טלפון דור שלישי לגיל השלישי

כקוראת כפייתית שעיניה נמשכות לאותיות ומילים בכל מרחב ויזואלי משכו את תשומת ליבי שתי מודעות על לוח הספריה השכונתית שלי.  באחת היה כתוב : דרושים מתנדבים קשישים לעזרה בשיעורי בית לבני נוער. במקומותינו מהדרים פני זקן וקוראים להם Senior Citizens כלומר אזרחים בכירים, הגדרה שיש בה כבוד בניגוד לקשיש או ישיש, שהן הגדרות המרמזות לא רק על גיל אלא גם על כשירות (או היעדרה) . בשניה, בקצה השני של לוח המודעות נכתב : דרושים מתנדבים בני נוער להדרכת קשישים בשימוש באייפאד ומחשבי לוח אחרים (טאבלטים) בספריה. לוח המודעות כמשל?

ההתנדבות משני צידי המתרס של הגיל נעשית בתחומי הספריה. התלמידים מקבלים עזרה פרטנית בשיעורי בית ממתנדבים, אנשים מבוגרים, בעלי ידע בתחומים שונים, שזמנם בידם וקריירה מקצועית מאחוריהם או בצידי הדרך שלהם, הנפגשים עימם פעם או פעמיים בשבוע ואזרחים בכירים, בעלי ידע וקריירה מקצועית בשלב זה או אחר המתקשים להתמודד עם חידושים טכנולוגים בכוחות עצמם מקבלים הדרכה קבוצתית מצוות הספריה, המבקש לתגבר אותה בעזרה פרטנית, בהורדת ספרים אלקטרונים מושאלים למכשירי קריאה אלקטרונים כמו קינדל,  אייפאד וטאבלטים למיניהם. 

מי שראה אותי נאבקת באתר הספריה כדי להוריד ספר מושאל לקינדל שלי או בקינדל עצמו כדי להגדיל את האותיות או להשתמש באופצית התרגום שלו יעיד עלי שלמרות שאני עוד לא עונה לקריטריון של קשישה (או בכירה) , אני בנזקקות תמידית לתמיכה טכנית. בן הזקונים  שלי הוא סרבן תמיכה, לטענתו, אני מקרה אבוד (את ההסברים שלי שבאופן יחסי המצב שלי לא כל כך אנוש הוא לא מקבל). את תסכולי אני מפנה ליניב, איש מחשבים נודע לתהילה בכל קצוות תבל, הפוכר ידיו ביאוש ומסביר לי בפעם האלף שלמרות שהוא מהנדס תוכנה, או כפי שמעיד על עצמו ידידנו ערוד, סבל ביטים, הוא מבין בפלאי הטכנולוגיה השימושית כמו חמור במרק פירות. הישועה שלי מגיעה ממעצמת ההיי טק הישראלית מעבר לים, משם,  באמצעות טלפון או שיחת וידאו, בתי הצעירה שירה מובילה אותי בנבכי ונפתולי יישומי המחשב ולעיתים כשמגיעים מים עד נפש היא צוללת לתוך מעמקי המחשב שלי  ואני יושבת נפעמת מול המסך וצופה בפלאי הטכנולוגיה המתרחשים לנגד עיני. היא נכנסת לקבצים, מזיזה, מארגנת, פותחת תיקיות חדשות, מסדרת בהן את כל הבלגן שאני יוצרת. כמה חבל שאני לא יכולה להציע קפה ועוגה ליד הארוכה שלה המגיעה מקצה העולם לתוך המחשב העומד על שולחן האוכל שלי.

העולם ללא ספק שייך לצעירים היכולים בעת ובעונה אחת לסמס, לחפש, לנווט בעזרת GPS, לקנות באינטרנט, להוריד אפליקציות, לשחק, לדרג את הסרט שזה עתה יצאו ממנו, לעדכן את הסטטוס שלהם בפייסבוק וטוויטר ולהעלות תמונות. אני, שהחזקתי מעצמי מולטי-טסקינג (אך לא עוד, אוי לאותה בושה) מוצאת את עצמי במצבים סופר מביכים שכאן המקום לפרטם. התקשרתי למרפאה כדי לבקש הפניה לרופא והאחות החזירה לי טלפון בדיוק בזמן שערכתי את קנייתי השבועית בסופר, בקשה ממני להתקשר לדוקטור לוין (כמובן, עוד לא נתקלתי פה ברופא לא יהודי)  ואמרה לי לרשום את מספר הטלפון שלו. "אה", אמרתי לה, "זה קצת בעייתי, אני לא בבית ואין לי כלי כתיבה". "באיזה טלפון את משתמשת" היא שאלה אותי. "באייפון" עניתי. "אז מה הבעיה" היא שאלה אותי. הבעיה היא שאני האבלה אבל איך אני אסביר את זה למי שלא באה מהמזרח התיכון. "אין בעיה" היא אמרה. "אני אסביר לך מה לעשות". "תפתחי את אפליקצית הפנקס הצהוב (והיד רושמת) ותקישי את המספר שאני אומרת לך ואז כשתעמדי עם הסמן על המספר שהיקשת שם הטלפון יחייג אותו אוטומטית". "אין בעיה", עניתי, למרות שזה היה שקר מוחלט. עדיין לא פתרתי את חידת המולטי טאסקינג. איך אני יכולה לעשות שני דברים בטלפון באותו זמן : לקחת את המספר ולהקיש אותו בפנקס הוירטואלי. המתנדבים הפוטנציאלים לעזרה לקשישים במצוקה לא יבינו. "אה, טוב, תגידי לי את המספר" אני אומרת לה. והיא מתחילה להכתיב לי מספר בן עשר ספרות, כנהוג במקומותינו. הלב שלי דופק מהר ואני חושבת מה לעשות. את שלוש הספרות הראשונות אני לא צריכה לזכור בגלל שזה אזור החיוג שלנו ואני יודעת אותו, עכשיו אני צריכה שיטה לזכור רק שבע ספרות. "את יכולה לחזור?" שאלתי אותה כשלוש פעמים עד שפיתחתי את שיטת הזכירה ואז מיהרתי להודות לה, לחצתי על סיום שיחה, מיהרתי לפתוח את הפנקס הצהוב באייפון וניסיתי לשחזר את המספר. הו, לא, אין סיכוי. שבע ספרות במספר באנגלית. מי שעוסק בהוראת שפה (או למידתה) יודע שהדבר הכי קשה בשפה זרה הוא המספרים שבאופן טבעי באים לנו בשפת אמנו. כל פעם שאני צריכה לשנן מספר ארוך  אני מגיירת אותו אחרת אין לו זכות קיום. מה זה היה בסוף, 3374 או 3473. זה אבוד, בראש שלי יש סלט של מספרים. אבל לא אשה כמוני תיכנע. סיימתי את קניותי, נסעתי הביתה, הלכתי לאינטרנט וחיפשתי דוקטור לוין, רופא. מייד מצאתי אותו ובדקתי אם המספר דומה למה שזכרתי. דומה אך לא זהה. עכשיו משהיה בידי המספר הנכון, התקשרתי בלב קל, לא מהאפליקציה של הפנקס הצהוב, אלא מהטלפון הביתי שלי וקבעתי פגישה למחרת היום.  באותו רגע התקשרה אלי מיה, בתי הבכורה. "תגידי מיה" שאלתי אותה "איך מדברים בטלפון וכותבים מספר באותו הזמן"? וסיפרתי לה את קורותי האחרונות. "יא האבלה" היא אמרה לי, "כבר הסברתי לך כמה פעמים" (אמנם נכון הדבר) "את שמה את הטלפון שלך על רמקול, פותחת את האפליקציה, שומעת את המספר ומקישה אותו , יש יותר פשוט מזה"?  כנראה שלא, בתנאי שאת לא האבלה. "איפה הרמקול" אני שואלת אותה? "אני צריכה ללכת" היא עונה לי, ואני מניחה שהיא מצמידה אקדח וירטואלי לרקתה.

למחרת בסוף שיעור יוגה, אני יורדת במעלית מהקומה השש עשרה (בה נמצא הסטודיו) יחד עם בחורה שהיתה איתי בשיעור. במקומותינו נהוג להחליף חיוך או כמה מילים, מה שקרוי פה small talk כשנתקעים יחד במרחב סגור ומצומצם כדי לא להיחשב גס רוח. אני מחייכת חיוך קטן. הבחורה מתעסקת  בטלפון שלה ואז מפטירה "אני מקוה שלא קיבלתי דו"ח חניה, אני מנסה להאריך את זמן החניה, תיכף נראה אם הגעתי למקסימום" היא אומרת. "ואיך את עושה את זה?" היא  מסתכלת עלי ושוקלת איך להתיחס אלי. "את מכירה את אפליקצית החניה לאייפון"? היא שואלת. "בטח" אני עונה. "יש לי אותה , אני מתקשרת למספר על המדחן ומקישה את המקום והזמן". "לא צריך להתקשר" היא אומרת לי, עושים את הכל באמצעות האפליקציה, וכשאת מגיעה למכונית את עוצרת את הזמן ולא משלמת על זמן שלא חנית". זו לא אשמתי, אני חושבת לעצמי, הורדתי את האפליקציה לאייפון, זה מספיק טוב, לא? אני מגיעה למכונית ומחפשת את האפליקציה על האייפון אך זו נעלמה. אני מתקשרת לאיתי "תגיד, איפה אני מוצאת את אפליקצית החניה Park Now באייפון"? אני שומעת את האנחה שלו. "תלכי לחיפוש" הוא אומר ביגון. "רגע" אני אומרת לו, " אני אשים אותך על הרמקול".

צבא העם האמריקני

לפני שבוע נסענו לשדה התעופה בבולטימור לקבל את פני שירה ועילי שנחתו שם לפנות ערב. כשהתקרבנו לאולם מקבלי הפנים שמענו רעש והמולה ומחיאות כפיים קצובות. הנחנו שהגיעה אישיות רמת דרג או שנחת איזה סלב או שאולי כל ההמולה הזאת היא סביב הגעתם של בתנו ונכדנו אולם להפתעתנו, מחיאות הכפיים היו לכבוד חיילנו במדים ששבו בשלום מבסיסיהם באירופה, דרום אסיה או ארצות הברית.  כל חייל שעבר את המכס ויצא לאולם הנוסעים הנכנסים זכה לתשואות, מחיאות כפיים ולשקית של דברים מתוקים ממתנדבים. מתברר שבנמל התעופה הזה פועלים מתנדבים בשירות ארגון הכוחות המאוחדים (USO = United Service Organization)   הגירסה האמריקנית של הועד למען החייל , ואחד מהשירותים שהם נותנים הוא קבלת פניהם של החיילים השבים ממשימותיהם במחיאות כפיים וכיבוד.

 קבלת הפנים המופלאה הזאת באולם קבלת הפנים של נמל תעופה שמהווה צינור תעבורה עיקרי לחיילים יוצאים ונכנסים היא רק חלק משיח פוליטי המתנהל על גבם של החיילים.
לפני שמלחמת בני אור המערבים בבני החושך המזרח תיכונים איבדה מזוהרה וחיילים אמריקנים נכנסו ויצאו בשערי שדות תעופה בדרך לבסיסי הענק שלהם בגרמניה, משם הם התפזרו לאפגניסטן ועירק יצא לנו להתקל בקבלת פנים חמה שערכו חברות התעופה לחיילים בבטן  המטוס. הדיילים סיפרו לנו שעל הטיסה נמצא/ים חייל(ת), סמל(ת), או קצין(ה), אנשינו ונשינו במדים, הנמצאים בדרך למשימותיהם כדי להגן על חרותינו.  התבקשנו למחוא להם כפיים, אולי לתרום מושב במחלקת עסקים ובהחלט לתת להם לרדת מהמטוס ראשונים. לא תמיד היה נוח לאנשינו במדים להיות במרכז תשומת הלב של כל הנוסעים והרבה פעמים נראה שכל מה שהם רוצים זה להגיע הביתה בשקט בלי המולה לחופש של שבועיים - שלושה לפני שהם מוטסים שוב למזרח הקרוב או הרחוק כדי לשמור על חירותינו.
לא בכדי התגייסו חלק מחברות התעופה לוועד למען החייל. קדמה לכך תרעומת על הגזירות שהן גזרו על הציבור בענין מטען שאין הצבא יכול לעמוד בהן. החיילים האמריקנים מבלים זמן רב מהשירות שלהם מחוץ לארצות הברית כיאה לחיילי מעצמת על השולטת על יבשות וימים באמצעות בסיסים, צוללות ונושאות מטוסים המפוזרים בכל העולם. אל יעדם והביתה הם מגיעים בטיסות אזרחיות, שהן זולות בהרבה מתעבורה אוירית צבאית. ארוע ה-11 בספטמבר הביא את חברות התעופה למשבר שהתרחש בד בבד עם פריסת הכוחות באפגניסטן ומאוחר יותר בעירק ואת המחיר שלו - צפיפות יתר במטוסים, הגבלות קשות על המטען, הפסקת שירותי האכלה בטיסות פנים יבשתיות ותשלומים מתשלומים שונים - שילמו החיילים כמו גם האזרחים. פנייה של משרד ההגנה לחברות התעופה (יחד עם איום מרומז בענין מכרזים להטסת חיילים) גרמה להן לחשוב מחדש על מעשיהן הנלוזים ולהתחרות על הטסת החיילים וכך נולדו קבלות הפנים על המטוס, שהלכו והדלדלו ככל שהמלחמה הולכת ומתארכת ולהתארגנויות אזרחים מקבלים פני חיילים שבאחת מהן חזינו במו עינינו.

 לא כל האמריקנים אוהבים את הצבא שלהם, המונה 1.7 מליון חיילים, קצינים ואנשי מילואים ומהווה כחצי אחוז מאוכלוסיית ארצות הברית, במיוחד לא האמידים והמבוססים שבינהם. כיוון שהצבא הוא צבא מתנדבים מקצועי ואין בו שירות חובה, הוא מפעיל משמרות של חיילים שתפקידם לפרסם את הצבא בקרב צעירים, בעיקר תלמידי תיכון ואוניברסיטה ולגייס אותם לשורותיו וכיוון שהצבא הוא מעסיק ככל המעסיקים, המגייסים משתתפים בירידי תעסוקה ומעמידים דוכנים המזמינים מועמדים פוטנציאלים להצטרף לשורות הצבא. בפרבר הוושינגטוני שבו אנחנו גרים קמה תנועת מחאה של הורים נגד מגייסים בבתי הספר התיכוניים. על פי המנהג במקומותינו, אוניברסיטאות מכל רחבי היבשת שולחות נציגים, גם הם מגייסים, לבתי הספר כדי לדבר על ליבם של תלמידי כיתות י"א וי"ב לשקול להירשם אליהן. כל אוניברסיטה הרוצה בכך מקבלת חלון של שעת לימודים באודיטוריום ביום ובשעה שבית הספר קבע לה וכל התלמידים המעוניינים לשמוע מה יש לה להציע באים לשמוע ולקבל אינפורמציה. מלבד ההרצאה "מגייסי" האוניברסיטאות מקימים דוכנים במסדרון בית הספר ומחלקים אינפורמציה לסטודנטים. המגייסים הצבאיים עושים אותו דבר ומקימים דוכנים שונים לחילות השונים שם הם מציגים תמונות, סרטונים, משחקי מלחמה בוידאו שנועדו למשוך את תשומת לבם של מי שמחפשים ריגושים ומציעים להם "ספורט אתגרי, מחנאות, תנאי שדה, נסיעות בעולם" ועוד כיופים המדברים אל ליבם של ילדים בגיל ההתבגרות.

ההורים שנבהלו מהרעיון שהבנים היקרים שלהם (תרתי משמע) יתפתו למשחקי המלחמה יפסיקו להיות ממוקדים במרוץ להצלחה אקדמית, יתגייסו חס וחלילה לצבא העם, יישלחו למלחמות אמיתיות מעבר לים ויסכנו את חייהם ואת גופם התארגנו למחאה אזורית ודרשו שבתי הספר יאסרו על הצבא להציב דוכנים לצד אלה של האוניברסיטאות. ההורים במקומותינו הם קבוצת לחץ בעלת כח כלכלי פוליטי ואלקטורלי ובתוך זמן קצר התארגנה מחאה שבאה לידי ביטוי בעצומה בה התבקשנו לחתום על טופס שבו אנחנו דורשים שבית הספר לא ייאפשר את כניסת הצבא לשטח בית הספר. הדבר עורר מייד סערת תגובות באתר של ההורים ולכל אחד היה מה להגיד ...נגד האפשרות שמיטב הנוער שלנו עלול להתפתות. כמה הורים שניסו להסביר ששירות בצבא הוא שירות העם והמדינה הושתקו באגרסיביות על ידי הורים ליברלים תאבי חירות.

בתי הספר נכנעו לדרישה אך הצבא מצידו לא טמן ידו בצלחת והתלונן בממשל על האפליה נגדו. המימשל פנה לרשות המקומית ואיים להפסיק לתקצב את בתי הספר אם לא יתנו הזדמנות שווה לצבא. הרשות המקומית נאנקה תחת לחצם של שני אדונים מממנים ובסופו של דבר הגיעו לפשרה. בבית הספר שלנו הדוכן של הצבא נמצא באגף של התלמידים הפחות טובים, אלה שממילא עשויים לבחור להתגייס בגלל מחסור בכישורים אקדמיים או כדי לממן את לימודיהם. את מיטב בנינו אנחנו שומרים למקצועות החופשיים.

 את היחס האמביוולנטי של העם לצבא אפשר לראות גם באמצעות קבוצה נוספת שלא מקבלת את אנשינו ונשינו במדים בסבר פנים יפות למרות שהיא בקצה הדתי, שמרני, לוחמני, פטריוטי. מדובר באחת הכנסיות הבפטיסטיות בקנזס ששמה לה למטרה לחלל את זכרם של החיילים הנופלים. הם נוסעים בין בתי הקברות הצבאיים ומפגינים בקול גדול נגד הצבא בגלל שהוא מאפשר להומוסקסואלים לשרת בשורותיו, דבר הנוגד את מצוות אלוהים.

הם נושאים שלטים עליהם כתוב תודה לאל על חיילנו המתים, אלוהים שונא את אמריקה, כולכם תלכו לגיהנום, ועוד שלטי נאצה והם מחוללים מהומה בבית הקברות בעת הלויה הצבאית. ארגונים שונים ניסו להפסיק את מחזה הזוועה הזה, מדינות שונות אסרו על המפגינים להיאסף בשטח בית הקברות אבל הקבוצה עתרה לבית המשפט העליון בשם התיקון הראשון לחוקה : חופש הדיבור. הרכב של תשעה שופטים קבע ברוב של שמונה נגד אחד שאין לשלול את הזכות להפגין בשל העיקרון למרות שללא ספק מעשיה של הקבוצה גורמים עוגמת נפש, בלשון המעטה להורים, בני משפחה, חברים, חיילים ואזרחים מזועזעים.

על דבר אחד יש הסכמה כללית בעם. ביום הזיכרון לחללי כל המלחמות מברכים פה "חג זיכרון שמח" וסוף השבוע של יום הזיכרון בסוף מאי פותח את הקיץ ואת עונת הרחצה.
בעודנו שוכבים על שפת הים או הבריכה, עורכים מסיבות ברבקיו, עטים על החנויות המציעות מבצעי חג ונהנים מיום החופשה שזכינו בו,
אנחנו זוכרים את אלה ששילמו בחייהם כדי להגן על חירותינו, בינהן חופש הדיבור והחופש להפגין נגד הצבא וחייליו.
!America, what a country

וושינגטון מנותקת מהעולם

ביום ששי שעבר בצהרים קיבלנו באמצעות SMS אזהרת מזג אויר לגבי סופת ברקים שתעבור מעל מקומותינו מתישהו בלילה. אנחנו לא מתרגשים מסופות ומאזהרות מפני שזו שיגרת חיינו מאז עברנו לגור במדינה מוכת אסונות טבע ומזג אויר שבה במהלך החורף אנחנו נהנים ובסופו של דבר סובלים מסופות שלג המשביתות אותנו מעבודה, לימודים ועיסוקים מהנים אחרים ובמהלך הקיץ אנחנו סובלים לעיתים מהוריקנים, סופות טורנדו ושטפונות ולעיתים קרובות מסופות ברקים ורעמים המשבשות את אספקת החשמל לבית, לרחוב, לשכונה ולעיתים לכל אגד הערים הסובב את בירת העולם שאנו גרים בפרבריה. בכל פעם שמתריעים על סופה מתקרבת יניב ואני מתערבים האם נאבד את אספקת החשמל ולכמה זמן. בין הסופות אנחנו מזכירים לעצמנו להוסיף לרשימת הקניות נרות, בטריות, רדיו טרנזיסטור, מטען טלפון למכונית, ואולי הגיע הזמן לרכוש גנרטור. לעיתים רחוקות כשאנחנו מסתובבים בחנויות אלטרוניקה לצורך זה או אחר אנחנו מבררים כמה עולה גנרטור (הרבה), האם יש במלאי (עכשיו כן) וכמה קילווואט הוא מספק (תלוי בגודל ובמחיר), מביטים זה בזה ומחליטים שיש צרכים יותר דחופים ופחות יקרים. זה בגלל שהפסקות החשמל האלה הן כמו לידה, הן כואבות בזמן התרחשותן ונשכחות מלב כשאנחנו רואים את האור בקצה הכבל.  

בשעה עשר בלילה בערב שבת התרגשה עלינו סופת ברקים חריגה שנראתה כמו מופעה זיקוקים מרהיב. המראה היה כל כך מרשים ומדהים שהוא השכיח מאיתנו את הדאגה מתופעות הלואי שבאו בעקבותיו. אחרי עשרים דקות של מופע אורות וברקים ורוחות שחלפו עברו אותנו במהירות של 145 קילומטר בשעה מלוות ברעמים מצמררים, כבו האורות וכל מכשירי החשמל בבית ומחוצה לו. זה לא הפתיע אותנו כי כאמור ההאפלות הכפויות הללו מתרחשות לעיתים די קרובות ואנחנו יודעים שמתישהו באמצע הלילה או לפנות בוקר או הכי גרוע בצהרי היום הבא נשמע את קולה הנעים של תזמורת צפצופי המכשירים האלקטרונים המעידים על חזרתם לחיים. 

אחרי ששבה נשימתנו שנעתקה קודם לכן מעוצמת הקולות והמראות, ואחרי שבדקנו שהבית עומד על תילו, שאנחנו לא עפנו איתו לקנזס ולא נתונים לחסדיו של הקוסם מארץ עוץ שלחנו SMS לאיתי שבאותה שעה ניגן בתזמורת של המחזמר "כנר על הגג" בעיר סמוכה ושאלנו אותו האם שלום לו. הוא ענה שכן. הסופה תפסה אותו באמצע ההצגה. הקהל נשאר  במקומו, ההצגה חייבת להימשך, בעלי כלי הנגינה האקוסטים שלא מחוברים למערכת ההגברה מנגנים שירי עם, שחקני ההצגה רוקדים על הבמה וכולם נהנים מפרץ היצירתיות הספונטני. כשאיתי שב הביתה הוא סיפר לנו שלא רק שההאפלה טוטלית ואין אור אלא שהרחובות חסומים בגלל עצים שנעקרו והסופה העיפה אותם, עמודי חשמל וטלפון שנפלו והפילו איתם את הכבלים המתוחים בינהם. אז זהו, פה המקום להסביר שפה, באמריקה של ראשית המאה העשרים ואחת, כל הכבלים המעבירים לנו חשמל ותקשורת מתוחים בין עמודים הנטועים בצידי הרחובות והכבישים, בדרך כלל ליד עצים גבוהים ועתיקים המתמוטטים וממוטטים את כל מה שבינם ומתחתם בכל פעם שסופה עוברת אצלנו בדרכה צפונה או מערבה, בחורף ובקיץ. כך נראה גג ביתם של השכנים שלנו לאחר שעץ נפל עליו  וחדר לתוך הבית. לא היו נפגעים אך נגרם נזק למבנה ולרכוש.

בחצות ליל שבת האחרון היו באזור וושינגטון, וירג'יניה ומרילנד 1.8 מליוני בתים ללא חשמל ושלוש החברות המרכזיות המספקות חשמל הודיעו באמצעות אינטרנט, טלפון ורדיו שהשבת החשמל היא תהליך שיכול לקחת שבוע בגלל עוצמת הפגיעה. אחרי לחצים שהופעלו עליהן הן הזמינו  צוותי תגבור שהגיעו מצפון ארה"ב וקנדה ועבדו כפי שנמסר לציבור סביב השעון. 

אחת מתחנות שאיבת המים ניפגעה גם היא והתחלנו לקבל אזהרות באמצעות הטלפון הסלולרי לא להשתמש במים ולהרתיח את מי השתיה. בתחנות הדלק אי אפשר היה למלא דלק ותורים של שעות התהוו בחמש התחנות הפתוחות עליהן הוכרז ברדיו.

גל החום הפוקד את מקומותינו והיעדר מיזוג גרמו לכך שבימים הבאים החלו דיירי הרחוב שלנו  להיעלם והעיר נראתה כמו תל אביב בעיצומה של מלחמת המיפרץ, כל מי שיכול היה, נס על נפשו. 

אנחנו גרים באזור תיירות וסביבנו יש בתי מלון רבים, שבתוך עשרים וארבע שעות ממועד הסופה הם התמלאו עד אפס מקום. כשהלכתי לבקר את חברתי קרול, שהיא ובעלה ראו את הנולד והזמינו לעצמם חדר במלון מריוט בזמן שרבים אחרים עוד היו אופטימיים, ראיתי תור מתנחשל מדלפק הקבלה של המלון עד לחום הלוהט בחוץ כשיחידים ומשפחות רבים על הזכות לשלם מאתיים וחמישים דולר ללילה או יותר. מתוך המכוניות אנשים הוציאו לעגלת המלון תכולה שנראתה כאילו יצאה מהמזוודה של מרי פופינס. קומקום, מיקרו גל, אוכל שאפשר לחמם, בקבוקי שתיה, יין, מחשבים, צעצועים. מי שלא עלה בידו להשיג חדר במלון מצא לעצמו מזור באחד הקניונים שלא נותקו מהרשת או שפעלו באמצעות גנרטורים ענקיים שם טענו כל פליטי הפסקת החשמל את הטלפונים והמחשבים שלהם.

 מאחד מבתי הקפה יצא המנהל אל הקהל הצובא על השקעים ובקש מאנשים לעזוב עם המחשבים   שלהם כי המסעדה לא עומדת בעומס. בחנות הספרים

Barnes & Noble היתה מלחמה על שקעי החשמל וזמן ההטענה.

בינתיים עברו יומיים ולא נראה שיש אור בקצה האפילה הזאת. ראשי חברת החשמל התראיינו בכל תוכניות הרדיו והטלביזיה והסבירו שהם לא יכולים לקבור את הכבלים מתחת לאדמה בגלל העלות הגבוהה של הפרויקט (ארבעה מיליארד דולר הסביר אחד מהם למראיינת) וממילא יש להם זכיינות על התשתיות ודיוידנדים על הרוחים (אמרה לו המראיינת). באחת מתוכניות הדיבורים נאמר שידם של ראשי חברת החשמל נמצאת עמוק בתוך הכיס של ראשי הרשויות המקומיות והם דואגים לפרנס את מערכת הבחירות של כל המועמדים כדי להבטיח את החוזה שלהם לנצח נצחים.  במרכז הקניות הסמוך לביתינו צצו משאיות מסחריות שמחובר להן גנרטור נייד, שסיפקו שירותי האכלה כמו פיצה ושירותי בנקאות כמו כספומט וברדיו הזהירו אותנו מהרעלת מזון מקולקל, ציוו עלינו להשליך לפח כל אוכל שעמד במקרר שלא מקרר יותר מחמש שעות ובמקפיא שלא מקפיא יותר מעשרים וארבע שעות. מומחים למצבי חירום שלחו אותנו ל"מרכזי התקררות" שהם מקומות ציבוריים שפועל בהם מיזוג אויר, לשם בקשו שנביא קשישים ותינוקות, התבקשנו להיות סולידריים, לבדוק מה קורה עם השכנים, להיות ערים לסכנות חום והתיבשות, לשתות הרבה מים (שוב מזכיר את מלחמת המפרץ) להימנע מלצאת החוצה, מפעילות גופנית ולשמור על טמפרטורת הגוף שלא תעלה. 

ביום שני, תחילת שבוע העבודה, הענינים לא היו כרגיל, ברדיו הכריזו על המשך מצב חירום, עובדים קיבלו אישור לא להגיע לעבודה, בתי ספר וקייטנות לא פעלו, כמליון בתים עדיין היו מנותקים מרשת החשמל, עצים כרותים עדיין היו מוטלים בכבישים וברחובות אבל אפשר היה כבר לראות צוותי עבודה בפעולה שואבים את פסולת העצים ועובדים על רשת החשמל.                        זה הבית של השכנים שלנו לפני ואחרי. אפשר לראות את הכבלים מתנדנדים ונופלים.

חברת החשמל שלנו שהתשתיות שלה מהגרועות בעולם (השלישי) תומכת ללא בעיה בתשתית טכנולוגית סופר מתקדמת שבה הלקוח מתקשר או מתחבר דרך האינטרנט ומקבל מפת אמת של התקדמות העבודה כולל הערכת זמן  להתחברות לרשת. עד ליום שלישי, ההערכה הכללית חזרה ואמרה שעד סוף השבוע החשמל ישוב לתשעים אחוז מהלקוחות וביום שלישי התחלנו לקבל הערכה אישית באפליקצית של חברת החשמל בטלפון לפיה צוותים עובדים על התקלה הספיציפית שלנו ויחברו אותנו בשלוש וחצי בבוקר. 

אחרי כמה שעות כשבדקנו שוב היתה הודעה שהחברה עושה הערכת מצב מחודשת אבל החיבור לחשמל לא יידחה. כשבדקתי בארבע בבוקר את מצב הענינים (ממילא אי אפשר היה לישון בחום ובלחות הנוראים) המערכת קרסה ולא היה שום מידע. עם קריסת המערכת קרסתי גם אני. ציפיות גבוהות מדי הן אויב המין האנושי. אחרי ארבעה ימים של קמפינג על רצפת המרתף שלנו (המקום הכי קר בבית) סחיבת שקיות קרח מהסופר והשלכתן לצידנית שהלכה והתרוקנה מאוכל והלכה והתמלאה בבירה הסבלנות שלי פקעה. 

הזכרתי לעצמי שיש דברים נוראיים מחום מהביל ושאנשי עמק הירדן חיו בלי מיזוג ואף עבדו בחוץ אבל לא התנחמתי. 

יום רביעי, הארבעה ביולי, יום העצמאות ה 236 של ארצות הברית, מעצמת על, אימפריה שאין דומה לה, ואנחנו נמסים נמקים בחום, בלב וושינגטון, ללא חשמל כבר חמישה ימים. 

זהו, אמרתי ליניב, נהיה כאחד האדם, יאללה לקניון. להצטופף עם כולם, לטעון את הטלפון ולעמוד בתור למסעדה יחד עם כל מי שעדיין לא מחובר. אויר הרים צלול כיין קידם את פנינו, תצטרכו לחכות חצי שעה אמרו לנו במסעדת הפיצה שבימים כתיקונם לא היינו שמים שם את כף רגלינו. "אפשר להביא לכם משהו לשתות"? שאל המלצר הנחמד. "כן", אמר לו יניב, "תה קר, בכוס של אמריקאים".  "ולי יין", אמרתי לו. "חצי כוס או כוס"? הוא שאל. "בקבוק" אמרתי לו. "בקבוק"? הוא שאל באי אמון. "בקבוק" אמרתי. "באמת"? הוא חזר ושאל. "תשמע" אמרתי לו, "זהו חג עצמאותינו, אנחנו עצמאים מתענוגות הנפש והגוף, נגמלנו השבוע מהרגלי הצריכה שלנו, לא נגעתי במחשב, לא שמעתי רדיו, לא ברחתי לבית מלון כמו שאר הפחדנים, נשארתי לשמור על הבית, קראתי ספר עם דפים, מנייר, כמו פעם, אני עצמאית ואני רוצה לחגוג". 

בזמן שהטלפון נטען בשקע שלידינו, יניב ואני ירדנו על בקבוק יין אדום, ועל פיצה דקת בצק. 

לפני שיצאנו בדקנו את מצב הפסקת החשמל האישית שלנו בטלפון. "חוברתם בחזרה לרשת החשמל" אמרה ההודעה. "הללויה" ! חזרנו הביתה. לא הלכנו לראות זיקוקים - כבר היו לנו מספיק זיקוקים השבוע.
חברתי קרול, אגב, עדיין לא שבה לביתה. בעיצומו של החום היא אמרה לי שהיא מקוה שהחשמל לא ישוב לביתה לעולם ושהיא תישאר לגור במריוט המפואר, חמש דקות מהבית, כל ימי חייה.  אלה החיים הטובים, היא אמרה בשביעות רצון. 

פה המקום להביע רגשי תודה עמוקים לחברתי דבורה, שהזמינה אותנו לגור אצלה מייד עם נפילת הזרם המרכזי, לחברינו בות'יינה וסולימאן שהזמינה אותנו להתקרר אצלם ככל שנרצה, לחברתי קרול שהזמינה אותי לבלות איתה את היום במלון, לחברותינו אורנה ושרון שהזמינו אותנו אליהן ברגע שהמתג שלהם חזר למקומו ולאבנר וונדי שפתחו בפנינו את ביתם. אנו מודים לכם מקרב לב ואנחנו שומרים את ההזמנות הנדיבות לפעם הבאה, שבטח תגיע במהרה בימינו, הלילה צפויה סערת ברקים ורעמים. America, what a country!