יום שישי, 26 בדצמבר 2014

חגים שמחים - Happy Holidays


״חגים שמחים״ ! זו העונה, וזה הזמן הכי חגיגי בשנה. השילוט בכל מקום מכריז  Tis' the season , הרדיו והרמקולים במרחב הציבורי מזמרים שירי חג. הכל צבוע ירוק ואדום ואנחנו שומעים על וחוזים ברודולף, איל הקוטב הצפוני הרתום לכרכרתו שוקד על מלאכת הדיוור הישיר שהופקדה בידו כדי להספיק ולהביא את המתנות המפוזרות מתחת, לפני ועל העצים הרבים שעושים את דרכם מאז תחילת החודש ממגרשי החניה של הכנסיות ומהמשתלות על גג המכוניות לביתם בעליהם המאושרים, שבחרו את העץ המיוחד שלהם מכל העצים בגן. 

״חגים שמחים״ מברך השלט העשוי מאות נורות מנצנצות בכניסה לפארק הלאומי, שהוא חלק מרשות הגנים, אפשר לעשות סיבוב במכונית לעת חשיכה בשבילי הגן ולצפות בחגיגה של אורות לצלילי שירי החג הבוקעים מהרדיו של המכונית בתדר של הפארק. חברת החשמל מציבה לרווחת התושבים פסלי חוצות העשויים שלדי מתכת שעליהם כרוכים כבלים המחוברים לנורות המנצנצות ויוצרות אשליה של תנועה. 

״חגים שמחים״ מברכים העובדים, האורזים, הפקידים, המוכרים והספרנים החייכנים ומסבירי הפנים החובשים מצנפת של סנטה לראשם בחנויות, במסעדות, בבנקים, בספריות ובמרכזים העירוניים. בכל קניון, יושב לו סבא חג המולד על כורסא מהודרת כשמסביבו סמלי החג וקישוטים, כשהוא נחנק בתלבושת הפרווה האדומה שלו, ומזיע תחת המצנפת האדומה והפונפון הלבן שבקצה, תחת אור וחום הזרקורים המופנים כלפיו כשילדים ומשפחות עומדים בתור להצטלם איתו.

״חגים שמחים״ אנחנו שומעים השכם והערב, וגם בינהם, בכל התוכניות הממוקדות בחג המולד. אנשים מספרים את סיפוריהם האישיים או חוזרים לילדות, ילדים  מספרים על רשימת המשאלות שהילדים הכינו לסנטה, והורים מספרים עד היכן ירחיקו לכת ברצונם להעניק לילדיהם חג מולד מושלם.

״חגים שמחים״ מברכים השדרנים בתוכניות הרדיו העוסקות בהפגת המתחים שהחגים השמחים מביאים איתם. צוות של יועצים מכל הסןגים והגוונים נרתם למשימה הפטריוטית ומייעץ לעם האמריקני שבתוכו אנו יושבים איך להתמודד עם הלחצים, העומס הרגשי , הבדידות של מי שאין לו משפחה גדולה להסתפח אליה בערב שכולם מצפים לו כל השנה, ההיבט הפיננסי, והמצוקות שהם חלק בלתי נפרד מהחגים: המפגשים המשפחתיים האינטנסיביים, החשבונות עם האחים, הקלוריות הנוספות בארוחות החג, העבודה המצטברת בזמן החגים, הכסף שמתפזר מהארנק ללא חשבון, לפני ״החגים״,והחשבון שמגיע בחודש שאחרי, אז, הוא לא שמחה גדולה.

״חגים שמחים״, בסטודיו של היוגה מצ׳פרים אותנו החודש בשיעורים ״טיפוליים ומשקמים״ כדי להוריד את המתח והלחץ שכולנו נתונים בו, כך כל המורים מסבירים לקראת החגים. אתם צריכים ללמוד להירגע, לקחת איתכם את התנוחות של המנוחה הביתה ולהתאמן עליהן. צריכים לדעת לעצור, לקחת הפסקה ולתת לגוף ולמח לנוח. בשמחה אני חושבת לעצמי, מתרווחת אפרקדן על כל הכריות והשמיכות שהמורה דוחפת לי מתחת לרגליים ולברכיים ושולחת את כל המתח ממני והלאה. 

״חגים שמחים״ היא הברכה התקינה פוליטית  שהחליפה את הברכה המסורתית ״חג מולד שמח״, שלא רק שהיא כבר לא מקובלת, אלא שאפילו לא יעלה על הדעת להשמיעה באזורים הרב תרבותיים של קיבוץ הגלויות שבו אנו חיים. תילי תילים של דיונים על השימוש באחת משתי הברכות הללו מתקיימים כבר שנים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית ככל שארה״ב נעשית יותר הטרוגנית ורב תרבותית. ברכת ״חגים שמחים״ המתיחסת לחג המולד, ראש השנה וכל מה שבינהם, ממצה ומוציאה את רוב חגי האורות. הברכה הכוללת את חנוכה של היהודים שנופל בין חג ההודיה לחג המולד, את קוואנזה, חג האורות שהמציאו השחורים בשנות השישים, היא הפיתרון של החלק הליברלי, הסובלני, הכוללני המכיר בכך שהוא חי בכור ההיתוך בעוד שהדתיים, האוונגליסטים, השמרנים והכפריים, שאינם רגישים לדתות ותרבויות אחרות, ושאינם חלק מהמטרופולין שבו אנו חיים, מברכים ב״חג מולד שמח״ זה את זה ובכך מפגינים את חוסר התחכום החברתי תרבותי שלהם. 

ברחבה הגדולה של הבית הלבן הרב תרבותיות חוגגת . חנוכיה ענקית דולקת , גם אחרי שחנוכה כבר עבר ונגמר, לצד העץ המסורתי המאיר בשלל נורותיו ואלה מאירים את תערוכת העצים הקבועה המתקיימת שם מדי שנה ובה מוצגים עצים מכל חמישים המדינות. סמיכותם של סמלי החג זה לזה וההדלקה החגיגית המשודרת בטלביזיה גורמת לשכנים ומכרים להתקשר להגיד  לי חג הנוכה שמח ושום הסבר שלי על כך שהחג יתקיים בעוד שבועיים לא מתקבל על דעתם. ראינו בטלביזיה את המנורה שלכם (במילעיל) דולקת. 

החגים השמחים התחברו להם השנה כשערב חג המולד נפל על מוצאי נר שמיני של חנוכה וערבי הדלקת הנרות התאחדו עם מסיבות ״החגים״ הנערכות בתקופה זו. לאחד מערבי הדלקת הנרות שערכנו אצלנו החלטנו להביא אוכל ממסעדה הודית ביתית, הנמצאת בחור נידח לא רחוק ממקומותינו http://www.metrodhaba.com/indianfood.htm ולחגוג על אוכל הרחוב ההודי, גולגה-פה, שהוא המקבילה לפלאפל שלנו ולא קל למצוא אותו פה. הזמנתי כמות גדולה של  כדורי הסולת המתפצחים האלה וגם מנות שהתגעגענו לטעמן, מכל הבא ליד ואת שמחתי הגדולה על המטבח הנפלא והזול הבעתי בטיפ שמן שבעל הבית ראה כנס פך השמן. הוא רץ אחרי למכונית, הצמיד את ידיו לנמאסטה ואמר לי במאור פנים... ״חג מולד שמח״.  

במסיבת החג השניה שלנו היה ייצוג שווה לבני שלוש הדתות המונותיאיסטיות שטענו ביחד וכל אחד בנפרד לבעלות על הלביבות והסופגניות שעמלתי עליהן כל היום. ״וואוו, עשית עוואמה?״ שאלה אותי חברתי בות׳יינה בנוסטלגיה. זה ממתק לבנוני מהילדות שלי. הממ, אמרתי, נראה לי שאלה סופגניות מרוקניות. ״זה עוואמה״ חזרה בות׳יינה בתוקף, זה שלנו. ״וואוו, עשית סופגניות בולגריות״? שאלה שכנתי ג׳ני על הספינג׳ הטבעוני שלי,  אנחנו עושים את זה לחג המולד. ״זה אוכל ממזרח אירופה״ טענו אלה שמוצאם ממזרח אירופה, ״מה פתאום״ הזדעקו הפלסטינים ואלה שמוצאם מאירופה המערבית, זה שלנו. החלטנו להתיך את הכור באמצעות טורניר שש בש ואת שאר הערב בילו הגברים סביב הלוח כשהם נלחמים זה בזה כמו מכבים ויוונים והנשים נותנות עצות. ״בבולגרית אנחנו קוראים לנותני העצות קיבצרים״ לימדה אותנו ג׳ני. ״זה לא בולגרית, זה יידיש״ אמרו לה ילידי מזרח אירופה היהודים שביננו. ״זה לא יידיש, זה עברית״ הגנו על שפתינו, ״זה בא מהמילה קיבוץ, התגלגל ליידיש ומשם לשפות הנכר״. ״אתם תמיד אותו דבר, אמרו חברינו הפלסטינים (מארבעים ושמונה), כל דבר אתם לוקחים מאיתנו ואז טוענים לבעלות. בסוף ערב קיבוץ הגלויות, כולם החליפו מתכונים ומספרי טלפונים זה עם זה ואיחלו זה לזה ״חגים שמחים״.

למחרת השאירה לנו שכנתנו האירנית צלוחית עם חלווה אירנית שהיא רקחה בשבילנו וצמוד אליה כרטיס ברכה שעליו כתוב ״חג מולד שמח״.  נו, אם כך, חשבתי לעצמי, נפרצו גבולות התקינות הפוליטית. ״חג מולד שמח״ איחלתי למכרה שלי, אוונגליסטית ילידת רצועת התירס מאיוואה. ״אותו הדבר גם לך ולמשפחתך״ היתה התשובה. ״חג מולד שמח״ אמרתי בשיחת סקייפ לחברתי שנסעה לחגוג עם משפחתה באמריקה הקתולית והלטינית״. ״חג מולד שמח גם לך״ היא ענתה לי בשמחה והתרגשות. ביום הבא קיבלנו לראשונה בדואר כרטיס ברכה ״לכבוד החגים״. בתנו מיה, שנמצאת כבר שנה בלוס אנג׳לס והפנימה את המסרים התרבותיים הרבה יותר מהר מאיתנו , איחלה לנו ״חגים שמחים״ לפי מיטב המסורת האמריקנית הפלורליסטית. לא הכל אבוד ובבנין התקינות הפוליטית ננוחם.

מועדים לשמחה, זמנים וחגים לששון!

יום ראשון, 14 בדצמבר 2014

סובב הימצ׳ל פרדאש - ספטמבר - אוקטובר 2014 - סיכום

מאמיני כל הדתות התאחדו, לפחות בשדה התעופה של מומבאי
במשך שבועיים, מאמצע ספטמבר עד תחילת אוקטובר הקפנו את מדינת הימצ׳ל פרדאש למרגלות ההימלאיה. התחלנו בשימלה, עיירה הררית ציורית ומקסימה ועשינו מסע דרך עמקים ונהרות, מעמק קינור, לעמק ספיטי, לעמק קולו, ועמק פארווטי. עלינו בהדרגה עד לגובה של 4,500 מטר באגם צ׳אנדרה טאל וסיימנו את הטיול במנאלי, גם היא עיירה הררית שהעיר העתיקה שלה בנויה במעלה ההר ממנה ירדנו לאיטנו בעמק קולו עד לנקודת המוצא, שדה התעופה בצ׳אנדיגאר.   

אז מה היה לנו?
1. זוהי מדינה יפהפיה שכולה הרים , עמקים, נהרות, אגמים, פלגי מים ומעינות. הנוף נהדר ונאדר, המקדשים הרבים שראינו, רובם בודהיסטים באזור הקרוב לסין מושקעים, מהודרים, מקושטים כמו גם הגנים שסביבם. המרחב הציבורי והאישי, שאינו חלק מהמרחב הדתי עומד בניגוד גמור לאסתטיקה שלו והוא מלוכלך ומוזנח. ההודים יורקים בתדירות שאנחנו בולעים רוק, וכל ההתיחסות לגוף ולתוצריו טבעית, נעשית בגלוי, בפומבי ולא מאחורי מסכים מסתירים. 

2.כמה זה עולה?

א. התניידות -   התלבטנו בין נסיעות באוטובוסים מקומיים עם תרמילים על הגב לבין שכירת רכב עם נהג, מה שלא עלה על דעתינו לפני שהגענו לשימלה. הנהג והג׳יפ שלו עלו 3000 רופי שהם כחמישים דולר ליום כולל הכל. אם רוצים ג׳יפ יותר גדול או מתוצרת יפנית זה עולה קצת יותר וג׳יפ שטח עם חלונות פתוחים עולה פחות. הדלק, דמי המעבר והמיסים כלולים. את מזונות ולינתו של הנהג מכסים בעלי בתי המלון  שמגיעים אליהם. אנחנו היינו שניים בג׳יפ שיש בו מקום לחמישה או שבעה, וראינו קבוצות מטיילים שהתארגנו יחד כדי להוזיל את עלות הנסיעה. למרות שפגשנו כמה אופנוענים מקצועיים שאכלו ושתו הרבה אבק ונהנו כמעט מכל רגע וראינו כמה ג׳יפים לנהיגה עצמית, בעיקר ישראלים, לא מומלץ לנהוג לבד בהודו ובמיוחד לא בכבישים הלא כבושים. זו סכנת נפשות וכדאי לקחת נהג שזה מקצועו. 

ב. אוכל - טווח המחירים קשור במיקום, באלטרנטיבות ובסוג הדאבה  - מסעדה. בדוכני דרכים משלמים פחות, בבתי מלון, בהתאם לסוג ובמסעדות לתיירים יותר. הטווח יכול לנוע בין 50 ל 250  ובמקרים נדירים גם 500 כלומר בין דולר לארבעה  ועד שמונה לסועד. מאכלים לא הודיים מקפיצים את המחיר (חביתות, פיצות, פאסטה וכו׳) וכך גם בירה שעולה כמו מנה. באופן כללי תיירים אוכלים רק אוכל מבושל / מטוגן שמצמצם את המבחר ממילא. מחיר בקבוק מים מינרלים בדרך כלל 30 רופי, חצי דולר. במסעדות המשרתות בעיקר תיירים, כמו בבתי מלון, יש מערכות לסינון וחיטוי מים ואפשר לשתות את המים ולא לקנות מים מבוקבקים. באזור בו טיילנו, ליד הגבול עם סין,  התפריט כלל מנות סיניות והודיות ולפעמים נתקלנו במנות אופיניות לעמק שבו היינו. במקומות קטנים אין תפריט ואין אפשרויות, אוכלים מה שיש. בכפרים האוכל היה בעיקר צמחוני, בערים אפשר למצוא עוף, במקומות מסוימים גם דגים אך זה נדיר. אנחנו היינו צמחונים לאורך כל הדרך.

ג. בתי מלון - גם פה הטווח גדול. אפשר לישון ב 400-500 רופי ללילה באכסניות דרכים, ובמה שקרוי homestay , כשבעלי הבית מארחים תיירים בביתם בחדרים מיוחדים שהם מקצים לאירוח. המחיר קשור לסוג המלון, האם המקלחת / שירותים פרטיים (מעלה את המחיר) ומערביים (כנ״ל). בכפרים יש פחות בחירה למרות שבכולם יש עכשיו תנופת בניה של בתי הארחה והמחיר בבתי המלון בהם התאכסנו (שירותים פרטיים)  נע בין 800-1200 רופי. בחלק מהכפרים יש בתי מלון מהודרים בבעלות הממשלה והם עולים פי עשרה מבתי ההארחה המקומיים הצמודים להם ומעניקים שירותים מערביים לכל דבר. בכמה מהכפרים שהיינו בהם יש תיירות אקולוגית שבה האורחים לנים במחנות אוהלים, המוקמים כדי לא למלא את הכפר בבטון, והמחיר בהם גבוה יותר (1500-2500 רופי). בנוסף יש ענין של שיא עונת התיירות שאז המחירים יותר גבוהים. באופן כללי וגס אנחנו שילמנו בערך 3000 רופי ליום על אוכל ולינה, (לפעמים יותר לפעמים פחות) כמו גם על המכונית והנהג ובסך הכל יום טיול עלה לנו כמאה דולר, הכל כלול.

ד. על מה עוד משלמים? לא הרבה. אישורי מעבר במעברי גבול, רשיון כניסה לחבל ארץ, במקרה שלנו הכניסה לעמק ספיטי עלתה לנו כאלף רופי, בחלק מהאתרים יש דמי כניסה, בין 50-200 רופי, טיפים לכל מי שמכרכר סביבך, סוחבי התיק בכניסה לבית הארחה, מלון, ועובדי המלון על כל שירות שהם מבצעים,  לפעמים גם עובדי הרשויות המחישים את הטיפול בענינך כמו אישור מעבר.

3. מה צריך להביא ? מצלמה עם בטריה - חשבנו שהטלפון שלנו מספיק אבל מעבר לאיכות הצילום היתה בעיית טעינה בגלל שבהרבה מקומות לא היה חשמל, פנסים, בגדים בשכבות, הרבה תחתונים וגרביים, או שאין איפה לכבס או שלא נמצאים במקום מספיק זמן כדי לכבס, ציפה (שלא הבאנו) כדי להתחפר בתוכה במקומות שבהם ברור כשמש שהסדינים מטונפים ללא תקנה, וכשמביאים סדין אחר הוא מלוכלך באותה מידה, כשרואים איך מכבסים שם את סדיני המלון, יודעים שהציפה היא קריטית, ובאותו ענין גם מגבת.

4. על כל משאית יש שלט מאחור שאומר Blow horn please , כלומר תקע בצופר ובלילה, הדלק פנסים. הצופר משמש כאמצעי אזהרה בכבישים המפותלים הבלתי כבושים והמסוכנים ומשרד התחבורה מבקש מהנהגים להודיע על מיקומם באמצעות הצופר. למרבה המזל לא היו לנו הרבה נסיעות לילה, השתדלנו להגיע למחוז חפצנו באור יום אבל משום מה ההודים לא מדליקים את פנסי המכוניות.

5. כשמתגלע ויכוח או אי הסכמה על טיבו של משהו, הצד ההודי אומר This is very good Sir ובכך מסתיים  הדיון.

6. בכמה דיונים תיאולוגים שהיו לנו התברר לנו להפתעתינו שהמוסלמים בהודו אוהבים את היהודים והנוצרים החולקים איתם אל אחד וספר קדוש ושונאים את ההינדים והבודהיסטים עובדי האלילים.


7. האמרה שהכי אהבנו היא  Everything is possible in India מה שתמיד התגלה כנכון ! מי שראה  את שדה התעופה החדש של מומבאי - יודע שהכל אפשרי בהודו. מי שלא ראה - לא יאמין.





יום שישי, 12 בדצמבר 2014

סובב הימצ׳ל פרדאש - יום 14 - מבילספור - לפינג׳ור - לשדה התעופה בצ׳אנדיגאר

ארוחה אחרונה במסעדת דרכים

יום הטיול האחרון שלנו חל ביום שאחרי חג נברארטי וביום כיפור. הנהג שלנו היה חסר מנוחה כשיצאנו בבוקר, וחשבנו שזה בגלל שאנחנו נפרדים ממנו אחרי שבועיים של יחסים אינטנסיבים אבל ברגע שעלינו על דרך המלך, התבררה לנו הסיבה הפרוזאית. בעשרת ימי החג הוא לא יכול היה לאכול לחם, אורז ועוד מוצרי צריכה בסיסיים בתזונה ההודית ועכשיו הוא היה כמו יהודים ביום שאחרי פסח במיוחד אלה המגודדים סביב מאפיית פיתות מסוימת עם צאת החג. לא רק שהוא היה חייב לחם, הוא היה חייב לחם מסוים שנאפה בתנור טאנדורי, שעליו הוא פינטז בין כסה לעשור. מרגע שהתחלנו בנסיעה הוא עצר ליד כל דאבה (דוכן אוכל) ושאל בצעקה : יש לכם טאנדורי? נפשו וקיבתו יצאו לפיתה הנאפית בתוך תנור שבו בוערת אש הצורבת את האוכל הבא עימה במגע ישיר, במיוחד הלחם המקומי, נאן וחברין הקרובים. הפועלים לא תמיד הבינו את שאלתו ולעיתים התקרבו למכונית רק כדי להשיב את פניו ריקם. לא כל דוכן דרכים מחזיק תנור כזה. אחרי שעה של נסיעה עם עצירות תכופות הגענו לדאבה המובטחת וירדנו על ארוחת בוקר מקומית כשאנחנו רואים את נהגנו בא על סיפוקו. 

יניב מפקח על הכנת המילוי של הלחם ועל בישול הצ׳אי שלנו
הדאבה משמשת גם כמלון אורחים חסר מזרונים, אולי לפאקירים?
מהדאבה שבה סעדנו ארוחת בוקר המשכנו בכביש לכיוון שדה התעופה בצ׳אנדיגאר, בירתם של שתי מדינות מאוחדות : הריאנה ופנג׳אב. ברגע שעברנו את הגבול ויצאנו מהימצ׳ל, השארנו מאחורינו את תעשיית התפוחים העניפה והצבעונית, נוף יערות ונהרות וכביש שחלקים ממנו היו במצב בלתי סביר בעליל, יש לציין שזו דרך המלך לדלהי בירתה של צפון הודו. המעבר לפאנג׳ב היה מעבר מיידי לנוף של עוני  והזנחה.

מקלחת בוקר של ילדים בברז ציבורי על הכביש הראשי
בחזרה לנוף  של מאהל סלאמס על גדת הנהר 






















במעבר בין המדינות עצרנו בתחנת ביקורת גבולות והנהג יצא מהמכונית ונכנס לצריף מט לנפול  לסדר את עניניו. בכל מדינה הנהגים נדרשים לשלם מס על השימוש בכבישים בה, גם כשאלה אינם סלולים או מטופלים. זהו מס המושת על כל הנהגים והוא משתנה בהתאם לרכב: משאיות המסיעות סחורות, אוטובוסים, טרקטורים, מוניות תיירים, אופנועים, ריקשות וכו׳. בכל מדינה המערכת עובדת בצורה שונה וגובה המס שונה והמעבר בין מדינות מחייב את בעל הרכב לשלם מס כביש ביותר ממדינה אחת. המס הוא לא חד פעמי כמו בכביש אגרה, למרות שיש מדינות המפעילות גם כבישי אגרה, והוא חודשי או שנתי, מה שאומר שנהג, כמו במקרה שלנו, שנאלץ לעבור בין מדינות כדי להגיע לשדה תעופה צריך לשלם מס חודשי על מעבר חד פעמי, או יומי. המס לרכב מהסוג שאנחנו נסענו בו מחושב לפי מושב כפול מספר המושבים לחודש או שנה. לריקשות יש מחיר מיוחד וגם נתיב מיוחד במעבר הגבו וכך גם להולכי רגל. כשראינו את הסכום שעבר מיד ליד,  וגם התבקשתנו על ידי הנהג לתת לו אותו כמקדמה על החשבון הסופי, הרגשנו שזו היתה נקמתנו המתוקה על עוגמת הנפש שהוא גרם לנו, בחלק מבתי המלון, בהם הוא הוליך אותנו שולל ושלשל לכיסו את ההפרש בין מה שאנחנו שילמנו למחיר שלטענתו המלון גבה, בכל פעם שהוא עמד בשבילנו על המקח כדי לעשות לנו מחיר מיוחד.

התחנה הלפני אחרונה שלנו היתה גני פינג׳ור, הנמצאים כעשרים קילומטר משדה התעופה, במדינת האריאנה. הגנים והארמון בסגנון רג׳סטני מוגאלי, סביבו הם נמצאים נבנו במאה ה 17 על ידי ארכיטקט שאחיו היה מושל הכפר. הגנים נחולקים לשבעה חלקים ונמצאים על שבע טרסות כשבינהם שערים מקושטים.

 המוני תיירים ומקומיים מבקרים במקום הנחשב אתר רומנטי ומשמש לפיקניקים משפחתיים בעיקר בסופי שבוע ואחרי השקיעה. הגנים שבמרכז השדרה מטופחים אבל בהודו, כמו בהודו, מה שנסתר מהעין מייד הופך למזבלה ציבורית.
 התישבנו לנוח מחום היום ולאזור כח לקראת הטיסה הקרובה באחד משלל דוכני אוכל הרחוב והמסעדות הנמצאים במרכז האתר והזמנו בקבוק בירה.
 בזמן ששינו לכבוד הטיול הבא, להודו, ברור, מה שלא ברור הוא היעד, ערכנו את סדר הוידוי ליום כיפור אבל הגענו רק עד האות מם.
 כשהגענו לשדה התעופה ונפרדנו לשלום מנהגנו, שפנה אלינו ב Sir ואנחנו קראנו לו sir, יניב, שהיה אחראי מיניסטריאלי על הכספים (כשגבר ואשה נוסעים ביחד, לא יעלה על הדעת לפנות אליה או שהיא תשלם) נתן לו את הטיפ שסיכמנו עליו ביננו אחרי דיון שנמשך בימים האחרונים ושבגללו היינו ביומיים האחרונים במרדף אחרי מכשיר המוציא כסף מן הקיר, בגלל שהכסף שהיה מיועד למטרה הזאת, נשאר אצל מפעיל סירת הראפטינג שעשה לו מחיר מיוחד, שלא היה כלול בתקציב שלנו. אחרי שהוצאנו כסף במנאלי, בירת התיירות, לא הצלחנו למצוא כספומט, ואם מצאנו, הוא לא עבד. הנהג, כבר לא שלנו, הודה ליניב Thank you Sir ולחץ את ידו, ג׳סטה שהביעה את מלוא עומק רגשותיו (לא נהוג פה ללחוץ ידיים), אני שילבתי את ידי ונפרדתי ממנו בנאמסטה והוא נעלם כלעומת שבא, כאילו לא היה, וכאילו לא היינו.
שילוט לחדר תפילות בשדה התעופה
נמאסטה ! 

יום חמישי, 11 בדצמבר 2014

סובב הימצ׳ל פרדאש - יום 13 - מאוט - למאנדי - לריוולסר - לבילספור

על דתות וחגיגות 

נוף מקסים של ההר שממולנו פתח לנו את הבוקר במלון הדרכים, שעצרנו בו אמש בשעת לילה מאוחרת.
בלילה הלפני אחרון שלנו בהודו נאלצנו לוותר, ולא בפעם הראשונה, על מקלחת, למרות חוית הראפטינג והטבילה במי הנהר, שעל גדתו שוכן המלון. אחרי שהכניסו אותנו לחדר ואמרו לנו כשקראנו למנהל לראות למה לא יוצאים מים מהברזים של מה שאמור היה להיות מקלחת, הוא סובב וניסה ופתח וסגר, וקרא לאיזה ילד שבא עם איזה כלי, וסובב ופתח וסגר ו...יוק, אין מים. המנהל הסביר שהחדר לא היה בשימוש הרבה זמן ולכן הם לא ידעו שאין מים בברזים. מה שהיה ברור זה שהחדר לא נוקה מאז שהוא לא היה בשימוש אבל מה לנו כי נלין כשהנוף שנשקף ממרפסת חדרנו, היה מדהים בבוקר אפילו יותר מבלילה, אז ישבנו וצפינו באורות המנצנצים בבתים הבודדים הפזורים על ההר שמולנו. 
בהתיעצות מהירה החלטנו שלא לאכול שם ארוחת בוקר, לקחנו את התיקים שלנו ונכנסנו למכונית כשאנחנו משאירים את בעל הבית משתומם ומאוכזב. How was the hotel sir שאל אותנו נהגנו Very good sir
Not very good אמר יניב but the view was nice
עכשיו אנחנו רוצים למצוא מקום לאכול ארוחת בוקר. No problem sir, very good sir, אני אקח אתכם למקום יפה בעיר מאנדי, כמו המקום שאכלתם בו אתמול , אמר הנהג ומייד יצר אצלנו ציפיה לבאות. בדרך עצרנו בכמה תחנות לאורך נהר הביאס. 

                                       

באחת מהן פגשנו בחור צעיר על אופנוע שגם עצר כדי להנות מהנוף.  הוא חי ועובד בדובאי כבר 20 שנה ובא כל שנה לבקר את הוריו הגרים בקשמיר. יש לו אופנוע שהוא שומר למטרה הזאת וכל שנה הוא נוסע לקשמיר תוך כדי טיול יפה בצפון הודו.
במשך הטיול ראינו הרבה אופנוענים הודים צעירים על הכבישים, כולם גברים, המטיילים  בקבוצות, בזוגות או ביחידים. 
הדרך העוברת לאורך הנהר יפה ומענינת והנוף משתנה כשעוברים מעמק לעמק. כאן, בהר הנמצא על הגדה השניה של הנהר גדלים עצים הנראים כמו דקלים, מראה מוזר, הגורם לנוסעים בכביש לעצור בצד הדרך ושלטי אזהרה אוסרים על הירידה לנהר. בקרבת מקום יש מפעל הידרו-אלקטרי ולא מזמן נהרגו 24 מטיילים שעצרו באחד המפרצים בצד הדרך להסתכל על הנוף בדיוק כשפתחו את אחד משערי המים במפעל והם נשטפו לתוך הנהר וטבעו. 
בהמשך הדרך יש גשר עץ המעביר הולכי רגל לצלע ההר ממול שם יש בתים שאין אליהם גישה לרכב. הגשר התלוי מעל הנהר מהוה אטרקציה תיירותית ובכניסה אליו, מהצד של הכביש נפתחו כמה דאבות - דוכני מזון מהיר וחנויות מזכרות. 
אנחנו התאפקנו ולא אכלנו באף אחד מהמקומות שעברנו לידם בגלל ההבטחה הגדולה לארוחת בוקר במקום יפה כמו אתמול, באתר הנופש שליד קאסול. 
כשנכנסנו לעיר מאנדי, שהיא צומת מרכזית על כביש דלהי מנאלי, הנהג פנה לתוך אתר, שבו טירה ישנה המשמשת כמלון ומסעדה בשם ארמון ראג׳ מאהל , ועצר ליד הכניסה. זה המקום שסיפרתי לכם עליו, הוא אמר בגאווה. Have a nice breakfast sir.
חלק מהמסעדה נמצא בתוך הארמון וחלק נמצא בחוץ בתוך הגן. הגן לכשעצמו ירוק ומלבלב אבל היום הוא היה מטונף. יכול להיות שבגלל החג אתמול חגגו פה ועוד לא הספיקו לנקות אבל המראה שקידם את פנינו לא היה מלבלב וגם לא מלבב. המסעדה היתה מלוכלכת, מפיות היו זרוקות בכל פינה ומי יודע מה עוד, המנקה עבד עם אגד הזרדים שבידו על המדרגות וטרם הגיע לדשא ולנו לא נותר אלא לתהות אם הנהג לא מבדיל בין יופי לכיעור, לכלוך ונקיון, אולי זה מקום שירדה קרנו ואולי הוא נמצא על מפת הנהגים. בכל אופן אם לא הלכלוך שכבר התרגלנו אליו היו שם צרעות שהבריחו אותנו מהר. Very nice place שאל הנהג כששבנו למכונית לאחר זמן קצר. Yes yes ענה יניב. מה לנו כי נלין? יש מליוני הודים שאין להם מה לאכול. 

יצאנו מהעיר מאנדי הנמצאת על דרך המלך וירדנו ממנה כדי להגיע לכפר מענין בשם ריוולסר. 
שם, סביב אגם קדוש לבודהיסטים דרות בשלום ובשלוה שלוש דתות על כל מקדשיהן ומנזריהן: בודהיזם, הינדואיזם, וסיקיזם. ביום שבו בקרנו באגם שסביבו מקומות הקדושים לשלוש הדתות  היה חג הינדי גדול ואנשים גדשו את שפת האגם באוהל ענק שהקימו. ביום האחרון של נברארטי החל היום, נערכות חגיגות לכבוד האלה האם. עם שחר, פסלים וצלמים בדמותה שנישאו בכל המדינה בתהלוכות צבעוניות במשך הלילה, הוטלו לנהר לקול שאון תופים וחצוצרות ובמשך היום נערכות חגיגות ענק בהן מבוגרים עוברים בין שורות של ילדות ומעטירים עליהן מכל טוב, כסף, ממתקים, בננות, תפוחים, נעליים, ועוד ועוד. הנתינה היא שמביאה ברכה על המאמינים והבנות הצעירות שישבו בשורות באוהל יצאו כשכמעט כל תאוותן בידן. תזמורת מקומית הרעישה בחצוצרות משונות ארוכות מאוד שמייצרות קול כשל שופר לקצב תופים ומדי פעם קבוצת נשים שישבו יחד קמו לשיר ולרקוד.


























האגם מיוחד בכך שיש בו אוכלוסית דגים ענקיים וחלק מהמסורת של המבקרים בו היא האכלתם בנשנושים שקונים בשקיות בדוכנים המפוזרים בכניסה אליו.


















 




סביב האגם יש הרבה מקדשים הינדים בצורות שונות ובהם אלים שונים ומשונים וסביב כל אחד התקיימה חגיגה. שיא הארוע היה האכלה המונית של כל המבקרים שהתקבצו על משטח מעל האגם.
עזבנו את החוגגים, המשכנו להקיף את האגם ועלינו במדרגות רבות למקדש הסיקי הצופה על האגם. גם פה מתקיימת מסורת של האכלה יומית של אלפי מבקרים באורז ודאל (עדשים) וגם המקדש הזה כמו זה שראינו אתמול הוקם באזור באותו זמן על ידי אותו הגורו. המקדש היה שקט, לא היו בו כמעט אנשים וכהן סיקי ישב ליד קודש הקודשים לבוש בגדי מלכות וחגור חרב רבת רושם והדר. 

כשראה אותנו נכנסים, מייד קם ובקש לערוך לנו סיור היסטורי דתי ותרבותי במקדש ובמנהגי הסיקים. לצידו ישבו שני ילדים ששיחקו בטלפונים שלהם. בדיעבד התברר ששניהם ילדיו. למדנו שהסיקים, בניגוד להינדים והבודהיסטים, אותם הוא ביטל בזלזול כעובדי אלילים, מאמינים באל אחד, בורא עולם, כמוכם, הוא אמר, אנחנו מאמינים שכל בני האדם נבראו בצלם, שוים זה לזה, לא כמו ההינדים, פה למטה באגם, כולם עובדי כוכבים ומזלות, והכי גרוע, המערכת החברתית המרובדת שלהם. אצלנו כולם שוים בפני האל. הוא הראה לנו את מיטת הקודש (כן, אצל הסיקים הספר הקדוש שוכן במטית קודשו ולא בארון) הגדולה והמפוארת בה נח הספר בכל לילה והסביר כי בכל בוקר, בשעה ארבע, עם שחר, הכהן מעיר את הספר ומעביר אותו לארון שעליו מעין פרוכת,הנמצא על בימה שם הוא נמצא עד הערב. לבקשתו של יניב, שהרגיש צורך בהשתתפות בטכס דתי לכבוד ערב יום הכיפורים החל היום, להדגים לנו את טכס ההקמה והאשכבה של הספר הוא לקח אותו מהארון, הסיר בזהירות את כל כיסוייו, הבריש את הספר בעדינות במברשת המיועדת לכך ובכרית קטנה אותה היא נישק מאחר ונגעה בספר, פתח אותו וקרא בו.



אחרי ההדגמה, קיבלנו הרצאה מלומדת על סיקיזם והיות הדת שוחרת טוב ושלום למרות שהחרב היא אחת מחמשת סמליה. סמלים נוספים הם כיסוי ראש לגברים, גידול שער וזקן (אצל גברים), צמיד מתכת ליד, צדקה, ואיסור עישון (זו הסיבה שהציעו לנו את הנהג הסיקי שלנו בתחילת הטיול). המסר המרכזי בהרצאה המלומדת היה שאנחנו, המאמינים באל אחד, נעלים על האספסוף ההינדי המרובד ועובד האלילים, ושכולנו שוים בפני האל, לא כמו עם הקאסטות. 
גם במנזרים ובמקדשים הבודהיסטים הרבים שבקרנו בהם בטיול הזה, היתה התיחסות מבטלת להינדים, עם עובדי האלילים שלא סוגדים לבודהא ולהוד רוממותו הדלאי לאמה ה 14. 
כשפגשנו נוצרים, הם מייד ראו בנו אחים כי אנו בנים לעם הספר ושותפים לאמונה בברית הישנה. גם מוסלמים שפגשנו הביעו כלפינו אהדה בשל האל המשותף לנו ולהם, האמונה באל אחד והסיפורים מהספר הקדוש לנו ולהם. מתחת לפני השטח ההודי, הטולרנטי לכאורה, שבו דתות כל העולם חיות בשלום זו עם זו, לפחות להלכה, מבעבע תיעוב מוחלט של כל המיעוטים את הרוב ההינדי והדת המייצגת אותו והשלטת במדינה. נראה שהדת משמשת למיעוטים ההודים קרדום לחפור בו ואמצעי להבעת התנגדות לדיכוי האתני חברתי תרבותי . 
כשיצאנו מהמקדש, נתקלנו בקבוצת סטודנטים ומרצים מאוניברסיטת אמריצר (שבה מקדש הזהב הסיקי המפורסם בהודו), שבאו לסיור לימודי וניצלו את שירותי ההארחה וההאכלה של המקדש. מלבד ארוחות חינם, המקדש בריוולסר מציע חדרי אירוח בחינם לכל דכפי, חבל שלא ידענו קודם. 
בטרם עלינו למקדש, פגשנו בקבוצת נשים כשהיינו בעיצומו של ויכוח מול דוכן אוכל רחוב ששמו גולגה-פה (או פאני פורי, תלוי באיזה אזור של הודו נמצאים). כרגיל, אני רציתי לאכול ויניב הזהיר אותי מפני הסכנות הגלומות באכילת הפאלפל המקומי שלהם נטול הפיתה. זה מטוגן אמרתי, בשמן עמוק, לא יקרה לי כלום. אבל הרוטב שלהם עשוי מים לא מבוקבקים, זה מסוכן, מתעקש יניב. אחת הנשים שאלה את יניב למה הוא מתנגד לאוכל הנפוץ במדינה ויניב הסביר לה שלזרים כדאי להימנע מאוכל שעלול לקלקל להם את הקיבה ואת הטיול. על כך היא אמרה לו : באת מקצה העולם עד פה כי המקום מענין אותך ולא נראה לך שכדאי לקחת את הסיכון? אני מייד לקחתי את הסיכון וגם הזמנתי את כל החבורה לחגוג איתי על הכדורים המטוגנים הפריכים הממולאים בגרגרי חומוס, מושא הפנטזיה שלי מאז הכרתי אותם. כשקונים אותם ברחוב, המוכר שם בצלחת כדורים בסגנון אכול כפי יכולתך ועליהם שופך מים מתובלים חריפים. הבחורה שאתגרה את יניב נשאה בידה מזוודה כבדה ואני שלחתי את יניב לעזור לה. הן היו בדרכן מחדרי האירוח לאוטובוס והסבירו לנו שמדובר בסיור אוניברסיטאי והזאת עם המזוודה שתומכת בלקיחת סיכונים היא פרופסור לפיזיקה. עצרנו לפטפט עם כמה מחברי הקבוצה הסיקית שהתענינו בנו (היינו הלא הודים היחידים בסביבה) וכששמעו שאנחנו מישראל הם הפליגו בשבחיה ובעיקר בשבח צבא החובה שלנו שבו כולם משרתים ללא הבדל מעמד וריבוד, מערכת שלדעתם ראויה לשבח בגלל שהיא שויונית ואין בה מעמדות (שוב הבעת תיעוב כנגד ההינדים).

הם הזמינו אותנו לנסוע איתם באוטובוס לעיר קולו ולחזות בפינאלה של חגיגות הנבאררטי אבל נאלצנו לדחות את הצעתם הנדיבה כי פנינו לכיוון ההפוך ועוד לא בקרנו את המקדשים הבודהיסטים שליד האגם.





הפעם האחרונה שאנחנו מסובבים את אבני המאני - גלגלי התפילה במקדש בודהיסטי 
מחוץ לשער המנזר ישב בחור צעיר ויניב שכהרגלו נכנס בשיחה עם כל זר, שאל אותו על המקום. הבחור סיפר שהוא היה פרח נזירים במנזר הזה אך אחרי לבטים קשים החליט לעזוב. הוא תיאר את ההחלטה לעזוב ולצאת ״החוצה״ כקשה ומפחידה ועל המחיר הכבד שמשלם מי שיוצא לעומת מי שנשאר. לדבריו, החיים במנזר גם אם מונוטוניים הם פשוטים ובטוחים. כיום, בגיל 22 הוא חושב שעשה את הצעד הנכון אבל בביקורו בריוולסר מנפאל, שם הוא חי כיום, רגליו מושכות אותו מייד למחוז ילדותו, המקום שבו גדל והשאיר שם את ליבו, חבריו ומוריו. 
לכל הקבוצות הדתיות מאפיינים דומים. כולן מעניקות שייכות, את כולן קשה לעזוב וכל העוזבים משלמים מחיר גבוה גם כשההישארות בקבוצה לא אפשרית עוד מבחינתם.
בסוף ההקפה את האגם הגענו למקדשים ההינדים.

פרחי נזירים משחקים עם חברים

לקחנו איתנו את התובנות החברתיות הדתיות והפילוסופיות ונסענו לבילספור, שם נבלה את הלילה האחרון שלנו בהודו. הנהג טיפח אצלנו ציפיות לגבי המלון ואמר לנו : Sir אני מביא אתכם היום למלון טוב טוב, כמו במנאלי. כשנכנסנו למלון הדרכים שנראה באמצע שום מקום ראינו קבוצה גדולה של מטיילים מערביים שחנו שם גם הם בלילה הראשון או האחרון שלהם. העיר לא רחוקה משדה התעופה המקומי. אחרי שהמדריך של הקבוצה ניהל דין ודברים עם פקיד הקבלה וחברי הקבוצה גררו את התיקים שלהם לחדרים שהועמדו לרשותם, היינו עדים לחילופי דברים בהינדית בין הנהג שלנו לפקיד הקבלה. לפי הבעת הפנים היה נראה לנו שהבעיה היא שאין מקום במלון אבל אחרי כמה דקות ויכוח התנהלה הפרוצדורה הקבועה ולקחו אותנו לראות את החדר אך בעוד שאת הקבוצה שהגיעה לנינו שלחו במדרגות למעלה, אותנו שלחו במדרגות למטה, הוציאו אותנו מהבנין המרכזי והובילו אותנו למה שנראה כמו חדרי המשרתים, ההודים. יניב דרש באסרטיביות לראות חדר אחר (הבעיה, מתברר, לא היתה מחסור בחדרים אלא התשלום, הנהג ניסה לקבל את הפער בין מה שאנחנו משלמים למה שהמלון מקבל) ואחרי דין ודברים מייגע וכמה התעצבנויות לא בודהיסטיות בעליל קיבלנו חדר ברמה יותר גבוהה מהרגיל כלומר: לא נקי אך גם לא מלוכלך מאוד, מזוג אויר, חשמל (אפשר לטעון את הטלפונים), מים זורמים (גם חמים) ללא הגבלה וראש של מקלחת. הוריי, אפשר להתקלח לפני הטיסה מחר, במיוחד אם חושבים על זה שלא התקלחנו מאז מנאלי. והחשוב מכל : יש בירה בתפריט! ישבנו במרפסת הצופה לנוף הנהדר של נהר הסאגאר בתוך עמק ירוק ומלא עצים צופים בגשר מעל הנהר, הקשבנו לכמה גרסאות, כולן מצוינות של כל נדרי וירדנו על בקבוק בירה גדול. מרוב התרגשות, נשברה לנו אחת הכוסות. מה זה נשברה, התפוצצה, כמו כל דורלקס. כשבבוקר דיווחנו בקבלה על הכוס השבורה שנשארה במרפסת, הפקיד הביט בנו במבט בוהה ואמר :
Thank you sir, very good sir

בשורה התחתונה, כולנו בידי האלוהים

יום רביעי, 10 בדצמבר 2014

סובב הימצ׳ל פרדאש - יום 12 - ממנאלי לושישט - לנגאר - לקאסול - למאניקאראן - לקולו - לאוט



 מים מים בששון - היום עמד בסימן מעינות חמים, מרחצאות וראפטינג


קמנו בבוקר השניים באוקטובר, יום הולדתו של מהטאמה גאנדי, חג לאומי ליותר ממליארד הודים. עוד בהיותנו בפונה, בטרם יצאנו לטיול חובק הימצ׳ל, חברו לעבודה, ששמע על ביקורי במוזיאון שכמה חדרים בו מוקדשים לגאנדי ולמאבקו בכיבוש הבריטי סיפר לו שגאנדי איש גדול ונערץ בהודו ושאל אותו אם הוא יודע מי הוא. הוא מפורסם בכל העולם, לא רק בהודו, ענה יניב לבחור המופתע. 
אחרי שנהגנו בדק איתנו אם היינו מרוצים מהמלון שבסופו של דבר הסכמנו עליו 
how was the hotel, sir? very good sir
very good, indeed
יצאנו לושישט, כפר הנמצא במרחק הליכה ממנאלי במעלה הגבעה מעבר לנהר. ושישט מפורסמת במרחצאות החמים שבה וגם בהתנחלות הישראלית שנמצאת שם כדי להישאר. בושישט הקימו הישראלים מרכז תרבותי רוחני. לא רק שהעיר הומה ישראלים והשילוט בה בעברית אלא שבכל מקום תלויות מודעות המציעות, בעברית, קורסים וסדנאות לשיפור האני, חשיבה חיובית ואימון אישי לצד הודעות על אירועים תרבותיים, קונצרטים וג׳ם סשנז.  
במעלה הגבעה ליד המקדש המפורסם לכבוד האל ראמה בוקעים מן הקיר מעינות חמים, שהמקומיים, וגם חלק מהתיירים, משתמשים בהם בעיקר למקלחת מסובנת היטב ולכביסה.  המים החמים העוברים בצנרת הכפר יוצאים מן הקיר מתוך ברזים שבקיר לנוחיות הכובסים והכובסות ולתוך שתי בריכות מרובעות לנוחיות הגברים המתרחצים.  אל יקל הדבר בעיני מי שיש לו מים חמים בשפע למקלחת הביתית שלו, פה לרוב האנשים כלל אין חשמל בבית, אם בכלל יש להם בית, והמרחצות האלה לא יסולאו בפז. 




בתוך המקדש עצמו ישנם מרחצאות נפרדים לגברים ונשים. מרחצאות הגברים נמצאים בחוץ, בכניסה למקדש ואלה של הנשים מוסתרים מעין כל. אחד הטיילים המערביים שפגשנו במהלך הטיול אמר לנו שהוא כבר עבר תהליך הסתגלות להגיינה המקומית שהוא אפילו טבל את רגליו במרחצאות בושישט. אנחנו לא היינו אמיצים מספיק. הצבע על דופן הקירות מבחוץ ומבפנים לא מעורר חשק למרות שמדריכי הטיולים בנו אצלנו כאלה ציפיות שהבאנו בגד ים. 


עם ההמון הנכנס בבוקר למקדש האל ראמה היו כמה צעירים מערביים, שהפנימו את כללי הטכס והתנהגו כמי שעברו על דתם והפכו לעובדי אלילים. כמה מהם נראו גרמנים וחשבתי מה עולה בדעתם כשהם כורעים ברך ומשתחוים לפני צלב הקרס המצוי ברבים מהמקדשים כיוון שמדובר בסמל הודי קדום, כמו גם מגן הדוד. 

בתחתית ההר למרגלות הכפר, עומדת שיירה של מכוניות שנהגיה משתמשים במי המפלים כדי לרחוץ את מכוניותיהם בשטיפה מן הטבע. כל המים הנשטפים מן המעינות, המרחצאות, האמבטיות והכביסות זורמים יחד לתחתית ההר ובמקום שבו חבל על כל טיפה יש מי שיודעים לנצל כל משאב, במיוחד מים ובמיוחד כשהם מתנה מן הטבע.
את ארוחת הבוקר אכלנו בקפה הצופה אל המרחצאות ומציע : ארוחת בוקר של....בוקר, ארוחה קבועה (לא ברור איזה עם היא מייצגת) ארוחת בוקר קונטיננטלית,  ישראלית, אנגלית וקיבוצית. העם המכונה קיבוץ אוכל בבוקר לפי התפריט שקשוקה, לאבנה, סלט, פיתה, ושותה תה עם נענע. 













מבית הקפה נשקף נוף הררי ופרסומת לספא דגים ודגדוגים. השלט המכריז על Appy foot מזמין את הקהל למרחצאות נקיים עם פילטרים נגד קרינה (?) מים אנטי בקטריאלים (?) ודגים מיובאים שידגדגו את הרגליים בנוסף לפדיקור בתנאים הגיינים. לא ניסינו. ממה שראינו אין חומר אנטי בקטריאלי שיכול למים אחרי שמילאו בריכה פנימית אבל הקונספט נשמע טוב.
היעד הבא שלנו היה המצודה שכיום משמשת כמוזיאון ומלון וקומפלקס המוזיאונים בעיר נגאר לא רחוק ממנאלי ובמיוחד גלרית האמנות של Roreich, הנמצאת בראש הגבעה ומפורסמת באוסף ציורי ההימלאיה של האמן הרוסי שהתיישב באזור. כל מי שפגשנו במהלך הטיול שלנו ציוה עלינו שלא להחמיץ את הביקור בגלריה וכולם היללו ופיארו את הצייר, ציוריו, והצבעים הנהדרים בהם הוא השתמש לציור הרי ההימלאיה אותם ראה מחלון ביתו שמשמש כיום כגלריה המציגה את אמנותו. . בקרנו במצודה ששימשה כמשכן מלכותי במאה ה 17 לפני שהגיעו הבריטים שהפכו אותה למפקדה ובמוזיאון שבה שבו מוצגים בגדי נשים מסורתיים.


                                                                                                                   


העפלנו מהמצודה לקומפלקס המוזיאונים, גולת הכותרת של הטיול היום, אבל אבוי, הוא היה סגור לרגל אחד משני החגים הנחגגים פה היום. האחד הוא יום הולדתו של מהטמה גאנדי המכונה גאנדיג׳י, והשני נבראטרי, החג הגדול, שאנחנו מטיילים איתו בעשרת הימים האחרונים המבשר על בוא החורף, שמשמעותו תשעת הלילות, שמסתיים היום לאחר תשעה לילות בתהלוכות ומצעדים ססגוניים בהם מצעידים את האלה בעלת תשע הזרועות והפונקציות לנהר ושם זורקים אותה למים.  לא ברור איזה משני החגים גרמו לסגירתם של המוזיאונים לקהל הרחב אבל ברור שהגלריה שהגענו בשבילה עד הלום, היתה סגורה. ניסינו להיכנס ולקפוץ מעבר לגדר אבל גורשנו משם בבושת פנים. כששבנו אבלים וחפויי ראש למכונית אמרנו לנהג החברה׳מן שלנו שהגלריה היתה סגורה והוא נדנד בראשו ואמר : ״חג היום״, ולא ברור אם הוא חשב שאנחנו שני טמבלים שלא הבנו את המובן מאליו או שרצינו לבקר במוזיאון ובגנים היפים שבאחוזתו, למרות שידענו שהוא סגור. 
הנסיעה משם בתוך עמק קולו לאורך נהר הביאס השכיחה מעט את האכזבה מהתערוכה שלא ראינו על הקנבס (אבל ראינו במו עיננו כל יום כל היום). בגלל הטופוגרפיה שלו, העמק משמש כנקודת יציאה לענפי ספורט שטח ואקסטרים כמו אופני הרים, טיפוס הרים, ירידה במצוקים, מצנחי רחיפה, דיג, טרקינג, סקי בחורף, וראפטינג בנהר. כמו בכל אחד מהעמקים שטיילנו בהם עד כה, הכביש יורד בהדרגה על לנהר ומשם עולה לצד השני בדרך לעמק הבא. הנסיעה בקולו עוברת ליד מאות סככות תפוחים, מכל הצבעים והמינים שהם מקור ההכנסה העיקרי  במדינת הימצ׳ל שבכל עמקיה מגדלים תפוחים. משאיות החונות בפתח כל אחת מהסככות מעמיסות ארגזים ומסיעות אותם לנקודות בתוך ומחוץ למדינה. עצרנו בסככת תפוחים ודגמנו סוגים שונים. התפתנו ולקחנו גם כמה רימונים, הימים הם בין כסה לעשור ורצינו להרבות זכויתינו. 


הכביש שקודם עבר לאורך סככות התפוחים עבר עכשיו ליד הנהר הארוך השוצף והגועש. הנהג שלנו שהרגיש שמגיע לנו פיצוי על עוגמת הנפש מהצייר הרוסי הציע לנו לעשות ראפטינג בנהר. התלבטנו, המים קרים, את בגדי הים שהבאנו לטובת המרחצאות החמים כבר איפסנו בתוך המזוודה במקום בלתי נגיש, אין איתנו מגבות וכו׳ וכו וכו׳. אני אשיג לכם מחיר טוב הפציר בנו נהגנו המסור, עצר בצד הנהר שלאורכו פזורים עשרות אתרי השכרת קיאקים וסירות גומי ופתח בשיחה עם מישהו שישב על כיסא פלסטיק לצד הסירות, להלן המשכיר, שבסופה פנה אלינו , להלן השוכרים, ואמר לנו שהוא סידר לנו ראפטינג זוגי לאורך כמה קילומטר במחיר מיוחד. הוא יבוא לאסוף אותנו בנקודת הסיום. קיבלנו ציוד, קסדות ואפודות, השייט שלנו כמובן משיט את 
הסירה בלעדיהם, הוא בחור צעיר ונחמד, לא מדבר אנגלית למרות שעובד בתיירות וחושב שיגרום לנו אושר גדול אם ישפריץ לנו מים לתוך הסירה גם בחלקים, בהם הנהר לא רועש וגועש. הוא לקח לנו את הטלפונים ושם אותם אצלו בכיס מה שגרם לי לחשוד בו שאפשר לעבור את הדרך הזאת בלי להירטב, למרות שאנחנו כמובן נרטבנו עד לשד עצמותינו, במים הקרים מאוד, בעזרת השייט שלנו שרצה לעשות לנו כיף.
כשהגענו לחוף, מצאנו מלתחות והחלפנו את הבגדים. ליד המלתחות מצאתי לוח מודעות של רשות הגנים הלאומית המקומית ובו לוח תעריפים לראפטינג . אין ספק שעשו לנו מחיר מיוחד. אף אחד לא שילם כל כך הרבה כמונו.

אחרי שהתלבשנו והתיבשנו ירדנו מדרך המלך  עזבנו את עמק קולו ונהר הביאס, עברנו לעמק פארבטי ונסענו לאורך הנהר בדרך למאניקאראן, כפר קטן בין שני הנהרות, הביאס ופארבטי, שבו מעינות חמים ומקדש סיקי מפורסם ומענין. הדרך עוברת בקאסול, כפר שאת שמעו לא שמענו עד לרגע זה, כנראה בגלל שאנחנו מנותקים מהעם. אם חשבנו שבמנאלי או בושישט פגשנו את הקהילה הישראלית הגדולה בהודו, מיד הבנו שטעינו כשהגענו לקאסול, כפר נידח וקטן, בין שאר כפרים נידחים וקטנים על גדות נהר הפארבטי שבו בית חב״ד המקומי משמש כמרכז הקהילה הישראלית. את הרב הצעיר וילדיו הפעוטים ראינו מהדרך, המלאה בשילוט עברי, בכמות שלא ראינו עד היום בשום מושבה ישראלית בהודו, המודיע על מסעדה, כשרה, הזמנה לבלות את יום הכיפורים הבעל״ט מחר, בבית חב״ד, באוירה ישראלית (?) , סוכנויות טיולים, המלצות לדוכנים מקומיים, פלאפל, סמי בורקס, וסניפי דואר בהם ניתן לשלוח דברים הביתה, למרות שכל מי שראינו פה, נראה שכאן הוא ביתו ותחנתו האחרונה.








בסוף דרך החתחתים מקאסול הגענו למאניקאראן, המקום מפורסם במרחצאות החמים הנובעים מן הסלע ובמקדש סיקי גדול ומיוחד המאכיל חינם אין כסף באורז ודאל (עדשים)  אלפי אנשים בכל יום בגלל מסורת, לפיה, מייסדיו הגיעו למקום ולא מצאו אפשרות קיום, קיבלו שק אורז ממקומיים אך לא היו יכולים לבשל אותו, התפללו למים חמים ואלה לפתע בקעו מן הסלע ובישלו להם את האורז. המוני מבקרים במקדש, באים להתרחץ במים הקדושים ולאכול את ארוחת הצהרים או הערב שלהם בחדר אוכל ענק אליו מוזרמות צלחות מהמטבח שבו סירי ענק מוצבים על האש ומפיקים שלוש ארוחות ביום. 




החלטנו לוותר על מנת האורז והעדשים של בית התמחוי התעשייתי וגם על המרחצאות החמים שהם המקלחת המקומית של תושבי המקום ומבקרים מזדמנים ועצרנו על הדרך לאכול באתר נופש מפואר-  ריזורט - בשם כפר הימאליה Himalayan village resort and spa.  בזמן שאכלנו את ארוחת הגורמה הראשונה והיקרה מאז הגענו להודו למדנו על המקום מספרון שהביא לנו המלצר ודיסקסנו ביננו פנטזיה שנישאר פה עד לסוף הטיול ונהנה ממנעמי העולם המערבי, במיוחד מנקיון במקלחת ובשירותים. ככל שדיסקסנו את הענין יותר, יותר התחשק לנו להישאר למרות שהיה לנו ברור, ממבט חטוף באורחים האחרים שאנחנו לא הקהל הטבעי של המקום. כל פרטי הפנטזיה ומימושה כבר היו ברורים לנו כשיניב הלך לבדוק את האפשרות עם פקיד הקבלה של המלון הבנוי קוטג׳ים נפרדים על ראש ההר, ואז התברר שלא רק שאין מקום (למרות המחיר האסטרונומי במושגים מערביים) אלא שרשימת ההמתנה היא מפה ועד ניו דלהי. בועת הפנטזיה התפוצצה עוד לפני שהתממשה, וחזרנו למציאות של בתי המלון אליהם כבר התרגלנו. 


מהדרך העוברת לאורך נהר הפבראטי אפשר לראות מצידו השני של הנהר, על צלע ההר, בתים בודדים שאין אליהם גישה עם רכב, ונראה שקשה להגיע אליהם גם ברגל. מעל הנהר מתוחים כבלים עליהם רוכבים שקים וארגזים, בהם משתמשים המקומיים להעברת סחורות ומצרכים בגלגול כמו חבלי כביסה. 
חזרנו לדרך המלך בעמק קולו, ובצומת שני הנהרות פנינו שוב לדרך הנוסעת לאורך נהר הביאס, נהר הבית של העמק כשפנינו לקולו, בירת מחוז קולו. היתה שעת ערב, הכבישים היו פקוקים והמו תהלוכות של גברים ונערים, הנושאים מיני מקדשים על כתפיהם, עם האלה האם, שלה שמות רבים, אותה הם הולכים להטיל למי הנהר עם שחר לאחר לילה של חגיגות ריקודים, תופים, חצוצרות, שירים, תפילות ואקסטזה.


הגענו עם חושך למלון דרכים בעיר שכוחת האל אוט, שבו קיבלנו חדר שלא כדאי להרחיב עליו את הדיבור, בעיקר על השירותים ועל האין מקלחת,  עם נוף לנהר ולהר הנשקף ממנו שעליו כדאי להרחיב את הדיבור. בהודו למדנו שהאסתטיקה של הטבע עומדת ביחס הפוך לאסתטיקה האנושית והשאלה המענינת היא מה יותר חשוב...