עוף גוזל או הכן ילדך לקולג'

לפני שבוע משפחתנו המצומצמת פה בנכר עברה טקס חניכה תרבותי והפכה באחת לאמריקנית.
זה לא היה הראיון ברשות ההגירה לשם קבלת האזרחות, וגם לא טקס האזרחות עצמו, אותו עברנו לפני שנתיים, לא עמדנו בשלוש לפנות בוקר לפני חנות שמציעה מבצע הוזלות ענק בין שש לשבע בבוקר וגם לא השתתפנו בבר-ב-קיו מסורתי לכבוד חג "יום העבודה" בסוף השבוע הראשון בספטמבר.

האירוע המעצב שבו הפכנו לחלק אינטגרלי מהעם האמריקני היה ליווי הילד לקולג', שזה הדבר הכי קרוב לליווי הילד לבקו"ם, יחי ההבדל הקטן. המתגייסים הטריים יודעים שתוך שבוע, מקסימום שבועיים, הם ישובו הביתה עם הקיטבג שלהם, ימסרו את הכביסה להורים עם הוראות תיקון, קיצור וגיהוץ ויצאו לבלות עם החברה בסופשבוע. הסטודנטים עוברים טירונות מסוג אחר ורובם לא ישובו הביתה עד סוף הסמסטר למעט סופשבוע ארוך בחג ההודיה, בסוף נובמבר, שלושה חודשים אחרי תחילת הלימודים.

כל החברים של איתי כבר עזבו את הבית באמצע אוגוסט בדרכם לקולג' והוא נשאר לבדו בודד במערכה ממתין בייאוש לתאריך ההתיצבות שלו. כפי שאמר המשורר (ביאליק) "כולם נשא הרוח,  כולם סחף האור, שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה, ואני גוזל רך, נשתכחתי תחת כנפי השכינה". אף אחד לא נמצא בעיר, אפילו הסטודנטים שלומדים באוניברסיטת המדינה שלנו, הנמצאת  פה מעבר לפינה אינם. רובם ככולם גרים במעונות ורוצים לעבור את מה שקרוי במקומותינו: חויית הקולג' , the college experience . הילד לא הולך לצבא, אבל הוא מתגייס לצבא הסטודנטים הממלאים בימים אלה בהמוניהם את הקמפוסים, הקפיטריות,  מעונות הסטודנטים, החדרים, הדירות, והבתים השכורים.

לא מזמן הייתי עדה לשיחה בין כמה אימהות, כולן זה עתה שילחו את גוזליהן מהקן, כולן מנגבות דמעה או יותר מעינהן. אחת מהן סיפרה בעצב על סוף השבוע האחרון בו היא ובעלה הסיעו את הבת לקולג'. היא נאנחה ואמרה שהבת תחסר לה, שהיא מרגישה שהיא איבדה את החברה הכי טובה שלה ושיהיה לה קשה מאוד בלעדיה. "לאן הסעתם אותה?" שאלה אחרת. "לאוניברסיטה הקתולית". האוניברסיטה הקתולית בוושינגטון הבירה נמצאת במרחק חצי שעת נסיעה מהבית, כולל פקקים. האוניברסיטאות מעמידות בפני הסטודנטים הטירונים בשנה א' שתי אפשרויות. הם יכולים לגור במעונות תחת עינם הפקוחה של הרס"רים, סטודנטים בוגרים שתפקידם לשמור על הסדר , או שהם יכולים להישאר ולגור בבית ההורים. הסטודנטים הגרים קל"ב לא רוצים הנחות, כולם רוצים לגור בבסיס סגור ולעבור את החוויה האוניברסיטאית המעצבת את חיי הצעיר האמריקני , שאינה שלמה ללא המגורים במעונות, היחסים המיוחדים והנצחיים הנוצרים בין שותפים לחדר, המסיבות , ההתהוללות, וכל מרכיבי הזהות המיוחדים לאוניברסיטה זו או אחרת ששמה יצא למרחוק.

בניגוד לליווי המתגיסים לאוטובוס המסיע אותם לבקו"ם, הליווי של הסטודנט לאוניברסיטה לא מסתכם בהסעה. מרגע שהורי הסטודנט שילמו את המקדמה על חשבון שכר הלימוד תיבת הדואר הפיזית והאלקטרונית שלהם עולה על גדותיה מרוב מידע בנושא "הכן את ילדך לקולג'"  הנשלח מבית הספר ומכיל עצות מועילות. בקטגוריית "הכן את ילדך ליציאה מהבית"  בחוברת המקוונת הנושאת את השם : להיות הורים מוצלחים לסטודנטים בקולג' , מופיעה רשימה של שינוים מהותיים אותם יאלצו הסטודנטים לעשות בחייהם וקשיים העומדים בפניהם: לגור בחדר אחד עם אנשים לא מוכרים שאותם הם לא בחרו, להשתמש בשירותים ומקלחת משותפת, להסתדר לבד בעיר חדשה, להיות לראשונה מחוץ לבית זמן ממושך, להתנהל מול אנשים מבוגרים ולנהל בעצמם את זמנם ואת עניניהם, לנהל תקציב וכסף, לבשל ולדאוג לצרכיהם, לשלם חשבונות, ללמוד חוקים חדשים ובנוסף ללמוד, להכין שיעורים,  להמשיך להשתתף בפעילויות כמו ספורט, מוסיקה, אמנות, והתנדבות. קטגוריות אחרות של עצות מועילות המכינות את ההורים ואת הסטודנטים שהם משלחים לקראת המעבר הצפוי עוסקות בסוף השבוע של הליווי והמעבר, התמודדות עם סטודנטים המתגעגעים הביתה, תמיכה ועזרה לסטודנט בסמסטר הראשון, הכנה לקראת ביקור  ההורים הראשון , כחודש אחרי תחילת הלימודים (את הדמיון לצבא כבר הזכרנו?). לצד המידע המועיל המרוכז בחוברת להורים פורסמה התוכנית לסוף השבוע הראשון הכוללת קבלת פנים, הרשמה, סידורים, מפגשים עם בעלי תפקידים שונים בקולג', סיורים בבוסטון ועוד.

מצוידים בכל המידע הדרוש התחלנו בהכנות למסע הנפשי, רגשי וגיאוגרפי. במהלך החופש הגדול עשינו כמצוות היועצים והעברנו אל איתי אחריות לניהול עניניו. לראשונה בחייו הוא סידר את החדר שלו, למד לנקות שירותים (הוא אמר ששיעור אחד מספיק לו), הכין לעצמו כמה ארוחות מ"ספר הבישול לסטודנט המורעב", ששירה שלחה לו , פתח חשבון בנק שיש לו סניפים רבים בבוסטון, הצטיד בכרטיס אשראי, ניהל את עניניו מול הקולג', פנה לרופא כדי לקבל את האישורים הרפואים והחיסונים הדרושים (כבר אמרתי שהקולג' מזכיר תהליך גיוס, לא?) , לקח את כל הבגדים שלו למכבסה שהחזירה אותם נקיים, מגוהצים ותלוים על קולב כדי לחסוך מעצמו את הטיפול בהם בביתו החדש, שמח מאוד לקבל מתנות ושוברי מתנה מחברים שלנו שבאו לאחל לו דרך צליחה והכין את עצמו לקראת המעמד.

בערב שלפני הנסיעה, העמסנו על המכונית שלנו תיקים, קופסאות וכלי נגינה, ונוכחנו לדעת שהפסנתר החשמלי (מקלדת כפי שאומרים במקומותינו) לא נכנס לתא המטען. ""תביאו את הפסנתר איתכם כשתבואו לביקור הורים" אמר איתי. "בסדר" אמר יניב. "מה בסדר"? שאלתי אני. הפסנתר לאיתי הוא כמו אייפון לאחיותיו, שד לתינוק, מכונת התפירה לרותי, מים לצמח, מכחול לאמן, רובה לחייל, אי אפשר להפריד בינהם, בעיקר לא בתקופת ההסתגלות. בזמן שאנחנו מדסקסים את הבעיה, איתי, כהרגלו, יושב עם אוזניות ודופק על הקלידים של הפסנתר הסורר.
יניב ואני מחליפים מבטים. אולי עוד נספיק ללכת לסוכנות השכרת רכב ולשכור אוטו גדול?  לא, מאוחר מדי. "יש לי רעיון" אמרתי. אני אחפש כרטיס טיסה לאחד וכך נפנה את המושב האחורי לפסנתר. "אני לא טס" אמר איתי, שונא טיסות ידוע. "אני לא נותן לך לנהוג את כל הדרך לבד" אמר יניב, אביר ידוע. וכך בחצות, קניתי לעצמי כרטיס טיסה וחסכתי לעצמי שמונה שעות נסיעה (לא כולל פקקים).

עם הגיעם לפאתי בוסטון נתקעו הגברים מאחורי מאות טנדרים, ומשאיות להובלה עצמית, כולם עושים את דרכם אל ובתוך העיר שהיתה כמרקחה. כל שנה באחד בספטמבר, היום בו מתחילים הלימודים באוניברסיטאות וכשמונים אחוז מחוזי השכירות בעיר, כרבע מליון סטודנטים מסתערים על העיר המאכלסת כשישים מכללות ואוניברסיטאות, נכנסים לדירות, עוברים מדירה לדירה או עוזבים אותן כשהם משאירים ברחובות ערימות של פריטי ריהוט שהם צריכים לפנות מהן לטובת סטודנטים אחרים שלוקחים משם את מה שדרוש להם. נתקלנו בתופעה המרתקת הזאת כשעברנו לארה"ב לפני 15 שנים ויחד עם משפחות אחרות שהגיעו לשנה או שנתיים נברנו בערמות הענק האלה ונעזרנו בהן לריהוט דירתנו. 

האחד בספטמבר מכונה על ידי התושבים "חג המולד של אלסטון" על שם השכונה בה מרוכזים רוב הסטודנטים והחברות המשכירות את משאיות ה UHaul לנהיגה והעמסה עצמית מזהירות את השוכרים מפני נסיעה בכבישים מסוימים המיועדים למכוניות אך לא למשאיות.
בשדה התעופה נתקלתי בחויה דומה, מאות סטודנטים שהגיעו באותו יום גדשו את השדה על מזוודותיהם ותיקיהם, וחסמו את המושבים ואת המעברים באוטובוסים וברכבת התחתית.

השארנו את איתי במעונו החדש ונפגשנו איתו למחרת בבוקר בקולג' , שם היתה צפויה לנו תוכנית עמוסה. כל האזור המה סטודנטים חדשים, בני משפחה וסטודנטים ותיקים שקיבלו את פניהם בשירה ונגינה כמו גם נציגי חברות ומוסדות שחילקו מידע בנושא בריאות, ביטוח, בנקים, והכי חשוב : אוכל! קדימה אוכל.

סטודנטים הגרים במעונות חייבים לקנות מה שקרוי במקומותינו : תוכנית האכלה (food plan)  מלאה המקנה להם שלוש ארוחות ביום באולם האוכל / קפטריה של האוניברסיטה כדי להבטיח שהם יאכלו גם כשהם לא גרים בבית. חדר האוכל פועל בשיטת אכול כפי יכולתך, מה שמסביר את הסטטיסטיקה לפיה סטודנטים בשנתם הראשונה בקולג' מעלים 7 קילו במשקל. סטודנטים שאינם גרים במעונות יכולים לקנות תוכנית ארוחות בהתאם לסדר היום שלהם והם יכולים לבחור בין חבילה של 60, 120 ו 200 ארוחות לסמסטר במחיר מציאה של $6 לארוחה.                                                          

הסטודנטים ובני משפחותיהם הוזמנו לאכול בחדר האוכל שהציע להם באותו יום  דוגמאות מארוחות בוקר צהרים וערב כדי שיתרשמו מההיצע וייצרו ביקושאם יש 1000 סטודנטים חדשים בשנה א',  ולכל אחד היו בממוצע כשני אורחים באותו יום, ביה"ס האכיל ללא תשלום כ 3000 פיות, כפי יכולתם. אם איתי יאכל לפי יכולתו, לנו זה יעלה יותר.

אחרי הצהרים הוזמנו לאולם הקונצרטים של בית הספר שם  קיבלו את פני הסטודנטים החדשים בברכות נשיא בית הספר, נציגים של הסגל האקדמי, הסטודנטים וסטודנטים לשעבר, שהם המאגר החשוב ביותר באוניברסיטאות אמריקניות כי הם מהווים את המקור העיקרי לתרומות.
קבוצת מתופפים אנרגטית הובילה את האורחים החשובים, שהצטרפו בשמחה לשירה אל הבמה.

לאחר הנאומים התקיים קונצרט שבו שלושה אנסמבלים של סטודנטים הציגו את הרב תרבותיות של המוסד כשהם מנגנים ושרים מוסיקה הודית מודרנית, מוסיקה אונגרדית וג'אז.

בסוף היום, כל הסטודנטים החדשים קיבלו את כרטיס הסטודנט המגנטי שלהם, המאפשר להם כניסה לספריות, לחדרי אימון שניתן לטעון אותו בכסף ולהשתמש בו לתשלום תכנית האכלה, קניית ספרים בחנות הקמפוס, קניית ציוד מוסיקה בחנות הסמוכה לקמפוס,  קונצרטים ועוד וגם את מערכת השעות לסימסטר הראשון. ההורים קראו שוב את הפרק בחוברת ההכנה להורות מוצלחת העוסק בפרידה מהסטודנט : החליטו מראש על שעת הפרידה, אל תמתחו את הרגע הקשה, עשו משהו נחמד עם הסטודנט שלכם לפני שאתם עוזבים, אל תעירו לו על הבלגן בחדר, הפסיקו להתנהג אליו כאל ילד, התחילו להתנהג אליו כאל בוגר, אל תדברו בשמו ואל תענו במקומו כשמישהו שואל אותו משהו ותסמכו עליו שיידע לנהל את עניניו.
לפני שנפרדנו לשלום הזכירו לנו שצריך לתת לגוזלים לגדל כנפיים,  לשחרר אותם לחופשי ו....לחזור בעוד חודש ל ביקור הורים מאורגן מסודר ומתוקתק כמו כל דבר באמריקה.

עוף גוזל!