12 המושבעים

בשמונה וחצי הבוקר התייצב יניב באולם בית המשפט המחוזי 

לאחר שנבחר למלא את חובתו האזרחית ולהשתתף כחבר בחבר מושבעים .

הכל התחיל לפני שלושה חודשים כשיניב קיבל את הזימון הראשון להתייצב בבית המשפט ולשמש כמושבע ביום המיועד. המכתב כלל הסבר באילו מקרים אפשר להשתחרר מהחובה הזאת (מחלה, תאונה, מוות) ואיפה ניתן לברר ביום שלפני האם הוא צריך להופיע לפי המספר שקיבל. יניב התקשר בחיל ורעדה להסביר שהוא לא יוכל לבוא ביום הזה למרות שלא היתה תאונה, לא מחלה ולא מוות חס וחלילה אלא ביקור משפחתי. שירה עמדה לנחות בשדה התעופה בפילדלפיה בחמש בבוקר והוא היה אמור לנסוע להביא אותה. "אתה לא צריך להסביר" ענתה מזכירת בית המשפט, "אין בעיה, אם אתה לא יכול לבוא בתאריך המסוים הזה, נזמן אותך במועד אחר, מתי נוח לך"? היא שאלה ויניב ענה שביוני הוא ישמח לבוא. אם הוא חשב שהם ישכחו ממנו, הוא טעה. לפני כחודש הגיע מכתב המזמן אותו למלא את חובתו בארבעה ביוני. אתמול הוא בדק במחשב האם המספר שלו עלה בגורל והסתבר שאין מנוס, הוא צריך להיות הבוקר בבית המשפט. דמוקרטיה השתתפותית או לא? 

וזה הסיפור בגוף ראשון:

עד השעה 9:00  סובבו אותנו בכחש ואמרו לנו שאי אפשר להתחיל את האוריינטציה למושבעים הפוטנציאלים כי עדיין לא התייצבו 70 איש מתוך 300 המיועדים. לי אולם ההמתנה הגדול נראה מאוד מלא. בשעה 9:00 התחילה אוריינטציה וכמו תמיד במקומותינו, חלקה הגדול בנוי על שאלות קיטבג של אנשים שחיים בשביל ההזדמנות לשאל שאלה בפני קהל של 273 איש כשהצד השני של המטבע הוא תשובות הקיטבג שמיועדות להסביר לנו שאנחנו בני מזל, שנפלה לידיהם ההזדמנות לקיים את עצם הדמוקרטיה והחופש ושאם אנחנו לרגע כושלים וחושבים שאנחנו מקריבים יום על מיזבח הבירוקרטייה המרילנדית, אנחנו מתבקשים לחשוב על ההקרבה של הנשים והגברים שלנו במדים שמחרפים את נפשם כל יום כדי לשמור על החופש של כולנו, ועכשיו שירים יד מי שחושב שיום או יומיים בשרות מערכת המשפט והצדק זה יותר מדי בשביל אזרחים חופשיים ובני מזל כמונו. להפתעתי אף אחד לא הרים יד (כולל אותי, שבשלב זה נשבעתי להילחם עד טיפת דמי האחרונה על זכותי להשתתף בדמוקרטיה). אז המשיכה המדריכה שלנו להסביר את תהליך העבודה הצפוי לנו ביום העמוס העומד לפנינו ואת עיקרון השרות במחוז שבו אנו גרים שבנוי על משפט אחד או יום "עבודה" אחד. לי זה נשמע די מרגיע עד שהמדריכה  אמרה לנו שהיום, מבין כל המשפטים המתנהלים בוחרים גם את המושבעים למשפט אחד שצפוי להימשך שישה ימים. למזלנו היא הסבירה שאנשים שיש להם סיבה טובה או תרוץ טוב יכולים להציל את נפשם ולקבל שחרור והיא נתנה דוגמאות לתירוצים מתקבלים על הדעת: למשל ביקור אצל רופא מומחה, או חופשה מתוכננת ועוד סיבות נוספות על פי שיקול דעתינו. בנוסף היא אמרה לנו שכדי להינצל מהשרות במשפט שיימשך שישה ימים אנחנו יכולים לבחור לעבור את תהליך הסינון שבו אנחנו נעמוד בתור ונעבור דרכה ותינתן לנו ההזדמנות לטעון לחוסר הכשירות שלנו. אני חשבתי שאחרי שהסבירו לנו על גודל ההזדמנות שנפלה לידנו שלושה אנשים במקרה הטוב יעמדו בתור המשתמטים אבל להפתעתי מיד לאחר שהמדריכה סיימה להסביר את התהליך נעמדו כל האנשים שנמצאו בחדר (חוץ ממני ועוד 8 מותשים נוספים שלא מצאו את האנרגיה להמציא ביקור אצל רופא מומחה) ובנו תור שלא היה מבייש את התור של חיילים שלא יוצאים שבת וצריכים לספר למפקדם באיזה נסיבות מתה סבתא שלהם בדיוק בשבת הזאת.

אני התייצבתי ב 8:30 בבוקר ולאחר שמהרגע שנכנסתי לאולם ההמתנה של המושבעים חפרו לנו בראש על כמה שהיום יהיה עמוס וארוך ואולי אף יתארך ליומיים ואף לשישה ימים, כשהגיעה השעה 10:30 ועוד לא זימנו אף מושבע להתייצב לאולם בית משפט, ומספר המושבע שלי הוא 208 (ואמרו לנו שקוראים לנו לפי סדר מספרי) הבנתי שאני עומד לעבור על בשרי את ייסורי הבירוקרטיה האמריקנית הידועה בסרבולה ואי יעילותה ושום דבר טוב כבר לא יצמח מהדמוקרטיה ההשתתפותית שלי.  

אנשים לצידי התחילו להתלונן על כך שהממשלה לוקחת את ה taxed dollar שלנו (יעני, כספי משלם המיסים) ומבזבזת אותם ואת זמנם היקר של כל המושבעים הפוטנציאלים היושבים באפס מעשה כבר שעתיים תמימות. מייד עשיתי חשבון מהיר בראש

 של הבזבוז. שלוש מאות אנשים כפול שעתיים מבוזבזות, כפול מאה חמישים דולר לשעה (ממוצע התשלום לבעל מקצוע), כבר 

נשרפו תשעים אלף דולר מהם שלושים אלף היו נכנסים ישירות למס הכנסה פדרלי ועוד ארבעת אלפים חמש מאות למס הכנסה של מדינת מרילנד, לא חבל?

ובעוד מחשבותי נודדות בין הבזבוז של הכסף לחיסכון שלו (אם לא היו קוראים לכל כך הרבה אנשים) יצאה המדריכה

ב 10:45 לאולם ההמתנה והודיעה שהגיע זימון מאולם המשפטים מספר 7 של כבוד השופט ג'ונסון, הנמצא בקומה 9  והיא עומדת לקרוא מספרים מסוימים וכל מי שהמספר שלו הוקרא צריך לענות "הנני" וללכת למעלית ומשם לאולם המשפט. 

אם מישהו לא ענה מייד, המדריכה נזפה בו שהוא מאט את התהליך הדמוקרטי. חמישים ושבע לא ענה. אולי היה בשירותים. ששים ושמונה גם לא ענה. אז המדריכה אמרה בסרקאזם : בטח חמישים ושבע נמצא עם ששים ושמונה, הא הא.

בסלקציה הראשונה נעלמו שלושים אנשים לתוך המעלית ואני כבר התחלתי לראות את גלגלי הצדק מתחילים להניע וחזיתי בעוד שלושה סבבים של סלקציה שבכל אחד מהם נבחרו על פי קריטריון שאינני יודע מהו שלושים אנשים בכל קבוצה, שנבחרו להיכנס למעלית ולעלות לאחד מאולמות המשפט עד שלבסוף שמעתי את המדריכה קוראת את המספר (שלי) 208, בלי להחסיר פעימה, צעקתי מייד "הנני" וכמו חייל טוב צעדתי למעלית עליתי לקומה 8 ונכנסתי לאולם המשפט של כבוד השופט רוברטסון. נחפזתי לתפוס את הכיסא האחרון בשורה האחרונה מתוך מחשבה שבתהליך בחירת 12 המושבעים מתוך קבוצת 30 המושבעים הפוטנציאלים, לא יגיעו אלי. אבל אז הסתבר לי שלא צריך לדאוג, הבחירה מתבצעת לפי מספרים סידוריים והמספר שלי היה אחד לפני אחרון. כל המושבעים המיועדים התיישבו בעצלתיים ואז התחיל תהליך בחירת 12 המושבעים שישמשו במשפט. כשכבוד השופט פתח ואמר שהמשפט עשוי להימשך יומיים, התחיל לעלות לי החום, ואז הוא סיפר שמדובר במשפט פלילי, והתחלתי לדמיין שאני עומד להיות מושבע במשפטו החוזר של או ג'יי סימפסון. השופט המשיך והסביר שמדובר בנהגת שנעצרה על ידי שוטר בגלל נהיגה שלא על פי החוק ובחיפוש שביצעו השוטרים במכונית הם מצאו כמה גרמים של מריחואנה, ואני חושב לעצמי, איפה ההילה של המשפט הפלילי שדמיינתי לעצמי. משסיים השופט לספר על מה המשפט הוא הודיע שהוא עומד לשאול סדרת שאלות שבאמצעותן הוא, התובע והסניגור יחליטו על כשירות המושבעים לשמש בתפקידם. השאלה הראשונה היתה האם מישהו מהמושבעים המיועדים מכיר את הנאשמת או את משפחתה. הוא קרא את שמה ובקש אותה לקום ולהציג את עצמה. אף אחד לא קם. אז המשיכה סדרת שאלות על ההעדפות של המושבעים לדוגמא, האם את/ה עשוי/ה להיות בלתי אוביקטיבי/ת על רקע דת, מין, גזע ועוד. בכל פעם שמישהו מהמושבעים המיועדים ענה בחיוב הוא נדרש לגשת לדוכן השופט ולדון בפרטים עם השופט, ההגנה וההתקפה. בזמן הדיון השופט משמיע במערכת הכריזה רעש כדי שאנשים באולם לא יוכלו לשמוע את הדיון. השופט שאל עשרים שאלות וכמו תמיד אותם אנשים ששאלו קודם לכן  את שאלות הקיטבג הרימו עכשיו את היד. כל אחד מהם זומן לדיון שנמשך כמה דקות וכך עברה עלי אחת השעות המשעממות ביותר בחיי. אחרי התהליך הזה, מזכירת האולם הקריאה את המספרים של 12 המושבעים הראשונים לפי המספר הסידורי שלהם שתפסו את הכיסאות המיועדים להם. כל אחד מהם נעמד ועורך הדין מטעם ההגנה הצהיר האם הוא מוכן לקבל אותו או האם הוא משחרר אותו מחובתו. אחריו עלה התובע ועשה אותו הדבר. אם שניהם מסכימים על המושבע הפוטנציאלי, נגזר דינו להיות מושבע במשפט שיכול להיארך יום, יומיים או יותר ואם אין הסכמה הוא הולך לספסל המשתחררים. לאחר המיון הראשוני נשארו שבעה מתוך שנים עשר המקוריים ואז התחלתי לחשוש שלמרות שאני המספר לפני האחרון, הדמוקרטיה עלולה להגיע גם אלי. התהליך נמשך ונקראו עוד חמישה אנשים שמתוכם נפסלו שניים עד שבסופו של דבר התמלאו השורות ואני נשמתי לרווחה. אז שמעתי שמחפשים מושבע פרייאר אחד שיהיה ממלא מקום למקרה הצורך, למרבה המזל נמצא הפריאר (הפעם, זה לא היה אני) והשופט אמר למי שלא נבחרו שהם יכולים לחזור למכלאה, אולם ההמתנה ולהמתין עד שימצא עבורם משפט. הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה 12:30 וידעתי שעכשיו ישלחו אותנו לאכול, כך זה במקומותינו, אוכל יותר חשוב מצדק, ואז ניאלץ לשוב ולהמתין למשפט נוסף או לסוף יום העבודה של השופטים, מה שיקרה קודם.המזכירה באולם ההמתנה הקישה את המספר שלי במחשב והמדפסת פלטה אישור על שירות אזרחי וצ'ק על סך חמישה עשר דולר כלומר, החוייה הזאת היתה מאחורי, אחרי שכבר הכנתי את עצמי למילואים של שבוע, יומיים או לפחות יום עבודה ארוך והנה אני מוצא את עצמי עם גמול השתתפות דמוקרטית, משוחרר עד הפעם הבאה, עוד שלוש שנים לפחות, כמו התור הבא שלי לקולונוסקופיה. זר לא יבין, במקרה הזה גם מקומי לא.