כל מי שנכנס לארצות הברית דרך האויר, הים או היבשה ואינו מחזיק באזרחות אמריקנית נתקל בפקידי הגירה ששמם יצא לפניהם, הנהנים מהכח הרב שהתפקיד מקנה להם ומתייחסים לכל מי שנזקק לשירותיהם כאילו היה ברשימת האסורים בטיסה או כניסה לארצות הברית או פושע נמלט. גם מי שמחזיק בכל הנירות והמסמכים הדרושים יודע שהוא יעבור חקירה זו או אחרת, שמרגיזה את מעיו עוד לפני שעלה למטוס או חצה את הגבול. עם הירידה מהמטוס, האונייה, מעבר הגבול או בכניסה למשרדי ההגירה בעת טיפול בענינינו ,השילוט ומסכי הטלביזיה מקבלים אותנו בסבר פנים יפות ובברכת ברוכים הבאים לארצות הברית ומודיעים לנו שאנשי רשויות ההגירה הם עובדי ממשלה העושים את עבודתם נאמנה ללא משוא פנים ואם נדמה לנו שנעשה לנו עוול ולו הקטן ביותר עלינו להגיש תלונה לרשויות המתאימות, אבל הם בטוחים שלא יהיה צורך בכך. בניגוד לפנים המחייכות אלינו מהמסכים והמקדמות אותנו בברכה מדובבת ומתורגמת לשלל שפות, הפקידים חמורי הסבר, השומרים והשוטרים לבושי מדים שחורים, נעולים מגפי בוקרים וחגורים אקדח ואלה, הנראים ומתנהגים כקלגסים, מזעיפים פנים, כשהם מעבירים אותנו מסכת טרטורים והשפלות הכוללת אימות ביומטרי (טביעות אצבעות) וחקירה שלא היתה מביישת את השב"כ. לכמה זמן באתם (לכל החיים) איפה תגורו (בבית שלנו) מה אתם עושים? (במכנסיים, מרוב פחד), איפה הייתם ומה עשיתם ועוד שאלות שמטרתן להציב גבול ברור בין בעל הסמכות ובין מי שתלוי בחסדיו. לפני כשנה הפעיל פקיד ההגירה את שיקול דעתו ושלח את שירה ויאיר לחדר החקירות של האינקויזיציה, הקרוי במקומותינו "סקנדרי" (משני) אחרי שלא היה מרוצה מהתשובות שהם סיפקו לו. בחיפוש בתיק שהביאו איתם הוא מצא תצלומי אולטרסאונד ששירה הביאה איתה. "אהה" אמר הפקיד, "תפסתי אתכם, אתם מנסים להבריח תינוק בבטן אימו בלי לדווח למכס". אחרי שלא נמצא בתיקיהם שום מימצא מפליל מלבד חוות דעת רפואית שההריון תקין ומכיוון שלא היו בידי הפקיד הוכחות לפשע שביצעו השניים הוא נאלץ לשחרר אותם, לא לפני שנתן להם חוות דעת על הישראלים : "כולם שקרנים" ונטע בהם טראומה שלא במהרה תישכח. גם חווה אלברשטיין עברה את הטראומה הזאת: http://www.youtube.com/watch?v=Qhqc-Rf-5SQ
גם אחרי שהצלחנו להיכנס לארצות הברית, צרותינו לא תמו ועדיין יש לנו ענינים לסדר ברשות ההגירה. הביקור במשרדים האלה מזכיר את הנסיעה ברכבת התחתית של וושינגטון. אסור לדבר בטלפון סלולרי אסור להכניס מים או אוכל, אסור לצלם, אסור להשתין, אסור לחשוב מחשבות אנטי פטריוטיות, איסורים מאיסורים שונים. כל מיפגש עם משרדי ההגירה מטיל אימה.
לאחרונה נזקקה חברתי אורנה לשירותי רשות ההגירה. בנה הצעיר י' נמצא בתהליך הגירה והתבקש לתת טביעות אצבעות במרכז הביומטרי. תהליך האזרוח של הילד, בן השלוש, הוא דו שלבי. קודם ההורים צריכים לבקש בשבילו ויזת הגירה ואחרי שיקבל אותה הם יכולים לבקש בשבילו אזרחות, מפני שאי אפשר לאזרח מי שאין לו כוונות הגירה ומי יודע איזה כוונות יש לילד בן שלוש בכלל , מה שאומר שהטיול למשרד הביומטרי לא יהיה חד פעמי ומי יודע מתי יפוג תוקף טביעות האצבעות שלו ואם אלה לא ישתנו כשיגדל. אני מכירה את המשרד הזה היטב, בקרתי בו לפחות ארבע פעמים במהלך תהליך ההגירה וההתאזרחות שלנו כשהתבקשתי לתת טביעות אצבעות פעם ועוד פעם בגלל שתוקפן של אלה שנתתי בעבר פג. אם הייתי יודעת שתוקפן של טביעות אצבע יכול לפוג הייתי פונה לחיי פשע. עם כניסתם למשרד התבקשו האם והילד להשאיר את כל אשר להם מחוצה לו. אחר כך התבקשו להציג תעודה מזהה. האם הציגה את רשיון הנהיגה שלה המשמש במקומותינו כתעודת זהות. "האם שמך י'" שאל הפקיד. "לא" ענתה אורנה, "זה השם של הבן שלי". "אז הוא צריך להציג תעודה מזהה ולא את" היא נענתה. "אם כך" נאנחה האם, "אני צריכה לחזור למכונית ולהביא את תיק המסמכים שלי". הם יצאו, וחזרו, והתחילו מחדש את תהליך הכניסה הכולל בדיקה קפדנית של המסמכים ומכתב ההזמנה, והתישבו על אחד הספסלים לחכות לתורם.
י' התנהג למופת ולמרות האיסור על הכנסת אייפאד (הבייבי סיטר האולטימטיבי) או צעצועים אחרים הזמן עבר בשלום. כשהגיע תורו של י' לתת טביעת אצבעות, האם והילד התבקשו לגשת לשולחן כדי למלא פרטים בטופס. אחרי שאורנה ענתה על כל השאלות הפקידה אמרה לה ש י' צריך לחתום על הטופס. הילד בן שלוש אמרה אורנה ההמומה. הוא עוד לא יודע לכתוב את השם שלו. "איך קוראים לך" שאלה הפקידה. י' אמר את שמו. "ואתה יודע לכתוב את השם שלך" שאלה הפקידה בנוקשות. "בטח" אמר י' ואיית את השם שלו בשימחה. "את רואה"? שאלה הפקידה. "למה אמרת שהוא לא יודע לכתוב את השם שלו, את יודעת שזו עבירה פדרלית לשקר לשלטונות ההגירה"? "תקשיבי" התחילה אורנה להתעצבן (היא יכולה להרשות לעצמה להתעצבן שם, כי היא אזרחית אמריקנית) "הילד ל א יודע לכתוב או לחתום, הוא בן שלוש". "זו בעיה", אמרה הפקידה, "אם הוא לא יכול לחתום את שמו אנחנו לא יכולים לשלוח את הטופס והוא לא יקבל את הויזה". הראש הישראלי של אורנה התחיל לייצר חדשנות ויוזמה. "אולי תשימי לו דיו על האצבע והוא יחתום איתה, הרי באנו לפה בשביל טביעות אצבעות". "אי אפשר", היא נענתה, אין פה דיו, הכל אלקטרוני. "תגידי" שאלה אורנה "מה אתם עושים עם אנשים שלא יודעים קרוא וכתוב"? "הם מציירים איקס" ענתה הפקידה. "הוא יכול לצייר איקס"? "הוא בן שלוש" כבר התעצבנה ממש האם שבעברה היא מורה לאמנות, "הוא לא יכול לצייר איקס". "אז תבואו בפעם אחרת" אמרה הפקידה. אבל לא אזרחית נחושה כאורנה תיכנע. "רגע" היא אמרה, לקחה את י' לפינה, בקשה כמה דפי נייר מהשומר (מעשה שלא ייעשה) ונתנה לו את שיעור האמנות הראשון שלו. "תקשיב חמודי, אתה צריך לעשות שני קוים כאלה, כמו שאמא עושה כאן אחרת לא נוכל לצאת מפה ונצטרך להישאר פה לתמיד בלי הבקבוק והאייפאד שלך". והנה, לעיניה המשתאות י' צייר שני קוים החוצים זה את זה. "ועכשיו" אמרה אורנה, "בוא תעשה אותו דבר על הנייר של האישה". י' הגאה צעד בביטחון לעבר הפקידה וצייר לה שני קוים חוצים על הטופס שאין לו תחליף. "אתה גדול" אמרה לו האם הגאה, "ניצחנו את המערכת". היוצאים מן המשרד מתבקשים למלא טופס שביעות רצון מהשירות שקיבלו אותו הם משלשלים לתיבה התלויה על הקיר. אני מניחה שהאם היתה שבעת רצון מאוד, ככלות הכל הבן שלה למד לציר איקס כאן ועכשיו.
בצד השני של נהר הפוטומק, במשרדי ההגירה במחוז פיירפאקס וירג'יניה, ישבה חברה שלי שלפני שלוש שנים נישאה לאזרח אמריקני כשבעלה לצידה וניסתה להוכיח באותות ובמופתים שנישואיה לא היו פיקטיביים כדי שתוכל לקבל גרין כארד קבוע במקום הזמני שהונפק לה אחרי הנישואים וחוותה על בשרה את ההקשחה והנוקשות שעוברת מערכת ההגירה. "אני רוצה לראות את הקבלה על טבעות הנישואין שלכם" אמרה להם הפקידה. "לא שמרתי אותה, אמר הבעל, לא עלה בדעתי להחזיר אותן לחנות, אני נחוש בדעתי להיות נשוי לה לעד.
גם אחרי שהצלחנו להיכנס לארצות הברית, צרותינו לא תמו ועדיין יש לנו ענינים לסדר ברשות ההגירה. הביקור במשרדים האלה מזכיר את הנסיעה ברכבת התחתית של וושינגטון. אסור לדבר בטלפון סלולרי אסור להכניס מים או אוכל, אסור לצלם, אסור להשתין, אסור לחשוב מחשבות אנטי פטריוטיות, איסורים מאיסורים שונים. כל מיפגש עם משרדי ההגירה מטיל אימה.
לאחרונה נזקקה חברתי אורנה לשירותי רשות ההגירה. בנה הצעיר י' נמצא בתהליך הגירה והתבקש לתת טביעות אצבעות במרכז הביומטרי. תהליך האזרוח של הילד, בן השלוש, הוא דו שלבי. קודם ההורים צריכים לבקש בשבילו ויזת הגירה ואחרי שיקבל אותה הם יכולים לבקש בשבילו אזרחות, מפני שאי אפשר לאזרח מי שאין לו כוונות הגירה ומי יודע איזה כוונות יש לילד בן שלוש בכלל , מה שאומר שהטיול למשרד הביומטרי לא יהיה חד פעמי ומי יודע מתי יפוג תוקף טביעות האצבעות שלו ואם אלה לא ישתנו כשיגדל. אני מכירה את המשרד הזה היטב, בקרתי בו לפחות ארבע פעמים במהלך תהליך ההגירה וההתאזרחות שלנו כשהתבקשתי לתת טביעות אצבעות פעם ועוד פעם בגלל שתוקפן של אלה שנתתי בעבר פג. אם הייתי יודעת שתוקפן של טביעות אצבע יכול לפוג הייתי פונה לחיי פשע. עם כניסתם למשרד התבקשו האם והילד להשאיר את כל אשר להם מחוצה לו. אחר כך התבקשו להציג תעודה מזהה. האם הציגה את רשיון הנהיגה שלה המשמש במקומותינו כתעודת זהות. "האם שמך י'" שאל הפקיד. "לא" ענתה אורנה, "זה השם של הבן שלי". "אז הוא צריך להציג תעודה מזהה ולא את" היא נענתה. "אם כך" נאנחה האם, "אני צריכה לחזור למכונית ולהביא את תיק המסמכים שלי". הם יצאו, וחזרו, והתחילו מחדש את תהליך הכניסה הכולל בדיקה קפדנית של המסמכים ומכתב ההזמנה, והתישבו על אחד הספסלים לחכות לתורם.
י' התנהג למופת ולמרות האיסור על הכנסת אייפאד (הבייבי סיטר האולטימטיבי) או צעצועים אחרים הזמן עבר בשלום. כשהגיע תורו של י' לתת טביעת אצבעות, האם והילד התבקשו לגשת לשולחן כדי למלא פרטים בטופס. אחרי שאורנה ענתה על כל השאלות הפקידה אמרה לה ש י' צריך לחתום על הטופס. הילד בן שלוש אמרה אורנה ההמומה. הוא עוד לא יודע לכתוב את השם שלו. "איך קוראים לך" שאלה הפקידה. י' אמר את שמו. "ואתה יודע לכתוב את השם שלך" שאלה הפקידה בנוקשות. "בטח" אמר י' ואיית את השם שלו בשימחה. "את רואה"? שאלה הפקידה. "למה אמרת שהוא לא יודע לכתוב את השם שלו, את יודעת שזו עבירה פדרלית לשקר לשלטונות ההגירה"? "תקשיבי" התחילה אורנה להתעצבן (היא יכולה להרשות לעצמה להתעצבן שם, כי היא אזרחית אמריקנית) "הילד ל א יודע לכתוב או לחתום, הוא בן שלוש". "זו בעיה", אמרה הפקידה, "אם הוא לא יכול לחתום את שמו אנחנו לא יכולים לשלוח את הטופס והוא לא יקבל את הויזה". הראש הישראלי של אורנה התחיל לייצר חדשנות ויוזמה. "אולי תשימי לו דיו על האצבע והוא יחתום איתה, הרי באנו לפה בשביל טביעות אצבעות". "אי אפשר", היא נענתה, אין פה דיו, הכל אלקטרוני. "תגידי" שאלה אורנה "מה אתם עושים עם אנשים שלא יודעים קרוא וכתוב"? "הם מציירים איקס" ענתה הפקידה. "הוא יכול לצייר איקס"? "הוא בן שלוש" כבר התעצבנה ממש האם שבעברה היא מורה לאמנות, "הוא לא יכול לצייר איקס". "אז תבואו בפעם אחרת" אמרה הפקידה. אבל לא אזרחית נחושה כאורנה תיכנע. "רגע" היא אמרה, לקחה את י' לפינה, בקשה כמה דפי נייר מהשומר (מעשה שלא ייעשה) ונתנה לו את שיעור האמנות הראשון שלו. "תקשיב חמודי, אתה צריך לעשות שני קוים כאלה, כמו שאמא עושה כאן אחרת לא נוכל לצאת מפה ונצטרך להישאר פה לתמיד בלי הבקבוק והאייפאד שלך". והנה, לעיניה המשתאות י' צייר שני קוים החוצים זה את זה. "ועכשיו" אמרה אורנה, "בוא תעשה אותו דבר על הנייר של האישה". י' הגאה צעד בביטחון לעבר הפקידה וצייר לה שני קוים חוצים על הטופס שאין לו תחליף. "אתה גדול" אמרה לו האם הגאה, "ניצחנו את המערכת". היוצאים מן המשרד מתבקשים למלא טופס שביעות רצון מהשירות שקיבלו אותו הם משלשלים לתיבה התלויה על הקיר. אני מניחה שהאם היתה שבעת רצון מאוד, ככלות הכל הבן שלה למד לציר איקס כאן ועכשיו.
בצד השני של נהר הפוטומק, במשרדי ההגירה במחוז פיירפאקס וירג'יניה, ישבה חברה שלי שלפני שלוש שנים נישאה לאזרח אמריקני כשבעלה לצידה וניסתה להוכיח באותות ובמופתים שנישואיה לא היו פיקטיביים כדי שתוכל לקבל גרין כארד קבוע במקום הזמני שהונפק לה אחרי הנישואים וחוותה על בשרה את ההקשחה והנוקשות שעוברת מערכת ההגירה. "אני רוצה לראות את הקבלה על טבעות הנישואין שלכם" אמרה להם הפקידה. "לא שמרתי אותה, אמר הבעל, לא עלה בדעתי להחזיר אותן לחנות, אני נחוש בדעתי להיות נשוי לה לעד.
נהדר
השבמחקלארצות הברית יש מדיניות הגירה שפקידי ההגירה מחוייבים לה ופועלים על פיה. לישראל אין מדיניות הגירה ולכל פקיד יש מדיניות משלו (לכן יש לנו היום פצצה מתקתקת בדמות עשרות אלפי אפריקאים שכבשו את אילת, ערד ודרום תל-אביב). כשהישראלי המקמבן נפגש עם אכיפת החוק האמריקאית הוא מקבל חררה. אותי עצרו לילה אחד שני שוטרי תנועה, מפני שיצאתי ממסעדה שכנה לפאב. עד היום יש לי סימנים מהפגישה ההיא.
השבמחקמנסיוני הדל, פגישה עם פקידים בשוק הפרטי שונה לגמרי. פעם, בהיותי בארה"ב, רציתי לשנות מסלול טיסה שקבעתי בארץ עם אל-על. נכנסתי למשרד של אל-על בפילדלפיה ואחרי שטירטרו אותי שעה שלימה הודיעו לי ש"אי-אפשר לשנות". הלכתי מדוכדך ברחוב ונתקלתי במשרד נסיעות אמריקאי זעיר. התכופפתי ונכנסתי. ישבה שם גברת צעירה אחת בעלת קול של זמיר, ששאלה אותי למה אני עצוב. עוד אני מסביר לה וכבר שונו כרטיסי הטיסה שלי, והיא הודתה לי בקולה הנפלא, המלווה אותי עד היום בחלומותי.