אף אחד לא קם

כשאנשים נפגשים במקומותינו הם חוקרים זה את זה על מקום עבודתם, או כפי ששואלים אצלנו : מה את/ה עושה, לאיזה כנסיה או בית כנסת הם הולכים, ולאיזה מכון כושר הם משתייכים. עוד לפני הקמפיין של הגברת הראשונה "קדימה, לזוז", המעמד הבינוני- גבוה, המבקר אצל רופא המשפחה לפחות אחת לשנה ונשאל על ידו/ה : כמה פעמים בשבוע את/ה מתעמל/ת? לא יכול להרשות לעצמו לומר - אני לא - ואצלנו, כידוע, האנשים ישרים ודוברי אמת. 

בכל שיעור יוגה, בסטודיו זה או אחר, או במכון הכושר לנו, המורה מסבירה את חשיבות התרגול העצמי מעבר למה שעושים בכיתה ובכל שבוע כשהיא שואלת : מי תירגל בבית? אף אחד לא עונה. 

לפעמים מונפת יד אחת מהססת והגוף המחובר אליה אומר בקול חלוש: אני תרגלתי רק פעם אחת. "פעם אחת זה יותר טוב מאף פעם" רועמת המורה, ורוטנת בקול רם : יוגה היא דרך חיים, אתם צריכים למצוא דרך להכניס אותה לסדר היום שלכם".

כל מורה ליוגה הוא מורה לחיים ולכל אחד יש את הפילוסופיה שלו/ה אבל כולם מסכימים על כך שתרגול יוגה נעשה כדי להביא לאיזון פנימי, לטהר את הגוף והנפש לשאוף שלום ושלוה ולנשוף רעלים וכולם נפרדים בסיומו של כל שיעור בברכת "נמסטה". מגדילה לעשות אחת המורות המסיימת כל שיעור בדיקלום ההגדרה של "נמסטה": אני מכבד ומוקיר את המקום אצלך שבו שוכנת הרוח, אני מכבד ומוקיר את המקום אצלך שבו שוכנים  האהבה, האמת, האור והשלום, כשאתה נמצא במקום הזה אצלך, ואני נמצא במקום הזה אצלי - אנחנו אחד". כל המתרגלים מחרים מחזיקים אחריה "נמסטה", כשכפות הידיים שלהם צמודות זו לזו, נגעות בלב וראשם מורכן בענווה. אלה הם אותם בעלי תשובה המכבדים ומוקירים כל כך את המקום שבו שוכנת הרוח אצל זולתם, שבתחילת השיעור הם פרשו את המזרונים שלהם ברווחים שלא מאפשרים למי שנכנס אחריהם למצוא לעצמו מקום שבו הוא יוכל לתרגל את האהבה והשלום עם זולתו. יש כאלה שאף מציירים צורת צלב בעזרת שני מזרונים ומקיימים בכך את התראת משחק המחבואים : "אין מלפניי אין מאחורי ואין מצדדי". 

באמריקה יש כמה פרות קדושות, אחת מהן היא המרחב האישי, שנשמר בקפדנות על ידי כל מי שאינו זר בארצו. כשאנשים חולפים זה על פני זה במסדרון המשרד, בסופרמרקט, במדרכה שבעיר, כל אחד מהם נצמד לצד שבו הוא הולך ומפטיר : סלח לי". גם כשדורכים עליך, בטעות, אתה מפטיר "סליחה" בגלל ההרגל. כל נגיעה אקראית נחשבת פה לחציית גבולות גסה. אין צ'פחות, לא שמים יד על הזרוע של הזולת כשמדברים איתו וגם כשנפגשים באירוע חברתי, מתחבקים ומתנשקים בכאילו ולא עושים את הדבר האמיתי. לחי לא נוגעת בלחי וכתף משתדלת לא ממש לגעת בכתף. אם במקרה אתה נוגע במישהו במטרו, או שהנהג עצר עצירת פתאום והתגלשת לעבר הזולת, אתה מתנצל עד שלא נשאר לך אויר. "אני מצטער" אתה אומר אם עברת את הקו הבלתי מסומן באזור הכספומט, שאותו אין לחצות עד שהשטח פנוי. "אני כל כך מצטערת" אומרת לך אשה שחצתה את קו הגבול באזור הקופות בחנות, "סלח לי" אומרת לך אשה במסלול טיול מקומי כשהילד שלה נגע בך כשרץ לפניה, "אני כל כך מצטערת, תומאס, אתה יודע שזה לא בסדר להפריע לאנשים, נכון"? קדושת המרחב האישי מצווה עלינו שלא להביט לאחר בעיניים אלא אם כן אנחנו מכירים. נעיצת מבט בזר נחשבת לחריגה מכל כללי הנימוס ומזכה את הנועץ בחיוך שמשמעותו : "אנחנו מכירים מאיזה מקום"? 

אליסון, המורה ליוגה, פותחת כל שיעור בברכת ברוכים הבאים לשיעור שלי. "מי לא היה אף פעם בשיעור שלי "? היא שואלת. "מי לא עשה אף פעם יוגה" היא שואלת שוב. "במהלך השיעור אני אסתובב בינכם" אומרת אליסון. "אם יש מישהו שלא רוצה שאגע בו כדי לתקן או ליישר את התנוחה שלו, שיצביע" היא אומרת. אף אחד לא יודע מי הצביע בגלל שאת השאלה הזאת אליסון שואלת כשכולנו בתנוחה שבה הראש כלפי מטה. ועכשיו, היא אומרת, נתחיל בשיעור. חמישה אנשים עומדים בכניסה לכיתה, מזרוניהם בידיהם אך אין להם איפה להניחם. אליסון לא יודעת את נפשה מרוב צער. מצד אחד, היא היתה רוצה לבקש מאנשים שיעשו מקום בחדר הצפוף ומצד שני היא לא יכולה לפגוע במי שהמרחב האישי שלו חשוב לו יותר מהכבוד וההוקרה של הזולת. "כמה שיותר אנשים בחדר, יש אנרגיה יותר טובה" היא מנסה טקטיקה של יוגה "וככל שהאנרגיה יותר טובה, התרגול יותר אפקטיבי", אף אחד לא זז. "יש פה מקום לידי למזרון אחד" היא אומרת ויוגיסטית אחת עושה את דרכה למקום שאליסון מפנה לה בלי לגעת באף אחד בדרך. "אני מאוד אעריך את זה" (משפט מפתח באמריקה) אם תנסו לעשות מקום לעוד אנשים. אף אחד לא זז.
באמריקה יש עוד פרה קדושה בשם "זכותי" שעשויה להתנגש בפרת המרחב האישי.

במכון הכושר שלנו מתקיימים עוד שיעורים מלבד היוגה. הפופולרי ביותר בימים אלה הוא ה"ספינינג", למי שלא מכיר, זו כיתה שיש בה כמה עשרות אופניים נייחים והמתעמלים רוכבים עליהם בקצב וברמת קושי אותה מכתיב המורה / המדריך היושב על אותם האופניים, על במה מוגבהת כשפניו אל הרוכבים המזיעים, כשהוא נותן להם דוגמא אישית ומשמיע להם מוסיקת רוק צרחנית ממכשיר הגברה שנועדה להעלות את הדופק ואת המוטיבציה. בגלל הפופולריות של האימון, הרוכבים מתבקשים לשריין לעצמם אופניים על ידי הזמנה בטלפון וכל מי שהזמין אופניים מקבל כרטיס עם מספר. בעוד ששיעורים מסוימים לעולם אינם מתמלאים מכל מיני סיבות, יש שיעורים שבהם אנשים רבים על המקום וכמעט מגיעים לדחיפות ולמריטת שערות, אלמלא מגבלת המרחב האישי המגנה ממתקפה פיזית. באחד השיעורים האחרונים התמלאה הכיתה עוד לפני תחילת השיעור ואשה צעירה שנכנסה אליה ובידה כרטיס עם מספר לא מצאה אופניים לרפואה. היא הסתובבה בין הרוכבים המדוושים בלי להביט לה בעיניים (המרחב האישי הקדוש) וחיפשה את הבריון שיושב על אופניים לא לו אך לשווא. פקידי הקבלה כנראה עשו "אובר-בוקינג" בטעות. הגברת המאוכזבת פנתה לאחור ויצאה מהכיתה ואחרי כמה דקות שבה והתלחשה עם המדריך. למרבה ההפתעה (של הרוכבים), המדריך ירד מאופניו ופינה אותם לגברת הנחושה ואת השיעור שלא במהרה יישכח הוא הדריך ללא אופניים, כשזמנו ומרחבו בידו לבדוק שהרוכבים עושים את דברו ולא מזייפים. "כל הכבוד לך" אמרו בסוף השיעור כמה רוכבים לגברת הנחושה והביטו לה בעיניים - עכשיו הם כבר מכרים. 

בקצה אחר של חדר הכושר מתקיים שיעור יוגה. השיעור היום צפוף במיוחד. אליסון נותנת הוראה לפרוש ידיים לצדדים. "סליחה", "אני מצטער", נשמע זמזום כולל של כל מי שנגעו באקראי בשכנם למזרון. המאחרים לא מצליחים למצוא פיסת רצפה לפרוש בה את מזרונם. אני לוקחת את המזרון שלי וזזה לכיוון שכנתי משמאל תוך שאני מסמנת לאחת הנשים שיש מקום לידי. "תודה רבה", היא אומרת. "אין בעיה" אני מהנהנת. "תודה רבה" היא חוזרת ואומרת, פעם ועוד פעם ועוד פעם. זה מתחיל להיות מביך. "אף אחד אף פעם לא זז" היא אומרת. "זו פעם ראשונה שקורה לי דבר כזה" היא אומרת בדמעות. "נמסטה" אני אומרת לה, את ואני - אנחנו אחד". "נמסטה" היא מהנהנת כשהדמעות עדיין בעיניה. "נמסטה" אומרת אליסון בסוף השיעור וכולם עונים לה במקהלה "נמסטה".