חילוק ארוך

אני רוצה להתחיל כמו המערכון של מתי כספי : יש לי שכנה, קוראים אותה שרה , כל היום היא מכבסת תולה.

יש לי שכנה, קוראים אותה משמום- נשמע כמו מה שמום כמו אום שמום – (שבתימנית או בסווהילית זה ריחן או בזיליקום), אבל השכנה שלי לא כל היום תולה כי יש לה מייבש. מצד שני יכול להיות שכל היום היא מכבסת כי הם אחד עשר אנשים בבית. הם במקור מתימן אבל המשפחות שלהם הגיעו לקניה בדרך התבלינים ונשארו שם. האבא של בעלה היה דיפלומט בלונדון ואחר כך בוושינגטון ולקראת הפרישה שלו היו לו חמישה ילדים בין הגילאים שלוש עשרה ועשרים ומסיבות השמורות איתו או איתם ההורים החליטו לחזור לקניה ולהשאיר את כל הילדים בבית שהם קנו במיטב כספם הדיפלומטי למען יקבלו באמריקה חינוך יותר טוב ממה שהיה בידם להציע לידיהם בקניה. לאט לאט כל הילדים הלכו לקולג' בכספם שאותו הרוחו בעבודה קשה בחומר ובלבנים ומכל הבא ליד – בית קפה, מסעדה, חנות – ויצאו מהבית לחייהם חוץ מהאחות הבכורה שנשארה לגור בבית ואחיה הבא בתור אחרי . לאח הזה , שנראה בגילנו או אולי קצת פחות, ארגנו ההורים נישואי שידוך של בת משפחה – משמום – היא ולא אחרת , שנשלחה לארצות הברית בגיל חמש עשרה להתחתן עם בן הדוד השני שלה . האחות גם נישאה למישהו מקניה שבא לגור בארה"ב וכך התחילו את חייהם לפני שמונה עשרה שנה שני הזוגות בבית אחד גדול כמו הבית שלנו.

כשמשמום היתה בת שש עשרה בדיוק נולד הבן הבכור שלה ומאז נולדו לה עוד שלושה. הגדול היום חוגג שבע עשרה והקטן בן שש. האחות הגדולה שלה שלושה ילדים בין הגילאים תשע עד שש עשרה היא רואת חשבון ומפרנסת את כל החמולה מפני ששני הגברים מאבדים כל הזמן את עבודתם ויותר מחפשים עבודה ממוצאים עבודה ומשמום סיימה אולי כיתה ו' בקניה, אולי אפילו לא ,והסידור היה שהיא מגדלת את כל הילדים כולל של האחים האחרים שגרים בסביבה.

  עכשיו הילדים גדלו וכולם הולכים כל יום לבית ספר,  ואני שתמיד מתערבת בכל ענין לא לי שאלתי אותה למה היא לא תלך להשלים את השכלתה כדי שתהיה לה תעודה בסיסית. היא הלכה ובדקה מה צריך לעשות ונרשמה לקורס הכנה למכינת הכנה של קורס הכנה לתעודה המקבילה לסיום תיכון.  מסתבר שמשמום כבר נרשמה בעבר לאותו הקורס עם הגיעה כעולה חדשה לארצות הברית, ואז הישגיה בבחינה היו כה דלים ששמו אותה בכיתת אולפן לאנגלית למרות שאנגלית היא השפה הראשונה שלה ועד שהיא סיימה את אולפן א ו ב נולד בנה הבכור ובזה הסתיימו לימודיה.

אבל הסיפור שלי הוא בכלל לא על משמום, אלא על מה קרה לי כתוצאה מההרשמה של משמום לקורס הדורש בחינת השמה באנגלית ובמתמטיקה שהכניסה אותה לחרדה מלווה בהתקף פאניקה. אני שהרגשתי אחריות למצב אמרתי לה להירגע, אנחנו נעבור ביחד על החומר למבחן ונראה איפה היא צריכה עזרה. התחלנו לפני שבועיים עם ספר ההכנה לקורס ההכנה למכינת ההכנה וכו וכו' במתמטיקה. אחרי שהסתבר שאין מאיפה להתחיל התחלנו מהתחלה – בסדר הפעולות החשבוניות ומה קודם למה. למדנו מה זה סוגריים, שחילוק וכפל באים לפני חיבור וחיסור, איך מחשבים היקף של מלבן: ג'ון ולינדה רוצים לגדר את הגינה שלהם שאורכה ככה ורוחבה ככה ובפתח יש להם שער שאורכו ככה וככה , כמה  גדר הם צריכים לקנות, למדנו לקרוא גרף אבל לפני זה הייתי צריכה להסביר מהו גרף עמודות ולמה צריך אותו. שמנו על ציר האיקס את כל הילדים בבית ועל ציר הווי כמה שעות כל אחד מהילדים עוזר ועוד ועוד. אני אומרת למדנו ושמנו כי גם אני לא ממש יודעת את כל זה.

היום הגענו לכפל של מספרים גדולים ובסוף הפרק היא הציצה וראתה שמחר מחכה לנו חילוק ארוך. כשהיא ראתה את שם הפרק היא החזיקה לי בזרוע ואמרה שיש לה התקף פאניקה וזו הסיבה שהיא פרשה מבית הספר בכיתה ו' . אמרתי לה לא לדאוג , עד עכשיו הכל היה בסדר, היא הבינה מה שהיא חשבה שהיא אף פעם לא תבין והיא מתקדמת יפה מאוד כמו שרשמה לי בתעודה המורה יוכבד מכיתה א.עד עכשיו לקחתי נשימה ארוכה ושיננתי "אוווווווווווווווווום" בתחילת כל פרק וכשהייתי צריכה לקרוא את ההסברים ולהעביר אותם הלאה אבל עכשיו גם לי יש התקף פאניקה. אני צריכה יד חזקה וזרוע נטויה לנעוץ בה את ציפורני.  גם אני לא יודעת חילוק ארוך. הצילו!!!

פורים שפיל

אתמול יצאתי מהעבודה ושמעתי ברדיו החתרני שאני מקשיבה לו שיש כרגע הפגנה של קבוצת "כבשו את אייפאק" (שהיא ענף של הארגון "כבשו את וול סטריט") מול הבית הלבן בזמן פגישת ביבי ואובמה נגד מלחמה באיראן ונגד הכוח של אייפאק על המימשל. אז עשיתי פניית פרסה ונסעתי לתוך וושינגטון. כלומר חשבתי שאני נוסעת לתוך וושינגטון, עם חוש הכיוון המעולה שלי וללא עזרת הג'י פי אס מצאתי את עצמי בתוך חמש דקות ליד הפנטגון אבל מאז הנסיעה שלי ליוגה-ויל למדתי שלוות נפש מהי, חיפשתי את השלט הראשון שכתוב עליו וושינגטון ועליתי על הדרך המובילה למעמקי הבירה. לקח לי קצת זמן למצוא חניה ליד הבית הלבן ולקח לי עוד קצת זמן להגיע למקום ההפגנה כי כל הדרכים היו חסומות על ידי שוטרים מפחידים ועוינים השומרים על ביבי שלנו מכל משמר אבל אחרי שעשיתי סובו ציון והקיפוה הצלחתי להגיע למחוז חפצי. שם מצאתי, כרגיל בכל הפגנה מסוג זה, כשלושים אנשים הזויים , שניים מהם מחופשים לביבי ולאובמה, שלושה מהם לובשים על עצמם קופסאות של מקרר ומחופשים להתנחלויות, שניים חובשים קסדה ירוקה ומחזיקים בידיהם רובים מספוג, לא היה לי ברור למה הם התחפשו עד שהתחילה ההצגה והם ניצבים לפני שתי קופסאות קרטון עם חלון באמצע שמאוחר יותר הבנתי שהן מסמלות את המחסומים. אשה אחת היתה אחראית על המהומה הקטנה ודיברה במגהפון שעשה רעש כאילו שיש שם יותר אנשים ממה שהיו והיא היתה אחראית ועדת תרבות. היא נתנה הוראות וההצגה התחילה, המתנחלים התנחלו ואז הסתבר שיש עוד קבוצה הזויה של חמישה אנשים שהתחפשו לפלסטינים והמתנחלים סילקו אותם מהדרך ועצרו אותם במחסום ואז אובמה בא לעזרתם ובקיצור : פורים שפיל.

אחרי שהתעייפתי מתיאטרון האבסורד הסתובבתי לראות מה עוד אמצא בפארק ומייד נתקלתי בקבוצה של נטורי קרתא המופיעה בכל הפגנה נגד ישראל לא משנה על מהי, כולם עטופים בכפיות ומנופפים דגלי פלסטין ומחזיקים שלט שכתוב עליו : אנחנו יהודים אך לא ציונים, התורה אוסרת על ממשלה יהודית בישראל. חמישה עיתונאים וצלמי טלביזיה שהיו שם מיד עטו עליהם כמוצאי שלל רב והנציג שלהם התראיין ארוכות והסביר את עמדותיהם. באותו רגע גיליתי שלצד נטורי קרתא התארגנה לה בשקט הפגנת קונטרה של תמיכה בישראל של חמישה לובשי ג'ינס וסווטשירט, נראים כמו סטיב ג'ובס זצ"ל וחובשים כובע שעליו רקום : יהודים למען ישו. העברתי את העיניים מפה לשם ומשם לפה וחשבתי לעצצמי : תיאטרון האבסורד במיטבו. קבוצת חרדים מפגינה נגד עצם קיומה של מדינת ישראל וקבוצת נוצרים (שהרי לא יכולים יהודים להיות למען ישו) מפגינה בעד מדינת ישראל ומדיניותה. שאלתי את החרדי שלא התראיין, תגיד, אתה מרגיש נוח לעמוד ולהפגין נגד ישראל ליד עוכרי היהדות האלה שמפגינים בעדה אבל הוא ניפנף אותי בזלזול. חשבתי לעצמי: החסרת משוגעים אנוכי? וברחתי משם כל עוד רוחי בי.

סופשבוע של שלום ואהבה

זהו סיפור על קורותינו בכפר ההזוי יוגה-ויל – yogaville – באמצע פברואר - ומעשה שהיה כך היה. 

בספטמבר האחרון קיבלתי הצעה דרך האימייל  לנופש זוגי (או כך הבנתי) בדרום וירג'יניה בסופשבוע הכולל יוגה פעמיים ביום ואוכל צמחוני. המחיר היה מפתה, ימי ההולדת של יניב ושלי היו מעבר לפינה, התפתיתי רכשתי והדפסתי את השובר הוירטואלי. מפה לשם לא יצא לנו לנסוע ושכחתי מזה. לפני כמה שבועות בדקתי את הקופון שקניתי וראיתי שתוקפו יפוג בסוף פברואר אז מיהרנו והזמנו לנו מקום בסופהשבוע היחיד שבו לאיתי לא היה מבחן נגינה לשום קולג' אליו הוא נרשם.

כשנכנסנו ביום חמישי לאתר www.yogaville.com לבדוק את הוראות הדרך גילינו להפתעתנו שהנופש הזוגי שלנו בכפר מגיע עם סדר יום, שאנחנו צריכים להתייצב שם ביום ששי בארבע אחה"צ להרשמה ולאוריינטציה ושהנסיעה לשם לוקחת ארבע שעות…
 כשקראתי התחלתי להבין שאולי לא הבנתי מה קניתי אבל כששאלתי את יניב אם הוא רוצה לוותר על ההרפתקאה הזאת הוא אמר שחיילים כמונו לא נסוגים לפני שהקרב התחיל וחוץ מזה הוא כבר בנה על ניקוי ראש והעיקר …לא לפחד כלל, מקסימום נשוב על עקבותינו.

יצאנו לדרך בצהריים, הגענו לבירת הקונפדרציה ריצ'מונד ירדנו מהדרך המהירה והתחלנו לנסוע לעבר היעד. השילוט אחרי שירדנו מהכביש המהיר לא היה ברור שלא לומר מתעתע, אבל שנינו היינו מצוידים  בטלפון  עם אפליקציית ניווט אז הסרנו דאגה מליבנו. כששים מייל מהיעד הטלפונים שלנו איבדו את הסיגנל של ATT. בהתחלה חשבנו שזה זמני, אולי עברנו בעמק או בערבה ואין קליטה אבל ככל שהמשכנו לנסוע הבנו שזה קבוע. לא רק שאין לנו טלפון עכשיו, גם מכשיר הניווט שלנו אבד ואין לנו מושג אנה אנחנו באים.
עצרנו בתחנת דלק שוממה ועזובה, מאלה שרואים בסרטים, שאין בהן מקום להעביר כרטיס אשראי והמוכרים בעלי זקן פרא, חולצת משבצות ג'ינס ומגפי בוקרים ויניב הלך לשאול איך מגיעים ל…..הא הא הא yogaville היש פאדיחה גדולה מזו? למרבה המזל היה שם הודי שצייר ליניב מפה על מפית נייר, מלאנו דלק ליתר ביטחון , עכשיו כבר היינו פחות בטוחים בעצמנו והמשכנו בדרך. נסענו בין בתים פזורים במרחק רב זה מזה, כמה חוות שוממות, ערבה שנראתה בוכיה, הכביש התפתל בין שדות ומידבר (אמצע החורף) ללא סימני דרך וללא שילוט ולפתע ראינו לפנינו קמפוס קטן. כמה בניני מגורים – מעונות, ובנינים נמוכים יותר שבהם חדרי לימוד, מטבח וחדר אוכל גדול. נכנסנו למקום הראשון שנראה מאויש, גבר שישב מאחורי שולחן במה שנראה כחנות מזכרות שלח אותנו להירשם בבנין ממול ובקש מאיתנו לא לדרוך על הדשא. בבנין שממול קיבלה את פנינו אשה מבוגרת לבושת סארי שהורתה לנו לחלוץ נעליים, והראתה לנו איפה לשים אותן  ונתנה לנו את תקנון המקום, מפתחות לחדר שלנו – איזו הקלה, שילמנו על חדר פרטי עם מקלחת – והוראה להתיצב לאורינטציה בשעה ארבע ולשיעור יוגה בחמש. 

בדרך לחדר קראנו את התקנון: אסור להכניס לאשראם (אהה, זה מה שזה) בשר, דגים, ביצים, סיגריות, אלכוהול וסמים. אסור לדרוך על הדשא, אסור להשתמש בטלפונים סלולריים  (הא הא ממילא אין קליטה מה כבר אפשר לעשות עם הטלפון) אפשר לקנות כרטיס חיוג ולדבר רק מטלפונים במקמות המיועדים לכך, הלבוש צריך להיות צנוע, אין ללבוש מכנסים קצרים ולהראות טפח, אין ללבוש גופיות חושפניות וחובה ללבוש חולצות גם כשעושים יוגה, אין להשתמש בבושם או אפטרשייב כי זה מסיח (או מסריח) את הדעת מהמדיטציה, יש להוריד נעליים בכניסה לכל מבנה, אין להפנות רגליים למזבח המצוי בכל אחד מהחדרי הלימוד או האימון או אל המורה , אין לשכב בעת מדיטציה ועוד מצוות שאינן מהתורה.

הורדנו את הנעליים בכניסה לחדר על פי ההוראה על הדלת , נשמנו לרווחה כשראינו שהחדר שלנו הוא חדר מלון רגיל (בלי טלביזיה אבל אנחנו ממילא חיים באיסור גורף על הגורם המחטיא הזה) , שמנו את הדברים שלנו בחדר, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זה שאין לי קליטה בטלפון, שאיתי נשאר לבד בבית וכשיהיה לו מקרה חירום (זה לא אם אלא כאשר כמובן) הוא לא יוכל למצוא אותנו. החלטתי להירגע, ולקנות כרטיס חיוג אם אני אדע איפה קונים אותו. יניב לא שיתף פעולה עם הפאניקה.
הלכנו לאורינטציה. הגענו לחדר עם מזבח, כריות על הריצפה ואישה, לבושה בלבן קיבלה את פנינו בסבר פנים יפות והסבירה את תוכנית סופהשבוע בפרטים. יש מדיטציה מודרכת ויש עצמאית, יש בקול ויש בשקט, יש מקדש לא רחוק מהמקום, הוא פתוח למדיטציה בשעות הבאות ו... יש שאלות? "כן" אמרתי , "איך מתקשרים מפה החוצה"? "הרעיון הוא לבוא לפה כדי להתרחק מהגורמים המפריעים לנו למצוא איזון ושלווה" התחילה הגברת בלבן ואני הפרעתי לה ואמרתי "כן, כן, שלום ושלווה אבל אין לי קליטה". היא אמרה שבחנות המזכרות ליד כיתת היוגה אפשר לקנות כרטיס חיוג ויש טלפונים ליד בתי המגורים. "תודה" אמרתי ומייד  התאזנתי.
שמנו את פעמינו לשיעור יוגה. כל המורים של הכפר (מזכיר את סדרת הטלביזיה "האסיר" שראינו בצעירותינו, לפני האיסור הגורף על הטלביזיה) לובשים לבן ויש להם שם בסנקריט. למורה שלנו "דיפיקה"  היה מבטא זר והיא פתחה את השיעור בשלושה אווווווווווווווום בטונים שונים ובזמר סנסקריטי בלתי ידוע (לנו). היא הזכירה לנו לא להפנות רגליים למזבח שמעליו יש תמונה של הגורו של האשראם- סרי סוואמי סטצ'ידננדה -  נרות דולקים (מה עם הסחת הדעת של ריחות?) וכל מיני עזרים טקסיים ועשינו שיעור יוגה.
כל המורים של הכפר (מזכיר את סדרת הטלביזיה "האסיר" שראינו בצעירותינו, לפני האיסור הגורף על הטלביזיה) לובשים לבן ויש להם שם בסנקריט. למורה שלנו "דיפיקה"  היה מבטא זר והיא פתחה את השיעור בשלושה אווווווווווווווום בטונים שונים ובזמר סנסקריטי בלתי ידוע (לנו). היא הזכירה לנו לא להפנות רגליים למזבח שמעליו יש תמונה של הגורו של האשראם- סרי סוואמי סטצ'ידננדה -  נרות דולקים (מה עם הסחת הדעת של ריחות?) וכל מיני עזרים טקסיים ועשינו שיעור יוגה.
למי שמתענין בגורו יש לו אתר שהוא כנראה מתחזק מעולמות עליונים -  http://www.swamisatchidananda.org

בסוף השיעור היה עוד זמר בסנסקריט וכשיניב ואני יצאנו החוצה ונעלנו את נעלינו המורה ניגשה אלינו, הסתכלה על השמות שלנו התלויים עלינו בשרשרת ושאלה אותנו בעברית מאיפה אנחנו ומה אנחנו עושים פה. כן, "דיפיקה"  היא ישראלית שגרה פה כבר עשרים וחמש שנים, יש פה אנרגיה נהדרת וקהילת שלום ואהבה. אחרי שנהיה שם סופשבוע שלם  לא נרצה לחזור הביתה, החיים פה יפים וטהורים כמו הלבוש הלבן של המורים.
הפעילות הבאה היתה ארוחת ערב קהילתית בחדר האוכל. בכניסה לחדר האוכל שוב צריך לחלוץ נעלים ולשים אותם בתאים מיוחדים המיועדים למטרה הזאת. בזמן שצ'יפופו שקל לגנוב את הנעליים ולהחביא אותן, קופיקו קנה כרטיס חיוג, ובלב חפץ נכנסנו לחדר האוכל.
 תקנות חדר האוכל קובעות כי בחצי השעה הראשונה אסור לדבר, אוכלים ומקשיבים לסוואמי אללה ירחמו, מדבר מטייפ (הוא כבר לא איתנו בגופו כפי שאומרים אצלנו באשראם, אבל רוחו איתנו לנצח) אחרי חצי שעה מותר לדבר חוץ מכמה שולחנות שעליהם יש שלטים של שקט לאורך כל הארוחה למיזנטרופים כמו יניב , אם הוא היה בא בגפו. רוב השולחנות הפזורים ברחבי חדר האוכל נמוכים והאוכלים צריכים לשבת במחילה מכבודם על כריות על הרצפה חוץ מכמה שולחנות רגילים לקשישים כמונו שלא יכולים לאכול בישיבה מזרחית (שביוגה קוראים לה בטעות תנוחת ישיבה נוחה).
האוכל – איזה כיף – טבעוני, אין מלח (צ'יפופו היה עצוב), אין קפה (צ'יפופו היה קצת עצוב – קופיקו עבר גמילה מזמן), יש שני שולחנות עמוסים כמות בלתי נדלית ומגוון ענק של ירקות מבושלים וטריים, הצלחות עמוקות עשויות מעץ, יש אבקת פרוטאין שאפשר לפזר על הירקות המבושלים והאפויים, יש תה הודי, אין סוכר (צ'יפופו היה עצוב) יש המון ירקות ופירות (צ'יפופו היה שמח). התיישבנו בשולחן ליד כמה גברות שבאו ביחד. מג'ורג'יה. אחרי חצי שעת שקט מותר לדבר. דיברנו, מסתבר שכל יושבי השולחן שלנו יהודים, וניסו עלינו את העברית הפרימיטיבית שלהם. יכולנו לעשות קבלת שבת אבל כל התמונות של כל הקרישנות התלויות בכל חדר האוכל הסתכלו עלינו במבט חודרני  אז לא היה נעים. במהלך שיחת הנימוסים ליד השולחן העליתי את מצוקת האין קליטה שלי ואחד היושבים המליץ לי לטייל למקדש הסוואמי בחשכת הליל הרומנטי ושם במעלה הגבעה במקום המוקדש למדיטציה שקטה אולי אמצא קצת קליטה לרפואה. יניב ראיין את "דיפיקה"  על חיי הקהילה המקומית ואורחות חייה הטבעוניות.היא התוודתה שהיא עצמה איננה דתיה ללא פשרות ואם היא נקלעת למקום שבו יש רק טריפה - למשל פיצה עם גבינה - היא מברכת על הפיצה ואוכלת אותה בהנאה.
אחרי ששבעו מהגזר  ומרוטב הטחינה לסלט ,קופיקו וצ'יפופו, שלא עלה בדעתם ללכת לעשות מדיטציה קבוצתית, הלכו לחפש את גבעת הרדאר. בשיפולי הקמפוס נמצא מקדש הלוטוס ומולו על גבעה גבוהה נמצא עוד מקדש ובו פסל של הסוואמי יושב ועושה מדיטציה  הדרך יפה ומתפתלת וכשהגענו עלינו לתצפית יפה במעלה הגבעה שגרמה לי לשכוח את מטרת הטיול הלילי אך מייד שמעתי דינדון פעמון מהטלפון שלי המודיע על הודעה שנכנסה. "יש קליטה" קראתי בהתרגשות אבל אבוי, היה רק קו אחד קטן וחולה על הטלפון. כתבתי מהר הודעה ושלחתי למיה שירה ואיתי תוך אני מנפנפת את הטלפון בכל כיוון אפשרי אולי מצפון תיפתח הקליטה.
כשחזרנו אחרי ביצוע המשימה לחדרנו ראיתי אנשים יושבים בבית הקפה (שאין בו קפה) מתחת לחדרנו עם מחשבים ניידים. חושי השרלוק הולמס שלי הובילו אותי להניח שבקרבת מקום נמצא ווי פיי. ואמנם כשנכנסנו לחדר שלנו שמתי לב לכבל שלא ראיתי קודם הולך לאורך הרצפה ויורד למטה, לקפה. הוצאתי את הטלפון מהכיס, הוריתי לו להתחבר לווי פיי - הללויה. כשצ'יפופו שעד כה שיחק אותה מאוזן, שלו ורגוע ראה כי טוב, מייד חיבר את האייפאד שלו לאינטרנט ובמקום לקרוא את היוגה - סוטרהשל פטנג'לי בתרגומו הנפלא של הגורו שעל שמו קרוי האשראם כפי שהתכוון (הספר היה מונח בחדר על השולחן)
הוא מיד התחבר נפשית ורגשית לחדשות הסי אן אן. ברכנו את הווי פיי, האינטרנט, האייפאד והאייפון ומיד יכולנו להנות מהם ללא נקיפות מצפון.
בשבת צ'יפופו נשאר במיטה (עכשיו משברך על הווי פיי הוא לא התכוון לותר עליו) וקופיקו הלכה לשיעור יוגה רמה 2. המורה, לבוש לבן בחור רזה, שחום ובמקום בשר ודם היה עשוי מגומי. בערב הסתבר שהוא פרש מלהקת הבלט המפורסמת של אלוין איילי מניו יורק כדי לבוא ולעבוד את הגורו שאת שמו אי אפשר לבטא : סרי סוואמי סאצ'ידאננדה. את שאר אירועי היום החמצנו אבל הלכנו לטייל למקדש הלוטוס שליד האשראם המוקדש לדתות כל העולם ולכל אחת נבנה בה מזבח: להוריד נעליים ולא לדבר כי אנשים עושים שם מדיטציה, יש גם חנות מתנות. בערב באנו לאכול אחרי שעברה חצי שעת השתיקה והחברות שפגשנו אתמול אמרו לנו שיש תוכנית נהדרת בערב ואסור להחמיץ. צ'יפופו דווקא רצה להחמיץ אבל קופיקו אמרה שאם כבר הגענו על הלום אז מה כבר יכול להיות.

באנו לחדר האוכל שעשה הסבה למעדון לחבר. כולם לבשו לבן (אנחנו לא ידענו שצריך אז לא היינו מוכנים לארוע), על הבמה ישבה נערה בלונדינית בסארי ולידה בחור מגודל שיער עם תוף גדול. לקהל חולק ספרון מזמורים בסנקסריט, הנערה שרה מזמור בסנסקריט, הבחור תופף והקהל חזר אחריה ורשרש ברעשנים ובפעמונים שהביא עימו. הארי אום הארי אום הארי הארי אווווום, אום שאנטי אום שאנטי שאנטי שאנטי אוווווום. אחר כך עלתה לבמה "אחות", מסתבר שיש שם מנזר למי שהקדישו את חייהם לרבי למשנתו ולאשראם. צ'יפופו הבלתי פמיניסטי בעליל תהה בקול רם אם הנשמות הטהורות הקדישו את חייהן לאשראם ולגורו שלו בגלל שלא עלה בידן למצוא חתן. האחיות לובשות כתום. שלוש מהן עלו לבמה וחלקו עם הצופים הנרגשים סיפורי אהבה ונתינה. או אז עלה לבמה המורה של היוגה מהבוקר ודפק חתיכת הופעה. יש להם שם סדרה קבועה של תנוחות היוגה בסדר מסוים והוא עשה הדגמה של הסידרה אבל בגלל שהוא רקדן עשוי מגומי זה היה מופע מרתק. אחריו עלה לבמה צעיר בלונדיני שחי שם ועושה התמחות במיטבח וקרא משירו. השיר לא היה מרתק אבל השם של הצעיר היה מרתק מאוד- קרישנה. אחריו עלו לבמה כמה אחיות שרצו לשיר בציבור ולאסוף מעגל רוקדים ובדיוק אז מצאנו חלון הזדמנויות ונמלטנו. מופע האימים השאיר עלינו רושם כה כביר עד שהבוקר צ'יפופו ויתר על ארוחת הבוקר וקרא במיטתו את הסוטרות של היוגה (במקום ללכת לשיעור יוגה).
קופיקו לעומתו לא ויתרה על השיעור - שילמתי - עשיתי, וביציאה ממנו פגשתי את אחת הגברות שהמליצה על ערב ההויי והבידור מאמש בחום. "איזה ערב של אהבה ואחווה זה היה" היא התענגה וסיפרה לי על חויות יוגה אחרות מעברה. היא היתה באשראמים ברחבי העולם וסיפרה לי שיש כפר זהה לזה בשם יוגה-ויל במצרים אבל היא סרבה לבקר שם. "למה" שאלתי אותה? "נו באמת, אני לא רוצה לעזור להם", "מי זה הם" שאלתי?  "למצרים כמובן" אמרה  היהודיה הפלורליסטית הפותחת כל בוקר במדיטציה במקדש  דתות כל העולם התאחדו. 

כשהלכנו להחזיר את המפתחות קרישנה חיפש את הנעלים שלו – החשד (שלי) נפל על צ'יפופו. 

חזרנו רגועים, מלאי שלום ואהבה ושאנטי שאנטי . כבר מזמן לא הייתי במקום שבו אנשים לא מדברים בטלפון, לא שולחים טקסטים ולא מחוברים למכשירים.  אני חוזרת לשם בהקדם האפשרי.  אווווווווווום הארי אווווווווווום.