מזרח תיכון חדש

אתמול נסעתי לבקר את חברתי פאדווה שהזמינה אותי לארוחת ערב בביתה. אף מסעדה מזרח תיכונית לא יכולה להתחרות במטבח של פאדווה, במיוחד בעוף ובכבש שלה, כך היא מעידה על עצמה ויניב מסכים איתה, אני לא יכולה לאמת בגלל שאני צמחונית אוטוטו טבעונית. אכלנו מג'דרה עם בורגול, לא עם אורז, וכרגיל פאדווה הרבתה לשבח את המטבח הסורי שהוא לדעתה פאר היצירה הקולינרית הערבית ולהוריד מערכם של המטבח הלבנוני והפלסטיני (בתוספת עיקום אף) כשהמטבח הוא משל ליחסים הקונפליקטואלים שיש בין הערבים לבין עצמם. בעלה לשעבר של פאדווה הוא פלסטיני במקור שעזב לירדן כדי ללמוד קצת לפני 67 וזכה באזרחות ירדנית. משם עברה המשפחה לכווית וכשהכוויתים זרקו את הפלסטינים לכל הרוחות במלחמת המפרץ הראשונה האזרחות הירדנית הצילה אותם כי היה להם לאן לחזור. לפאדווה יש בנוסף אזרחות סורית ובית בדמשק שהיא חשבה לפרוש בו לגימלאות ולהנות מפריחת הורדים ופרחי היסמין כמו גם מהארכיטקטורה הנפלאה של העיר אבל לאור השתלשלות הענינים במזרח התיכון זהו חלום באספמיה ולמזלה של פאדווה יש לה עכשיו דרכון אמריקני.
בעבודתי בבית ספר לשפות בשמונה השנים האחרונות פגשתי אנשים מכל העולם אבל התידדתי בעיקר עם שכנינו מהמזרח התיכון איתם מצאתי תמיד שפה משותפת.
מדי פעם היה אחד מהם דוחף את הראש שלו לחדר שלי ושואל בתרעומת מה אנחנו חושבים שאנחנו עושים בעזה, למה אנחנו מתנקשים בחיי המדענים שלהם, למה אנחנו מפציצים, למה לא משחררים את האסירים, למה חותמים או לא חותמים את עיסקת שליט ואחר כך מזמינים אותי בחיוך גדול וכל הברכות הערביות האפשריות לחאפלה, המתקיימת באופן קבוע באחת מהכיתות לערבית לכבוד תינוק שנולד, יום הולדת, איזה חג שÎשמענו או שלא שמענו עליו, סיום קורס ועוד.
בזמן מלחמת לבנון השניה הבוסית שלי היתה תקועה בלבנון תחת מטח הפצצות ישראליות ושלחה לי אימייל ובו בקשה שאכתוב לאחד הסטודנטים שלי לשעבר, שבאותו זמן היה הנספח הצבאי בשגרירות האמריקנית בתל אביב, ואבקש ממנו שישים אותה ואת משפחתה ברשימת האזרחים האמריקאים המיועדים לפינוי דרך הים מבירות המופצצת. לקראת הנסיעות הבאות שלה היא באה להיפרד ולבקש ממני שלא נתחיל מלחמה נוספת בזמן חופשת הקיץ שלה בהרים. זה לא אישי וזה לא נגדי, היא פשוט רוצה לחזור הביתה בשלום.
יום אחד חברתי פאדווה ביקשה להכיר לי חברה שלה. "זאת דמט", היא אמרה לי "היא מטורקיה, אלה שתקעו לנו (הסורים) סכין בגב". (עכשיו הם עושים את זה שוב) "נעים מאוד", אמרתי, "עכשיו אתם תוקעים לנו סכין בגב". "באנו להזמין אותך לארוחת צהרים" הן אמרו לי. "אתן בטוחות"? שאלתי בפליאה, "עכשיו רמדאן" (כשעובדים במקום רב תרבותי יודעים על כל החגים). "אין בעיה" הן ענו. לפאדווה יש סכרת ואסור לה לצום ודמט חילונית ומתנגדת לכפייה דתית ולראש ממשלת טורקיה הדוגל באיסלמיזציה. הלכנו לאכול במסעדה אפגאנית. בעל הבית צם אבל המסעדה פתוחה לקהל (האמריקאי ומוסלמי חילוני). בזמן הארוחה דיברנו על כל מה שהוא טאבו באמריקה אבל מובן מאליו במזרח התיכון: דת פוליטיקה וסכסוכי שכנים.
בשיחותי עם שכניי לחדר ולמזרח התיכון  אני שומעת הרבה מילים מוכרות בערבית אסלית שגורמות לי להרגיש בבית. "ניפגש בסןף שבוע"? אני שואלת את פאדווה. "אינשאללה" היא עונה. "האוכל מעולה" אני אומרת, "סאחתיין" היא עונה לי. "מה נשמע" אני שואלת את המורה ממרוקו שנולדו לו תאומים. "אלחמדולאללה" הוא אומר. "אתם מסתדרים"? "אללה הוא אכבר" באה התשובה. "נולד לי נכד" בישרתי לחבריי לעבודה. "וואללה? את סבתא? מברוק". "אולי תרביצו כמה קללות עסיסיות כדי שאני ארגיש לגמרי בבית"? ערבים לא מקללים, הם אומרים לי. זה לא מכובד. בחייאת, אני אומרת להם, ערבים לא מקללים? מאיפה אתם חושבים שהישראלים למדו את כל הקללות"? "מהפלסטינים" הם עונים לי. "הפלסטינים הם פלאחים, הם לא הטמיעו את מורשת   התרבות הערבית העשירה" אומרת לי פאדווה, שהתגלגלה בכל העולם הערבי ומכירה אותו על בוריו. "קחי למשל את החבר שלך סלימן, מייד רואים שהוא פלאח, זה לא משנה שהוא פרופסור מכובד באוניברסיטה"
החבר הפלאח שלי סלימן, אשתו בותינה ומשפחתו הם הדבר הכי קרוב למשפחה שיש לנו כאן. הם חברים  ותיקים שלנו עוד מימי באר שבע ובימי החיזור הראשונים שלהם הם היו עושים בייביסיטר למיה ולשירה. כשאנחנו מבקרים אצלם תמיד עולים על השולחן מאכלים אהובים מהמולדת שאנחנו קוראים לה ישראל והם קוראים לה : back home כדי להימנע מלהזכיר את השם שקיבל יעקב אחרי שנאבק כל הלילה במלאך. השיחות ביננו מתנהלות באנגלית (עם מבטא עברי וערבי) למרות שלפני עשרים שנה, בדירתנו, או בדירתם, בבאר שבע, היא התנהלה בעברית. הם אומרים שהמעבר לאנגלית השכיח מהם את העברית, סלימן טוען שהוא קורא את מהדורת האנגלית של "הארץ" ואנחנו עוקבים בענין אחרי המטמורפוזה שהם עברו במהלך עשרים השנה שהם חיים פה מערבים אזרחי ישראל לפלסטינים גאים. על קירות חדר האורחים האמריקני שלהם תלויים שטיח שעליו רקומה כיפת הזהב, מפת פלסטין השלמה ועליה מפתח, ופסוקים בערבית משיר של המשורר מחמוד דרוויש. כדי להתחבר לאינטרנט האלחוטי שלהם צריך להקיש אלקודס ועל המקרר ממוגנטת מפה של התרחבות ההתנחלות היהודית מארבעים ושמונה ועד היום. ולמרות זאת אנחנו מרגישים אצלם בבית, אנחנו מדברים אותה שפה תרבותית וחברתית ועפים צחוקים כשכולנו נזכרים בימים הרחוקים בהם היינו שואלים את סלימן "ביקרת בבית היום"? ולשאלתו "איך אתם יודעים" היינו עונים "כי יש לך ריח של מדורה" ויותר מכל אנחנו לא מקפידים על תקינות פוליטית, במשפחה, כמו במשפחה.

יום אחד בזמן שביקרנו בביתו נפל לסלימן משהו מידו ונשבר. "מוות ליהודים" שמענו אותו מפטיר. "מה אמרת"? שאלנו בזעזוע. "מוות ליהודים" הוא חזר ואמר. "זה לא אישי" הוא הרגיע אותנו, "וזה לא נגדכם, זה מהבית, זה מה שאומרים כשקורה משהו רע". מה לי כי אלין? יום אחד בזמן שטיילנו עם משפחתו סלימן אמר לאחד הילדים "יאללה". בלי לחשוב עפה לי מהפה השורה : "יאללה רוח מין הון עבדאללה! שתמות אינשאללה רק לא בתל אביב". מתוך השיר "שני בנאים פה אנו"  http://www.youtube.com/watch?v=tYretbMQ29A

"מה אמרת"? שאלה אותי בותינה חברתי היקרה. "זה לא אישי" אמרתי לה. זה מהבית. 

למרות שסלימן התגלגל להיות פרופסור מכובד באוניברסיטה ולו פרסומים רבים, הוא לא הרגיש שהגיע אל המנוחה והנחלה עד שקנה מרצדס, התגשמות החלום הערבי. אחרי הרכישה הזאת הוא קנה בית עם חניה מקורה כדי לשמור על בבת עינו. בטלפון בותינה אמרה לי שאם בזה הסתכם משבר גיל הארבעים שלו אז המכונית היתה שווה את הכסף שהיא עלתה.
ערב אחד כשיצאנו מהבית של סלימן ובותינה, ראינו את המרצדס חונה בחוץ, חשופה ולא מוגנת.
"מה קרה סלימן?" שאלתי אותו "ככה אתה משאיר את האוצר שלך בחוץ? אתה לא פוחד שיבואו הבדואים ויגנבו לך את המרצדס?" "כוס אוחתק" עפה לו מהפה קללה, ושנינו הסתכלנו אחד על השני ואמרנו בו זמנית : "זה לא אישי".

התנתקות מבית הספר

כפי שנהוג במקומותינו, תלמידי כיתה י"ב סיימו את לימודיהם כשלושה שבועות לפני שאר התלמידים, מפני שהם משוחררים מבחינות סוף הסימסטר האחרון. טקס הסיום רב הרושם (שבו כזכור אנחנו לא השתתפנו), שהתקיים לפני סיום הלימודים בבית הספר, שבו הם קיבלו את תעודת הגמר, הכרוכה בנרתיק עור מהודר חתם פרק ארוך ומייגע בחיי התלמידים ורבים מהם נסעו מייד אחריו למה שידוע פה בכינוי "שבוע החוף" (Beach Week)  ארוע מעצב (אם כי לא מחייב) בחיי בוגרי בית הספר לא פחות ממסיבת ה"פרום" וטקס סיום הלימודים. זה הדבר הכי דומה ל"טיול השנתי" או למחנה קיץ  - אבל בלי מורים, הורים ומדריכים. רבים מהתלמידים הבוגרים מתארגנים בקבוצות, שוכרים בתים או דירות בעיירת נופש על הים ונוסעים עם חברים, בלי הורים ומבוגרים אחראים, לשבוע של פריקת עול טוטאלית, שבו הם שותים (למרות שטרם הגיעו לגיל השתיה שהוא 21) ומתהוללים באין מפריע. לחלק נכבד ממשתתפים זו הפעילות החברתית הראשונה הנעשית ללא פיקוח הורים או מבוגרים אחראים אחרים וחלק נכבד מההורים מתנסה לראשונה בשחרור הרצועה מה שהופך את סיום בית הספר לארוע מכונן עבור התלמידים וההורים כאחד, שבו הילדים עוברים תהליך התבגרות חד ומהיר וההורים מאבדים את הסמכות ואת השליטה המוחלטת על כל האספקטים של חיי הילדים.

שלא כמו בישראל, תלמידי תיכון פה חוסים תחת כנפי הוריהם, שרבים מהם מעידים על עצמם בגאווה, שהם "הורים הליקופטרים" כלומר,  חגים מעל הילדים, המורים, המאמנים, בית הספר  וכל מערכת שבה הילדים שלהם נמצאים  כדי להבטיח את שלומם ובטחונם כמו גם את ציוניהם מעמדם ומקומם בכיתה, בנבחרת הספורט, בתזמורת ובמועדון זה או אחר. העלבון הכי נורא שאפשר להטיח פה בהורה הוא שהוא לא מעורב בבית הספר וגאוות ההורה ההליקופטר היא על השתתפותו האקטיבית והאינטנסיבית בחיי בית הספר על ארגוניו השונים המכונסים כולם תחת ה PTA, שהוא ארגון ההורים והמורים הפועל לצד בית הספר. ארגון זה מפעיל "ליסטסרב" listserv שהוא אתר מנויים אינפורמטיבי ותוכנה לניהול קבוצות דיון שתפקידה להפיץ אימיילים המתקבלים מהמנויים לכל חברי הקבוצה. באמצעות ההרשמה לקבוצת המנויים הזאת יכולים גם ההורים הלא מעורבים בפעילויות בית הספר להיות מעורבים וירטואלית, לקבל אינפורמציה על המתרחש בתחומי בית הספר ומחוצה לו, להגיב, להציע הצעות וכמובן למתוח בקורת או להשתלח בהורים-מגיבים אחרים, מה שהופך את רשימת התפוצה הזאת לזירת היאבקות בין ההורים ולכר פורה לפרסום חינם כאשר כל מגיב מצרף חתימה האלקטרונית הכוללת את העיסוק המקצועי שלו ואיך ליצור עימו קשר. כך אנחנו לומדים גם על ההירככיה המעמדית ולמה אנשים מסוימים יכולים להקדיש את זמנם לשירות מערכת החינוך שאינה מעסיקה שלהם.

באמצעות הליסטסרב למדנו שדרושים הורים לליווי מסיבות הריקודים הנערכות בבית הספר ובחסותו פעם או פעמיים בשנה. הרעיון העומד בבסיס המסיבות האלה הוא אותו רעיון העומד מאחורי כל הפעילויות שנערכות בתחומי בית הספר ובחסותו אחרי שעות הלימודים הרגילות (ואינן חלק מתוכנית הלימודים) ומאחורי תוכניות שיקום במוסדות לעבריינים צעירים: סובלימציה ופיקוח. על פי הנחת הפיקוח, מי שעסוק בלימודיו כל היום (ויש לנו יום לימודים ארוך) ואחר כך משתתף בפעילויות כגון ספורט תחרותי, מועדון ויכוחים, נבחרת מתמטיקה, הפקת תיאטרון, ומועדון זה או אחר, המתקיימות יום יום לאחר הלימודים עד שעות הערב - ועם בוא הערב עסוק בהכנת שיעורים (הזמן הממוצע הוא ארבע שעות ביום, או בלילה) לא ימצא פנאי לצאת לתרבות רעה, להסתובב בלילות ברחובות ולעשות מה שההורים והמורים לא רוצים שהוא יעשה, תחת המשמרת שלהם, למשל סקס.
למושג "הורה מלווה" יש פה משמעות שונה ממה שהכרנו בארץ והליווי כאן לא כולל אמצעי לחימה וחבישה אלא פיקוח מוסרי. תחת הקריאה להורים להתנדב "ללוות" את מסיבות הריקודים מצאנו את תיאור תפקיד המלווה. לוודא שהבנות לא לובשות חצאיות קצרות מדי או גופיות חושפניות מדי, לעמוד בפתח השירותים של הבנים והבנות ולוודא שזוג שאינו מאותו המין לא נכנס יחד לתא, לעמוד בשער אולם הספורט בו נערכת המסיבה ולבדוק את הנכנסים והיוצאים, לוודא שהרוקדים לא נצמדים...לא מתנשקים ולא נוגעים זה בזה באופן לא צנוע. מי שעובר על החוק מסתכן בטלפון להוריו שמתבקשים לבוא ולקחת אותו הביתה מייד והוא מנוע מלהשתתף במסיבות הבאות. כששירה נסעה עם התזמורת לסופשבוע בניו יורק, תפקיד ההורים המלווים היה לחתום את דלת חדר המלון בו ישנו ארבעה בנים או ארבע בנות בסרט דביק כדי למנוע מהבנים והבנות להיכנס אלה לחדרם של אלה, ולעשות משמרות של סיבובים במסדרון. אצלנו יש סדר ומשמעת. כשילדים פה רוצים לעשות מסיבה לחבריהם הם לא יכולים לגרש את ההורים מהבית מפני שההורים של הילדים הבאים למסיבה מצפים שההורים המארחים יהיו בבית, יפקחו על המתרחש ויוודאו שלא שותים ולא עושים סקס. עד הגיל שבו הילדים מתחילים פה לנהוג (16) ההורים משתמשים בתפקיד הנהג כדי לפקח על פעילות הילדים שלהם. במקרים רבים הם מתקשרים לבית שבו הילד שלהם אמר שהוא נמצא כדי לאמת את דבריו ולברר עם בעלי הבית את סוג הפעילות המתרחשת בו.

לצד הליסטסרב שמפעיל ועד ההורים, שבו אנחנו מתעדכנים כל יום, כל היום, על פעילויות בית הספר ועל חיי הילדים בו, מערכת החינוך שלנו מפעילה אתר בשם "אד-ליין" Edline , שבו אנחנו מתעדכנים כל יום, כל היום על הציונים, האיחורים והחיסורים של הילדים שלנו. על פי החוק, שנועד להגביר את הפיקוח והאכיפה של ההורים על ההתנהגות האקדמית של ילדיהם ולעודד שקיפות של המערכת מול ההורים, המורים מחויבים לדווח לאתר הזה על כל ציון הניתן בגין הכנת שיעורי בית, בוחן או מבחן מסכם, כמו גם על איחורים וחיסורים שעלולים לגרום לירידה בציון, וההורים מחויבים להירשם לאתר ולהתעדכן על המצב האקדמי של ילדיהם כאשר האתר "שולח" דיווחים ואתראות בכל פעם שיש עדכון. המורים מחויבים לדווח לאתר גם על תוכנית הלימודים, מערכי השיעור, בחינות צפויות וכל מה שקשור לקורס שלהם ובכך מסתיים עידן התירוצים ההיסטורי : לא הייתי בבית ספר, הייתי חולה, לא רשמתי את השיעורים וכו'. וכך יושב לו ההורה אל שולחן עבודתו כשחשבון האימייל שלו פתוח ו"פינג" - אימייל מ"אד ליין" : ציון הקורס באנגלית של התלמיד איתי יסעור - 70. האימייל מגיע עם טבלה המסבירה ממה מורכב הציון. "רגע רגע" אני אומרת לעצמי, אתמול בלילה הציון היה 80, מה קרה הבוקר? הטבלה מסבירה את עצמה. אפס מתוך עשר בקטגורית שיעורי בית ואיחור לשיעור. הממממ. אני שולחת SMS לאיתי. "למה איחרת היום לשיעור אנגלית"?  "המורה למוסיקה השאיר אותי אצלו עשר דקות אחרי השיעור לדבר על הקונצרט". "ולמה לא עשית שיעורים"? אני שואלת ב SMS נוסף. "עשיתי אבל הוא אסף אותם בתחילת השיעור". אני עושה "פינג" למורה לאנגלית מתוך האתר של "אד ליין". "איתי אמנם איחר אבל יש לו את השיעורים". "פונג" "הוא יכול לתת לי אותם בסוף היום אבל אני אצטרך להוריד לו כמה נקודות על האיחור". ה"פינג" הבא לא מאחר לבוא. ציון הקורס באנגלית נכון לעכשיו 75.

כמה ימים לאחר טקס סיום הלימודים שבו איתי לא השתתף,  הוא הלך לבית הספר לקבל את התעודה שלו, בכריכת עור מהודרת. זה קרה אחרי שבוע מורט עצבים שבו לא היה ברור אם הוא הצליח לעבור בשלום את הקורס במתמטיקה ומ"אד ליין" לא באה הישועה. המורה היתה עסוקה במבחני סוף השנה ולא עדכנה. באמצע מחול הניצחון שחוללנו למראה התעודה נשמע "פינג" מכיוון המחשב. זה "אד ליין" אמרתי בפאניקה. "מה זה משנה" שאל איתי בתמיהה. "אולי יש שם ציון במתמטיקה אמרתי". איתי הסתכל עלי כעל מוכת שיגעון. "את מחזיקה את תעודת הסיום שלי, עם שלושה העתקים. מה איכפת לך "מאד ליין"? וחוץ מזה הגיע הזמן להתנתק".
להתנתק? זה חבל הטבור שלי לבית הספר ולעולם. ארבע שנים של שירה וארבע של איתי. זה האתר שאני מקבלת ממנו הכי הרבה אימיילים ביום, יחד עם הליסטסרב של ועד ההורים כמובן. בלעדיהם, איך תיראה תיבת המכתבים העלובה שלי. איך אני אדע מה קורה בבית ספר? מתי הבחינות לנבחרת החותרים? מי ניצח בתחרות מועדון הויכוחים? האם עלינו לגמר בשחיה, מתי מתקיימת תערוכת תלמידי המחלקה לאמנות, אולי צריך מלווים למסיבת הריקודים או מתנדבים לארוחת הבוקר למורים בתחילת השנה, מארגנים ליריד הספרים המשומשים, נהגים לנסיעה של התזמורת. מה פתאום להתנתק.
השבוע קיבלתי את הפינג האחרון לשנה זו עם סיומה הרשמי של שנת הלימודים שבו הוא מציע לי להתנתק מהשירות אם אני לא רוצה לקבל יותר אימיילים. אין ברירה, הגיע הזמן להיגמל ולתת לגוזל לעוף. התגברתי על היצר ולא נכנסתי למערכת כדי לראות את הציונים הסופיים.
התעודה בידינו, ניצחנו. 

 אבל למה להתנתק?

New Report(s) for Itai Yasur   Location   Report Title   Date   ASTRONOMY B   Marking Period 4 as of Jun 13...   06/18/12   SPANISH 2B   Marking Period 4 as of Jun 13...   06/18/12   HON ENGLISH 12B   Marking Period 4 as of Jun 13...   06/18/12   STATS/MATH MDL B   Marking Period 4 as of Jun 13...   06/18/12   PUBS EDIT/BIZ   Marking Period 4 as of Jun 13...   06/18/12   HON JAZZ ENSEM B   Marking Period 4 as of Jun 13...   06/18/12   HON SYMPH ORCH B   Marking Period 4 as of Jun 13...   06/18/12

This email was sent to Itai' Yasur's parent  because this address was registered at www.edline.net 

מפגשים עם רשות ההגירה האמריקנית

כל מי שנכנס לארצות הברית דרך האויר, הים או היבשה ואינו מחזיק באזרחות אמריקנית נתקל בפקידי הגירה ששמם יצא לפניהם, הנהנים מהכח הרב שהתפקיד מקנה להם ומתייחסים לכל מי שנזקק לשירותיהם כאילו היה ברשימת האסורים בטיסה או כניסה לארצות הברית או פושע נמלט. גם מי שמחזיק בכל הנירות והמסמכים הדרושים יודע שהוא יעבור חקירה זו או אחרת, שמרגיזה את מעיו עוד לפני שעלה למטוס או חצה את הגבול. עם הירידה מהמטוס, האונייה, מעבר הגבול או בכניסה למשרדי ההגירה בעת טיפול בענינינו ,השילוט ומסכי הטלביזיה מקבלים אותנו בסבר פנים יפות ובברכת ברוכים הבאים לארצות הברית ומודיעים לנו שאנשי רשויות ההגירה הם עובדי ממשלה העושים את עבודתם נאמנה ללא משוא פנים ואם נדמה לנו שנעשה לנו עוול ולו הקטן ביותר עלינו להגיש תלונה לרשויות המתאימות, אבל הם בטוחים שלא יהיה צורך בכך. בניגוד לפנים המחייכות אלינו מהמסכים והמקדמות אותנו בברכה מדובבת ומתורגמת לשלל שפות, הפקידים חמורי הסבר, השומרים והשוטרים לבושי מדים שחורים, נעולים מגפי בוקרים וחגורים אקדח ואלה, הנראים ומתנהגים כקלגסים, מזעיפים פנים, כשהם מעבירים אותנו מסכת טרטורים והשפלות הכוללת אימות ביומטרי (טביעות אצבעות) וחקירה שלא היתה מביישת את השב"כ. לכמה זמן באתם (לכל החיים) איפה תגורו (בבית שלנו) מה אתם עושים? (במכנסיים, מרוב פחד), איפה הייתם ומה עשיתם ועוד שאלות שמטרתן להציב גבול ברור בין בעל הסמכות ובין מי שתלוי בחסדיו. לפני כשנה הפעיל פקיד ההגירה את שיקול דעתו ושלח את שירה ויאיר לחדר החקירות של האינקויזיציה, הקרוי במקומותינו "סקנדרי" (משני) אחרי שלא היה מרוצה מהתשובות שהם סיפקו לו. בחיפוש בתיק שהביאו איתם הוא מצא תצלומי אולטרסאונד ששירה הביאה איתה. "אהה" אמר הפקיד, "תפסתי אתכם, אתם מנסים להבריח תינוק בבטן אימו בלי לדווח למכס". אחרי שלא נמצא בתיקיהם שום מימצא מפליל מלבד חוות דעת רפואית שההריון תקין ומכיוון שלא היו בידי הפקיד הוכחות לפשע שביצעו השניים הוא נאלץ לשחרר אותם, לא לפני שנתן להם חוות דעת על הישראלים : "כולם שקרנים" ונטע בהם טראומה שלא במהרה תישכח. גם חווה אלברשטיין עברה את הטראומה הזאת: http://www.youtube.com/watch?v=Qhqc-Rf-5SQ

גם אחרי שהצלחנו להיכנס לארצות הברית, צרותינו לא תמו ועדיין יש לנו ענינים לסדר ברשות ההגירה. הביקור במשרדים האלה מזכיר את הנסיעה ברכבת התחתית של וושינגטון. אסור לדבר בטלפון סלולרי אסור להכניס מים או אוכל, אסור לצלם, אסור להשתין, אסור לחשוב מחשבות אנטי פטריוטיות, איסורים מאיסורים שונים. כל מיפגש עם משרדי ההגירה מטיל אימה.
לאחרונה נזקקה חברתי אורנה לשירותי רשות ההגירה. בנה הצעיר י' נמצא בתהליך הגירה והתבקש לתת טביעות אצבעות במרכז הביומטרי. תהליך האזרוח של הילד, בן השלוש, הוא דו שלבי. קודם ההורים צריכים לבקש בשבילו ויזת הגירה ואחרי שיקבל אותה הם יכולים לבקש בשבילו אזרחות, מפני שאי אפשר לאזרח מי שאין לו כוונות הגירה ומי יודע איזה כוונות יש לילד בן שלוש בכלל , מה שאומר שהטיול למשרד הביומטרי לא יהיה חד פעמי ומי יודע מתי יפוג תוקף טביעות האצבעות שלו ואם אלה לא ישתנו כשיגדל. אני מכירה את המשרד הזה היטב, בקרתי בו   לפחות ארבע פעמים במהלך תהליך ההגירה וההתאזרחות שלנו כשהתבקשתי לתת טביעות אצבעות פעם ועוד פעם בגלל שתוקפן של אלה שנתתי בעבר פג. אם הייתי יודעת שתוקפן של טביעות אצבע יכול לפוג הייתי פונה לחיי פשע. עם כניסתם למשרד התבקשו האם והילד להשאיר את כל אשר להם מחוצה לו. אחר כך התבקשו להציג תעודה מזהה. האם הציגה את רשיון הנהיגה שלה המשמש במקומותינו כתעודת זהות. "האם שמך י'" שאל הפקיד. "לא" ענתה אורנה, "זה השם של הבן שלי". "אז הוא צריך להציג תעודה מזהה ולא את" היא נענתה. "אם כך" נאנחה האם, "אני צריכה לחזור למכונית ולהביא את תיק המסמכים שלי". הם יצאו, וחזרו, והתחילו מחדש את תהליך הכניסה הכולל בדיקה קפדנית של המסמכים ומכתב ההזמנה, והתישבו על אחד הספסלים לחכות לתורם.
 י' התנהג למופת ולמרות האיסור על הכנסת אייפאד (הבייבי סיטר האולטימטיבי) או צעצועים אחרים הזמן עבר בשלום. כשהגיע תורו של י' לתת טביעת אצבעות, האם והילד התבקשו לגשת לשולחן כדי למלא פרטים בטופס. אחרי שאורנה ענתה על כל השאלות הפקידה אמרה לה ש י' צריך לחתום על הטופס. הילד בן שלוש אמרה אורנה ההמומה. הוא עוד לא יודע לכתוב את השם שלו. "איך קוראים לך" שאלה הפקידה. י' אמר את שמו. "ואתה יודע לכתוב את השם שלך" שאלה הפקידה בנוקשות. "בטח" אמר י' ואיית את השם שלו בשימחה. "את רואה"? שאלה הפקידה. "למה  אמרת שהוא לא יודע לכתוב את השם שלו, את יודעת שזו עבירה פדרלית לשקר לשלטונות ההגירה"? "תקשיבי" התחילה אורנה להתעצבן (היא יכולה להרשות לעצמה להתעצבן שם, כי היא אזרחית אמריקנית) "הילד ל א יודע לכתוב או לחתום, הוא בן שלוש". "זו בעיה", אמרה הפקידה, "אם הוא לא יכול לחתום את שמו אנחנו לא יכולים לשלוח את הטופס והוא לא יקבל את הויזה". הראש הישראלי של אורנה התחיל לייצר חדשנות ויוזמה. "אולי תשימי לו דיו על האצבע והוא יחתום איתה, הרי באנו לפה בשביל טביעות אצבעות". "אי אפשר", היא נענתה, אין פה דיו, הכל אלקטרוני. "תגידי" שאלה אורנה "מה אתם עושים עם אנשים שלא יודעים קרוא וכתוב"? "הם מציירים איקס" ענתה הפקידה. "הוא יכול לצייר איקס"? "הוא בן שלוש" כבר התעצבנה ממש האם שבעברה היא מורה לאמנות, "הוא לא יכול לצייר איקס". "אז תבואו בפעם אחרת" אמרה הפקידה. אבל לא אזרחית נחושה כאורנה תיכנע. "רגע" היא אמרה, לקחה את י' לפינה, בקשה כמה דפי נייר מהשומר (מעשה שלא ייעשה) ונתנה לו את שיעור האמנות הראשון שלו. "תקשיב חמודי, אתה צריך לעשות שני קוים כאלה, כמו שאמא עושה כאן אחרת לא נוכל לצאת מפה  ונצטרך להישאר פה לתמיד בלי הבקבוק והאייפאד שלך". והנה, לעיניה המשתאות י' צייר שני קוים החוצים זה את זה. "ועכשיו" אמרה אורנה, "בוא תעשה אותו דבר על הנייר של האישה". י' הגאה צעד בביטחון לעבר הפקידה וצייר לה שני קוים חוצים על הטופס שאין לו תחליף. "אתה גדול" אמרה לו האם הגאה, "ניצחנו את המערכת". היוצאים מן המשרד מתבקשים למלא טופס שביעות רצון מהשירות שקיבלו אותו הם משלשלים לתיבה התלויה על הקיר. אני מניחה שהאם היתה שבעת רצון מאוד, ככלות הכל הבן שלה למד לציר איקס כאן ועכשיו.
בצד השני של נהר הפוטומק, במשרדי ההגירה במחוז פיירפאקס וירג'יניה, ישבה חברה שלי שלפני שלוש שנים נישאה לאזרח אמריקני כשבעלה לצידה וניסתה להוכיח באותות ובמופתים שנישואיה לא היו פיקטיביים כדי שתוכל לקבל גרין כארד קבוע במקום הזמני שהונפק לה אחרי הנישואים וחוותה על בשרה את ההקשחה והנוקשות שעוברת מערכת ההגירה. "אני רוצה לראות את הקבלה על טבעות הנישואין שלכם" אמרה להם הפקידה. "לא שמרתי אותה, אמר הבעל, לא עלה בדעתי להחזיר אותן לחנות, אני נחוש בדעתי להיות נשוי לה לעד.

אף אחד לא קם

כשאנשים נפגשים במקומותינו הם חוקרים זה את זה על מקום עבודתם, או כפי ששואלים אצלנו : מה את/ה עושה, לאיזה כנסיה או בית כנסת הם הולכים, ולאיזה מכון כושר הם משתייכים. עוד לפני הקמפיין של הגברת הראשונה "קדימה, לזוז", המעמד הבינוני- גבוה, המבקר אצל רופא המשפחה לפחות אחת לשנה ונשאל על ידו/ה : כמה פעמים בשבוע את/ה מתעמל/ת? לא יכול להרשות לעצמו לומר - אני לא - ואצלנו, כידוע, האנשים ישרים ודוברי אמת. 

בכל שיעור יוגה, בסטודיו זה או אחר, או במכון הכושר לנו, המורה מסבירה את חשיבות התרגול העצמי מעבר למה שעושים בכיתה ובכל שבוע כשהיא שואלת : מי תירגל בבית? אף אחד לא עונה. 

לפעמים מונפת יד אחת מהססת והגוף המחובר אליה אומר בקול חלוש: אני תרגלתי רק פעם אחת. "פעם אחת זה יותר טוב מאף פעם" רועמת המורה, ורוטנת בקול רם : יוגה היא דרך חיים, אתם צריכים למצוא דרך להכניס אותה לסדר היום שלכם".

כל מורה ליוגה הוא מורה לחיים ולכל אחד יש את הפילוסופיה שלו/ה אבל כולם מסכימים על כך שתרגול יוגה נעשה כדי להביא לאיזון פנימי, לטהר את הגוף והנפש לשאוף שלום ושלוה ולנשוף רעלים וכולם נפרדים בסיומו של כל שיעור בברכת "נמסטה". מגדילה לעשות אחת המורות המסיימת כל שיעור בדיקלום ההגדרה של "נמסטה": אני מכבד ומוקיר את המקום אצלך שבו שוכנת הרוח, אני מכבד ומוקיר את המקום אצלך שבו שוכנים  האהבה, האמת, האור והשלום, כשאתה נמצא במקום הזה אצלך, ואני נמצא במקום הזה אצלי - אנחנו אחד". כל המתרגלים מחרים מחזיקים אחריה "נמסטה", כשכפות הידיים שלהם צמודות זו לזו, נגעות בלב וראשם מורכן בענווה. אלה הם אותם בעלי תשובה המכבדים ומוקירים כל כך את המקום שבו שוכנת הרוח אצל זולתם, שבתחילת השיעור הם פרשו את המזרונים שלהם ברווחים שלא מאפשרים למי שנכנס אחריהם למצוא לעצמו מקום שבו הוא יוכל לתרגל את האהבה והשלום עם זולתו. יש כאלה שאף מציירים צורת צלב בעזרת שני מזרונים ומקיימים בכך את התראת משחק המחבואים : "אין מלפניי אין מאחורי ואין מצדדי". 

באמריקה יש כמה פרות קדושות, אחת מהן היא המרחב האישי, שנשמר בקפדנות על ידי כל מי שאינו זר בארצו. כשאנשים חולפים זה על פני זה במסדרון המשרד, בסופרמרקט, במדרכה שבעיר, כל אחד מהם נצמד לצד שבו הוא הולך ומפטיר : סלח לי". גם כשדורכים עליך, בטעות, אתה מפטיר "סליחה" בגלל ההרגל. כל נגיעה אקראית נחשבת פה לחציית גבולות גסה. אין צ'פחות, לא שמים יד על הזרוע של הזולת כשמדברים איתו וגם כשנפגשים באירוע חברתי, מתחבקים ומתנשקים בכאילו ולא עושים את הדבר האמיתי. לחי לא נוגעת בלחי וכתף משתדלת לא ממש לגעת בכתף. אם במקרה אתה נוגע במישהו במטרו, או שהנהג עצר עצירת פתאום והתגלשת לעבר הזולת, אתה מתנצל עד שלא נשאר לך אויר. "אני מצטער" אתה אומר אם עברת את הקו הבלתי מסומן באזור הכספומט, שאותו אין לחצות עד שהשטח פנוי. "אני כל כך מצטערת" אומרת לך אשה שחצתה את קו הגבול באזור הקופות בחנות, "סלח לי" אומרת לך אשה במסלול טיול מקומי כשהילד שלה נגע בך כשרץ לפניה, "אני כל כך מצטערת, תומאס, אתה יודע שזה לא בסדר להפריע לאנשים, נכון"? קדושת המרחב האישי מצווה עלינו שלא להביט לאחר בעיניים אלא אם כן אנחנו מכירים. נעיצת מבט בזר נחשבת לחריגה מכל כללי הנימוס ומזכה את הנועץ בחיוך שמשמעותו : "אנחנו מכירים מאיזה מקום"? 

אליסון, המורה ליוגה, פותחת כל שיעור בברכת ברוכים הבאים לשיעור שלי. "מי לא היה אף פעם בשיעור שלי "? היא שואלת. "מי לא עשה אף פעם יוגה" היא שואלת שוב. "במהלך השיעור אני אסתובב בינכם" אומרת אליסון. "אם יש מישהו שלא רוצה שאגע בו כדי לתקן או ליישר את התנוחה שלו, שיצביע" היא אומרת. אף אחד לא יודע מי הצביע בגלל שאת השאלה הזאת אליסון שואלת כשכולנו בתנוחה שבה הראש כלפי מטה. ועכשיו, היא אומרת, נתחיל בשיעור. חמישה אנשים עומדים בכניסה לכיתה, מזרוניהם בידיהם אך אין להם איפה להניחם. אליסון לא יודעת את נפשה מרוב צער. מצד אחד, היא היתה רוצה לבקש מאנשים שיעשו מקום בחדר הצפוף ומצד שני היא לא יכולה לפגוע במי שהמרחב האישי שלו חשוב לו יותר מהכבוד וההוקרה של הזולת. "כמה שיותר אנשים בחדר, יש אנרגיה יותר טובה" היא מנסה טקטיקה של יוגה "וככל שהאנרגיה יותר טובה, התרגול יותר אפקטיבי", אף אחד לא זז. "יש פה מקום לידי למזרון אחד" היא אומרת ויוגיסטית אחת עושה את דרכה למקום שאליסון מפנה לה בלי לגעת באף אחד בדרך. "אני מאוד אעריך את זה" (משפט מפתח באמריקה) אם תנסו לעשות מקום לעוד אנשים. אף אחד לא זז.
באמריקה יש עוד פרה קדושה בשם "זכותי" שעשויה להתנגש בפרת המרחב האישי.

במכון הכושר שלנו מתקיימים עוד שיעורים מלבד היוגה. הפופולרי ביותר בימים אלה הוא ה"ספינינג", למי שלא מכיר, זו כיתה שיש בה כמה עשרות אופניים נייחים והמתעמלים רוכבים עליהם בקצב וברמת קושי אותה מכתיב המורה / המדריך היושב על אותם האופניים, על במה מוגבהת כשפניו אל הרוכבים המזיעים, כשהוא נותן להם דוגמא אישית ומשמיע להם מוסיקת רוק צרחנית ממכשיר הגברה שנועדה להעלות את הדופק ואת המוטיבציה. בגלל הפופולריות של האימון, הרוכבים מתבקשים לשריין לעצמם אופניים על ידי הזמנה בטלפון וכל מי שהזמין אופניים מקבל כרטיס עם מספר. בעוד ששיעורים מסוימים לעולם אינם מתמלאים מכל מיני סיבות, יש שיעורים שבהם אנשים רבים על המקום וכמעט מגיעים לדחיפות ולמריטת שערות, אלמלא מגבלת המרחב האישי המגנה ממתקפה פיזית. באחד השיעורים האחרונים התמלאה הכיתה עוד לפני תחילת השיעור ואשה צעירה שנכנסה אליה ובידה כרטיס עם מספר לא מצאה אופניים לרפואה. היא הסתובבה בין הרוכבים המדוושים בלי להביט לה בעיניים (המרחב האישי הקדוש) וחיפשה את הבריון שיושב על אופניים לא לו אך לשווא. פקידי הקבלה כנראה עשו "אובר-בוקינג" בטעות. הגברת המאוכזבת פנתה לאחור ויצאה מהכיתה ואחרי כמה דקות שבה והתלחשה עם המדריך. למרבה ההפתעה (של הרוכבים), המדריך ירד מאופניו ופינה אותם לגברת הנחושה ואת השיעור שלא במהרה יישכח הוא הדריך ללא אופניים, כשזמנו ומרחבו בידו לבדוק שהרוכבים עושים את דברו ולא מזייפים. "כל הכבוד לך" אמרו בסוף השיעור כמה רוכבים לגברת הנחושה והביטו לה בעיניים - עכשיו הם כבר מכרים. 

בקצה אחר של חדר הכושר מתקיים שיעור יוגה. השיעור היום צפוף במיוחד. אליסון נותנת הוראה לפרוש ידיים לצדדים. "סליחה", "אני מצטער", נשמע זמזום כולל של כל מי שנגעו באקראי בשכנם למזרון. המאחרים לא מצליחים למצוא פיסת רצפה לפרוש בה את מזרונם. אני לוקחת את המזרון שלי וזזה לכיוון שכנתי משמאל תוך שאני מסמנת לאחת הנשים שיש מקום לידי. "תודה רבה", היא אומרת. "אין בעיה" אני מהנהנת. "תודה רבה" היא חוזרת ואומרת, פעם ועוד פעם ועוד פעם. זה מתחיל להיות מביך. "אף אחד אף פעם לא זז" היא אומרת. "זו פעם ראשונה שקורה לי דבר כזה" היא אומרת בדמעות. "נמסטה" אני אומרת לה, את ואני - אנחנו אחד". "נמסטה" היא מהנהנת כשהדמעות עדיין בעיניה. "נמסטה" אומרת אליסון בסוף השיעור וכולם עונים לה במקהלה "נמסטה".

הולכים על ירוק

הממשל שלנו, בנסיונו להחזיר עטרה ליושנה ולהבטיח שמקורות האנרגיה שלנו ימשיכו לספק את צרכינו ההולכים ומתרבים מקדיש, לפחות מן הפה ולחוץ, הרבה תשומת לב לאיכות הסביבה. בעוד הגברת הראשונה משתעשעת בחצר הבית הלבן בגידול ירקות אורגניים ונותנת דוגמא אישית לאזרחים לא רק בתחום התזונה והבריאות אלא גם בטרנד הגלובלי החדש : חקלאות בת קיימא, בעלה משלם מס שפתיים לבוחריו ומקדם, לפחות בנאומיו לאומה, חקיקה בתחום אנרגיה בת קיימא, יעילה, חסכונית וירוקה. 

בשנה הראשונה לכהונתו הנשיא חתם על חוק הנושא את השם : "מזומן עבור הגרוטאה שלך" (Cash for clunkers) לפיו כל מי שימסור את מכוניתו הישנה והבזבזנית למגרש גרוטאות שבו היא תהפוך בחזרה למתכת ותימכר, על המשקל, לסין, שתשלם עליה כסף ירוק ותלכלך את הסביבה שלה, יקבל מהמימשל צ'ק על סך $4500 בבואו לרכוש מכונית חדשה וחסכנית. התוכנית הצליחה מעבר למשוער וחצי מליון מכוניות זוללות דלק שחזרו למצב צבירה של חומרי גלם, עלו למימשל (ובעקיפין לנו, משלמי המיסים) 3 מיליארד דולר. 

לקראת שנת המס הבאה קיבלנו עוד זריקת עידוד לחיסכון, גם באנרגיה. מי שרכש בתקופה זו מכשיר אלקטרוני חסכני באנרגיה כמו מקרר, מזגן, מדיח כלים ועוד או התקין חלונות שהורידו את צריכת האנרגיה בבית או פאנלים של אנרגיה סולארית, קיבל זיכוי במס ההכנסה בהתאם להוצאה ולעלות. גם אנחנו הצטרפנו לתוכנית והחלפנו את מערכת הקירור/חימום הישנה, הרעשנית והזללנית שלנו במערכת חדשה, שקטה וחסכונית ושלשלנו לכיסנו צ'ק בסך $1500 ששלח לנו כבוד הנשיא. 

לצד תשומת הלב לנושא איכות הסביבה ברמה הלאומית, המימשל המקומי, אף הוא אינו טומן את ידו בצלחת ויוזם תוכניות שונות להפיכת טכנולוגיה מלוכלכת לנקיה - קלינטק, עידוד מיחזור אשפה וצמצום השימוש במוצרי פלסטיק בין שאר הפרויקטים הירוקים שנועדו להגן עלינו ועל סביבתינו.  אנחנו מפזרים את מצבורי האשפה שלנו למיכלים השונים על פי החומר מהם הם עשויים כבר שנים, שאריות האוכל הבלתי סיביות נבלעות על ידי גורס האשפה שבנוי בתוך כיור המטבח, הסיבים הולכים לפח יחד עם כל מה שאינו ניתן למיחזור, ומדי כמה חודשים המימשל המקומי שלנו מודיע לנו אילו עוד חומרים יכולים להצטרף למיכלי המיחזור. 

אחרי האינדוקטרינציה שעברנו, שבזכותה אנחנו מפרידים את האשפה באופן אוטומטי, ומוציאים מפח האשפה את מיכלי הפסלסטיק והאלומיניום שיניב זורק לשם, בגלל שהוא טרם עבר תהליך סוציאליזציה, הגיע תורו של החרם על בקבוקי המים. בקבוקי הפלסטיק, כפי שאנחנו לומדים, יוצרים בעית אשפה גדולה בכל העולם והבקבוקים העשויים מפלסטיק מבוסס פטרוליום מצטברים בכל מקום, מיצרים מליון וחצי טון של אשפת פלסטיק בשנה ותורמים לבעיה הקיימת ממילא של אשפת פלסטיק הצפה במימי האוקינוס ויוצרת זיהוםֿ. כדי להקטין את הבעיה אנחנו מתבקשים לשאת איתנו בקבוק מים רב שימושי ולמלא אותו במים נקיים, ולשתות מי ברז. יותר מתשעים אוניברסיטאות בארה"ב, בינהן הארוורד, ובראון הנמנות על ליגת הקיסוס (Ivy league) הכריזו חרם על בקבוקי המים והן אוסרות מכירה ושימוש של בקבוקי פלסטיק ברחבי קמפוס. סטודנטים שיתחילו את לימודיהם בסתיו יקבלו בקבוקי נירוסטה עם סמל האוניברסיטה ומפה של הקמפוס בה יצוינו מקומן של עמדות מילוי של מים נקיים.

לצד המאבק נגד בקבוקי המים מתנהלת מלחמת חורמה בשקיות הפלסטיק. זה התחיל עם תעמולת איכות סביבה וחלוקת אינפורמציה על הנזק שהשקיות גורמות לנהר, עליו אנחנו יושבים ובוכים בזוכרנו את ציון ולמפרץ הצ'ספיק, המחבר אותנו לאוקינוס האטלנטי , המלווה בתמונות זוועה של אוכלוסיות הדגים והסרטנים המצטמצמת והמלאה במוטציות בגלל הפלסטיק שהיא נושמת, והמלצות לציבור לחשוב לפני שהוא מושיט את היד לשקית בתום הקניה. בהמשך הצטוו הקופאים לשאול את הלקוחות אם הם צריכים שקית, מתוך הנחה שאם יישאלו, אולי יחשבו שוב ויימנעו.  זה כנראה לא הניב את התוצאות הרצויות או אז התחילה תעמולה פרואקטיבית שלא היתה מביישת שום מערכת בחירות. תחילה החנויות הציעו לקונים סלים רב פעמיים ובהמשך מכרו להם אותם במחיר סמלי, טקטיקה שמצד אחד צמצמה את צריכת הפלסטיק ומצד שני פרסמה את הרשתות שהתחרו  בינהן על עיצוב השקית בת הקיימא.   

ציבור הצרכנים שתחביבו העיקרי הוא קניות צרך בשמחה את הסלים החדשים, אבל בהגיעו לסופרמרקט כדי לערוך את הקניה השבועית או היומית, רובו השאיר אותם בבגאז' של המכונית והגיע לקופה, בידיים ריקות. "אהה" חשבו בעלי הרשתות, שלא היה שמח מהם להצטרף למהפיכה הירוקה ביודעם כמה עולות להם שקיות הפלסטיק הרבות שאנחנו תולשים מהמתקנים עליהן הן תלויות בלי לחשוב פעמיים, הבה נתחכמה לו, לציבור והודיעו לו שהרשת תזכה אותו בסכום סמלי של חמישה סנט על כל שקית רב שימושית שהוא יביא איתו לקניות. וכך, בחודשים האחרונים, כשהמוצרים שקנינו נסעו להם במורד הסרט הנע עד למקום שבו הם נעצרו לפני האריזה נשאלנו על ידי הקופאים (או על ידי העמדות ליציאה עצמית) : "כמה סלים הבאת איתך"?  "חמישה" ענינו, ומייד הזדכנו על עשרים וחמישה סנט. אין ספק שהמוטיבציה להביא את הסלים הרב שימושיים עלתה ורבים מאיתנו תקעו את הקופה "סליחה, רק רגע, יש לי סלים באוטו, אני הולך להביא אותם", במקומותינו לכסף יש ערך. ועדיין, הסלים הרב שימושיים היו גזירה שלא כל הציבור יכול היה לעמוד בה, לפחות לא כל הזמן. מדי פעם עבר בקופה עבריין פלסטיק או מישהו שלא היתה לו תוכנית קניות ונכנס לחנות באופן ספונטני. אלה לא הביאו איתם סלים וקנקנים וזכו לא רק למבטי בוז מצד הקונים והקופאים אלא גם לקמטי דאגה מצד הרשויות. מה יהיה על הדגים והסרטנים של מפרץ הצ'ספיק ? או אז צץ בראשן של הרשויות רעיון ירוק תרתי משמע. הן יטילו מס על שקיות הפלסטיק וכך יהרגו שתי ציפורים במכה אחת: גם יצמצמו באופן דרסטי את זיהום הפלסטיק באוקינוס וגם יפקידו את הכסף בקרן שנועדה לניקוי מימי המפרץ. מהאחד בינואר שנה זו, כל שקית פלסטיק (וגם נייר, אם כבר אז כבר) עולה לצרכן חמישה סנט, אותם החנויות מעבירות לקופת המחוז. מספר הקונים המגיע לחנות ללא סליו ירד באופן דרסטי כפי שניתן היה לצפות. כאמור, במקומותינו לכסף, יש ערך. זאת ועוד, רשת הסופרמרקט שלנו הגדילה לעשות ועדיין מזכה אותנו בחמישה סנט על כל סל רב פעמי שאנחנו מביאים איתנו, כך שהרווח שלנו כפול! שקיות הפלסטיק נעלמו כליל מעמדות השרות העצמי ומי שלא מביא את סליו איתו ורוצה לשלם בקופה בלתי מאוישת שומע במערכת הכריזה : "עזרה בדרך". עכשיו אני מחכה לראות אם הרשויות המקומיות ילכו בעקבות יוזמת הנשיא ויציעו לנו תמריץ מזומנים כדי להחליף שקיות רב שימושיות שהתבלו משימוש בשקיות חדשות  וחסכוניות. 

ובניקוי מפרץ הצ'ספיק - ננוחם!

קופות בשירות עצמי, האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם

לפני שנתיים, אחרי שנים של ציפיה וסבל (בדלפק ההגירה בשדה התעופה בכניסה לארצות הברית) הפכנו לאזרחים אמריקנים, לאחר שהוכחנו בקיאות בהיסטוריה ובשיטת הממשל של מולדתנו החדשה. אחת ממאה השאלות במבחן האזרחות היא : מהי המערכת הכלכלית בארה"ב והתשובה היא: כלכלת שוק קפיטליסטית. ככה, ישר ולענין, בלי כחל ושרק ובלי התנצלויות. את התשובה לשאלה הזאת (בניגוד לאחרות, כמו איך נקראים עשרת התיקונים הראשונים לחוקה - הצהרת הזכויות - או כמה תיקונים יש לחוקה - 27)  לא היינו צריכים ללמוד ולשנן. אנחנו חיים, נושמים, עובדים ומקיימים את השוק הקפיטליסטי יום יום שעה שעה.

מקס ובר, הסוציולוג הגרמני, שחקר את הקשר בין כלכלה ועקרונות הדת, טען בחיבורו: "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", שהקפיטליזם, הוא מערכת חברתית תרבותית, שהתפתחה מתוך הנצרות הפרוטסטנטית, לפיה, עצם הצלחתו של האדם בחיים מהווה אישור לבחירתו על ידי האל, וכדי להבטיח את בחירתו, על האדם לעבוד כל חייו כדי להגדיל את עושרו, לכן, התעשרות היא מטרה דתית המושרשת ברוח הכנסיה הדורשת ממאמיניה לעבוד לחסוך ולצבור נכסים כדי להבטיח להם הצלחה בעולם הזה ומקום בעולם הבא.

כדי לצבור נכסים להתעשר ולחסוך הצטרפה רשת הסופרמרקט המקומית שלנו לטרנד הכללי של צמצום כח אדם והוצאות תקורה, והתקינה לצד הקופות הקיימות חמש עמדות תשלום ללא
קופאי/ת, מה שקרוי במחוזותינו Self checkout. תחנות היציאה העצמית, מסבירים לנו, פועלות לטובת הקונה שזמנו קצר וקנייתו מרובה והן בהחלט יוצרות אשליה של קיצור תורים.

אנחנו מתדלקים בעצמנו את המכוניות שלנו וזה נראה לנו אך טבעי (חוץ מחברתי היקרה רחלי, שבעל התחנה השכונתית שלה הציע לה קורס בתדלוק עצמי אבל עוד לא היה לה זמן לקחת אותו ובינתיים היא משלמת לו דמי אי אבטלה). עכשיו הגיע תורן של הקופות ליציאה עצמית בחנויות שיש בהן עומס גבוה של קונים ואתיקה פרוטסטנטית של הבעלים כמו Home Depot, Ikea הספריה המקומית וכאמור הסופרמרקט השכונתי שלנו.
 וזה עובד כך, כשמגיעים ליציאה מהחנות יש אפשרות לבחור בין קופות המאוישות בקופאים ובמה שקרוי במחוזותינו baggers כלומר, אורזים, שהם עובדי החנות, העומדים בסוף הסרט הנע מהצד השני של הקופאי ואורזים את המוצרים הנעים אליהם בשקיות אותן הם שמים בעגלת הלקוח. העגלות, אגב, עומדות לרשות הלקוח ללא תשלום וללא דמי הפקדה בניגוד למקובל בישראל, שבה, אם אין לך מטבע זמין של חמישה שקלים (או כך היה בתקופתינו) אתה לא יכול להשתמש בעגלת קניה מחשש שתגנוב אותה ותהפוך אותה לסבתא, על פי הביטוי השגור : אם לסבתא שלי היו גלגלים אז היא היתה עגלת קניות.
תור ארוך משתרך בבוקר יום שבת, או ראשון בעמדות התשלום בשירות עצמי והקופאים המובטלים בקופות המאוישות צופים בפליאה בקונים, שבמסגרת תרומתם לכלכלה מחליפים עימם תפקידים, עובדים בשירות החנות ועושים כמיטב יכולתם להימנע מאינטראקציה ותקשורת, ולחסוך זמן אדם. עמדות התשלום המהירות, כשמן אין הן, מפני שהן מייצרות תקלות ודורשות פיקוח אנושי בה בעת שהן מצמצמות תקורה. אחרי שלמדנו לדבר עם מענים אוטומטיים נדמה לנו שאנחנו דוברים את שפת המכונה. "שלום וברוכים הבאים" מקדם אותנו קול נשי (מחקרים הוכיחו שאנשים מעדיפים קול נשי הבוקע ממכונות ונותן תחושה משפחתית) המבקש מאיתנו לסרוק את כרטיס המועדון שלנו כדי לקבל הנחות בהמשך.  "תודה" ממשיך ואומר הקול "ועכשיו התחילו לסרוק את המוצרים בזה אחר זה ושימו אותם בשקית הנמצאת מימינכם". אני מחפשת את הברקוד על קרטון חלב השקדים שלי, הללויה, מצאתי. אבל איפה הסורק במכונה? בכל אחת מהמכונות האלה הסורק נמצא במקום אחר. אני מסובבת את קרטון החלב מול המכונה כמו תרנגול כפרות עד שאני רואה את הפס  האינפרה אדום מתביית עליו. "שני דולר וחצי" אומרת לי הקופה. הצלחתי, אני ממשיכה. "חמישה דולר וחצי" קוראת המכונה את הברקוד על גלון מיץ התפוזים (ארבעה ליטר, נגמר ביומיים) . אני סורקת את מיכל הפלסטיק שבו מסודרים כמו חיילים תותי שדה אך במקום לשמוע את הקול הנשי הנעים והמעודד אני רואה לחרדתי שהמנורה של קופה מספר ארבע מתחילה להבהב. "קריאה לעזרה" מודיעה הקופה, "נא לחכות, עזרה בדרך". אני מסמיקה, עוד לא היתה פעם אחת שצלחתי את כל התהליך הזה בשלום, מתי כבר אהיה ילידה ולא אצטרך צוות חילוץ? עובדת מסבירת פנים (שבעתיד הלא רחוק תאבד את עבודתה בגלל עמדות השירות העצמי) באה לעזרתי. "התותים במבצע" היא אומרת לי. "על כל מיכל, מקבלים עוד אחד חינם, חכי פה רגע, אני אביא עוד מיכל". כל הפרוטסטנטים שבאו לתרגל את האתיקה שלהם מסתכלים עלי בפרצוף בלתי נוצרי בעליל. נציגת צוות חילוץ הקופות התקועות חוזרת עם מיכל תותים ומניעה את הקופה. "שלושה וחצי דולר" אני שומעת ורווח לי. הלאה. אני מחזיקה ביד אשכול בננות שתכננתי לשתף אותו בארוחת הבוקר שלי יחד עם התותים וחלב השקדים. איפה הברקוד לכל הרוחות? אני מחפשת לשווא. רק שהמנורה לא תתחיל שוב להבהב אני מתפללת אבל האל (הפרוטסטנטי) לא שועה אלי. נציגת צוות החילוץ יושבת על כיסא גבוה, ממנו היא מפקחת על כל העמדות כמו מציל בחוף הים. "שימי את הבננות על משטח הסריקה" היא אומרת לי "הוא משמש כמשקל" ותלחצי על התמונה של פירות וירקות על המסך שמולך. עכשיו אני מרגישה כמו אחת הדמויות בסטאר-טראק. על המסך מופיעות תמונות של פירות וירקות מאורגנות לפי משפחות, שבטים ומטות. בננות זה קל, אין להן אחים ואחיות כמו לקישואים ופלפלים. אני לוחצת על התמונה ושומעת לרווחתי : "קילו בננות - דולר ושלושים, שימי את הבננות בשקית". שמתי. אני מוציאה מהעגלה מיכל גדול של נוזל כביסה ורוצה לשים אותו על משטח הקסם אבל הוא גדול וכבד ואני מניחה אותו לרגע בצד (ימין) ומזעזעת את המערכת שקוראת:"אין לשים בצד זה מוצרים שטרם נסרקו". בבהלה אני שולפת את המיכל ומחפשת את הברקוד שלו אבל המערכת מתנגדת : "כדי להסיר מוצר מעגלת הקניה שלך יש ללחוץ על הסר מוצר".  אני לא רוצה להסיר ולא להדיר. "נא לשים את המוצר בשקית" אומר לי הקול. אני נזכרת בסצינה העתידנית בספר שלושים וחמישה במאי, שבה, בגלל מתח גבוה בית החרושת מכניס ארנקים ונעליים בצד אחד ופולט פרות בצד השני ואני מחליטה להימלט. על המסך מופיעה האופציה : סיים ושלם. לחצתי. "איך את רוצה לשלם - במזומן או בכרטיס אשראי"? אני לוחצת על תמונת הכרטיס ומקבלת הדרכה אור-קולית שבסופה אני שומעת "תודה שקנית אצלנו, קחי את השקית שלך, אל תשכחי את הקבלה ושיהיה לך יום נעים".   http://www.youtube.com/watch?v=1iR03Dc1-Xk

בכניסה הבאה שלי לסופרמרקט מקדמת את פני נציגת חילוץ הקופות ומציעה לי הדרכה במערכת  "סרוק את זה" (Scan it) הבאה לייעל את הייעול הקודם שלא נמצא מספיק יעיל ואולי לצמצם את נציגת חילוץ הקופות והלקוחות ולחסוך לרשת עוד עובד או שניים. בכניסה לסופר עומד מתקן ועליו מכשירי סריקה לשימוש עצמי.

הקונה סורק את כרטיס המועדון שלו לתוך אחד הסרקנים הללו והופך את הקניה לחוויה אישית, עכשיו כשהמערכת יודעת עליו הכל (לפחות בכל הקשור לדפוסי הקניה והצריכה שלו). הסרקנים האישיים הם בגודל טלפון סלולרי ויש להם מקום מיוחד בעגלת הקניות לנוחיות המשתמש (לצד המתקן המיוחד לספל הקפה). מרגע זה מתחילה הרפתקאה שלא נופלת מזו של עליזה בארץ הפלאות. אני מטיילת עם העגלה וסורקת כל מוצר שאני מכניסה לתוכה. בכל פעם שהמכשיר סורק הוא עושה קול של צלצול מטבעות לשמחת המשתמש. קנית - שילמת. אם מתחרטים אפשר לסרוק את המוצר ב"הסר מוצר" ולהשיבו למקומו. אבל השמחה הגדולה באמת היא שכאשר עוברים ליד המדפים המלאים כל טוב המכשיר מתריע על הנחות ומבצעים ומעודד את החסכנים שביננו לבצע רכישה  ספונטנית ובלתי מתוכננת. הסרקן ערוך לכל מצב כמו חייל טוב ויודע לבצע סריקות של מוצרים שאין להם ברקוד על ידי פיתוח אמצעי לחימה. באזור הירקות והפירות מוצבים משקלים דיגיטלים המחוברים למסכים שיש עליהם תמונות ולמדפסת הפולטת ברקוד לפי המשקל של המוצר. באזור הגרעינים הגרנולה והמיסלי הלא ארוזים שוקלים את התפזורת כל אחת לפי הקוד שלה ומנפיקים מדבקות דומות לאלה של הירקות, כך גם במעדניה. בסוף התהליך לוחצים על כפתור הסיום ומקבלים את הסכום לתשלום על המסך. עוברים באחת מהנקודות הלא מאוישות, סורקים את הסרקן למערכת שמזהה אותו, משלמים, מחזירים את הסרקן למקומו ויוצאים. 

דאוס אקס מכינה.
אני לוקחת את עגלת הקניות שלי, פורקת את תוכנה במכונית והולכת להחזיר אותה למקום (למרות שלא הפקדתי בה חמישה שקלים), אני אמנם לא ילידה אבל עברתי סוציאליזציה. "אל תחזירי את העגלה" אומרת לי חברתי דבורה, העובדת באחד מארגוני העובדים שהמערכת עוד לא הצליחה לרסק "יש פה שני אנשים שהעבודה שלהם היא להסתובב במגרש החניה ולהשיב עגלה למקומה, אם אנשים יחזירו את העגלות, יקצצו אותם". בדילמה הכלכלית הזאת ניצחה האובססיביות שלי, החזרתי את העגלה אבל כדי לאזן את כוחות השוק אני עוברת רק בקופה מאוישת , מסתכלת לקופאים בעיניים ומחליפה איתם מילים. הקפיטליזם לא יעבור!

12 המושבעים

בשמונה וחצי הבוקר התייצב יניב באולם בית המשפט המחוזי 

לאחר שנבחר למלא את חובתו האזרחית ולהשתתף כחבר בחבר מושבעים .

הכל התחיל לפני שלושה חודשים כשיניב קיבל את הזימון הראשון להתייצב בבית המשפט ולשמש כמושבע ביום המיועד. המכתב כלל הסבר באילו מקרים אפשר להשתחרר מהחובה הזאת (מחלה, תאונה, מוות) ואיפה ניתן לברר ביום שלפני האם הוא צריך להופיע לפי המספר שקיבל. יניב התקשר בחיל ורעדה להסביר שהוא לא יוכל לבוא ביום הזה למרות שלא היתה תאונה, לא מחלה ולא מוות חס וחלילה אלא ביקור משפחתי. שירה עמדה לנחות בשדה התעופה בפילדלפיה בחמש בבוקר והוא היה אמור לנסוע להביא אותה. "אתה לא צריך להסביר" ענתה מזכירת בית המשפט, "אין בעיה, אם אתה לא יכול לבוא בתאריך המסוים הזה, נזמן אותך במועד אחר, מתי נוח לך"? היא שאלה ויניב ענה שביוני הוא ישמח לבוא. אם הוא חשב שהם ישכחו ממנו, הוא טעה. לפני כחודש הגיע מכתב המזמן אותו למלא את חובתו בארבעה ביוני. אתמול הוא בדק במחשב האם המספר שלו עלה בגורל והסתבר שאין מנוס, הוא צריך להיות הבוקר בבית המשפט. דמוקרטיה השתתפותית או לא? 

וזה הסיפור בגוף ראשון:

עד השעה 9:00  סובבו אותנו בכחש ואמרו לנו שאי אפשר להתחיל את האוריינטציה למושבעים הפוטנציאלים כי עדיין לא התייצבו 70 איש מתוך 300 המיועדים. לי אולם ההמתנה הגדול נראה מאוד מלא. בשעה 9:00 התחילה אוריינטציה וכמו תמיד במקומותינו, חלקה הגדול בנוי על שאלות קיטבג של אנשים שחיים בשביל ההזדמנות לשאל שאלה בפני קהל של 273 איש כשהצד השני של המטבע הוא תשובות הקיטבג שמיועדות להסביר לנו שאנחנו בני מזל, שנפלה לידיהם ההזדמנות לקיים את עצם הדמוקרטיה והחופש ושאם אנחנו לרגע כושלים וחושבים שאנחנו מקריבים יום על מיזבח הבירוקרטייה המרילנדית, אנחנו מתבקשים לחשוב על ההקרבה של הנשים והגברים שלנו במדים שמחרפים את נפשם כל יום כדי לשמור על החופש של כולנו, ועכשיו שירים יד מי שחושב שיום או יומיים בשרות מערכת המשפט והצדק זה יותר מדי בשביל אזרחים חופשיים ובני מזל כמונו. להפתעתי אף אחד לא הרים יד (כולל אותי, שבשלב זה נשבעתי להילחם עד טיפת דמי האחרונה על זכותי להשתתף בדמוקרטיה). אז המשיכה המדריכה שלנו להסביר את תהליך העבודה הצפוי לנו ביום העמוס העומד לפנינו ואת עיקרון השרות במחוז שבו אנו גרים שבנוי על משפט אחד או יום "עבודה" אחד. לי זה נשמע די מרגיע עד שהמדריכה  אמרה לנו שהיום, מבין כל המשפטים המתנהלים בוחרים גם את המושבעים למשפט אחד שצפוי להימשך שישה ימים. למזלנו היא הסבירה שאנשים שיש להם סיבה טובה או תרוץ טוב יכולים להציל את נפשם ולקבל שחרור והיא נתנה דוגמאות לתירוצים מתקבלים על הדעת: למשל ביקור אצל רופא מומחה, או חופשה מתוכננת ועוד סיבות נוספות על פי שיקול דעתינו. בנוסף היא אמרה לנו שכדי להינצל מהשרות במשפט שיימשך שישה ימים אנחנו יכולים לבחור לעבור את תהליך הסינון שבו אנחנו נעמוד בתור ונעבור דרכה ותינתן לנו ההזדמנות לטעון לחוסר הכשירות שלנו. אני חשבתי שאחרי שהסבירו לנו על גודל ההזדמנות שנפלה לידנו שלושה אנשים במקרה הטוב יעמדו בתור המשתמטים אבל להפתעתי מיד לאחר שהמדריכה סיימה להסביר את התהליך נעמדו כל האנשים שנמצאו בחדר (חוץ ממני ועוד 8 מותשים נוספים שלא מצאו את האנרגיה להמציא ביקור אצל רופא מומחה) ובנו תור שלא היה מבייש את התור של חיילים שלא יוצאים שבת וצריכים לספר למפקדם באיזה נסיבות מתה סבתא שלהם בדיוק בשבת הזאת.

אני התייצבתי ב 8:30 בבוקר ולאחר שמהרגע שנכנסתי לאולם ההמתנה של המושבעים חפרו לנו בראש על כמה שהיום יהיה עמוס וארוך ואולי אף יתארך ליומיים ואף לשישה ימים, כשהגיעה השעה 10:30 ועוד לא זימנו אף מושבע להתייצב לאולם בית משפט, ומספר המושבע שלי הוא 208 (ואמרו לנו שקוראים לנו לפי סדר מספרי) הבנתי שאני עומד לעבור על בשרי את ייסורי הבירוקרטיה האמריקנית הידועה בסרבולה ואי יעילותה ושום דבר טוב כבר לא יצמח מהדמוקרטיה ההשתתפותית שלי.  

אנשים לצידי התחילו להתלונן על כך שהממשלה לוקחת את ה taxed dollar שלנו (יעני, כספי משלם המיסים) ומבזבזת אותם ואת זמנם היקר של כל המושבעים הפוטנציאלים היושבים באפס מעשה כבר שעתיים תמימות. מייד עשיתי חשבון מהיר בראש

 של הבזבוז. שלוש מאות אנשים כפול שעתיים מבוזבזות, כפול מאה חמישים דולר לשעה (ממוצע התשלום לבעל מקצוע), כבר 

נשרפו תשעים אלף דולר מהם שלושים אלף היו נכנסים ישירות למס הכנסה פדרלי ועוד ארבעת אלפים חמש מאות למס הכנסה של מדינת מרילנד, לא חבל?

ובעוד מחשבותי נודדות בין הבזבוז של הכסף לחיסכון שלו (אם לא היו קוראים לכל כך הרבה אנשים) יצאה המדריכה

ב 10:45 לאולם ההמתנה והודיעה שהגיע זימון מאולם המשפטים מספר 7 של כבוד השופט ג'ונסון, הנמצא בקומה 9  והיא עומדת לקרוא מספרים מסוימים וכל מי שהמספר שלו הוקרא צריך לענות "הנני" וללכת למעלית ומשם לאולם המשפט. 

אם מישהו לא ענה מייד, המדריכה נזפה בו שהוא מאט את התהליך הדמוקרטי. חמישים ושבע לא ענה. אולי היה בשירותים. ששים ושמונה גם לא ענה. אז המדריכה אמרה בסרקאזם : בטח חמישים ושבע נמצא עם ששים ושמונה, הא הא.

בסלקציה הראשונה נעלמו שלושים אנשים לתוך המעלית ואני כבר התחלתי לראות את גלגלי הצדק מתחילים להניע וחזיתי בעוד שלושה סבבים של סלקציה שבכל אחד מהם נבחרו על פי קריטריון שאינני יודע מהו שלושים אנשים בכל קבוצה, שנבחרו להיכנס למעלית ולעלות לאחד מאולמות המשפט עד שלבסוף שמעתי את המדריכה קוראת את המספר (שלי) 208, בלי להחסיר פעימה, צעקתי מייד "הנני" וכמו חייל טוב צעדתי למעלית עליתי לקומה 8 ונכנסתי לאולם המשפט של כבוד השופט רוברטסון. נחפזתי לתפוס את הכיסא האחרון בשורה האחרונה מתוך מחשבה שבתהליך בחירת 12 המושבעים מתוך קבוצת 30 המושבעים הפוטנציאלים, לא יגיעו אלי. אבל אז הסתבר לי שלא צריך לדאוג, הבחירה מתבצעת לפי מספרים סידוריים והמספר שלי היה אחד לפני אחרון. כל המושבעים המיועדים התיישבו בעצלתיים ואז התחיל תהליך בחירת 12 המושבעים שישמשו במשפט. כשכבוד השופט פתח ואמר שהמשפט עשוי להימשך יומיים, התחיל לעלות לי החום, ואז הוא סיפר שמדובר במשפט פלילי, והתחלתי לדמיין שאני עומד להיות מושבע במשפטו החוזר של או ג'יי סימפסון. השופט המשיך והסביר שמדובר בנהגת שנעצרה על ידי שוטר בגלל נהיגה שלא על פי החוק ובחיפוש שביצעו השוטרים במכונית הם מצאו כמה גרמים של מריחואנה, ואני חושב לעצמי, איפה ההילה של המשפט הפלילי שדמיינתי לעצמי. משסיים השופט לספר על מה המשפט הוא הודיע שהוא עומד לשאול סדרת שאלות שבאמצעותן הוא, התובע והסניגור יחליטו על כשירות המושבעים לשמש בתפקידם. השאלה הראשונה היתה האם מישהו מהמושבעים המיועדים מכיר את הנאשמת או את משפחתה. הוא קרא את שמה ובקש אותה לקום ולהציג את עצמה. אף אחד לא קם. אז המשיכה סדרת שאלות על ההעדפות של המושבעים לדוגמא, האם את/ה עשוי/ה להיות בלתי אוביקטיבי/ת על רקע דת, מין, גזע ועוד. בכל פעם שמישהו מהמושבעים המיועדים ענה בחיוב הוא נדרש לגשת לדוכן השופט ולדון בפרטים עם השופט, ההגנה וההתקפה. בזמן הדיון השופט משמיע במערכת הכריזה רעש כדי שאנשים באולם לא יוכלו לשמוע את הדיון. השופט שאל עשרים שאלות וכמו תמיד אותם אנשים ששאלו קודם לכן  את שאלות הקיטבג הרימו עכשיו את היד. כל אחד מהם זומן לדיון שנמשך כמה דקות וכך עברה עלי אחת השעות המשעממות ביותר בחיי. אחרי התהליך הזה, מזכירת האולם הקריאה את המספרים של 12 המושבעים הראשונים לפי המספר הסידורי שלהם שתפסו את הכיסאות המיועדים להם. כל אחד מהם נעמד ועורך הדין מטעם ההגנה הצהיר האם הוא מוכן לקבל אותו או האם הוא משחרר אותו מחובתו. אחריו עלה התובע ועשה אותו הדבר. אם שניהם מסכימים על המושבע הפוטנציאלי, נגזר דינו להיות מושבע במשפט שיכול להיארך יום, יומיים או יותר ואם אין הסכמה הוא הולך לספסל המשתחררים. לאחר המיון הראשוני נשארו שבעה מתוך שנים עשר המקוריים ואז התחלתי לחשוש שלמרות שאני המספר לפני האחרון, הדמוקרטיה עלולה להגיע גם אלי. התהליך נמשך ונקראו עוד חמישה אנשים שמתוכם נפסלו שניים עד שבסופו של דבר התמלאו השורות ואני נשמתי לרווחה. אז שמעתי שמחפשים מושבע פרייאר אחד שיהיה ממלא מקום למקרה הצורך, למרבה המזל נמצא הפריאר (הפעם, זה לא היה אני) והשופט אמר למי שלא נבחרו שהם יכולים לחזור למכלאה, אולם ההמתנה ולהמתין עד שימצא עבורם משפט. הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה 12:30 וידעתי שעכשיו ישלחו אותנו לאכול, כך זה במקומותינו, אוכל יותר חשוב מצדק, ואז ניאלץ לשוב ולהמתין למשפט נוסף או לסוף יום העבודה של השופטים, מה שיקרה קודם.המזכירה באולם ההמתנה הקישה את המספר שלי במחשב והמדפסת פלטה אישור על שירות אזרחי וצ'ק על סך חמישה עשר דולר כלומר, החוייה הזאת היתה מאחורי, אחרי שכבר הכנתי את עצמי למילואים של שבוע, יומיים או לפחות יום עבודה ארוך והנה אני מוצא את עצמי עם גמול השתתפות דמוקרטית, משוחרר עד הפעם הבאה, עוד שלוש שנים לפחות, כמו התור הבא שלי לקולונוסקופיה. זר לא יבין, במקרה הזה גם מקומי לא.