מסורת 2

השבוע הגיעה בדואר מעטפה מבית הספר ממוענת להורי התלמיד איתי יסעור. כל פעם כשמגיעה מעטפה כזאת יש לי כאב בטן. בדרך כלל מדובר במכתב שיוצא ממערכת אוטומטית המתריעה על חיסורים / איחורים וחישוב של כמה איחורים שווים חיסור וכמה חיסורים יביאו להורדה בציון. כאב הבטן שלי נובע מכך שאיתי מהלך על חבל דק בסימסטר האחרון, כמו כל חבריו, החולים במחלה שבית הספר נתן לה את השם המופלא סניוריטיס, היא הגורמת לסטודנטים שכבר התקבלו לאוניברסיטה להפסיק ללמוד ולהתחיל להינות מהחיים. מכיוון שאני יודעת שהציון הסופי של איתי במתמטיקה תלוי ברצונה הטוב של המורה ובחוקים הדרקוניים של המחוז בענין חיסורים ואיחורים פתחתי את המכתב בחיל ורעדה ו...נשמתי לרווחה. זה לא היה אחד מאותם המכתבים שתכנם ידוע מראש אלא הודעה עליה חתומה המנהלת ובה נאמר שאיתי נבחר לקבל פרס בערב הוקרה לסטודנטים מצטינים שייערך ביום שלישי הקרוב, ברכות לבביות להורים ולסטודנטים המתבקשים לאשר השתתפות בטקס שישתתפו בו אורחים רבי מעלה המגיעים ממרחק רב כדי לחלק את הפרסים וללחוץ את ידי המצטיינים. "הזהו איתי? פרס לסטודנטים מצטיינים? "אולי קיבלת פרס הצטיינות על הישגיך במתמטיקה" שאל יניב בסארקזם אופייני. "זה בטח מהמורה למוסיקה" אמר איתי. "אתה מאשר את השתתפותך"? שאלתי בחשש. ""כן", אמר איתי, "אין לי ברירה, אני מנגן שם עם הקומבו של הג'אז, כמו בכל שנה, אבל השנה אני גם אקבל פרס אז אני אצטרך להישאר עד תום הטקס, ואתם לא חייבים לבוא". מובן שנבוא, אמרנו לו ומייד אישרנו את השתתפותינו. 

בית הספר שלנו מתנהל כמו אגודת הבונים החופשיים. אני בטוחה שלהרבה הורים, כמוני, אין מושג על חלק מהטקסים המתקיימים ביקום מקביל וסודי.  אילמלא היו לי ילדים המנגנים ושרים בתזמורות ובמקהלות האליטיסטיות, לעולם לא הייתי יודעת עליהם, אבל בגלל שהם משתתפים בהם כצוות הווי ובידור למדתי רבות על הנסתר מעיניהם של רוב ההורים והתלמידים.

יום אחד לפני הרבה שנים שירה הודיעה לי שהיא התבקשה לנגן בפסנתר במסעדה בערב "חמישה האחוזים העליונים". "מה זה" ?שאלתי אותה בתימהון?  הסתבר שמדובר בתלמידים, שהציונים שלהם נמצאים בחמישון העליון, המוזמנים על ידי בית הספר לארוחת ערב במסעדה יוקרתית ומוזמנים להביא איתם מורה אחד על פי בחירתם. אחרי הארוחה נערך טקס הוקרה לסטודנטים המצטיינים לצלילי מוסיקה קלאסית כיאה לארוע מסוג זה ושירה הוזמנה להיות המופע האמנותי. כך נודע לי לראשונה על קיומה של הכת הסודית המקיימת טקסים שהציבור הרחב אינו יודע עליהם.
באמצעות השתתפותם של המוסיקאים שלי בחלק התרבותי של הארועים האלה למדתי על טקס חלוקת פרסים לחברים בקבוצות אליטיסטיות, נבחרות ספורט, מועדוני ויכוחים, ועוד ישויות בית ספריות. גם לא ידעתי שסטודנט אחד מכל בית הספר, שלו ממוצע הציונים המשוקלל הגבוה ביותר בקרב הסניורים, נקרא valedictorian (שזה בלטינית לומר שלום), והוא נושא את הנאום האחרון בטקס הסיום (שכזכור אנחנו לא נהיה בו). הנאום העיקרי בטקס Key note speech נישא על ידי אורח הכבוד של הטקס, שהוא בדרך כלל אישיות רמת מעלה, לפחות בקנה מידה מקומי. הנשיא שלנו, והמתחרה שלו מדלגים בין כמה טקסים כאלה בשבועיים האחרונים לצד סופרים, מדענים, יזמים ובעלי הישגים בתחומים שונים.
בבתי הספר במקומותינו נותנים כבוד גדול להישגים ומעודדים הצטיינות. לא רק נבחרות הספורט מתחרות בינהן, גם התזמורות המקהלות, נבחרת המתמטיקה, הרובוטיקה, מועדון הויכוחים, מועדון שייקספיר, כולם מתחרים כל השנה עם בתי ספר אחרים על מקום ועל דירוג ברמת האשכול (Cluster) המחוז, המדינה, האזור וארה"ב כולה. מלבד ידיעות המתפרסמות בעיתון בית הספר (שגם הוא נבחרת בעלת שם) על ההישגים הגבוהים של נבחרות השחיה, סירות החתירה (יעני קיימבריג' מול אוקספורד אבל בנהר המקומי שלנו) האיגרוף ,התזמורות ועוד, אנחנו עוקבים בדריכות אחרי המיצוב שלנו גם בעיתונות הכללית. על פי הוושינגטון פוסט, הניוזוויק ועוד מגזינים המתמחים בדירוג מערכת החינוך, המחוז שלנו, מונטגומרי, (אגד ערים קטנות שמצטרף יחד למטרופולין בן מליון אנשים) הוא מקום מספר אחת בארה"ב והאשכול ההומוגני שלנו בתוכו, הכולל כחמישה בתי ספר תיכון מהטובים ביותר בכל המדינה, הוא התורם לדירוג הגבוה של המחוז היותר הטרוגני. בתי הספר הציבוריים שלנו נמצאים כל הזמן בתחרות, פנימית וחיצונית ומופעל עליהם לחץ גדול  להגיע להישגים גבוהים. בעוד כמה ימים תתפרסם בבית הספר רשימת הסטודנטים המסיימים, לאיזה בתי ספר הם נרשמו, לאיזה התקבלו, ולאיזה הם הולכים. גאוות היחידה היא נחלת כל, וגם מי שלא ילמד בבתי הספר הכי נחשבים באמריקה יתגאה בכך שמבית הספר שלו התקבלו כך וכך סטודנטים לאוניברסיטאות העילית, ככל הנראה אלה שהוזמנו לארוחת הערב של החמישון העליון, (שאנחנו לא נמנים עליו) ולערב חלוקת פרסי הצטיינות (מחר בערב) שאליו גם אנחנו, הפלבאים, הוזמנו, ושבו נציגנו הצעיר בצוות ההווי והבידור, יחבוש שני כובעים ואולי אפילו יעיף אחד מהם אל עם בתום הטקס.