Delhi - Belly
לדלהי הגענו אחרי נסיעה ארוכה מאוד מג׳איפור. אחרי שהתלבטנו כל שהותינו שם האם לנסוע ברכבת או באוטובוס, יניב, שונא ידוע של תחבורה ציבורית על כל גווניה, הכריע את הכף והחליט על מונית, לאחר שקראנו במדריך הלונלי פלנט, שאנחנו מקללים כל יום בגלל אינפורמציה לא נכונה ולא מעודכנת, שזמן הנסיעה בערך חמש וחצי שעות. הנהג הנחמד שבילינו איתו ביום האחרון בג׳איפור המליץ לנו על בן דודו, נהג גם הוא וקבענו שהוא יאסוף אותנו מהמלון באחת עשרה בבוקר. אחד הדברים המפתיעים בטיול הזה הוא שהכל דופק כמו שעון. הנהגים באים בזמן, או לפני הזמן, הרכבות יוצאות בזמן ומגיעות בזמן והכל מתנהל למופת. נכנסנו למונית, הפעם לא סידרו אותנו עם מכונית משנות החמישים ויצאנו לדרך.
ג׳איפור עיר גדולה ואחרי שעת נסיעה עדיין היינו בתחומה. אחרי עוד שעה עלינו על דרך המלך (שאמנם שימשה בעבר את מלך אנגליה) עברנו בסוכת התשלום של כביש האגרה ונתקענו בפקק תנועה של שעה וחצי יחד עם מאות נהגי משאיות רגוזים. הסיבה: עבודות בכביש שחסמו את התנועה לחלוטין ולא איפשרו מעבר מכוניות. כשנפתחה הדרך לנסיעה הכביש היה משובש וחלקו לא היה סלול. שאלנו את הנהג שלנו איך זה שכביש אגרה במצב כל כך גרוע והוא הסתכל עלינו בתמיהה. הכביש, כך הסביר לנו, ציר תנועה עיקרי המוביל לעיר הבירה, נתפס על ידי גורמים פרטיים שהפכו אותו לכביש אגרה תמורת הבטחה לתחזק אותו והם משלשלים את הכסף לכיסם ומנערים את חוצנם ממנו. ברוכים הבאים להודו הוא אמר לנו, ארץ השחיתות הבלתי מוגבלת. אחרי שעברנו את הבדיקה הראשונית from which country למדנו מהנהג שלנו שהישראלים הם כמו אגוז קוקוס קשים מבחוץ אבל רכים מבפנים.
אחרי כארבע שעות נסיעה הצענו לו לעצור והזמנו אותו לאכול איתנו בפונדק דרכים שלא עבר בדיקות סניטציה לאחרונה. מיה סיפרה לנו שאחד מנהגי הריקשה הצמודים למלון סיפר לה שדלהי זכתה לכינוי דלהי- בלי (Delhi Belly) כי התיירים שנוחתים בה וטועמים לראשונה את האוכל בהודו חוטפים שם את קלקול הקיבה הראשון שלהם ביבשת אבל אנחנו מגיעים לדלהי אחרי שבועיים וחצי של אוכל הודי אז התחלנו לקחת סיכונים. בחמש וחצי בערב נכנסנו לדלהי אחרי מסע מפרך ובשש וחצי התקשרנו למלון לבקש עזרה אחרי שלא הצלחנו למצוא אותו ונתקענו עם האוטו בתוך שוק צר מלהכיל את המונית, נהגי הריקשות, הוספות ושאר מירעין בישין. לזכותו של הנהג יש לציין שגם אחרי חמש שיחות טלפון עם פקיד הקבלה, פקקי תנועה בלתי אפשריים ושעון שדופק לרעתו הוא שמר על רוח טובה ושאל אותנו מדי פעם מה איבדנו בדלהי. בשבע בערב, אחרי שמונה שעות הגענו למלון שלנו שכנראה נמצא בפרבר קצת שכוח (לנו המקום נראה הומה כמו כל מקום אחר בעיר) ויניב שלח את מיה ואותי לקבלה בזמן שהוא מצ׳פר ומתגמל את הנהג שלנו.
ביום שלמחרת קרה לנו מה שקרה לנהג שלנו: לא הצלחנו למצוא את המלון שלנו. מיה שחזרה לפנינו לבדה, הצליחה להגיע אליו אחרי שכמה אנשים טובים עזרו לה ואחרי שיניב ואני לא הצלחנו למצוא את דרכינו היא באה יחד עם פקיד הקבלה לחפש אותנו. המלון שלנו בדלהי הוא קטן ומתיימר להיות bed and breakfast אבל הוא לא באמת. יש בו הרבה צ׳יפים אבל אין אינדיאנים... הבעלים מכנים את עצמם מייסד, נשיא, סגנית נשיא באתר האינטרנט של המלון. בדרך למלון למדנו שבדלהי יש מטרו חדיש חדש ויעיל. בבוקר כשיצאנו מהמלון והתנפלו עלינו נהגי הריקשה אמרנו להם בחיוך ממזרי: לא תודה אנחנו הולכים למטרו. בבקשה התחנן אחד מהם ליניב, זה הסיפתח שלי, עוד לא היה לי היום אף לקוח, אני אקח אתכם לאן שאתם רוצים בשלושים רופי. יניב נכנע לתחנונים והנהג מייד הפך את עורו והיה לצייד. חג היום, הכל סגור, חוץ ממקום טוב לעשות בו קניות אני אקח אתכם לשם. לא רוצים לקנות שום דבר אבל הוא בשלו. ככה זה עובד בדלהי. נהגי הריקשה עטים על התיירים מסבירים להם שהמקום אליו הם רוצים להגיע סגור או לא קיים יותר או שיש עבודות בכביש ומחשבים מסלול מחדש הכולל קומפלקס חנויות המשלם להם עמלה. צייד התיירים משוכלל יותר ממה שראינו קודם. בכל מקום שבו מזהים תייר עומד, חושב, מביט במפה, לא יודע בדיוק לאן הוא צריך מתנפלים עליו ״אנשים טובים״ שמציעים עזרה עם המפה, כיוונים וכל דבר כשהם משכנעים אותו לשנות את המסלול ושולחים אותו למחוז חפצם אחרי שקוראים לריקשה שתיקח אותו לשם. כשהלכנו אתמול בכיכר במרכז העיר ראינו שלט שעליו כתוב לשכת תיירות. אנשים שהתגודדו בחוץ הזמינו אותנו להיכנס במאור פנים. בפנים יושבים מאחורי שולחן ומחשב עובדי המשרד שמציעים לנו לשנות את התוכנית שלנו ולקבל את התוכנית שלהם הכוללת נסיעה וטיולים במונית תיירות ממשלתית לאן שהם רוצים שניסע. כשהבנו שגם פה אנחנו קורבן יצאנו החוצה והגברים שהתגודדו בחוץ אמרו לנו שזה לא משרד תיירות ממשלתי (את זה כבר הבנו) וניסו להטות אותנו לכיוון מי שמשלם את עמלתם.
או אז החלטנו לעשות מעשה. חיפשנו את תחנת המטרו הקרובה ונמלטנו על נפשינו. המטרו של דלהי מודרני מצוחצח אוטומטי ולא נופל מזה שלנו בוושינגטון. אפשר לקנות כרטיס חכם, להטעין אותו בכסף ולעבור בין הקוים השונים. יש תורים מסודרים ושעון אלקטרוני המודיע על מועד כניסת הרכבות לתחנה ובתוך הקרון מסך אלקטרוני מודיע באיזה תחנה נמצאים באמצעות מערכת של אורות מהבהבים. באחת הנסיעות פתח איתנו בשיחה איש מבוגר שסיפר לנו שהמטרו נבנה ומופעל על ידי חברה יפנית פרטית כמו פרויקטים רבים אחרים בהודו. הוא הוקם בסגנון המטרו ביפן ומתפקד ביעילות מירבית. אחרי כמה נסיעות הבנו איך יש סדר בכאוס ההודי הרגיל. המטרו מעסיק מאות שומרי סדר ופקחים בכל תחנה המסתובבים עם אלה ארוכה ולא מהססים להכות פורעי סדר (לאו דוקא חוק). שלטים מודיעים מה אסור לעשות במטרו, לירוק, לאכול, לשתות , ללכלך ובמדינה שבה לכלוך הוא אינהרנטי המטרו מצוחצח והמליונים הנוסעים בו כל יום בקרונות עמוסים עד אפס מקום עומדים בתור מול הדלתות הנפתחות אוטומטית ומחכים עד שייצאו הנוסעים לפני שהם עולים, כמו באמריקה.
משפחת יסעור ישראלי סוף סוף הביסה את נהגי הריקשה. יצאנו בתחנת הממשלה ועשינו טיול יפה לעת שקיעה בשדרה היפה המתחילה בשער הודו ומסתיימת בבית הפרלמנט. השדרה דומה מאוד למול בוושינגטון כשלצד מבנים לאומיים יש מומומנטים ומוזיאונים אבל היא יותר ירוקה ומטופחת. בגלל שהיה אתמול חג לאומי - יום ההולדת של גאנדי - המוני אדם הציפו את השדרה ערכו פיקניקים במדשאות הרבות ואכלו בכל המזללות שקמו לאורך הכביש שנסגר לתנועת מכוניות. על הנקיון אחראית שרשרת המזון האנושית בהודו. המבקרים משליכים את הזבל שהם מייצרים לפחים ומייד מופיעים אנשים המרוקנים את הפחים לשקים, מפרידים אותם לחומרים מהם הם עשויים ומעבירים אותם לסוחרי זבל המסיעים אותם על עגלות הרתומות לאופניים כנראה לסוחרי זבל גדולים מהם. התוצאה- קריה נקיה. בדלהי חיים מליונים רבים של אנשים ולמרות זאת הצלחנו לפגוש בכל המקומות שהיינו בהם את התיירים שהיו איתנו במלון בג׳איפור. כולם על מסלול הקרוי משולש הזהב...חלקם ישראלים. גם בדלהי כל נהג ריקשה יודע כמה מילים בעברית וכולם יודעים שישראל היא מעצמת על. ההודים חושבים שהודו היא הריכוז השני הגבוה של ישראלים מחוץ לישראל.
אגב מעצמת על, היום הפתיע אותנו מוכר כובעים כשהסביר לנו שהכובע המסוים שהוא ניסה למכור לנו הוא מאיכות יוצאת דופן. הוא מיוצר בסין. כשניסינו לרדת לעומק הענין התברר שמה שמיוצר בסין נחשב פה לאיכותי בניגוד למה שמיוצר בהודו. הארוע התרחש כשהלכנו על פי עצת המדריך המקולל שלנו למסגד מוסלמי סופי לשמוע את המתפללים מזמרים ושרים. אטרקציה מספר אחת במדריך התיירים. הגענו עם שקיעה כפי שיעצו לנו ומצאנו את עצמנו בתוך שוק מוסלמי המוביל כנראה למיסגד. הוקפנו בהמוני מתפללים שנהרו לתפילה בנחשול ענקי של בני אדם שסחף איתו קבצנים ילדים תינוקות נכים ואימהות, בשוק ראינו לראשונה אטליזים עם פרות שחוטות (סיבה עיקרית לקונפליקטים בין ההינדים שעבורם פרות הן קדושות לבין המוסלמים האוכלים אותן). כששאלו אותנו מאיפה אנחנו שיחקנו אותה לא מבינים אחרי שהסתכלנו סביב וראינו שאנחנו התיירים היחידים בין אלפי גברים מוסלמים השועטים לתפילה ובין אלפי ידיים מושטות לתרומה למסגד או לנדבה שמושכות אותנו מכל הכיוונים. מיה ואני ראינו כבר בדמיוננו איך עורכים בנו לינץ׳ ותולים את גופותינו באיטליז, משכנו את יניב וסבנו על עקיבנו כשאנחנו מפלסים את דרכינו החוצה בתוך ההמונים ששעטו בכיוון ההפוך. כשהצלחנו לצאת לרחוב תפסנו את נהג הריקשה הראשון ובקשנו ממנו שיסיע אותנו למטרו. אנחנו לא פראיירים.
בשעות הערב המוקדמות המטרו מוצף בעשרות אלפי נוסעים והקרונות צפופים עד אפס מקום. אי אפשר היה להיכנס. הקרון הראשון שמור לנשים בלבד אז נפרדנו. מיה ואני נדחפנו לקרון של הנשים ויניב נדחף לאחד הקרונות וקבענו להיפגש בתחנה היעודה שם עברנו לקו הצהוב וממנו לכחול כדי להגיע למלון שלנו וכל זה כדי לנצח במלחמה נגד נהגי הריקשה. במקדש שביקרנו בו מוקדם יותר היום ראינו הרבה סמלי מגן דוד על הבנין כפי שכבר ראינו פה פעמים רבות על בנינים חנויות ומכוניות. זהו סמל הודי עתיק כמו גם צלב הקרס שאנחנו רואים בכל מקום. היום ראיתי לראשונה צלב קרס על שלט של חנות לצד הכיתוב : סווסטיקה (צלב קרס בנסקריט). להרבה חנויות ומפעלים קוראים פה צלב קרס שהוא הסמל המסחרי שלהם. פה צלב הקרס ומגן דוד דרים בכפיפה אחת וחיים בשלום זה לצד זה.
בלילה הלכנו לשתות בבר שמצאנו ליד המלון שלנו אחרי ששוב לא הצלחנו למצוא אותו כשיצאנו מהמטרו. בבר היתה מסיבה פרטית והמארח הזמין אותנו להיכנס ולהצטרף (זו הפריבילגיה של האדם הלבן). חברת נכסי דלא ניידי ערכה שם מסיבה לעובדים, אולי כדיי לחגוג רבעון מוצלח. בעל החברה שוחח איתנו וסיפר לנו על כך שדלהי היא מקום מצוין להשקיע בו. דירות במגדלי יוקרה עולות כמו בתל אביב. הוא סיפר לנו שיש לו אח החי באמריקה אותו הוא ביקר כמה פעמים אך החליט לחיות בהודו שם רמת החיים יותר גבוהה. בעוד שבאמריקה אפשר לחיות טוב עם משכורת גבוהה, בהודו אפשר לחיות כמו מלך, להעסיק צבא משרתים, לחיות במגדלי פאר ולטעום ממנעמי העולם וגם לנסוע לטייל בו. ההודים הזמינו וויסקי ואני הזמנתי ג׳ין וטוניק. כשהמלצר בא הוא שאל : עם קרח? וכשאמרתי כן ראיתי שיניב ומיה מסתכלים בזעזוע ומנענעים את ראשם אבל לא בהודית. שכחתי את הכלל הראשון בטיול להודו: אסור לשתות עם קרח
כי עושים אותו מהמים שלהם שאנחנו לא שותים. יהיה בסדר אמרתי. הג׳ין ינקה את הזיהום ואם לא אז תהיה לי Delhi Belly
דלהי היא בית למקדשי כל הדתות (כמעט) והמאמינים חיים זה לצד זה בשלום (בדרך כלל) ומקיימים טקסים הנראים דומים למתבונן מן הצד. העיר היתה בעבר מרכז איסלמי חשוב ויש בה מסגדים רבים. אחרי שברחנו מהמסגד שבו שרים הסופים את המנוניהם בתפילת הערב בקרנו אתמול במסגד יום ששי (זה שמו), המסגד הגדול ביותר בהודו היכול להכיל עשרים וחמישה אלף איש. למרבה המזל לא היתה בו כמות כזאת של אנשים כשאנחנו היינו בו אבל שוב מצאנו את עצמנו מוקפים באלפי מאמינים מוסלמים שבאו לתפילת יום הששי. כאן, בניגוד למסגד של הסופי לא ראינו את ההשפעה ההינדית ומחוץ למסגד לא התגודדו מוכרי פרחים ופסלוני תרפים אלא עשרות חיילים ושוטרים ומאות קבצנים בינהם אימהות עם תינוקות, ילדים, נכים, קטועי איברים וחסרי בתים הגרים, כך נראה מתחת ליריעות פלסטיק בשוק המוביל אל המסגד. אל המסגדים מובילים שווקים מוסלמים ובהם עיזים (במצב חי אך כנראה זמני) תשמישי קדושה כמו כיפות לבנות, שטיחי תפילה, חרוזים, אטליזים המציגים חיות שחוטות, אני מניחה שהן לא פרות אחרת היו שוחטים את בעלי האטליז ודוכני מזון המציעים שיש קבב, תופעה חריגה מאוד במזון הרחוב שהוא תמיד צמחוני. המסגד היה על המפה שלנו בגלל שיש לו מגדל עם תצפית על כל דלהי. בכניסה עצר אותנו בחור צעיר ובקש שנוריד את הנעליים ודרש דמי כניסה שערוריתיים. ניסינו להתווכח כי ראינו שאף אחד אחר לא משלם וגם לא נאמר בשום מקום שצריך לשלם אבל הוא היה יותר עקשן ואמר לנו שהכרטיס הפרוביזורי כולל דמי עליה למגדל. כשהגענו לכניסה למגדל בקשו מאיתנו דמי כניסה למגדל. הפעם אנחנו התעקשנו ואני הייתי מוכנה לקרוא לחיילים ההודים אם צריך. ויתרו לנו. עלינו קומה אחת והגענו לרחבה ממנה עולים למגדל עצמו שיש בו 121 מדרגות לוליניות, ספרתי. מזל שבחדר הכושר אני עובדת על המכשיר המדמה מדרגות. ליד המדרגה הראשונה יושב מאמין הקורא עיתון ודורש להפקיד אצלו את הנעליים שנשאנו בידינו ולשלם לו דמי פיקדון. נכנענו. מהמגדל אמנם רואים את כל העיר, העתיקה והישנה, המכוערת והיפה, את שכונות העוני לצד גורדי השחקים, את הטינופת לצד השטחים הירוקים. מראה מרהיב.
לצד המסגדים הרבים עומדים בתפארתם מקדשים סיקים ביננם המקדש הסיקי הגדול עם כיפות הזהב שגם הוא מושך אלפי מאמינים המכסים את ראשם ורוחצים את רגליהם במים לפני הכניסה, מקדשי כל האלים ההינדים, מקדש בודהיסטי, כמה כנסיות, מקדש בהאיי ועוד דתות שאנחנו לא שמענו עליהן. המקדשים ההינדים יפים צבעוניים ומלאי פרחים סגולים וכתומים אותם אוספים לזרים יפהפיים מוכרי הפרחים בשווקים. בכל מקום צריך לחלוץ נעליים ובחלק מהמקומות צריך כיסוי ראש.
ההודים אנשים מאמינים, המקדשים שלהם מפוזרים בכל מקום, בתוך שווקים, על הכביש הראשי, באמצע או בפינת הרחוב, בתחנת הרכבת במטרו ובבתים והם נעצרים מולם ומתפללים או שבאים להתפלל בהם במיוחד. אוצר המילים היומיומי שלהם כולל מילים שאנחנו משייכים לניו אייג׳ כמו גלגול נשמות, מדיטציה, קארמה, אום.
באותה טבעיות שאנחנו תופסים כרוחניות והארה ובגללה נוהרים להודו, הם צדים קורבנות, משקרים, גונבים ומסדרים. כמעט בכל האינטראקציות שלנו ניסו לסדר אותנו, להוליך אותנו שולל, לסובב אותנו בכחש ולעשות עלינו קופה קטנה כגדולה ונזכיר רק חלק מהציידים: נהגים, עובדי בתי מלון, עוברי אורח, מלצרים, טבחים, שומרים, שוטרים, נזירים, מאמינים, מוכרים: כולם רואים את התיירים / צרכנים, זרים ומקומיים דרך עדשות הכסף והעמלה, השוחד והבקשיש.
עשרות האנשים שפגשנו ושוחחנו איתם סיפרו לנו על עצמם ועל חייהם אבל אף אחד לא שאל אותנו אף פעם עלינו. כפי שמיה סיכמה הם לא רואים אותנו כבני אדם אלא רק ככספומט.
כשנתקלנו פעמים ספורות במי שלא רצה מאיתנו כלום והיה הוגן והגון כל כך הופתענו שהענקנו לו מכל טוב בלי שיבקש. למרות האמור לעיל,
כל הציידים והמלקטים שפגשנו היו נחמדים וידידותיים וגם כשלא קיבלו את מבוקשם כיוונו אותנו ועזרו לנו להגיע עד הלום.
נמסטה!
