומרי בנין וערימות עפר. חברתי דבורה, דוחפת אותי ואומרת לי : את תדברי אני ארשום. אני דופקת בדלת. איש צעיר פותח לי. "בוקר טוב, אנחנו מהקמפיין של אובמה, האם ננסי סמית' בבית"? "היא בכנסיה" עונה הבחור. "אפשר להשאיר לה חומר קריאה"? הא לוקח את הברושרים מידינו. הבית השני ברשימה הוא הבית השכן ובחוץ ליד האוטו מפטפטות שתי נשים. אני חוזרת על התסריט. בעלת הבית מבטיחה לי שהיא תצביע לאובמה ולסנטור הדמוקרטי אבל מזהירה אותי לא לדפוק על הדלת ולחפש את בעלה כי הוא יצביע לרומני. רשמנו לעצמנו שאיבדנו חייל אחד בקרב שטרם החל. "זאת בטוח יהודיה" לוחשת מאחורי דבורה שרמת החרדה, שלא לומר הפאניקה שלה, מביקור ממושך מדי בוירג'יניה עולה עם כל דפיקה בדלת. "איך את יודעת?" אני שואלת אותה. "היא נראית כך" אומרת דבורה "וחוץ מזה יש לה דברי אמנות בבית". "את יודעת שככה אמרו גם על היהודים" אני אומרת לה ומנסה להרגיע אותה. תרגיל הגיוס נמשך כארבע שעות ועבר בשלום. לא נשכו אותנו הכלבים שנבחו עלינו בכל בית, אף וירג'יניאני לא הוציא את הרובה שלו ולא איים עלינו, בית אחד שבקרנו בו עמד למכירה ובעלת הבית הציעה לנו בחביבות לקנות אותו. "אל תדאגי" עודדנו אותה "תצביעו לאובמה מחירים הבתים יעלו, האבטלה תרד, התעסוקה תעלה ותצליחו למכור את הבית שלכם". "אלוהים יברך אתכם" ברכו אותנו לשלום האוהדים, "שיהיה לכם יום טוב" ברכו אותנו לשלום המתנגדים. כשחזרנו לבסיס הקליטה עם הסקרים שלנו קידמה את פנינו קצינת הביצועים החייכנית. "איך היה"? "יותר טוב ממה שציפינו". "אם כך, אולי תירשמו לשבוע הבא? אנחנו צריכים אנשים באזור הגאות והשפל בנורפולק על גבול צפון קרוליינה, ארבע שעות מפה בעומק הגזרה ואנחנו מממנים מלון ללילה ורכב שכור כדי שתוכלו להישאר שם לסופשבוע". "מצטערות, בשבוע הבא יש לנו משהו שאי אפשר לדחות לעוד שבועיים". יצאנו מהעיר הקטנה ועצרנו במסעדה לצד הדרך כדי להירגע ולשמוח שיצאנו בשלום משטח הקרב. החלפנו חויות כשפתאום ניגשה אלינו אשה ואמרה: "שמעתי שאתן מדברות עברית, אתן מפה?" "מה פתאום מפה" ענינו לה, אנחנו מבת'סדה מרילנד. "אה, אתן רק מבקרות פה" אמרה האישה, "חבל, הקהילה היהודית פה מאוד קטנה וחשבתי שאולי אתן חדשות". חשבנו לשאול אם היא מכירה את האישה שדבורה חשבה שהיא נראית יהודיה אבל החלטנו לוותר. כשעברנו את הנהר ונכנסנו למרילנד נאנחנו אנחת רווחה. לא נעים להסתובב בדרום העמוק, במיוחד כשאת אישה, יהודיה עם מבטא, המצביעה לנשיא.
ביום הבחירות התקשר אובמה לפעילים במטה הבחירות והודה להם על עבודתם המסורה. בשתיים בלילה, כשהוא עלה לשאת את נאום הניצחון הוא הודה לפעילים שוב קבל עם ואומה ואמר שבלעדיהם הניצחון לא היה אפשרי. הוא התכוון אלינו, אל דבורה ואלי. ווירג'יניה הצביעה לאובמה, הבית הלבן והסנאט בידינו. אלוהים יברך את אמריקה!

יום שלישי, 6 בנובמבר 2012

זהו יום הבוחר האמריקני

משפחתנו המצומצמת שבארצות הברית של אמריקה השתתפה השבוע לראשונה באופן פעיל בדמוקרטיה ומימשה את זכותה לבחור בכל מגוון האופציות שעמד לפניה. אני הצבעתי בבחירות המוקדמות, איתי הצביע כ"נעדר" מבוסטון ויניב הצביע היום בקלפי שבבית הספר הגובל בחצרינו. 
אמנם יום הבחירות נקבע בחוק כיום שלישי בשבוע הראשון  נובמבר , אולם יום הבחירות אינו יום שבתון, ולמרות שהקלפיות פתוחות בדרך כלל 12 שעות, אנשים עובדים לא בהכרח מספיקים להגיע אליהן. הבחירות השנה הן כלליות ונשיאותיות אולם הסמכות להחליט על דפוסי ותהליכי הבחירה היא בידי המדינות, היכולות להכריז על בחירות מוקדמות, להאריך את הזמן שהקלפיות המוקדמות פתוחות, לאפשר לבוחרים להצביע באמצעות דואר, אימייל, פקס כמו גם להחליט מי רשאי (או לא רשאי ) לבחור, למשל אסירים. החלטת המושל על הארכת או הקדמת מועד הבחירות אינה בהכרח אדמיניסטרטיבית ועשויה לנבוע משיקולים פוליטים. מכיון שהבחירות המוקדמות משרתות בדרך כלל את קהל הבוחרים המזוהה עם הדמוקרטים (מהגרים, שחורים, עניים, זקנים), מדינות שבהן המושל רפובליקני מנסות לצמצם את התהליך שנועד לכלול כמה שיותר בוחרים, מקצרות את משך הבחירות המוקדמות, מאריכות את התורים בהן, מערימות קשיים ומכשולים על הצבעת "נעדרים", שולחות לבוחרים טפסי בחירות שבדיעבד מסתבר שאינם קבילים, משנות את הרישום על הטופס כדי לבלבל את הבוחרים ומנסות להרתיע אותם מלהשתתף בבחירות. הנסיון האחרון למנוע מבוחרים (בדרך כלל דמוקרטים)  להצביע נעשה באמצעות חקיקה על פיה לא ניתן לבחור ללא תעודת זהות, מסמך שאינו מחויב המציאות האמריקנית ואינו בהכרח ברשותו של כל אזרח. יוזמת החקיקה אותה ניסו להעביר הרפובליקנים במדינות המתנדנדות, אלה שיקבעו מי יהיה הנשיא, נתקלה בחומת בית המשפט שהשעה אותה עד לאחר הבחירות. הסיבה לכך שהרפובליקנים משתמשים בכל האמצעים העומדים לרשותם כדי למנוע מבוחרים דמוקרטים להצביע היא הדמוגרפיה הפועלת לרעתם. שיעור הילודה הגבוה בקרב שחורים ומהגרים וגידול האוכלוסיה העירונית בגלל הגירה וכלכלה מחזקים את המפלגה הדמוקרטית ומבטיחים לה רוב, אם לא עכשיו, בעתיד הלא רחוק. כדי להילחם בתופעת ריבוי מצביעים דמוקרטים באזורים צפופים גדולים ומשפיעים, מחוקקי המדינות מנסים להעביר חוקים המחלקים מחדש את אזורי הבחירות ולצמצם את השפעתם בבחירות הכלליות. שאלה 5 בטופס הבחירות שלנו, שהוא בעצם חוברת המזכירה סקר דעת קהל, עוסקת בתוכנית חלוקת המדינה לאזורים, שלכל אחד מהם נציג בקונגרס, ובה אנחנו מתבקשים לתמוך או להתנגד לגבולות החדשים ששורטטו על פי תוצאות מפקד האוכלוסין.  הטופס, המשקף את הכותרת שלו : בחירות כלליות ונשיאותיות, עוסק בפוליטיקה ברמה הלאומית (בחירה בנשיא וסגנו) רמת המדינה (בחירה בסנטור) ורמת המחוזות השונים (בחירת נציג האזור לקונגרס, בחירת שופטים  ונציגים למועצת החינוך), ובהמשך מציג סדרת שאלות העוסקות בתיקוני חקיקה רלבנטים לבחירות הנוכחיות.
שאלה 6 היא משאל עם במדינת מרילנד ובה אנחנו מתבקשים להצביע בעד או נגד חקיקה המאפשרת ומאשרת נישואים אזרחיים בין בני זוג מאותו המין. מרגע שהמושל הפך את ההצעה לחוק באחד במרץ השנה, קבוצות שמרניות דתיות הפעילו את זכותן הדמוקרטית לערער על החוק, ולהביא אותו למשאל מדינה בבחירות הכלליות אם יצליחו לגייס חמישים אלף חתימות (הן גייסו פי שתיים חתימות מהמינימום הנדרש). ההצבעה על שאלת הנישואים החד מיניים, המתקיימת היום במקביל בשלוש מדינות (מרילנד, מיין ווושינגטון (לא הבירה, שם החוק עבר לפני שנה ללא הסתיגויות)  עקרונית לארגונים התומכים בזכויות שוות לגייז ומפלגת את הבוחרים הדמוקרטים על פי מוצא וגזע כאשר רוב ההיספאנים והשחורים מתנגדים לנישואים חד מיניים מסיבות של דת, מסורת ומנהג.  ההצבעה על אישור או ביטול החקיקה היא הארוע הלוהט של הבחירות היום והיא עשויה לגנוב את ההצגה מהבחירות לנשיא במדינות בהן היא מתקיימת.


בין הברושורים בעיניני בחירות שאנחנו מקבלים יום יום בדואר יש המלצות מגופים שונים בעלי ענין בהצבעה שלנו. במכתב שהגיע מהמפלגה הדמוקרטית קיבלנו המלצות הנוגעות להצבעה שהותירו כמה שאלות מקומיות ובלתי מפלגתיות לשיקולינו .
אחת מהן היא שאלה 7 שבעלי ענין רבים מפעילים לחץ כבד כדי להביא אותנו להצביע בעדה. זו השאלה הנוגעת בהרחבת רשיון ההימורים במדינה והקמת קזינו במתחם הנמל הלאומי שיכלול שולחנות הימורים לצד המכונות שכבר אושרו בבחרות הקודמות.
במסגרת הטיעונים בעד אנחנו לומדים שהכסף שיגיע מההימורים ילך למערכת החינוך, יוסיף 12,000 משרות טובות (אני תוהה מה זה משרות טובות לעומת משרות לא טובות) למדינה, וישאיר את הכסף שלנו במדינתנו במקום לנדוד למערב וירג'יניה שם, לטענת התומכים בקזינו, משאירים המרילנדרים 180 מליון דולר כל שנה בשולחנות ומכונות ההימורים.
אחד הברושורים הדו צדדיים שקיבלנו מציג בצד אחד לוחית רכב של מערב וירג'יניה עליה כתוב באותיות קידוש לבנה : תודה מרילנד, ובצד השני ילדה עצובה בצמות אוחזת בעט ושוקדת על לימודיה. מנגד, בעלי הענין בהצבעה נגד הקמת הקזינו  (כנראה בעלי הקזינו ממדינת מערב וירג'יניה) מסבירים לנו שבעלי הקזינו העתידי עומדים לקבל מתנה מכספי המיסים שלנו ושהרווחים יגיעו לקזינו ולא למדינה ולבתי הספר שלה. הביקור שלנו בלאס וגאס לפני שבועיים לא הותיר בנו ספקות בענין הימורים. הצבענו נגד הרחבת ההימורים והקמת קזינו.
בין שאר הבחירות האזוריות והאזוטריות,  תושבי העיר דמשק (Damascus) , המונה 15,000 איש ונמצאת כעשרים קילומטרים צפונה מאיתנו, מתבקשים להכריע בשאלה C ולהצביע בעד או נגד חוק משקאות אלכוהולים, כיום לא ניתן לקנות אלכוהול בשטח העיר, בחנויות או במסעדות ותושבי העיר צריכים לנדוד לעיר שכנה אם הם רוצים לקנות בירה, ולא, לעיר אין שום קשר לדמשק שבסוריה, ותושביה אינם מוסלמים. התושבים התומכים בעיר "יבשה" טוענים שאיסור אלכוהול מאפשר להם לקחת את הילדים למסעדות מבלי לחשוש לחשוף אותם לסכנות הגלומות בשתיה.
כשהגעתי בשבוע שעבר לאחת מנקודות ההצבעה המוקדמת, (רק כדי לחוות את החוויה) שהוארכה ונמתחה בעקבות הוריקן סאנדי, נעמדתי בתור ארוך ומתנחשל שגלש מהבנין פנימה עד למגרש החניה. מאות האנשים שעמדו בתור החזיקו בידיהם את טופס ההצבעה אותו הם סימנו מראש. בטופס מופיעים בדרך כלל אנשים לא מוכרים שאנחנו לא יכולים לזכור את שמם ומצביעים עבורם, או נגדם, לא על פי ידע אישי אלא על פי המלצת אחת המפלגות, העיתון המקומי, הארצי, ארגון המורים, ארגון דת או ארגון אחר. עם התקדמות התור התחילו להופיע שלטים מאולתרים כמו בדיסנילנד, עליהם כתוב כמה זמן צריך עוד לחכות מנקודה זו. כמה אנשי ועדת הבחירות דאגו לסדר את התור ולהוליך אותו כמו נחש מתפתל בתוך האולם. כשהגעתי לראש התור נתקלתי בשלט המבקש לכבות את הטלפון הסלולרי ונכנסתי לאולם גדול שבו היו כעשרים נקודות הצבעה. אחד הפעילים קרא ברמקול לאנשים שלא להציג תעודה מזהה, מפני שהחוק לא דורש זאת, אין בה צורך וזה מאט את קצב ההתקדמות וההצבעה.
כשנקראתי לשולחן מאחוריו ישבו פעילי בחירות התבקשתי לומר את שמי וכתובתי , קיבלתי כרטיס מגנטי שנראה כמו כרטיס אשראי והובלתי לנקודת ההצבעה הכוללת מכונה לקליטת הכרטיס ומחשב עם מסך מגע. הכנסתי את הכרטיס המגנטי לחריץ וקיבלתי מסך הנראה כמו הטופס שבידי. העברתי את הבחירות מהטופס למחשב, עברתי ממסך למסך עד לשאלה האחרונה, שאחריה התבקשתי לבדוק את הבחירות שלי ולאשרן.
 אישרתי, הכרטיס המגנטי השתחרר מהחריץ, הפקדתי אותו בקופסה המיועדת וקיבלתי מדבקה עליה כתוב באנגלית ובספרדית - הצבעתי!  

יניב חזר מהקלפי עם שלט שקיבל מאחד הפעילים ועם מסר קצר וברור לבוחר.
                   
                                    

יום שבת, 3 בנובמבר 2012

לאס וגאס (ב') : הרים סביב לה

ביקורי הראשון (והאחרון) בלאס וגאס  לא הותיר אותי עם טעם של עוד ואחרי יומיים שבהם גמעתי מרחקים בתוך העיר בהליכה נמרצת בין בתי המלון ונפלאותיהם, שבעתי את מראותיה והחלטתי לצאת אל חיק הטבע שנמצא במרחק יריקת ויסקי, או טבק. בבוקר היום השלישי, עמדתי כשעה בתור לדלפק הקוֹנְסְיֶירְז'  כדי לברר איפה יש סוכנות של השכרת רכב (פה במלון, בדלפק מימין) , ועוד שעה בתור לדלפק של חברת "אויס" כדי לגלות שמחירי השכרת רכב בדלפק במלון אינם מייצגים את ערכם האמיתי בשוק הקפיטליסטי. הודתי לפקידה הנחמדה, נכנסתי לאתר הזמנות באינטרנט ושכרתי מכונית ליומיים, אבל דא עקה, את המכונית היה צריך לקחת משדה התעופה, הנמצא בפאתי העיר. כשהגעתי לדוכן דחיתי בנימוס הצעה לרכוש ביטוח מורחב וכולל (עיקרון מקודש של יניב, שבדרך כלל אין לו עקרונות), הנותן כיסוי מלא לרכב ושקט נפשי לנהג תמורת סכום השווה לדמי שכירות הרכב, לקחתי את המפתח וירדתי לחניון, שם ראיתי עשרות מכוניות מוסטנג בכל צבעי הקשת, מכוניות ספורט פתוחות, ועוד צעצועים למבוגרים התורמים ליצירת אוירת הפנטסיה הקסומה של העיר. נכנסתי למכונית (הקומפקטית) שלי והסברתי לנווט (ג'י.פי.אס) האייפון שלי לאן אני צריכה להגיע - קניון הסלע האדום, לא קניון במובן של קניות, תודה לאל, ויצאתי לדרך.  אם יש דבר אחד מעצבן במיוחד באייפון, חוץ מזה שיש לו דעות משלו, והוא לא בהכרח כותב את מה שמקלידים לתוכו, זה תוחלת החיים הקצרה של הבטריה שלו, המתקצרת עוד יותר כשהנווט שלו עובד (או כל אפליקציה אחרת לענין זה). ברגע שהתחלתי לראות שילוט המצביע על היעד שלי כיביתי את הטלפון כדי להאריך את חייו.
בחניון של מרכז המבקרים, על רקע הצוקים האדומים והנוף המדברי הקסום עמדו כעשרים מכוניות מיני דו מושביות צבעוניות, הלהיט החדש בתחום התיירות בערים וגם מחוצה להן. קבוצת תיירים עברה הדרכה וקיבלה הוראות הפעלה לטיול בנהיגה עצמית בקניון.
בעודי צופה במחזה המשונה הזה התחלתי לעבור תסמיני גמילה (מהאייפון) כשמחשבות שאינן שייכות ליופי הזה, לכאן ועכשיו, מתעקשות לבצע אצלי בראש חניה לטווח ארוך. אולי אחד הילדים מתקשר בדיוק עכשיו עם מקרה חירום, אולי יניב מחפש אותי (ארוע בלתי סביר בעליל). ניסיתי לסלק את המחשבות הכובשות את מוחי אבל אלה התעקשו להתנחל. נסעתי לאיטי בכביש הטבעתי הסובב את הפארק כשאני נושמת אויר הרים צלול ושואפת לתוכי את הנוף המדברי שאנחנו כל כך מתגעגעים אליו בוושינגטון ירוקת העד, נהרות סביב לה. למראה היופי הזה מחשבות האימה בנוגע לקטסטרופה משפחתית התחילו להיעלם ופינו את דרכן למחשבות טורדניות מסוג אחר. איך זה לא קניתי ביטוח מורחב למכונית שכורה בעיר, שבה כל הנהגים שיכורים או מתוסכלים וכל האיומים של מנהלת המכירות בדלפק השכרת הרכב התחילו לקרום עור וגידים וללבוש חיים לנגד עיני.  אני עוד אצטער על זה, אמרתי לעצמי, חסכתי 50 דולר וזה כבר יעלה לי ביוקר. לקחתי מרחק ביטחון מהמכוניות שלפני ונשמתי נשימות יוגה.
כשפניתי לחזור לעיר האורות, החלטתי לא להפעיל את הטלפון ואת הנווט שלו עד שלא תהיה ברירה וזכרתי שאני צריכה לעלות על כביש מספר 15, ממנו ירדתי בדרכי לפארק. עוד אני נוסעת  להנאתי בין הערים הקטנות והיפהפיות, המשתלבות בנוף המדברי בצבע ובצורת הבניה, והנה לפני על הכביש שלט ענק מאיר עיניים: כביש מהיר 15, צפונה לסולט לייק סיטי ודרומה ללוס אנג'לס. חוש הניווט שלי מזכיר את זה של מכשירי הניווט כשהם מאבדים את הקשר ללווינים. לא רק שאין לי שושנת רוחות פנימית אלא שאין לי מושג בגיאוגרפיה של מעצמות על. אני מדמיינת את עצמי עומדת לעלות על כביש חוצה ישראל בדרכי לחיפה ושלט ענק מורה צפונה לדמשק ודרומה לקהיר. בזמן שתהיתי ביני לביני מה המרחק בין סולט לייק סיטי ולוס אנג'לס, מי מהן קרובה יותר ללאס וגאס והאם זה בכלל חשוב והופ מצאתי את עצמי על כביש 15 צפון, או דרום, לא שמתי לב מרוב בהלה, למרבה המזל בכיוון הנכון. הערתי את הטלפון לחיים בכניסה לעיר כדי שיוביל אותי ליעדי, ובעוד הבטריה נושמת את נשימותיה האחרונות הצלחתי לצאת במחלף הלא נכון, לחזור לכביש, הפעם לכיוון לוס אנג'לס, להסתובב שוב, להגיע למלון ולחפש את ֿחניית האורחים. התברר שקומפלקס החניה עצום ורב כמו המלון עצמו ואולם הכנסים שלו. כשכל מעייני מכוונים לביטוח שלא רכשתי, מצאתי למכונית הקומפקטית מקום חניה מרווח ללא שכנים. 
לשמחתי הרבה יניב החליט לוותר על יום כנס אחד ולהצטרף לטיול בפארקים הסמוכים לעיר. דאגה התחילה לכרסם בליבי כשצעדנו בבוקר קוממיות לחניון המלון. איפה נמצא את המכונית בתוך הקונגלומרט הענק הזה? בערב כשחניתי, שמתי לב שקיבלתי מחברת ההשכרה מכונית ללא לוחית. "יש", אמרתי ליניב בשמחה "למכונית שלנו אין מספר, כך נמצא אותה". "איך לקחת מכונית בלי מספר" גער בי בעל הדעה הוא בעל המאה, שמייד התגבר כארי ושלט ברוחו. 
התחנה הראשונה היתה סכר הובר, הסכר השני בגודלו בעולם, הממוקם על נהר הקולורדו ונחשב לאחד הפלאים ההנדסיים המודרניים של אמריקה ולשיא בבנייה הנדסית. $7  חניה (במקום מרווח ללא שכנים) , $8  כפול שתיים, כרטיס למרכז המבקרים, שבו התברר שהסיור היום במתקני הסכר בוטל אבל מה הם $25 לרשות הגנים לעומת $25 ביטוח מורחב למכונית שהתעקשתי לא לשלם.
את החויה התיירותית המדהימה בעוצמתה קיבלנו חינם אין כסף. ב 2010 נחנך גשר המחבר את מדינת נבאדה ואריזונה ומאפשר תנועת מכוניות מהירה מעל הסכר. הגשר, כך למדנו מומן על ידי שתי המדינות (40 מליון דולר כל אחת) והממשלה הפדרלית (100 מליון). יניב חקר את לוח הזמנים של הפרויקט כדי לגלות אם אפשר לתת לנשיאנו הנאחז בקרנות הכיסא שלו בימים אלה את הקרדיט, ואני התענינתי בשיתוף הפעולה הכלכלי בין שתי המדינות שאיפשר את ביצוע הפרויקט והוצאתו מהכח אל הפועל תוך כדי שאני עורכת בדמיוני השוואה למציאות מזרח תיכונית מסוימת. 
היעד הבא היה שמורת הטבע של אגם מיד, האגם המלאכותי הגדול ביותר באמריקה, האחראי לאספקת המים של כל מי שגר ליד כביש 15 בדרך ללוס אנג'לס ואתר נופש ימי בפני עצמו. אחרי הכניסה נעצרנו על ידי עובד מע"צ מקומי שהסביר לנו שמשרד התחבורה סולל מחדש את הדרך העוברת לאורך הפארק. 
בזמן שהמתנו לאישור לעבור פצחנו בשיחה. "מאיפה אתם" "מוושינגטון, הבירה". "אתם בחופש אז זמנכם בידכם ולא בוער לכם" אמר לנו הפועל. "בעצם אנחנו לא בחופש", תיקן יניב. "אנחנו בעניני עסקים". "אהה" אמר האיש, והביא בנו בעין משועשעת. "כנס, בלאס וגאס, נו טוב, אם כך אפשר להבין למה מכל המקומות היפים שיש בעולם באתם למדבר המשמים הזה. אני מהוואי, אני לא יכול לסבול את הנוף הזה". לך תסביר לו שבשבילנו, זאת תבנית נוף מולדתנו. 
עוד אנו משוחחים על הא ועל דא הגיעה המשאית שתפקידה להוביל את שיירת המכוניות שהתארכה מאוד והמתינה בסבלנות לסוללים. מתוכה קפצו שתי בחורות בחולצות מע"צ זוהרות והזכירו לנו שאנחנו חיים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לנשים.  "סטפני וננסי יובילו אתכם למחוז חפצכם" נפרד מאיתנו לשלום העובד בן הוואי שהפך את השלט שבידו מ"עצור" ל"סע לאט". 
(יניב משתעשע עם אופצית הצילום הפנורמי שמציע האייפון (הטעון
הדרך מאגם מיד הובילה ל"עמק האש", הפארק הותיק והגדול ביותר במדינת נבאדה. שם הפארק ניתן לו בשל תצורות הסלע האדומות שלו ומלבד הנוף המרהיב אפשר למצוא בפארק עדות לקיומם של חיים באזור מלפני אלפי שנים. 
בכניסה לפארק קידם את פנינו שלט המודיע לנו שסוכת התשלום אינה מאוישת ואנחנו מתבקשים להשאיר את דמי הכניסה לפארק במעטפה המיועדת לכך ולשלשל אותה בחריץ המתאים. מייד אפשר היה לדעת מי מהתיירים שנעצרו במגרש החניה של מרכז המבקרים הנטוש איננו אמריקני. אחרי שהפקדנו את דמי הכניסה במעטפה ואת זו בקופסה המיועדת לכך חנינו את המכונית בחניה מרווחת וללא שכנים. 

שלט קטן הורה לנו שמהמרכז יוצא מסלול קצר בן פחות ממייל לסלע הידוע בכינויו "הפיל". הלכנו בעקבות החץ הכחול בדרך חתחתים  וכשהגענו סמכנו ידינו על השם שקיבל הסלע. 
כשטיפסנו במעלה החדק להשקיף על הסביבה נדהמנו לראות את המכונית שלנו חונה בצד הכביש כעשרים מטר מתחתינו וחזרנו אליה בדרך המלך, שששששש לא לגלות לפקחים של רשות הגנים, שעכשיו יש להם את פרטי המכונית שלנו בגלל ההפקדה שבצענו קודם.  



חזרנו על כביש 15 (עכשיו לא היה לי איכפת כי יניב היה המבוגר האחראי). כשהתקרבנו ללאס וגאס הבזיקו בחשיכה כל האורות, מראה יפה לכל הדעות. החזרנו לשדה התעופה מכונית שלמה ללא פגע, למרבה הפלא (שלי), וחזרנו הביתה עם טעם של עוד נוף מולדתנו.  




יום חמישי, 1 בנובמבר 2012

הלואין : הקש בדלת בנוסח תעלולים או ממתקים

כבכל שנה עם בוא אוקטובר מתחילים להופיע קישוטים בחצרות הקדמיות ובכניסות לבתים. אלה כוללים דלעות, שלמות או מפוסלות, קברים, מפלצות, פיראטים, שלדים, גולגלות, ומכשפות, שמטרתם לזרוע אימה ופחד בקרב רוחות הרפאים, היוצאות לביקורן החד שנתי ברחובות ובבתים בשלושים ואחד באוקטובר, הלוא הוא ליל כל הקדושים, שבאמריקה הפך להלואין - Halloween (חיבור של שתי מילים Halow evening כלומר ליל הקדושים, אלה שיש להם הילה - Halo) .

מקורה של המסורת באירלנד הקלטית והפגנית, שבה בליל כל הקדושים נפלו כל המחיצות בין המתים והחיים ורוחות המתים יכולות היו לשוב לעולם החיים ולהיכנס לגופם של אנשים חיים כדי לזכות בחיי נצח. האירים שפחדו לנפשותיהם, כיבו את האורות בבתיהם, התלבשו בתחפושות מעוררות אימה ויצאו לעיר להפחיד ולגרש את הרוחות. ההגירה המסיבית של האירים לאמריקה באמצע המאה התשע עשרה הביאה לכאן את החג על מנהגיו.


כמו בחגים היהודיים, מסורות עתיקות יומין חוברות למחזור החיים בטבע. באמצע המאה התשע עשרה, בשל הרעב הנורא באירלנד, האירים היגרו בהמוניהם לצפון מזרח אמריקה, שבה העצים העומדים בשלכת והתפוחים והדלעות המבשילים לקראת קטיף צובעים את הסתיו בצבעי כתום ואדום, והביאו איתם את החג ומנהגיו.

צבעי הסתיו והקישוטים לכבוד ליל כל הקדושים יוצרים שילוב צבעים מנצח : כתום ושחור,  שהפך לסימן ההיכר של החג.  החנויות כבר מזמן נצבעו כתום (צבע הדלעת) ושחור (צבע הכישוף) ועל ערימות של קש מחוצה להן או בתוכן, יושבים דחלילים השומרים על הדלעות מפני הרוחות והשדים המאיימים לבוא ולבקר אצל דרי העולם הזה. 

הלואין הוא החג הפופולרי והאהוב ביותר באמריקה. התחפושות, שבמקור היו צריכות להטיל אימה על הרוחות עברו טרנספורמציה וכיום משקפות את עולם התוכן של המתחפשים ולא מהוות אמצעי הפחדת רוחות חסרות ישע. הבנים רוצים להיות גיבורים, הבנות נסיכות ורודות יפהפיות והמבוגרים יצירתיים (או לא). מלבד תהלוכות התחפושות בגנים ובבתי הספר, נשפי המסיכות בקולג' ומסיבות החג הרבות, הסיבה העיקרית לכך שהילדים מצפים לחג בכליון עיניים היא המנהג Trick-or-treating (תעלול או ממתק) , שקנה לו אחיזה גם באירופה ומדינות דרום אמריקה. על פי המנהג, אחרי השקיעה ולעת חשיכה, ילדים בתחפושות, מצוידים בשקיות עוברים מבית לבית, דופקים על הדלת, וכשפותחים להם הם קוראים בקול: "תעלול או ממתק" כלומר, אם לא תתנו לנו ממתקים נעולל לכם תעלול. המנהג השתרש בתרבות באופן כה עמוק עד שבעלי הבתים משקיעים בעיצוב וקישוט הבית והחצר לכבוד החג, מתחפשים ולפעמים חדים חידות לילדים לפני שהם נותנים להם את הממתקים, שחייבים להיות קנויים ועטופים (כבר היו פסיכופתיים שחילקו לילדים ממתקים מורעלים). לפני החג אפשר לקנות בחנויות שקיות ממתקים מכל גודל וסוג שאחריו ייערמו בבתי הילדים שיחגגו על הסוכר הזמין זמן רב. 

ההשתתפות הוולונטרית במנהג קיבוץ וחלוקת הממתקים היא תופעה תרבותית מרתקת. בכל בית מתפתחת חלוקת עבודה לפיה אחד ההורים הולך עם הילדים לחזר על הפתחים  בעוד השני נשאר לחלק ממתקים לילדים אחרים שיבואו לחזר על פיתחו. הורים מתחילים לאמן את ילדיהם בחיזור על הפתחים עוד בטרם למדו ללכת ונותנים להם דוגמא אישית. בעלי הבית הפותחים את דלתותיהם בפני הורים שתינוק על ידיהם לא רואים בכך שום פסול ושמחים לעשות את כל הפוצי-מוצי הדרוש ולתת לתינוק את הממתק עוד בטרם צימח שיניים לנעוץ בו. העיקר לשמור על המסורת.

מדיניות הדלת הפתוחה מנוגדת לכל התרבות האמריקנית כפי שאנחנו מכירים אותה. האמריקנים לא נוהגים לפתוח את דלתם בפני זרים, או מכרים, ומעמידים אנשים בדלת לשיחה ארוכה מבלי להזמין אותם להיכנס. כשילדים רוצים להיפגש עם חברים בביתם ההורים צריכים לתאם זאת ימים או שבועות מראש כדי להכין את עצמם לביקור. כשמבוגרים רוצים להיפגש הם מעדיפים לעשות זאת במסעדה או בבר. ביתו של האמריקני הוא מבצרו והוא לרוב חתום ונעול בפני הסביבה.   
שכנים נפגשים בזמן שהם עובדים בגינה, או מפנים את השלג, כשהם יוצאים בבוקר לעבודה או כשהם מגיעים בערב הביתה. כשבעל מקצוע בא לעבוד בבית הוא מציג תעודה המזהה אותו עם החברה השולחת, כשמגיע זמן הארוחה, הוא יוצא לקנות לעצמו אוכל ויושב במכונית בזמן שהוא אוכל אותו. חברות שיפוצים שיש להם פרויקטים ארוכי טווח מביאות איתן מייד עם תחילת העבודה שירותים כימיים ניידים אותם הם מציבים בחצר הבית כדי שלא יצטרכו חס וחלילה להשתמש בשירותי בעלי הבית ולשבת איתם על אותה האסלה. האמריקנים מקדשים את הרכוש הפרטי ושומרים עליו מכל משמר. בכל פעם שאחד מבתי השכנים עומד למכירה על ידי מתווך, הראשונים המגיעים להציץ ולראות את הבית מבפנים (עת בעלי הבית מסתלקים ומשאירים למתווך את מלאכת הצגת הבית למבקרים) הם השכנים, שזו להם הזדמנות אולי חד פעמית לראות את הבית.
למרות זאת, פעם בשנה, עת מגיע הלואין, הדלתות נפתחות ומקבצי הממתקים והוריהם הנשרכים מאחוריהם כדי לשמור על רכושם היקר זוכים להציץ ולרחרח בבתים הסגורים בפניהם כל השנה ואולי אף להחליף כמה מילים עם בעלי הבית. אלה מצידם פועלים על פי אותם חוקים, מציצים ומרחרחים בילדי השכנים ובהוריהם. "כמה גדלת השנה", "לאיזה בית ספר אתה הולך", "כמה אחים יש לך, למה הם התחפשו", "אתם עוד גרים פה מעבר לפינה". "אבא עוד עובד במשרד החינוך"?
ערב אחד, למשך שעתיים,  נפתחות הדלתות ומאפשרות הצצה לבתים הסגורים על מנעול ובריח כל השנה. ילדים יכולים לדבר עם זרים ללא פחד ואף לקחת מידיהם ממתקים, דבר שהוא אסור בתכלית האיסור בכל זמן אחר, ומבוגרים יכולים לעשות פוצי מוצי לילדים זרים מבלי שההורים ייכנסו להיסטריה ויחשדו בהם בכוונות חטיפה ופדופיליה. למשך שעתיים נפתחים הלבבות, הפנים מחייכות ונדמה לרגע שהיינו ככל האומות. אולם בטרם מגיעה שעת חצות, הנרות שבתוך הדלעות שהיו לפנסים לערב אחד כבים, הקסם פג והשערים נסגרים וננעלים , עד להלואין הבא.