מסורת 2

השבוע הגיעה בדואר מעטפה מבית הספר ממוענת להורי התלמיד איתי יסעור. כל פעם כשמגיעה מעטפה כזאת יש לי כאב בטן. בדרך כלל מדובר במכתב שיוצא ממערכת אוטומטית המתריעה על חיסורים / איחורים וחישוב של כמה איחורים שווים חיסור וכמה חיסורים יביאו להורדה בציון. כאב הבטן שלי נובע מכך שאיתי מהלך על חבל דק בסימסטר האחרון, כמו כל חבריו, החולים במחלה שבית הספר נתן לה את השם המופלא סניוריטיס, היא הגורמת לסטודנטים שכבר התקבלו לאוניברסיטה להפסיק ללמוד ולהתחיל להינות מהחיים. מכיוון שאני יודעת שהציון הסופי של איתי במתמטיקה תלוי ברצונה הטוב של המורה ובחוקים הדרקוניים של המחוז בענין חיסורים ואיחורים פתחתי את המכתב בחיל ורעדה ו...נשמתי לרווחה. זה לא היה אחד מאותם המכתבים שתכנם ידוע מראש אלא הודעה עליה חתומה המנהלת ובה נאמר שאיתי נבחר לקבל פרס בערב הוקרה לסטודנטים מצטינים שייערך ביום שלישי הקרוב, ברכות לבביות להורים ולסטודנטים המתבקשים לאשר השתתפות בטקס שישתתפו בו אורחים רבי מעלה המגיעים ממרחק רב כדי לחלק את הפרסים וללחוץ את ידי המצטיינים. "הזהו איתי? פרס לסטודנטים מצטיינים? "אולי קיבלת פרס הצטיינות על הישגיך במתמטיקה" שאל יניב בסארקזם אופייני. "זה בטח מהמורה למוסיקה" אמר איתי. "אתה מאשר את השתתפותך"? שאלתי בחשש. ""כן", אמר איתי, "אין לי ברירה, אני מנגן שם עם הקומבו של הג'אז, כמו בכל שנה, אבל השנה אני גם אקבל פרס אז אני אצטרך להישאר עד תום הטקס, ואתם לא חייבים לבוא". מובן שנבוא, אמרנו לו ומייד אישרנו את השתתפותינו. 

בית הספר שלנו מתנהל כמו אגודת הבונים החופשיים. אני בטוחה שלהרבה הורים, כמוני, אין מושג על חלק מהטקסים המתקיימים ביקום מקביל וסודי.  אילמלא היו לי ילדים המנגנים ושרים בתזמורות ובמקהלות האליטיסטיות, לעולם לא הייתי יודעת עליהם, אבל בגלל שהם משתתפים בהם כצוות הווי ובידור למדתי רבות על הנסתר מעיניהם של רוב ההורים והתלמידים.

יום אחד לפני הרבה שנים שירה הודיעה לי שהיא התבקשה לנגן בפסנתר במסעדה בערב "חמישה האחוזים העליונים". "מה זה" ?שאלתי אותה בתימהון?  הסתבר שמדובר בתלמידים, שהציונים שלהם נמצאים בחמישון העליון, המוזמנים על ידי בית הספר לארוחת ערב במסעדה יוקרתית ומוזמנים להביא איתם מורה אחד על פי בחירתם. אחרי הארוחה נערך טקס הוקרה לסטודנטים המצטיינים לצלילי מוסיקה קלאסית כיאה לארוע מסוג זה ושירה הוזמנה להיות המופע האמנותי. כך נודע לי לראשונה על קיומה של הכת הסודית המקיימת טקסים שהציבור הרחב אינו יודע עליהם.
באמצעות השתתפותם של המוסיקאים שלי בחלק התרבותי של הארועים האלה למדתי על טקס חלוקת פרסים לחברים בקבוצות אליטיסטיות, נבחרות ספורט, מועדוני ויכוחים, ועוד ישויות בית ספריות. גם לא ידעתי שסטודנט אחד מכל בית הספר, שלו ממוצע הציונים המשוקלל הגבוה ביותר בקרב הסניורים, נקרא valedictorian (שזה בלטינית לומר שלום), והוא נושא את הנאום האחרון בטקס הסיום (שכזכור אנחנו לא נהיה בו). הנאום העיקרי בטקס Key note speech נישא על ידי אורח הכבוד של הטקס, שהוא בדרך כלל אישיות רמת מעלה, לפחות בקנה מידה מקומי. הנשיא שלנו, והמתחרה שלו מדלגים בין כמה טקסים כאלה בשבועיים האחרונים לצד סופרים, מדענים, יזמים ובעלי הישגים בתחומים שונים.
בבתי הספר במקומותינו נותנים כבוד גדול להישגים ומעודדים הצטיינות. לא רק נבחרות הספורט מתחרות בינהן, גם התזמורות המקהלות, נבחרת המתמטיקה, הרובוטיקה, מועדון הויכוחים, מועדון שייקספיר, כולם מתחרים כל השנה עם בתי ספר אחרים על מקום ועל דירוג ברמת האשכול (Cluster) המחוז, המדינה, האזור וארה"ב כולה. מלבד ידיעות המתפרסמות בעיתון בית הספר (שגם הוא נבחרת בעלת שם) על ההישגים הגבוהים של נבחרות השחיה, סירות החתירה (יעני קיימבריג' מול אוקספורד אבל בנהר המקומי שלנו) האיגרוף ,התזמורות ועוד, אנחנו עוקבים בדריכות אחרי המיצוב שלנו גם בעיתונות הכללית. על פי הוושינגטון פוסט, הניוזוויק ועוד מגזינים המתמחים בדירוג מערכת החינוך, המחוז שלנו, מונטגומרי, (אגד ערים קטנות שמצטרף יחד למטרופולין בן מליון אנשים) הוא מקום מספר אחת בארה"ב והאשכול ההומוגני שלנו בתוכו, הכולל כחמישה בתי ספר תיכון מהטובים ביותר בכל המדינה, הוא התורם לדירוג הגבוה של המחוז היותר הטרוגני. בתי הספר הציבוריים שלנו נמצאים כל הזמן בתחרות, פנימית וחיצונית ומופעל עליהם לחץ גדול  להגיע להישגים גבוהים. בעוד כמה ימים תתפרסם בבית הספר רשימת הסטודנטים המסיימים, לאיזה בתי ספר הם נרשמו, לאיזה התקבלו, ולאיזה הם הולכים. גאוות היחידה היא נחלת כל, וגם מי שלא ילמד בבתי הספר הכי נחשבים באמריקה יתגאה בכך שמבית הספר שלו התקבלו כך וכך סטודנטים לאוניברסיטאות העילית, ככל הנראה אלה שהוזמנו לארוחת הערב של החמישון העליון, (שאנחנו לא נמנים עליו) ולערב חלוקת פרסי הצטיינות (מחר בערב) שאליו גם אנחנו, הפלבאים, הוזמנו, ושבו נציגנו הצעיר בצוות ההווי והבידור, יחבוש שני כובעים ואולי אפילו יעיף אחד מהם אל עם בתום הטקס.

מסורת 1

ביום חמישי הקרוב, עטויים גלימות וחבושים כובעים, אותם יניפו אל על בתום טקס הסיום, הלא הוא ה  Graduation המפורסם, יעברו בסך תלמידי כיתה י"ב (Seniors כמו שהם מכונים פה ,שזה ותיקים / זקנים) של בית הספר התיכון שלנו לצלילי  המארש הצבאי המפורסם של אלגר,
 pomp and circumstance , כשבני המשפחה שלהם, המכונסים באחד האולמות המפוארים והגדולים בוושינגטון, ליד הבית הלבן, יימחאו כפיים ואולי גם יקראו קריאות עידוד מיוחדות.
התאריך של הטקס הוכרז בתחילת  שנת הלימודים  על מנת לאפשר לכל משפחה לעשות את הסידורים המתאימים, לרכוש כרטיסי טיסה, להזמין חדר במלון וכל מה שנדרש כדי להשתתף בטקס החד פעמי הזה, והסטודנטים זומנו עוד במהלך הקיץ שעבר למדידות (גלימה וכובע) וצילומים (לאלבום התמונות של ספר השנה). בעוד בני המשפחה יושבים באולם מלאי התרגשות וציפיה לרגע שלו חיכו כל שנות בית הספר, יעלו לבמה אחד אחד כל הסטודנטים המסיימים את לימודיהם השבוע, וילחצו ידיים לכל המורים שיישבו מאחורי שולחן ארוך. חלק מהמורים יתבדחו עם העוברים בסך, סטודנטים מסוימים יקבלו טפיחות על השכם ואולי תעודת הוקרה על פועלם בתחומים אקדמיים או אחרים, וכשהם יגיעו לסוף שורת לחיצות הידיים הם יקבלו תעודת גמר ממוסגרת בתוך כריכת עור מהודרת. לכל אורך הטקס שיימשך שעות ארוכות ויתועד בידי מורי מגמת הצילום, ינוגן המארש הצבאי של אלגר על ידי שתי תזמורות בית הספר, שחוברו יחדיו לרגל הארוע הזה, שבו הסטודנטים הותיקים נעדרים מהן, בגלל שהם אורחי הכבוד של הטקס, שוב ושוב ושוב ושוב יושמע המארש המכונה "שיר הסיום" http://www.youtube.com/watch?v=wl7BY5y7vP4
ובסיומו של הארוע המרגש הזה, שבו יאמרו כל התלמידים שלום אחרון לבית הספר, מנהליו, יועציו, צוותו, מוריו, ותלמידיו, יתפצלו אלפי המוזמנים שהגיעו מכל קצוות הארץ ואולי גם העולם לקבוצות קטנות ויציפו את עיר הבירה בלימוזינות שיקחו אותם למסעדות שונות בהן יחגגו את הרגע היחיד והמיוחד הזה. אבל אנחנו לא נהיה שם כדי לספר על החויה הזאת בגוף ראשון.
לא נוכל לספר בגוף ראשון גם על נשף ה"פרום" שהתקיים לפני שבוע באחד האולמות בוושינגטון, שגם אליו הגיעו לבושים בטוקסידו ובשמלות ערב מהודרות התלמידים בלימוזינות ארוכות ומפוארות, אחרי שסעדו בזוגות או בקבוצות קטנות, וגם לא על מסיבת "אחרי הפרום" הכוללת ארוחת בוקר, המתקיימת מדי שנה באולם ההתעמלות של בית הספר, שבניגוד לכרכרה של סינדרלה, הופך מחצות ועד הבוקר, לפארק שעשועים לתלמידים, אליו הם מגיעים באוטובוסים מאולם בו התקיים הנשף, במטרה לרכז אותם בסביבה בטוחה ולמנוע מהם לשתות ולעשות מעושים מגונים שעלולים לעלות בדעתם חס וחלילה כשהם מתחפשים לילה אחד למבוגרים. כדי לספק את הסביבה הבטוחה והמוגנת (כלומר, חסרת אלכוהול וסמים) הורים מתנדבים להיות נוכחים ולשמור על הביטחון של הסטודנטים כלומר אין יוצא ואין בא מרגע שהדלת נסגרה על אחרון הנכנסים.
הילדים שלי סרבני סמלים וטקסים. שירה עשתה לנו הכנה מוקדמת כשסירבה להשתתף בטקס הסיום ובנשף הפרום (אבל שמחה לשחק במתקני השעשועים במסיבת שלאחר הנשף) והכינה את הקרקע לסרבנות הכוללת של איתי. "לא ולא ולא" הוא אמר לי בתחילת השנה כשהגיע הזימון למדידות. "אין לי שום כוונה להשתתף בטקס הסיום". "וכל כך למה" שאלתי אותו אחרי שהבנתי שהחלום האמריקני עומד להיגזל ממני לנצח. "ביליתי שעות ארוכות בשלושה טקסים כאלה בעבר כשניגנתי בתזמורת, הבנתי במה מדובר, אני לא רוצה לבלות שם את כל היום אם אני לא חייב". "ברור שאתה חייב" אמרתי לו. "אנחנו רוצים לשבת שם ולהריע לך". "וגם אין לי שום כוונה להשתתף בנשף הפרום  או במסיבה שאחריו. וחוץ מזה, גם שירה לא השתתפה" אמר איתי את המילה האחרונה. אהה, אז סרבנות טקסים זה משהו שעובר בגנים. "מיה השתתפה בטקס הסיום של מדרשת שדה בוקר" שלפתי כנגדו. "מה את משווה מסיבה כיפית במדרשה לערב פורמלי מייגע" ענה לי איתי. "תראי מה עשית" אמרתי לשירה בטלפון. "מה את רוצה ממני" ענתה לי שירה " זה בגללך. "את גם לא הלכת לטקסי הסיום שלך באוניברסיטה (את בית הספר לא סיימתי אז לא יכולתי להשתתף גם אם הייתי רוצה, ולא רציתי) אז נתת לנו להבין שזה לא משהו חשוב. "אבל זה אמריקה פה" נאנחתי ביגון "ארוע של פעם בחיים, לימוזינות, מסעדה, טוקסידו, פרח בדש, גלימה וכובע". "המשפחה שלנו לא מסורתית" אמרו לי שני הסרבנים "אז אי אפשר לבוא אלינו בטענות כשאנחנו לא  רוצים לקחת חלק בטקסים מסורתיים. " את לימדת אותנו חשיבה עצמאית ובקורתית אז את יכולה לבוא בטענות רק אל עצמך". "אנחנו לא משפחה מסורתית"? נדהמתי. בודאי שאנחנו מסורתיים. יש לנו מסורת ארוכת שנים של ברדק, הליכה נגד הזרם וחוסר התחשבות בציווים חברתיים ותרבותיים, זוהי מסורת משפחתית רב דורית שאנחנו מעבירים לצאצאנו.
ביום חמישי הבא לא נכתת את רגלינו לבושים במחלצות לטקס הסיום, לא נשמע את המוסיקה של אלגר חוזרת על עצמה במשך שלוש שעות וגם לא נצטרף לרשימת ההורים המפרסמים בשבועיים האחרונים חדשות לבקרים תחינות בפורום הורי בית הספר: דרוש כרטיס לטקס הסיום לקרוב משפחה מטקסס, מי שיש לו שני כרטיסים שיתקשר ומייד נבוא לקחת. אנחנו כבר מזמן תרמנו את ששת הכרטיסים שלנו לטובת הנזקקים.
למרות היעדרותינו מהטקס הבעל"ט גם לנו היו רגעי נחת. ביום חמישי האחרון התקיים קונצרט הסיום של בית הספר שבו זכינו לראות ולשמוע את היצירה שאיתי חיבר לכבוד הארוע מבוצעת על ידי התזמורת הסימפונית ואת כל הקהל הגדול מריע למלחין הצעיר שלא יעבור בסך ולא יעיף את הכובע אבל קיבל באותו ערב בלתי נשכח את כל תשואות הקהל באופן בלעדי. זה לא היה אירוע מסורתי אבל בהחלט חד פעמי. www.youtube.com/watch?v=imle98On4eI

לוחמה ביולוגית

בעבודתי כמורה לעברית לאנשי צבא וממשלה המיועדים בדרך כלל לעבוד בשגרירות האמריקנית בתל אביב כדיפלומטים אני משלבת בשיעור היבטים תרבותיים וחברתיים כדי להכין את הסטודנטים שלי לשוק התרבותי שהם עומדים לחוות עם הגיעם לארצנו. כל הסטודנטים ובעיקר אלה שטרם ביקרו בישראל מתרגשים לקראת הנסיעה והשהות בה, ורוצים לדעת על ישראל ועל הישראלים. "שמענו שבישראל לא עומדים בתור" הם אומרים לי בידענות. " אמרו לי שהישראלים מדברים בקול רם ", "חברים שלי שהיו שם אמרו לי שהישראלים פונים למפקדים שלהם בשמם הפרטי" הם אומרים מזועזעים. "אמרו לנו" , הם אומרים, "שהישראלים לא מחכים שכל הנוסעים ייצאו מהרכבת לפני שהם נכנסים אליה", "זה עוד כלום" אני עונה להם, "גם בכניסה למעלית הם לא מחכים שכל העולים והיורדים בה ייצאו לפני שהם נכנסים", "את צוחקת" הם אומרים לי , בחוסר אמונה. ואני באמת צוחקת כשאני רואה בדמיוני את כל נוסעי האוטובוס או הרכבת בתחנת תל אביב מרכז מחכים בשקט ובסדר מופתי עד שייצא אחרון הנוסעים לפני שהם מתחילים לעלות. "הם גם לא שומרים על המרחב הפרטי שלהם בקנאות, כמו פה", אני נזכרת. "מה זאת אומרת", הם שואלים. "זאת אומרת שאם שני אנשים הולכים אחד מול השני ברחוב, או בקניון, או במסדרון במקום העבודה, הם לא זזים ונדבקים לקיר כדי שחס וחלילה הם לא יעברו במרחב הפרטי של האחר", גם כשזה נמצא במרחב הציבורי, אני חושבת, ומתחילה להנות מהתרבות הבריונית שאני מייצגת בכבוד. "הם גם נוגעים" אני מזהירה. "נוגעים? מה זאת אומרת נוגעים? גם מתנשקים? בין גברים? כמו במדינות ערביות? שלוש פעמים על הלחי"? הם שואלים אותי בבהלה, מדמיינים את עצמם בטקס ממלכתי מתנשקים עם מפקד חיל האויר. "אל דאגה", אני מרגיעה אותם, "רק מי שרוצה להתנשק עם גברים מתנשק איתם, זו לא חובה".

"שמענו" אומרים לי ידענים אחרים, "שבישראל אנשים פחות אלרגים מאשר פה". האמריקנים אלרגים, אין מה לדבר. על כל מאכל שקונים פה יש רשימת כל המרכיבים שלו עד לפרט האחרון, על שקית הסיכר או הפסטה כתוב שהנ"ל נארזו במפעל שיכול להיות שיש בו שאריות מיקרוסקופיות של בוטנים, או ביצים. כל עוגת יום הולדת שהולכת עם הילד לגן או לבית הספר צריכה להכיל שלט המציין את כל המרכיבים שלה והמורה בודקת במירשם האוכלוסין של הכיתה מי אלרגי למה ומי לא יכול לקבל פרוסת עוגה, או גלידה. אצל יניב בעבודה, העובדים מתבקשים להביא אוכל קנוי למסיבות חברה כדי לא להסתבך עם האלרגים והאלרגנים.

הסירוב המנומס שלי בארוחות ערב או מסיבות לטעום מהעוגה או הגלידה בגלל שהן מכילות ביצים  נתקל בהבנה מלאה : "את אלרגית לביצים", משתתפים בצערי. לאחרונה התחילה מגיפה חדשה של אלרגיה לגלוטן, מקטן ועד גדול. "הכתובת היתה על הקיר כל השנים ולא ידענו לקרוא אותה" אומרות לי חברות המסתערות על מדפי החנויות העתירים עוגיות, פיצות, לחם ופסטה ללא גלוטן. 

אבל ההתגלות הפרטית שלי בקשר לפער תרבותי התרחשה בעת שיעור שבו לימדתי אוצר מילים הקשור לבית. בספר היתה תוכנית של דירה והסטודנטית שלי התבקשה לתאר מה שהיא רואה בה. 

"זה המטבח" היא אמרה ונקבה בשמות של המקרר, התנור, הכיריים. "אבל איפה מדיח הכלים" היא שאלה? "לא בכל דירה ישראלית יש מדיח כלים" עניתי. "זה חדר האמבטיה" היא המשיכה. "זו המקלחת, זה ארון וזה כיור. אבל אין פה שירותים" היא התפלאה. "ככה זה בהרבה דירות בישראל" אמרתי לה. "חדר האמבטיה לחוד והשירותים לחוד". "וזה חצי חדר אמבטיה"" היא אמרה, כי כך קוראים באמריקה לשירותים שאין בהם מקלחת, בניגוד לחדר האמבטיה הכולל תמיד אמבטיה או מקלחת ואסלה. "בעברית אנחנו לא אומרים חצי חדר אמבטיה" אמרתי לה "אלה השירותים" . "אבל חסר פה הכיור" היא אמרה. "לא בכל שירותים יש כיור" אמרתי, בלי לדעת לאן הדיון הולך. "מה זאת אומרת שירותים בלי כיור?" היא התעקשה, "נניח שאפשר לחיות בלי מדיח כלים במטבח ואסלה במקלחת אבל אחרי השימוש בשירותים איך רוחצים את הידיים?" המממ, גילגלתי בראש את התמונה שיש עכשיו לנציגת מעצמת ההגיינה הגדולה בעולם, עלינו, הישראלים. שירותים ללא כיור וברז לשטוף את הידיים לפני שיוצאים מהם. האמריקנים, שמפזרים בכל מקום סבון אנטיספטי (שמיה קוראת לו בחיבה אנטי-פסטי) בכניסה (וביציאה) לגן, בית ספר, אוניברסיטה, סופרמרקט, בנק, מסעדה, חדר כושר (שבו מפוזרים האנטיפסטים האלה בכל מקום והמתעמלים מתבקשים לחטא באמצעותם את המכשיר עליו עבדו בתום השימוש), כל בנין ציבורי, ופרטי, ובעיקר בשירותים כימיים המפוזרים בכל אתר תיירות ובניה (ועל זה בפעם אחרת) , הסבון הנוזלי בבקבוק הלחיץ הגדול והמוכר לכל מי שחי במדינה יראת טרור ביולוגי, עליו כתוב "לחץ אותי"  כמו על הבקבוק של עליזה בארץ הפלאות. איך לא חשבתי על זה עד היום, שאלתי את עצמי במבוכה. שירותים ללא ברז לשטוף ידיים זה באמת דבר שלא יעלה על הדעת. אנחנו יוצאים מהשירותים עם השאריות של מה שהשארנו שם על הידיים והולכים (במקרה הטוב) לחדר האמבטיה לשטוף ידיים ובדרך נוגעים לא רק בידית הדלת של השירותים (מבפנים, ומבחוץ) אלא גם בידית של חדר האמבטיה בטרם שטפנו את ידינו. יכולתי לראות את חוסר האמון של הסטודנית שלי ולא ידעתי איך להגן על כבודה של ארצי, שהאנשים בה חמים, ידידותיים ונוגעים בזרים, אחרי שהם יוצאים מהשירותים, אולי מבלי לשטוף ידיים. הייתי חייבת למצוא פיתרון דיפלומטי שיציל את משרד החוץ האמריקני מסירובה של נספחת חיל הנחתים לנסוע לעבוד במדינה לא אנטיפסטית ומלהתריע על מחסנים פוטנציאלים של נשק ביולוגי. יוריקה, מצאתי, "נכון שכשנכנסים בארה"ב לשירותים של מסעדות, יש שלט גדול על הקיר, המציין שהעובדים חייבים לשטוף את הידיים לאחר השימוש? זאת אומרת שאין חוק המחייב את מי שלא עובד במסעדה לשטוף ידיים אחרי השירותים, ורוב האנשים שגרים בדירה עם שירותים ללא כיור, לא עובדים במסעדה, אז הכל בסדר". וכדי להציל את כבודנו אני ממליצה לכל מי שיש לו בבית חצי שירותים ללא כיור, גם אם הוא לא עובד במסעדה להציב בהם בקבוק של קוקה קולה אנטיפסטי כמו שעושה רותי , המחטא גם את האסלה וגם את המשתמש בה (עיין ערך סלינו על כתפינו).  

סלינו על כתפינו - הבאנו ביכורים

התפשטות מגיפת האוכל הבריא והאורגני בארצות הברית (כמו בשאר חלקי העולם הפריבילגי) התחילה עוד לפני המיזם של מישל אובמה "הבה נזוזה", הכולל בתוכו מיני מיזם נוסף "הבה נאכל בריא" (www.letsmove.gov), שבו החליטה הגברת הראשונה להזיז את בני עמה, ולצמצם את מידותיהם, לאחר שהשקיפה מחלון מרפסת הבית הלבן על העוברים ושבים בשדרות פנסילבניה, והזדעזעה מהגודל והרוחב של האזרח הממוצע במדינה, שהיא מייצגת. 

במקומותינו, ראשי מערכת החינוך עסוקים מזה שנים רבות בנסיון לצמצם את צריכת הסוכר והשומן של הסטודנטים בבית הספר. חלק מהאסטרגיות שכבר יושמו הן החלפת מכונות השתיה שבאופן מסורתי מכילות משקאות מסוג קוקה קולה למכונות המכילות ....מיץ, חלב ושוקו. הדעות חלוקות בקשר למבחן התוצאה. כמות הסוכר במיץ ובשוקו אינה נמוכה מזו שבמשקאות מוגזים ורבים מעדיפים את המשקאות המוגזים על פני חלב ושוקו (אלא אם כן הם עברו הכשרת נקיון אצל רותי ישראלי, המשתמשת בבקבוק קוקה קולה לניקוי השירותים במקום מנקה האסלות המסורתי בגלל שהוא מכיל חומצה זרחתית שבה נעשה שימוש בתעשיית חומרי הניקוי). 

בנוסף למהפכת מכונות הסודה, אנחנו חשופים למתקפה תקשורתית המכוונת לכיסו של העשירון  העליון וכל מי שחושב שהוא נמנה עליו, שבה אנחנו מוזהרים מהסכנות הנשקפות לבריאותנו אם נמשיך לצרוך סוכר, שומן, ביצים מתרנגלות שלא מאוגדות בהסתדרות העופות, בשר מפרות שבניגוד לעצת הגניקולוג שלהן לוקחות הורמונים ומסכנות את עצמן ואותנו בסוגי סרטן שונים,לצד עידוד גורף לעבור לאורח חיים אחראי הכולל גידול ירקות בגינת ביתנו וצריכה של פירות וירקות אורגניים בחנויות המתמחות, בשוקי האיכרים, או מהחוואי הפרטי שלך. מיהו החוואי הזה? ובכן מעשה שהיה כך היה.

בזמן שעמלתי על התפריט למסיבת הרחוב שלנו, קיבלתי אימייל משרה, הגרה בקצה הרחוב ומגדלת ירקות שונים בכמה ערוגות המיועדות לכך בגינה שלפני הבית שלה, שבו היא כתבה שהיא עוד לא יודעת מה היא תביא לארוחה המשותפת. "זה תלוי מה יהיה בסל החש"ק שלי אותו אני מקבלת ביום רביעי מהחוואי שלי". הסקרנות שלי התעוררה מיד. חשק וחוואי בסל אחד? "את יכולה להרחיב"? שאלתי אותה. שרה, היא ג'אנקי של בריאות. לפני שלוש שנים היא החליטה לרדת במשקל ועברה לאורח חיים בריא הכולל התעמלות והגברת צריכת ירקות ופירות על חשבון מצרכים אחרים. היא התחילה לגדל ירקות בגינה שלה אבל לא היתה יכולה לספק את כל תצרוכתה ואז שמעה על חש"ק - חקלאות בשיתוף הקהילה שההשתתפות בה דומה לחברות באירגון הבונים החופשיים, והמידע עליה עובר מפה לאוזן. 

אז זה עובד כך, בעל חווה מציע לקהילה סוג של קואופרטיב, שבו תמורת סכום שנתי חד פעמי ניתן להצטרף כחברים למספר ערוגות שהחוואי מייחד לקהילה ולקבל מדי שבוע את הבציר שלהן. החברות הזאת נותנת לחוואי סוג של ביטחון כלכלי ומאפשרת לחוואי לגדל את גידוליו פלוס אקסטרה שהולך לחברי הקואופרטיב, האוספים אותו אחת לשבוע בתוך סל המוצב בדוכן   של בעל החוה באחד משוקי האיכרים המקומיים. אבל אליה וקוץ בה, חברי הקואופרטיב נושאים באחריות להצלחה וגם לכישלון של הגידולים אם חס וחלילה תנאי מזג האויר או מצב הרוח של הפרות גרמו לחוסר תנובה." זה הדבר הכי טוב שיש" התלהבה שרה, "החוואי שלי, ששם החווה שלו הוא - מזון רוחני למילניום החדש-  מגדל את הירקות בשיטה אורגנית ביו-דינמית לפי רוח הפילוסופיה האנתרופוזופית וכתבי רודולף שטיינר. אנחנו מקבלים סל ירקות אחת לשבוע שבדרך כלל מספיק לנו לכל השבוע, , פירות  קטניות, פירות יבשים, סיידר תפוחים לפי העונה, ביצים, לחם, גבינה ויוגורט מחלב לא מפוסטר, אחת לחודש. את הבשר אני קונה בחוות בשר, אם ראית את הסרט אוכל בע"מ אני בטוחה שגם את קונה בשר אורגני רק מחווה, אני נוסעת בשביל הבשר לוירג'יניה כדי לוודא שהוא אורגני וכפי שבטח ראית אני גם מגדלת ירקות בגינה שלי".  

נשמע מבטיח, במיוחד באוזני ילדי השמש, קיבוצניקים לשעבר, שכל חייהם הקפיטליסטים כמהים להזדמנות להצטרף לקואופרטיב, תהיה תנובתו אשר תהיה.  הגנן הפרטי שלי מגדל ירקות אורגניים בגינה כתחביב, אבל התנובה אינה מובטחת בגלל שכחברי קואופרטיב נאמנים אנחנו חולקים אותה עם משפחת ארנבות שהתנחלה אצלנו ועם כמה ציפורים שהתבייתו עלינו שלא תמיד מפטירות אחר הארוחה את האפיקומן שלהן, אותו הן תמיד מגלות גם כשיניב מחביא אותו היטב.  

"וואוו", אמרתי לשרה, "אפשר לקבל פרטים על החווה שלך"? "מצטערת" כתבה לי שרה, "החוואי שלנו לא מקבל יותר מצטרפים חדשים העונה, הוא כבר מילא את כל השורות". אבל אישה נחושה כמוני לא תוותר. 

חיפוש מתקדם בגוגל העלה שיש כמה חוואים בסביבתנו שעוד לא מילאו את מיכסת החש"ק שלהם, רובם מבטיחים את אספקת הביכורים והסלים מהאביב עד סוף הסתיו (וגם לוקחים דמי חברות בהתאם). החלטתי להתנסות בחברות אצל החוואי עלי עבאד כדי לתפוס שתי ציפורים במכה אחת -  גם סוציאליזם וגם אחוות עמים. שוטטתי באתר הוירטאלי שלו (www.aliabaad.com) 

בדקתי כמה זה יעלה לי ($650 לעונה), איפה הדוכן שלו (לא רחוק), יום חלוקה (חמישי אחה"צ) התיעצתי עם הגנן והחלטנו ללכת על זה.

נרשמתי, החלפנו ביננו כמה אימיילים אותם פתחתי וסיימתי בסלאם עליכום ועליכום סלאם, שלחתי את הצ'ק והתחלתי לקבל מכתבי תפוצה מידידי החדש עלי שיש לי איתו עכשיו אחוות עמים גננים ובריאותנים. האימיילים של עלי מאוד אינפורמטיבים וכתובים אנגלית רצוצה. 

שלום כברים, כותב עלי, בטח תיסמחו לדאת שמזג האויר התוב אוזר מעוד לגידולים, רועים כבר ניצנים של המלפפונים, הכישואים והאגבניות. המישלוחה הראשון יהיה בעמצא מאי. הינה כמה חדשות מהמשק שלי. לפני שבוע היתה שריפה שקילתה את האסם. "אהה", רוטן יניב, "הוא כבר מתחיל עם הצרות, היתה לו שריפה, הלכו התרנגולות, לא יהיו ביצים, הוא כבר מכין אותנו לזה שבשבוע הבא לא נקבל את המישלוחה שלנו, אני מכיר את הערבים האלה". אבל אל תדעגו ממשיך עלי, הנזק הנורעי לא ישפיע על החלוקה שתתחיל בזמן כמו שאיבטחתי. "אתה רואה שאפשר לסמוך עליהם, סנטתי בקטן האמונה, הכל יהיה בסדר, חוץ מזה הוא לא ערבי, הוא איראני". 

העידכון האחרון שלפני הבאת סל הביכורים הגיע ביום שלישי. "שלום כברים" פתח עלי, אני מצפה לראות עותכם ביום חמישי בשוק האיכרים. זה מה שיהיה בסל השבועי - אם אתם לא רוצים משהוא בבכשה תגידו לי: אספרגוס (מוגבל) , סלק (מוגבל), עלי חסה, בצל (ירוק) ועלי מנטה - בשפע וגם ביצי חופש.
אספקה לשבוע, הא"? בא קולו של יניב המקניט, "שש מאות חמישים דולר על שפע עלי חסה ובצל ירוק, ודווקא הסלק, הירק האהוב עלי מכל מוגבל?"

"תן לו הזדמנות", אמרתי כשהחשש התחיל לכרסם בליבי. זה מה שקורה כשרוצים לעשות שלום עם האיראנים ולהוריד את האופציה הגרעינית מהשולחן. 

ביום חמישי נסעתי לחפש את הדוכן של עלי בשוק האיכרים הקטן שהתנחל בחצר בית הקברות של איזו כנסיה נידחת. בין משאית שמכרה דגים מטוגנים ודוכן שמכר תותים מהשדה מצאתי את עלי, ואת אבא שלו ליד התוצרת הירוקה שלהם. היצגתי את עצמי. סלאם עליכום, הנה סל החש"ק שלך. ואמנם על סל קש שהוא רוקן לתוך שקית פלסטיק היה כתוב שמי באותיות קידוש לבנה, בלי טעויות. לא רצית מנטה (נענע) אז אני אשים לך עוד עלי חסה בסל. 

שמתי את שקיות הפלסטיק שלי באוטו וקיויתי שיהיה ליניב אירוע חירום בעבודה שיחזיק אותו שם חמישה ימים, לפחות. הרגשתי כמו איה, שקיבל במתנה ליום הולדתו בלון מפוצץ, מידידו הטוב חזרזיר וצנצנת מועילה מידידו הטוב פו הדוב. 

"תשמע, יניב" אמרתי לבעל הבית שהגיע מלא ציפיה לקראת שור אבוס וארוחת ירק, ידידנו החדש עלי עמד בהבטחותיו, "אין מה לומר - הסלק אמנם מוגבל!" וחוץ מזה, הגודל לא קובע!

החסה והבצל לעומת זאת היו נורמלים לחלוטין, שימחו אותנו בסלטים מצוינים כל סוף השבוע ועוד נותר לנו מהם עד יום החלוקה הבאה.
ביצי החופש הגיעו עם הערת אזהרה: "הלקוח נושא על כתפיו את כל האחריות לשימוש במוצר ובשום מקרה כולל הזנחה לא יישא עלי באחריות למחלה, אובדן או נזק מקרי ולא מקרי שייגרם ללקוח". אין ספק שאיראן נחושה לנסות את האופציה הדיפלומטית כדי להימנע מסנקציות.

החלטנו לחכות עם הביצים עד לביקורו של שליח האו"ם.

סלאם עליכ עלי.

האביב האמריקני

איך יודעים שבא אביב במקומותינו?

הסימן הראשון הוא גל החום הראשון שעובר עלינו - על הבית ועל בעלת הבית - שנינו בני חמישים פלוס ומתמודדים עם בעיות דומות של תחזוקה וצנרת. החום הגדול מאלץ אותנו להחליף את מצב המזגן (של הבית) מחימום לקירור ובחזרה באותו היום. ממש כך, בבוקר, המזגן מחמם את הבית כי הטמפרטורה בחוץ היא קצת מעל נקודת הקיפאון, לקראת הצהרים יש אובך בחוץ והבית מתחיל להתחמם ולהריח כאילו היה לנו כלב  (אבל אין לנו, לא היה לנו ולא יהיה לנו כלב) ואז מפעילים את הקירור ולקראת הערב הטמפרטורה צונחת ומייד מחזירים את המצב לחימום. לחבר שלנו בני, יש אפליקציה שמאפשרת לו לווסת את הטמפרטורה בביתו כשהוא מחוץ לבית אבל א. הוא עובד בחברה שמפתחת ישומיי מזג אויר ב. הוא חולה על גאדג'טים ג. הוא לא מאותגר טכנולוגית - כמוני ד. הוא גבר . בקשר לויסות הטמפרטורה אצל בעלת הבית כנראה שאין מה לעשות, יניב טוען כבר שנים שהמנגנון שלנו, הנשים, פרימיטיבי, אבל זה לסיפור אחר. 

הסימן השני לבוא האביב הוא שמסתכלים סביב ורואים את השכנים היוצאים מבתיהם כפטריות אחר הגשם (למרות שפה הגשם יורד באביב ובקיץ, זה בטח קשור לקוי האורך והרוחב על הגלובוס אבל מעולם לא הבנתי את המשמעות שלהם) ומתחילים כאיש אחד לעבוד את גינותיהם המקודשות ולהתענין בדשא של השכן, האם פרחה הגפן, פיתח הסמדר, הנצו הרימונים (שלנו טרם).

דיירי הרחוב שלנו אינם מיקרוקוסמוס של אוכלוסית העולם אבל מייצגים את מועצת האו"ם לזכויות אדם, לכל אחד מהם שפה משלו ודרך משלו להגיד שלום. מכל גלויות העולם התקבצנו פה ברחוב פומונה: בולגריה, צרפת, סקוטלנד, מדגסקר, קניה, אוגנדה, תימן, אירן, ברזיל, סין, טייואן, הונגריה, יוון, בנגלדש, ושתי מעצמות העל - ארצות הברית וישראל. 

אחת מהנציגות האמריקניות הנחילה לנו בטרם עזיבתה את הרחוב מסורת אמריקנית קלאסית - מסיבת רחוב הלוא היא ה block party. 

על פי המסורת הנאה הזאת דיירי הרחוב (שבאמריקה הוא בלוק) מתכנסים אחת לשנה ביום אביב או סתיו נאה, באמצע הרחוב, כל אחד מביא תקרובת, יש להודיע על האירוע הזה מראש למחוז, או לעיריה, תלוי איפה גרים, ולקבל אישור לסגור את הרחוב לתנועת מכוניות ביום ובשעה המיועדים, יש לתלות שלטים בכניסה וביציאה לרחוב המודיעים על סגירתו לתנועת מכוניות כחודש לפני הארוע כדי ליידע את הציבור הנוסע באזור על אי הנוחות הזמנית שתיגרם לו ביום שבת (או ראשון) בין שתיים לארבע. בזמן המסיבה, הרחוב האמריקני הופך להיות כישראל ביום כיפור לשעתיים או שלוש. ילדים יכולים לנסוע באופניים על הכביש, לשחק בכדור ולהיות לרגע אחד - כילדי העולם כולו בזמן שההורים אוכלים, שותים, מפטפטים על דא ועל הא (חוץ מדת ופוליטיקה שהם טאבו נושאים שאין להעלות אותם בשיחה במקומותינו) ומנסים להבין את הרשת החברתית/ מקצועית הארוגה סביבם כדי שיוכלו אולי ברבות הימים לעשות בה שימוש מושכל.

ג'ניפר, שכבר לא גרה פה יותר (הבתים ברחוב שלנו נקראים "בתי מתחילים" והם ואולי גם הדיירים בהם, לא נאים בעיני מי שגדל וצמח והרחיב את משפחתו והכנסתו ועבר לגור בשכונה ההולמת את מעמדו החדש) יזמה אירגנה ותיאמה עם הרשויות את מסיבת הרחוב הראשונה ועוד כמה שבאו אחריה אך יום אחד צר היה הבית מלהכיל אותה, את משפחתה שהתרחבה בינתיים (כלב, שתי בנות ונכסי דניידי ) ומעמדה והם החליטו לשדרג את עצמם לשכונה של קאסטה יותר גבוהה. או אז מורשת מסיבת הרחוב נפלה על נציגת מעצמת העל השניה ברחוב - ישראל(י).
עוד בהיותי סגן הרמטכ"ל אספתי את כתובות האימייל של כל הדיירים בכל מסיבת רחוב כאסוף ביצים עזובות ועכשיו הייתי מוכנה לכל תרחיש.
עם בוא האביב והחום שהוציאו את השכנים החוצה התחילו להישמע קולות בענין מסיבת רחוב, חויות מהמסיבה האחרונה, כמה טוב ונעים היה שבת שכנים גם יחד ונו, שמישהו יקח על עצמו לארגן את זה. אני, השם השני שלי הוא מישהו ואחרי שגמרתי אומר בנפשי לפקד על המבצע יצרתי קבוצה לדרי הרחוב ושלחתי אימיל קבוצתי שבו שאלתי אותם אם הם מעונינים במסיבה ובקשתי מהם לבחור אחד משני תאריכים. זו היתה טעות אסטרטגית של מפקדת לא מנוסה בגלל שמיד התחילו להגיע אימיילים המסבירים את האילוצים של כל שכן, הטכסים, המסיבות וימי ההולדת שהם צריכים להשתתף בהם בדיוק בסופהשבוע המסוים. או אז השתכללתי - ושלחתי אימייל נוסף שבו בקשתי מכל אחד לציין מתי הוא לא יכול להשתתף בשום אופן. השכלול עבד והתחילה להסתמן קבוצת מעונינים אבל דא עקא המועד הנוח היה ערב שבת, לא שמי מדיירי הרחוב שלנו שומר שבת, אבל אי אפשר לעשות מסיבת רחוב ברחוב בערב בלי להביא עלינו את המשטרה החשדנית. החלטתי לקחת מנהיגות ולהזמין את מסיבת השכונה לחצרינו (אם יהיה מזג אויר יפה ולבית המתחילים שלנו אם לא - בתקוה שאתר מזג האויר של ידידי בני weatherbug ינבא מזג אויר טוב). כדי להדוף את גלי ההתנגדות העזה שבאו מהאופוזיציה הביתית שלי, ניצלתי את היעדרותו של בעל הבית לעניני עבודה (ואת חוסר הענין של בן הבית הנוסף בכל דבר שאיננו ממין המוסיקה) ושלחתי אימייל קבוצתי נוסף שבו הודעתי על קיומה של מסיבת רחוב, תאריך, שעה, מקום ,הזכרתי שכרגיל ,המסיבה תהיה מסוג potluck שפירושה ארוחה שבה כל אורח מביא מאכל לשיתוף, מנהג אינדיאני עתיק יומין שזכה להצלחה גדולה בקרב המתיישבים הכובשים שאינם רגילים להאכיל קבוצות גדולות (או קטנות) ובקשתי מאנשים לאשר השתתפות וליידע את הקבוצה איזה מאכל הם מתכוונים להביא כדי ליצור גיוון.
השכנה מיוון תביא - ניחשתם - סלט יוני. אבל הבולגריה תביא עוגה טורקית (למרות שבולגריה תופסת את טורקיה כאויבת), הברזילאית תביא סלט מקסיקני כי היא מדרום אמריקה, הטיוואנים נקניקיות חריפות, הקנייתים קארי אורז עם ירקות, האוגנדים אטריות מתוקות, הגרמנים סלט פסטה עם נקניק והסינית שאלה אם אפשר להביא חזיר בשמיכה. חזיר בשמיכה? שאלתי את עצמי? האם היא מתכוונת שיש לה חזיר, חיית מחמד שהצטנן המסכן, קיבל נזלת וצריך להיות מכוסה בשמיכה? תגידי, שאלתי אותה, למה את שואלת? אני לא יודעת איזה מגבלות על אוכל יש לשכנים, היא ענתה. יש ברחוב כמה יהודים. אוכל? מייד חיפשתי בגוגל חזיר בשמיכה. ככה נראה המצונן שקיבל נזלת.

מאיפה אני צריכה לדעת?  אצלנו קוראים לו "משה בתיבה"   שם הרבה יותר הגיוני לא? תראי, כתבתי לה שוב, ככל הידוע לי ליהודים ברחוב אין מגבלות אוכל אבל יש לנו חמש משפחות מוסלמיות ששלוש מהן  דתיות, מתפללות חמש פעמים ביום ולא אוכלות חזיר, עם שמיכה או בלעדיה. תגידי, היא כתבה     

לי שוב, מה הבעיה שלך? אין שם שום חזיר, אני שואלת אותך כדי לדעת אם לקנות את זה בחנות כשרה. ברור? הסינית שואלת אותי אם לקנות חזיר בשמיכה בחנות של אוכל כשר. 

בליל שבת האחרון, התכנסו אצלנו בחצר, דרי כל השכונה, מזג האויר היה אביבי ונעים, בגלל שהמסיבה היתה בבית פרטי אפשר היה לשתות אלכוהול, שהוא אסור בתכלית האיסור במרחב הציבורי, ולהרים כוסית, ועוד אחת (חוץ מהמוסלמים), הילדים שיחקו, השיחה קלחה בבליל של מבטאים על כל נושא שבעולם וגם על פוליטיקה ודת ורשתות חברתיות מקצועיות נדחקו לקרן זוית מפני ש א. האמריקנים ברחוב שלנו במיעוט ב. כולם דמוקרטים (חוץ ממני שכזכור בקשתי להחליף את השתיכותי הפוליטית לבלתי תלויה , שבעת הילדים המוסלמים של שכנתי משמום מרובת הילדים אכלו ולא הותירו חזירים בשמיכות אך לא נגעו בסלט הפסטה הגרמני שהכיל נקניק שמי יודע מאיזו חיה מצוננת ומתעטשת נעשה.

אין כמו אמריקה.

ארור שפטרנו מעונשו של זה

בני הצעיר איתי היום בן שמונה עשרה. מבחינתו זה משמעותי מאוד. קודם כל הוא יצטרך ללכת למשרד הרישוי להחליף את רשיון הנהיגה "הקטין"  המאונך בצורתו לרשיון נהיגה של בגיר שנראה כמו כל רשיון נהיגה בעולם. בהיעדר תעודת זיהוי במקומותינו, רשיון נהיגה הוא תעודה מזהה לכל ענין וענין.
ולמה מבחינים אצלנו בין הרשיונות על פי הגיל? כדי שיידע כל מי שאוחז ברשיון המאונך שהנ"ל קטין, שאין למכור לו אלכוהול וסיגריות, שהוא לא יכול לנהוג בין חצות לשש בבוקר ושכל עבירה שהוא עושה בעת נהיגה היא באחריות הוריו. הרשיון "הרגיל" לא פוטר את בעליו מכל האיסורים. הוא יכול לנהוג בכל שעה משעות היממה, אפשר למכור לו סיגריות אך עדיין הוא אינו יכול לקנות או לשתות אלכוהול (אלא אם כן הוא מחזיק ברשיון נהיגה מזויף).
בעת הנפקת הרשיון החדש הוא יכול להירשם להצביע בבחירות ולמלא את חובתו האזרחית והציבורית והוא צריך להחליט האם הוא דמוקרט, רפובליקן או בלתי תלוי. לפני כמה ימים שלחתי מכתב לועד הבחירות של המחוז שלנו ובקשתי שיחליפו את הרישום שלי מדמוקרטית לבלתי תלויה, שלא יחשבו שאני בכיס שלהם ושלא יתקשרו אלי מעכשיו ועד הבחירות כדי להכניס את היד לכיס שלי. אגב, כשבאים פה להצביע לא צריכים להציג שום תעודה מזהה.
כניסתו של איתי לעולם הבוגרים מביאה איתה זכויות וחובות. מהיום הוא יכול ללכת לרופא ולהיבדק בלי שאני אדרש להיות נוכחת בחדר למבוכת שני הצדדים המעורבים (איתי ואני) . מהיום הוא גם יכול לכתוב בעצמו אישור לבית הספר שמסביר את איחוריו וחיסוריו הרבים בכך שלא הרגיש טוב, היה חולה, היה בטיפול יישור שיניים (שהסתיים לפני שנתיים) . הסיבה שבגללה הורים צריכים לשקר את מערכת החינוך באופן קבוע ולהמציא אישור מחלה לילדיהם הבריאים היא שחיסורים מעל המותר מביאים להורדת ציון בקורס. למרבה הצער נותרו לאיתי רק שלושה ימים להינות מהפריבילגיה להמציא לעצמו אישור רפואי כי בשבוע הבא הוא מסיים את הלימודים.

מהיום אני לא יכולה לנהל את איתי באופן רשמי, כשהוא שוכח להביא קבלה מהרופא אני לא יכולה להתקשר לביטוח הרפואי ולהסביר שהילד שכחן, כשהוא מסרב בתוקף ללכת לטכס סיום בית הספר שיתקיים באחד מאולמות הענק בוושינגטון בסוף החודש בו יצעדו כל התלמידים לבמה בגלימות וכובעים לקבל את התעודה הנכספת וללחוץ ידיים לכל המורים לצלילי מוסיקה שתנגן תזמורת בית הספר אני לא יכולה לדבר על ליבו ולשנות את החלטתו, כשהוא מתנהל בעצלתיים מול ברקלי קולג' ידיי כבולות - כל המכתבים מגיעים למר איתי יסעור - שקיבל כתובת דואר אלקטרונית מעוררת קנאה iyasur@berklee.edu - שם מציעים לו לפתוח חשבון בנק לסטודנט, לקחת הלוואה להוצאות שכר הלימוד, לפנות למתווכים בעניני דירות בבוסטון, להחליט איך הוא רוצה לשלם את שכר הלימוד בתשלום אחד או יותר, ואנחנו, ההורים, האחראים בלעדית על מימון הפרויקט הזה לא יכולים לדבר עם הרשויות שמהיום והלאה עושות ביזנס רק עם איתי. 

אבל הדבר שהכי קשה לי להתמודד איתו זה הסנדוויצ'ים. בימים אלה אני מכינה את ארוחות הצהרים האחרונות שנכנסות לשקית החומה שאיתי לוקח איתו לבית ספר. אותו הסנדוויץ שאין לעשות בו שינוים הוא חלק ממני, משגרת הבוקר שלי שבה אני קמה כל בוקר לפני השעה שש, מכינה לאיתי ארוחת בוקר, מביאה לו אותה על מגש לחדר כדי שיתעורר לניחוח מרק המיסו, קערת הפירות והדגנים ומיץ התפוזים הסחוט (על ידי מקסיקנים מפלורידה) והולכת להכין לו את ארוחת הצהרים שאותה הוא לוקח איתו. אני מביטה במארז השקיות החומות, בחטיפי הגרנולה, בקבוקי המים ומתחילה להתאבל כבר היום. מי יתנני להמשיך ולהכין סנדוויצ'ים, לכתוב אישור חיסורים, לנקות, לכבס, לגהץ, לתקן, להסיע, לקנות, לשלם (בעצם את זה אני אמשיך לעשות עוד ימים רבים) ולהחזיק אותו קרוב.
מזל טוב בני הצעיר וברכות הצלחה מהקן המתרוקן!