קופות בשירות עצמי, האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם

לפני שנתיים, אחרי שנים של ציפיה וסבל (בדלפק ההגירה בשדה התעופה בכניסה לארצות הברית) הפכנו לאזרחים אמריקנים, לאחר שהוכחנו בקיאות בהיסטוריה ובשיטת הממשל של מולדתנו החדשה. אחת ממאה השאלות במבחן האזרחות היא : מהי המערכת הכלכלית בארה"ב והתשובה היא: כלכלת שוק קפיטליסטית. ככה, ישר ולענין, בלי כחל ושרק ובלי התנצלויות. את התשובה לשאלה הזאת (בניגוד לאחרות, כמו איך נקראים עשרת התיקונים הראשונים לחוקה - הצהרת הזכויות - או כמה תיקונים יש לחוקה - 27)  לא היינו צריכים ללמוד ולשנן. אנחנו חיים, נושמים, עובדים ומקיימים את השוק הקפיטליסטי יום יום שעה שעה.

מקס ובר, הסוציולוג הגרמני, שחקר את הקשר בין כלכלה ועקרונות הדת, טען בחיבורו: "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", שהקפיטליזם, הוא מערכת חברתית תרבותית, שהתפתחה מתוך הנצרות הפרוטסטנטית, לפיה, עצם הצלחתו של האדם בחיים מהווה אישור לבחירתו על ידי האל, וכדי להבטיח את בחירתו, על האדם לעבוד כל חייו כדי להגדיל את עושרו, לכן, התעשרות היא מטרה דתית המושרשת ברוח הכנסיה הדורשת ממאמיניה לעבוד לחסוך ולצבור נכסים כדי להבטיח להם הצלחה בעולם הזה ומקום בעולם הבא.

כדי לצבור נכסים להתעשר ולחסוך הצטרפה רשת הסופרמרקט המקומית שלנו לטרנד הכללי של צמצום כח אדם והוצאות תקורה, והתקינה לצד הקופות הקיימות חמש עמדות תשלום ללא
קופאי/ת, מה שקרוי במחוזותינו Self checkout. תחנות היציאה העצמית, מסבירים לנו, פועלות לטובת הקונה שזמנו קצר וקנייתו מרובה והן בהחלט יוצרות אשליה של קיצור תורים.

אנחנו מתדלקים בעצמנו את המכוניות שלנו וזה נראה לנו אך טבעי (חוץ מחברתי היקרה רחלי, שבעל התחנה השכונתית שלה הציע לה קורס בתדלוק עצמי אבל עוד לא היה לה זמן לקחת אותו ובינתיים היא משלמת לו דמי אי אבטלה). עכשיו הגיע תורן של הקופות ליציאה עצמית בחנויות שיש בהן עומס גבוה של קונים ואתיקה פרוטסטנטית של הבעלים כמו Home Depot, Ikea הספריה המקומית וכאמור הסופרמרקט השכונתי שלנו.
 וזה עובד כך, כשמגיעים ליציאה מהחנות יש אפשרות לבחור בין קופות המאוישות בקופאים ובמה שקרוי במחוזותינו baggers כלומר, אורזים, שהם עובדי החנות, העומדים בסוף הסרט הנע מהצד השני של הקופאי ואורזים את המוצרים הנעים אליהם בשקיות אותן הם שמים בעגלת הלקוח. העגלות, אגב, עומדות לרשות הלקוח ללא תשלום וללא דמי הפקדה בניגוד למקובל בישראל, שבה, אם אין לך מטבע זמין של חמישה שקלים (או כך היה בתקופתינו) אתה לא יכול להשתמש בעגלת קניה מחשש שתגנוב אותה ותהפוך אותה לסבתא, על פי הביטוי השגור : אם לסבתא שלי היו גלגלים אז היא היתה עגלת קניות.
תור ארוך משתרך בבוקר יום שבת, או ראשון בעמדות התשלום בשירות עצמי והקופאים המובטלים בקופות המאוישות צופים בפליאה בקונים, שבמסגרת תרומתם לכלכלה מחליפים עימם תפקידים, עובדים בשירות החנות ועושים כמיטב יכולתם להימנע מאינטראקציה ותקשורת, ולחסוך זמן אדם. עמדות התשלום המהירות, כשמן אין הן, מפני שהן מייצרות תקלות ודורשות פיקוח אנושי בה בעת שהן מצמצמות תקורה. אחרי שלמדנו לדבר עם מענים אוטומטיים נדמה לנו שאנחנו דוברים את שפת המכונה. "שלום וברוכים הבאים" מקדם אותנו קול נשי (מחקרים הוכיחו שאנשים מעדיפים קול נשי הבוקע ממכונות ונותן תחושה משפחתית) המבקש מאיתנו לסרוק את כרטיס המועדון שלנו כדי לקבל הנחות בהמשך.  "תודה" ממשיך ואומר הקול "ועכשיו התחילו לסרוק את המוצרים בזה אחר זה ושימו אותם בשקית הנמצאת מימינכם". אני מחפשת את הברקוד על קרטון חלב השקדים שלי, הללויה, מצאתי. אבל איפה הסורק במכונה? בכל אחת מהמכונות האלה הסורק נמצא במקום אחר. אני מסובבת את קרטון החלב מול המכונה כמו תרנגול כפרות עד שאני רואה את הפס  האינפרה אדום מתביית עליו. "שני דולר וחצי" אומרת לי הקופה. הצלחתי, אני ממשיכה. "חמישה דולר וחצי" קוראת המכונה את הברקוד על גלון מיץ התפוזים (ארבעה ליטר, נגמר ביומיים) . אני סורקת את מיכל הפלסטיק שבו מסודרים כמו חיילים תותי שדה אך במקום לשמוע את הקול הנשי הנעים והמעודד אני רואה לחרדתי שהמנורה של קופה מספר ארבע מתחילה להבהב. "קריאה לעזרה" מודיעה הקופה, "נא לחכות, עזרה בדרך". אני מסמיקה, עוד לא היתה פעם אחת שצלחתי את כל התהליך הזה בשלום, מתי כבר אהיה ילידה ולא אצטרך צוות חילוץ? עובדת מסבירת פנים (שבעתיד הלא רחוק תאבד את עבודתה בגלל עמדות השירות העצמי) באה לעזרתי. "התותים במבצע" היא אומרת לי. "על כל מיכל, מקבלים עוד אחד חינם, חכי פה רגע, אני אביא עוד מיכל". כל הפרוטסטנטים שבאו לתרגל את האתיקה שלהם מסתכלים עלי בפרצוף בלתי נוצרי בעליל. נציגת צוות חילוץ הקופות התקועות חוזרת עם מיכל תותים ומניעה את הקופה. "שלושה וחצי דולר" אני שומעת ורווח לי. הלאה. אני מחזיקה ביד אשכול בננות שתכננתי לשתף אותו בארוחת הבוקר שלי יחד עם התותים וחלב השקדים. איפה הברקוד לכל הרוחות? אני מחפשת לשווא. רק שהמנורה לא תתחיל שוב להבהב אני מתפללת אבל האל (הפרוטסטנטי) לא שועה אלי. נציגת צוות החילוץ יושבת על כיסא גבוה, ממנו היא מפקחת על כל העמדות כמו מציל בחוף הים. "שימי את הבננות על משטח הסריקה" היא אומרת לי "הוא משמש כמשקל" ותלחצי על התמונה של פירות וירקות על המסך שמולך. עכשיו אני מרגישה כמו אחת הדמויות בסטאר-טראק. על המסך מופיעות תמונות של פירות וירקות מאורגנות לפי משפחות, שבטים ומטות. בננות זה קל, אין להן אחים ואחיות כמו לקישואים ופלפלים. אני לוחצת על התמונה ושומעת לרווחתי : "קילו בננות - דולר ושלושים, שימי את הבננות בשקית". שמתי. אני מוציאה מהעגלה מיכל גדול של נוזל כביסה ורוצה לשים אותו על משטח הקסם אבל הוא גדול וכבד ואני מניחה אותו לרגע בצד (ימין) ומזעזעת את המערכת שקוראת:"אין לשים בצד זה מוצרים שטרם נסרקו". בבהלה אני שולפת את המיכל ומחפשת את הברקוד שלו אבל המערכת מתנגדת : "כדי להסיר מוצר מעגלת הקניה שלך יש ללחוץ על הסר מוצר".  אני לא רוצה להסיר ולא להדיר. "נא לשים את המוצר בשקית" אומר לי הקול. אני נזכרת בסצינה העתידנית בספר שלושים וחמישה במאי, שבה, בגלל מתח גבוה בית החרושת מכניס ארנקים ונעליים בצד אחד ופולט פרות בצד השני ואני מחליטה להימלט. על המסך מופיעה האופציה : סיים ושלם. לחצתי. "איך את רוצה לשלם - במזומן או בכרטיס אשראי"? אני לוחצת על תמונת הכרטיס ומקבלת הדרכה אור-קולית שבסופה אני שומעת "תודה שקנית אצלנו, קחי את השקית שלך, אל תשכחי את הקבלה ושיהיה לך יום נעים".   http://www.youtube.com/watch?v=1iR03Dc1-Xk

בכניסה הבאה שלי לסופרמרקט מקדמת את פני נציגת חילוץ הקופות ומציעה לי הדרכה במערכת  "סרוק את זה" (Scan it) הבאה לייעל את הייעול הקודם שלא נמצא מספיק יעיל ואולי לצמצם את נציגת חילוץ הקופות והלקוחות ולחסוך לרשת עוד עובד או שניים. בכניסה לסופר עומד מתקן ועליו מכשירי סריקה לשימוש עצמי.

הקונה סורק את כרטיס המועדון שלו לתוך אחד הסרקנים הללו והופך את הקניה לחוויה אישית, עכשיו כשהמערכת יודעת עליו הכל (לפחות בכל הקשור לדפוסי הקניה והצריכה שלו). הסרקנים האישיים הם בגודל טלפון סלולרי ויש להם מקום מיוחד בעגלת הקניות לנוחיות המשתמש (לצד המתקן המיוחד לספל הקפה). מרגע זה מתחילה הרפתקאה שלא נופלת מזו של עליזה בארץ הפלאות. אני מטיילת עם העגלה וסורקת כל מוצר שאני מכניסה לתוכה. בכל פעם שהמכשיר סורק הוא עושה קול של צלצול מטבעות לשמחת המשתמש. קנית - שילמת. אם מתחרטים אפשר לסרוק את המוצר ב"הסר מוצר" ולהשיבו למקומו. אבל השמחה הגדולה באמת היא שכאשר עוברים ליד המדפים המלאים כל טוב המכשיר מתריע על הנחות ומבצעים ומעודד את החסכנים שביננו לבצע רכישה  ספונטנית ובלתי מתוכננת. הסרקן ערוך לכל מצב כמו חייל טוב ויודע לבצע סריקות של מוצרים שאין להם ברקוד על ידי פיתוח אמצעי לחימה. באזור הירקות והפירות מוצבים משקלים דיגיטלים המחוברים למסכים שיש עליהם תמונות ולמדפסת הפולטת ברקוד לפי המשקל של המוצר. באזור הגרעינים הגרנולה והמיסלי הלא ארוזים שוקלים את התפזורת כל אחת לפי הקוד שלה ומנפיקים מדבקות דומות לאלה של הירקות, כך גם במעדניה. בסוף התהליך לוחצים על כפתור הסיום ומקבלים את הסכום לתשלום על המסך. עוברים באחת מהנקודות הלא מאוישות, סורקים את הסרקן למערכת שמזהה אותו, משלמים, מחזירים את הסרקן למקומו ויוצאים. 

דאוס אקס מכינה.
אני לוקחת את עגלת הקניות שלי, פורקת את תוכנה במכונית והולכת להחזיר אותה למקום (למרות שלא הפקדתי בה חמישה שקלים), אני אמנם לא ילידה אבל עברתי סוציאליזציה. "אל תחזירי את העגלה" אומרת לי חברתי דבורה, העובדת באחד מארגוני העובדים שהמערכת עוד לא הצליחה לרסק "יש פה שני אנשים שהעבודה שלהם היא להסתובב במגרש החניה ולהשיב עגלה למקומה, אם אנשים יחזירו את העגלות, יקצצו אותם". בדילמה הכלכלית הזאת ניצחה האובססיביות שלי, החזרתי את העגלה אבל כדי לאזן את כוחות השוק אני עוברת רק בקופה מאוישת , מסתכלת לקופאים בעיניים ומחליפה איתם מילים. הקפיטליזם לא יעבור!