אתמול נסעתי לבקר את חברתי פאדווה שהזמינה אותי לארוחת ערב בביתה. אף מסעדה מזרח תיכונית לא יכולה להתחרות במטבח של פאדווה, במיוחד בעוף ובכבש שלה, כך היא מעידה על עצמה ויניב מסכים איתה, אני לא יכולה לאמת בגלל שאני צמחונית אוטוטו טבעונית. אכלנו מג'דרה עם בורגול, לא עם אורז, וכרגיל פאדווה הרבתה לשבח את המטבח הסורי שהוא לדעתה פאר היצירה הקולינרית הערבית ולהוריד מערכם של המטבח הלבנוני והפלסטיני (בתוספת עיקום אף) כשהמטבח הוא משל ליחסים הקונפליקטואלים שיש בין הערבים לבין עצמם. בעלה לשעבר של פאדווה הוא פלסטיני במקור שעזב לירדן כדי ללמוד קצת לפני 67 וזכה באזרחות ירדנית. משם עברה המשפחה לכווית וכשהכוויתים זרקו את הפלסטינים לכל הרוחות במלחמת המפרץ הראשונה האזרחות הירדנית הצילה אותם כי היה להם לאן לחזור. לפאדווה יש בנוסף אזרחות סורית ובית בדמשק שהיא חשבה לפרוש בו לגימלאות ולהנות מפריחת הורדים ופרחי היסמין כמו גם מהארכיטקטורה הנפלאה של העיר אבל לאור השתלשלות הענינים במזרח התיכון זהו חלום באספמיה ולמזלה של פאדווה יש לה עכשיו דרכון אמריקני.
בעבודתי בבית ספר לשפות בשמונה השנים האחרונות פגשתי אנשים מכל העולם אבל התידדתי בעיקר עם שכנינו מהמזרח התיכון איתם מצאתי תמיד שפה משותפת.
מדי פעם היה אחד מהם דוחף את הראש שלו לחדר שלי ושואל בתרעומת מה אנחנו חושבים שאנחנו עושים בעזה, למה אנחנו מתנקשים בחיי המדענים שלהם, למה אנחנו מפציצים, למה לא משחררים את האסירים, למה חותמים או לא חותמים את עיסקת שליט ואחר כך מזמינים אותי בחיוך גדול וכל הברכות הערביות האפשריות לחאפלה, המתקיימת באופן קבוע באחת מהכיתות לערבית לכבוד תינוק שנולד, יום הולדת, איזה חג שÎשמענו או שלא שמענו עליו, סיום קורס ועוד.
בזמן מלחמת לבנון השניה הבוסית שלי היתה תקועה בלבנון תחת מטח הפצצות ישראליות ושלחה לי אימייל ובו בקשה שאכתוב לאחד הסטודנטים שלי לשעבר, שבאותו זמן היה הנספח הצבאי בשגרירות האמריקנית בתל אביב, ואבקש ממנו שישים אותה ואת משפחתה ברשימת האזרחים האמריקאים המיועדים לפינוי דרך הים מבירות המופצצת. לקראת הנסיעות הבאות שלה היא באה להיפרד ולבקש ממני שלא נתחיל מלחמה נוספת בזמן חופשת הקיץ שלה בהרים. זה לא אישי וזה לא נגדי, היא פשוט רוצה לחזור הביתה בשלום.
יום אחד חברתי פאדווה ביקשה להכיר לי חברה שלה. "זאת דמט", היא אמרה לי "היא מטורקיה, אלה שתקעו לנו (הסורים) סכין בגב". (עכשיו הם עושים את זה שוב) "נעים מאוד", אמרתי, "עכשיו אתם תוקעים לנו סכין בגב". "באנו להזמין אותך לארוחת צהרים" הן אמרו לי. "אתן בטוחות"? שאלתי בפליאה, "עכשיו רמדאן" (כשעובדים במקום רב תרבותי יודעים על כל החגים). "אין בעיה" הן ענו. לפאדווה יש סכרת ואסור לה לצום ודמט חילונית ומתנגדת לכפייה דתית ולראש ממשלת טורקיה הדוגל באיסלמיזציה. הלכנו לאכול במסעדה אפגאנית. בעל הבית צם אבל המסעדה פתוחה לקהל (האמריקאי ומוסלמי חילוני). בזמן הארוחה דיברנו על כל מה שהוא טאבו באמריקה אבל מובן מאליו במזרח התיכון: דת פוליטיקה וסכסוכי שכנים.
בשיחותי עם שכניי לחדר ולמזרח התיכון אני שומעת הרבה מילים מוכרות בערבית אסלית שגורמות לי להרגיש בבית. "ניפגש בסןף שבוע"? אני שואלת את פאדווה. "אינשאללה" היא עונה. "האוכל מעולה" אני אומרת, "סאחתיין" היא עונה לי. "מה נשמע" אני שואלת את המורה ממרוקו שנולדו לו תאומים. "אלחמדולאללה" הוא אומר. "אתם מסתדרים"? "אללה הוא אכבר" באה התשובה. "נולד לי נכד" בישרתי לחבריי לעבודה. "וואללה? את סבתא? מברוק". "אולי תרביצו כמה קללות עסיסיות כדי שאני ארגיש לגמרי בבית"? ערבים לא מקללים, הם אומרים לי. זה לא מכובד. בחייאת, אני אומרת להם, ערבים לא מקללים? מאיפה אתם חושבים שהישראלים למדו את כל הקללות"? "מהפלסטינים" הם עונים לי. "הפלסטינים הם פלאחים, הם לא הטמיעו את מורשת התרבות הערבית העשירה" אומרת לי פאדווה, שהתגלגלה בכל העולם הערבי ומכירה אותו על בוריו. "קחי למשל את החבר שלך סלימן, מייד רואים שהוא פלאח, זה לא משנה שהוא פרופסור מכובד באוניברסיטה"
החבר הפלאח שלי סלימן, אשתו בותינה ומשפחתו הם הדבר הכי קרוב למשפחה שיש לנו כאן. הם חברים ותיקים שלנו עוד מימי באר שבע ובימי החיזור הראשונים שלהם הם היו עושים בייביסיטר למיה ולשירה. כשאנחנו מבקרים אצלם תמיד עולים על השולחן מאכלים אהובים מהמולדת שאנחנו קוראים לה ישראל והם קוראים לה : back home כדי להימנע מלהזכיר את השם שקיבל יעקב אחרי שנאבק כל הלילה במלאך. השיחות ביננו מתנהלות באנגלית (עם מבטא עברי וערבי) למרות שלפני עשרים שנה, בדירתנו, או בדירתם, בבאר שבע, היא התנהלה בעברית. הם אומרים שהמעבר לאנגלית השכיח מהם את העברית, סלימן טוען שהוא קורא את מהדורת האנגלית של "הארץ" ואנחנו עוקבים בענין אחרי המטמורפוזה שהם עברו במהלך עשרים השנה שהם חיים פה מערבים אזרחי ישראל לפלסטינים גאים. על קירות חדר האורחים האמריקני שלהם תלויים שטיח שעליו רקומה כיפת הזהב, מפת פלסטין השלמה ועליה מפתח, ופסוקים בערבית משיר של המשורר מחמוד דרוויש. כדי להתחבר לאינטרנט האלחוטי שלהם צריך להקיש אלקודס ועל המקרר ממוגנטת מפה של התרחבות ההתנחלות היהודית מארבעים ושמונה ועד היום. ולמרות זאת אנחנו מרגישים אצלם בבית, אנחנו מדברים אותה שפה תרבותית וחברתית ועפים צחוקים כשכולנו נזכרים בימים הרחוקים בהם היינו שואלים את סלימן "ביקרת בבית היום"? ולשאלתו "איך אתם יודעים" היינו עונים "כי יש לך ריח של מדורה" ויותר מכל אנחנו לא מקפידים על תקינות פוליטית, במשפחה, כמו במשפחה.
ערב אחד כשיצאנו מהבית של סלימן ובותינה, ראינו את המרצדס חונה בחוץ, חשופה ולא מוגנת.
"מה קרה סלימן?" שאלתי אותו "ככה אתה משאיר את האוצר שלך בחוץ? אתה לא פוחד שיבואו הבדואים ויגנבו לך את המרצדס?" "כוס אוחתק" עפה לו מהפה קללה, ושנינו הסתכלנו אחד על השני ואמרנו בו זמנית : "זה לא אישי".
בעבודתי בבית ספר לשפות בשמונה השנים האחרונות פגשתי אנשים מכל העולם אבל התידדתי בעיקר עם שכנינו מהמזרח התיכון איתם מצאתי תמיד שפה משותפת.
מדי פעם היה אחד מהם דוחף את הראש שלו לחדר שלי ושואל בתרעומת מה אנחנו חושבים שאנחנו עושים בעזה, למה אנחנו מתנקשים בחיי המדענים שלהם, למה אנחנו מפציצים, למה לא משחררים את האסירים, למה חותמים או לא חותמים את עיסקת שליט ואחר כך מזמינים אותי בחיוך גדול וכל הברכות הערביות האפשריות לחאפלה, המתקיימת באופן קבוע באחת מהכיתות לערבית לכבוד תינוק שנולד, יום הולדת, איזה חג שÎשמענו או שלא שמענו עליו, סיום קורס ועוד.
בזמן מלחמת לבנון השניה הבוסית שלי היתה תקועה בלבנון תחת מטח הפצצות ישראליות ושלחה לי אימייל ובו בקשה שאכתוב לאחד הסטודנטים שלי לשעבר, שבאותו זמן היה הנספח הצבאי בשגרירות האמריקנית בתל אביב, ואבקש ממנו שישים אותה ואת משפחתה ברשימת האזרחים האמריקאים המיועדים לפינוי דרך הים מבירות המופצצת. לקראת הנסיעות הבאות שלה היא באה להיפרד ולבקש ממני שלא נתחיל מלחמה נוספת בזמן חופשת הקיץ שלה בהרים. זה לא אישי וזה לא נגדי, היא פשוט רוצה לחזור הביתה בשלום.
יום אחד חברתי פאדווה ביקשה להכיר לי חברה שלה. "זאת דמט", היא אמרה לי "היא מטורקיה, אלה שתקעו לנו (הסורים) סכין בגב". (עכשיו הם עושים את זה שוב) "נעים מאוד", אמרתי, "עכשיו אתם תוקעים לנו סכין בגב". "באנו להזמין אותך לארוחת צהרים" הן אמרו לי. "אתן בטוחות"? שאלתי בפליאה, "עכשיו רמדאן" (כשעובדים במקום רב תרבותי יודעים על כל החגים). "אין בעיה" הן ענו. לפאדווה יש סכרת ואסור לה לצום ודמט חילונית ומתנגדת לכפייה דתית ולראש ממשלת טורקיה הדוגל באיסלמיזציה. הלכנו לאכול במסעדה אפגאנית. בעל הבית צם אבל המסעדה פתוחה לקהל (האמריקאי ומוסלמי חילוני). בזמן הארוחה דיברנו על כל מה שהוא טאבו באמריקה אבל מובן מאליו במזרח התיכון: דת פוליטיקה וסכסוכי שכנים.
בשיחותי עם שכניי לחדר ולמזרח התיכון אני שומעת הרבה מילים מוכרות בערבית אסלית שגורמות לי להרגיש בבית. "ניפגש בסןף שבוע"? אני שואלת את פאדווה. "אינשאללה" היא עונה. "האוכל מעולה" אני אומרת, "סאחתיין" היא עונה לי. "מה נשמע" אני שואלת את המורה ממרוקו שנולדו לו תאומים. "אלחמדולאללה" הוא אומר. "אתם מסתדרים"? "אללה הוא אכבר" באה התשובה. "נולד לי נכד" בישרתי לחבריי לעבודה. "וואללה? את סבתא? מברוק". "אולי תרביצו כמה קללות עסיסיות כדי שאני ארגיש לגמרי בבית"? ערבים לא מקללים, הם אומרים לי. זה לא מכובד. בחייאת, אני אומרת להם, ערבים לא מקללים? מאיפה אתם חושבים שהישראלים למדו את כל הקללות"? "מהפלסטינים" הם עונים לי. "הפלסטינים הם פלאחים, הם לא הטמיעו את מורשת התרבות הערבית העשירה" אומרת לי פאדווה, שהתגלגלה בכל העולם הערבי ומכירה אותו על בוריו. "קחי למשל את החבר שלך סלימן, מייד רואים שהוא פלאח, זה לא משנה שהוא פרופסור מכובד באוניברסיטה"
החבר הפלאח שלי סלימן, אשתו בותינה ומשפחתו הם הדבר הכי קרוב למשפחה שיש לנו כאן. הם חברים ותיקים שלנו עוד מימי באר שבע ובימי החיזור הראשונים שלהם הם היו עושים בייביסיטר למיה ולשירה. כשאנחנו מבקרים אצלם תמיד עולים על השולחן מאכלים אהובים מהמולדת שאנחנו קוראים לה ישראל והם קוראים לה : back home כדי להימנע מלהזכיר את השם שקיבל יעקב אחרי שנאבק כל הלילה במלאך. השיחות ביננו מתנהלות באנגלית (עם מבטא עברי וערבי) למרות שלפני עשרים שנה, בדירתנו, או בדירתם, בבאר שבע, היא התנהלה בעברית. הם אומרים שהמעבר לאנגלית השכיח מהם את העברית, סלימן טוען שהוא קורא את מהדורת האנגלית של "הארץ" ואנחנו עוקבים בענין אחרי המטמורפוזה שהם עברו במהלך עשרים השנה שהם חיים פה מערבים אזרחי ישראל לפלסטינים גאים. על קירות חדר האורחים האמריקני שלהם תלויים שטיח שעליו רקומה כיפת הזהב, מפת פלסטין השלמה ועליה מפתח, ופסוקים בערבית משיר של המשורר מחמוד דרוויש. כדי להתחבר לאינטרנט האלחוטי שלהם צריך להקיש אלקודס ועל המקרר ממוגנטת מפה של התרחבות ההתנחלות היהודית מארבעים ושמונה ועד היום. ולמרות זאת אנחנו מרגישים אצלם בבית, אנחנו מדברים אותה שפה תרבותית וחברתית ועפים צחוקים כשכולנו נזכרים בימים הרחוקים בהם היינו שואלים את סלימן "ביקרת בבית היום"? ולשאלתו "איך אתם יודעים" היינו עונים "כי יש לך ריח של מדורה" ויותר מכל אנחנו לא מקפידים על תקינות פוליטית, במשפחה, כמו במשפחה.
יום אחד בזמן שביקרנו בביתו נפל לסלימן משהו מידו ונשבר. "מוות ליהודים" שמענו אותו מפטיר. "מה אמרת"? שאלנו בזעזוע. "מוות ליהודים" הוא חזר ואמר. "זה לא אישי" הוא הרגיע אותנו, "וזה לא נגדכם, זה מהבית, זה מה שאומרים כשקורה משהו רע". מה לי כי אלין? יום אחד בזמן שטיילנו עם משפחתו סלימן אמר לאחד הילדים "יאללה". בלי לחשוב עפה לי מהפה השורה : "יאללה רוח מין הון עבדאללה! שתמות אינשאללה רק לא בתל אביב". מתוך השיר "שני בנאים פה אנו" http://www.youtube.com/watch?v=tYretbMQ29A
"מה אמרת"? שאלה אותי בותינה חברתי היקרה. "זה לא אישי" אמרתי לה. זה מהבית.
למרות שסלימן התגלגל להיות פרופסור מכובד באוניברסיטה ולו פרסומים רבים, הוא לא הרגיש שהגיע אל המנוחה והנחלה עד שקנה מרצדס, התגשמות החלום הערבי. אחרי הרכישה הזאת הוא קנה בית עם חניה מקורה כדי לשמור על בבת עינו. בטלפון בותינה אמרה לי שאם בזה הסתכם משבר גיל הארבעים שלו אז המכונית היתה שווה את הכסף שהיא עלתה.ערב אחד כשיצאנו מהבית של סלימן ובותינה, ראינו את המרצדס חונה בחוץ, חשופה ולא מוגנת.
"מה קרה סלימן?" שאלתי אותו "ככה אתה משאיר את האוצר שלך בחוץ? אתה לא פוחד שיבואו הבדואים ויגנבו לך את המרצדס?" "כוס אוחתק" עפה לו מהפה קללה, ושנינו הסתכלנו אחד על השני ואמרנו בו זמנית : "זה לא אישי".
זה גדול !!!!!!
השבמחקלא אישי לא אישי. אבל לאיזו אחות הוא התכוון?
השבמחק